דבר המערכת / גיליון 6

פברואר 2024

קשה לכתוב תוך כדי ההרג המתמשך, הדה-הומניזציה המתמשכת. אך לא לכתוב, לא להסתייג בקול רם, לא למחות, לשאת את חוסר האונים מול הנעשה בשמנו בשתיקה מוחלטת - קשה עוד יותר. מאז הטבח של ה-7.10, ניהלנו ביננו, חברות מערכת חוצות, שיחות חוזרות על משמעות הכתיבה בעת הזו: האם נצליח להתגבר על הצנזורה, על ההשתקה? האם ישמעו אותנו ויעריכו את ניסיונותינו לחשוב בעין הסערה - או שניחווה כמורטות עצבים חשופים? איך נדבר, היהודיות שבינינו, כשלשותפותינו הפלסטיניות אסור לפתוח את הפה? איך נדבר כשעצם הדיבור הפך לזכות עודפת שמפרידה בין הקבוצות, שכאבה של אחת מהן בלבד נתפס כלגיטימי וכאנושי? כיצד נימנע מקריסה לנורמה בינארית שמחייבת הזדהות אקסקלוסיבית עם כאב של צד אחד ולא מאפשרת להיות בחמלה עם כל הסבל האנושי בין הים לירדן?

עוד לפני שהכנו את הגיליון הנוכחי - גיליון המלחמה - קיימנו אירוע שיח מקוון ״ערכים אזרחיים בעת הזו: האם וכיצד נוכל כנשות ואנשי טיפול הפועלות במרחב ישראלי-פלסטיני פצוע לקדם ערכים כגון חמלה, חשיבה מורכבת ושיוויון מגדרי כשהתותחים רועמים?״, בו השתתפו עשרות נשות ואנשי מקצוע, יהודיות ופלסטיניות. פתחנו חמשתנו, חברות המערכת, בהרצאות קצרות שנועדו להניע ולעודד שיח פתוח. כל אחת מאיתנו חצבה מתוך תהומות הפחד והייאוש שלפתו בנו, מילים המנסות לתאר את החוויה שלנו, תוך איתגור אתוסים וציווים לאומיים וקולקטיבים. גם בתוך המערכת התמודדנו עם ההשתקה המתחייבת מכך שעבור חלקינו דיבור פומבי עלול להיות מסוכן מדי בעת הזאת.

בהכנות לאירוע חששנו שלא נצליח לנהל שיח קוהרנטי – הרי גם החשיבה הותקפה בעת הזו. שמחנו לגלות שבמרחב הבטוח דיו שנבנה השיח התאפשר וענה על צמא אמיתי בקרב קולגות. גילינו שאכן התחושה של חמשתינו שמפגש ודיבור עם נשות טיפול אקטיביסטיות בעת הזאת הינו המענה הנכון – מפגש המאפשר יציאה מבדידות, חיבור של פיצולים, ניסוח מחשבות שלא ניתנות לחשיבה ללא קהילה. בעקבות ערב השיח, הופנו אלינו בקשות רבות להמשיך לארגן מפגשים. הגליון הנוכחי הוא המשך ישיר לאותו מפגש שיח ובהתאם לכך, החלטנו לפרסם בו את ההרצאות הקצרות שנתנו באירוע. תקוותנו היא שהטקסטים שבגליון יתרמו לשיקום של מרחבים קהילתיים פצועים. 

בהרצאתה הקצרה שנתנה בערב השיח, אסתר רפפורט נגעה בפצע המדמם של פגיעות מיניות קשות ב 7/10 ובעיסוק הרב של פמיניסטיות ישראליות בהעדר הכרה בכך מצד "או"ם נשים" וארגוני נשים בינלאומיים נוספים. היא מעלה את האפשרות שהזעם של הנשים על הזלזול וההזנחה מצד האירגונים הבינלאומיים הינו תוצר ההתקה של רגשות הפגיעה כלפי מדינת ישראל, שהפקירה את תושבות ותושבי הנגב המערבי למעשי הטבח של החמאס. נעמה הוכשטיין מדברת על ה 7/10 כארוע שהטיל אותנו באחת לחווית היות קורבנות טראומה ומחוללות טראומה בעת ובעונה אחת - חוויה המעוררת יגון, זעם כאב ואשמה. העוצמות הרגשיות הללו עלולות להוביל, מזהירה הוכשטיין, לערעור התחושה של היותנו טובים, לקריסה לדה הומניזציה של האחר שלסבל שלו אנחנו אחראים, להתנגשות בין הזדהויות ונאמנויות, לשיתוק ולדיסוציאציות. טובה בוקסבאום מזמינה למסע פנימה ליסודות הנפש השמאלנית הפסיכואקטיבית שלה. מול התפכחות של נשות ואנשי שמאל, דרישת הגינוי מהחברה הפלסטינית ומסע הנקמה בתושבי עזה. היא מתארת מסע אישי בין שאלות מייסרות במציאות המעורערת, וכיצד היא מוצאת כל פעם מחדש את הבטחון ביסודות היציבים של הומניות וחמלה, יסודות שאינם כבולים לגבולות הצרים של השבטיות. רתם זמיר מדברת על הסבל האישי והחברתי הכרוך בהתפוררות החמלה. מתוך הציווי המוסרי לראות את פני האחר ואת חלקינו הפצועים - היא מציע תנועה טראנספורמטיבית אישית וחברתית מניתוק למגע, מאשמה לאחריות, מסבל לחמלה. החזקת הדיאלקטיקה הפנימית והחיצונית הקשה מנשוא, טוענת זמיר, אך בה בעת פותחת פתח לשמירה על צלם אנוש גם בימים קשים אלו.

במאמרה ״לעשות מקום: על אומץ לב, התפרקות העצמי הקבוצתי וכינוסו מחדש בחלומות האובדן והאבדון", מנתחת מיה מוכמל את סיפור חייו ואת חלומותיו של האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר, שהוצא להורג כעונש על סירובו להתגייס לצבא הנאצי. מוכמל מתבוננת על אובדן ההפרדה בין חלום/סיוט לבין מציאות חברתית טראומטית: להיות חלק מחברה שעוברת התפרקות טראומטית זה ״להתעורר לתוך סיוט״ (בגרמנית, המילים Trauma, טראומה ו-Traum - חלום, שורשן זהה), סיוט בו לא נעשית הבחנה בין עבר להווה, בין מחשבה לפעולה ובין איום פנימי לבין זה החיצוני. 

ירון מעוז מתאר במאמרו "מי מפחד מקונטקסט? דה-הומניזציה כפגיעה עצמית בשירות דחף המוות וחשיבותו של קונטקסט ברה-הומניזציה של האחר והעצמי" דינמיקות המתעוררות לאחר טראומה קולקטיבית מאסיבית, כמו זו של השבעה באוקטובר. דחף המוות נעשה לא מרוסן וישנה פגיעה אנושה באמפתיה. מעוז מצביע על האופן בו דינמיקות אלה פוגעות גם בקשר בין האדם לבין לעצמו: "לחוויה שלו, לסביבתו, לחיותו ולערכיו". מעוז ממשיג, בעזרת הגות קלאסיות ועכשוויות, את הקשר בין טראומה מאסיבית לדה-הומניזציה של האחר, ומציע שרה-הומניזציה רדיקלית היא נחוצה כחלק מתהליך ההחלמה. 

טקסט אישי ועצוב במיוחד שמופיע בגיליון זה הוא הראיון המעמיק שקיימה מנאל אבו חק עם עמיתתנו, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שירין עאסף, ששילמה מחיר נוראי במלחמה. אחותה של שירין נספתה בעזה לצד בעלה וילדיה בנובמבר 2023. שירין ומנאל משוחחות ביניהן על תולדות משפחתה של שירין כסיפור משפחתי פלסטיני פרדיגמטי, בו התמות של אובדן, גירוש, פיזור ופחד לאבד את הבית חוזרות על עצמן מדור לדור. השיחה הכאובה בין השתיים נוגעת גם בתגובות לאובדנה הטרגי של שירין בסביבתה המקצועית, בקושי של הקולגות היהודים להכיר בסובייקטיביות שלה. בולטת ומעוררת השראה בראיון התעקשותה השקטה של שירין להישאר אנושית ולפתוח את לבה גם לכאב של האחר היהודי, מתוך בטחון עמוק שרגישות לכאבו של האחר אינה מאיימת על זהותה העצמית והקולקטיבית. 

דניאל רועה במאמרה "המפגש עם אחרות בטיפול פמינסטי בעת מלחמה", מפגישה אותנו עם חוויות האחרות שעולות בתוך הקשר הטיפולי ואשר מתעוררת ביתר שאת בתוך מציאות מדממת של מלחמה - מציאות שמאיימת לעיתים להפוך את המפגש הטיפולי לבלתי אפשרי. רועה קוראת לנו לחפש בתוך עצמנו ובמפגש הטיפולי את האחר והנעדר, להכיר בחלקי הצל שלנו ושל האחר, ובו בזמן להתעקש על אהבה ועל תקווה רדיקלית - כזאת שמניעה אותנו לחלום מעבר לקיים ולדמיין, בחזון ובפרקטיקה, את שלא יעלה על הדעת.

אורית יושינסקי עוסקת במאמרה "מקהילה של אחים לחברה של אחרים: כיצד לחצות את פנטזמת האחווה השוררת בשיח בזמננו?" בפנטזמה שנקרמה בצל המשבר הנוכחי המתבססת על כמיהה להשתייכות לקהילת אחים מאוחדת והומוגנית. יושינסקי מבקשת לחתור תחת פנטזמה זו מתוך תפיסה ביקורתית הופכית וליצור שיח פוליטי וחברתי אחר המתבסס על מפגש סולידרי בין סובייקטים נפרדים ופרטיקולריים. היא מראה כיצד דווקא חצייה ועירעור על פנטזיית האחדות המדומיינת עשויה להוביל לפעולה משותפת שתייצר שינוי.

תוך כדי עבודה על הגיליון הנוכחי התבשרנו בצער על מותו של חברינו ד"ר משה לנזמן. משה פעל במשך שנים על מנת לפתח ולבסס מערכות טיפול עם ועבור קבוצות מוחלשות ומודרות – כפסיכולוג חינוכי בירוחם, הישוב בו התגורר, בישובים הבדויים בנגב, מול נציגות ארגוני נשים בעזה, בהקמת מחלקה פסיכולוגית בקוסובו ועוד ועוד. אין זה מקרי שהוא זה שלימד אותנו את משנתו של מרטין בארו ושהמאמר שלו על "פסיכולוגיית השחרור" הופיע בגיליון הראשון של "חוצות". כאחד מראשוני "פסיכואקטיב – אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם" משה היווה לנו מקור של השראה וקולו יחסר לנו.

אנו מתרגשות לפרסם בגליון שיר מצמרר של יונית נעמן "אימה אלפביתית" ואת הרישום בטכניקה מעורבת של סעיד אבו שקרה, מתוך התערוכה "באישון לילה". 

אנו מודות מקרב לב למנאל אבו חק על קיום הראיון עם שירין עסאף ועל שכתובו, לנור קאסם על השתתפות בהנחיית הדיון בערב השיח שקיימנו בדצמבר 2023, ולניצן שרירא על סיועה בעריכה.

חברות מערכת חוצות 

 

גליון 5 / טראומה ושיבוש ; דבר המערכת

כשקירות הדמוקרטיה עומדים להתפורר, והמציאות החיצונית בסכנת קריסה, הנפש נותרת חשופה לאיומים וסכנות המזעזעים את תחושת הביטחון ומצמצמים את מרחבי המחייה והחשיבה.

נראה כי במצבי קיצון כאלה, אשר מהווים נקודת ציון מובהקת לטראומה העיקשת הקיימת בתוכנו, קירות הקליניקה נפרצים והחוץ דוהר פנימה. הפעם, בשונה ממצבי קיצון קודמים וכנראה משום שממדי ההרס רחבי היקף, א.נשי בריאות הנפש קמים.ות מהכורסא ויוצאים.ות החוצה, זועקים.ות את קול השפיות ובכך מוכיחים.ות כי לא ניתן יותר להיצמד לנייטרליות כעיקרון טיפולי.

זוהי אומנם מגמה מבורכת המשקפת את הרציונל העיקרי עליו הוקם כתב העת חוצות, אך עדיין נראה כי הדרך ליצור חיבורים בין הפנים לחוץ, בין הנפשי לפוליטי, נותרת ארוכה.

כך, לא ניתן להתעלם מההכחשה הצורמת לקשר שבין ההפיכה המשטרית לבין הכיבוש, מעצם העובדה שעבור רוב קבוצות המיעוט המדינה מעולם לא הייתה דמוקרטית והמרחב החיצוני תמיד נחווה כמאיים ומסוכן, ומכך שהמשבר הפוליטי הינו תולדה של תהליכים אפלים, ארוכים ומתמשכים.

בימים קשים אלה, אנו מקוות שההתארגנות של א.נשי בריאות הנפש היוצאים.ות כנגד המהפכה המשטרית תהווה גם התחלה לפיתוח חשיבה קלינית המתמקדת ביצירת חיבורים פנימיים בתוך נפשן של המטפלת והמטופלת, על מנת שניתן יהיה לאפשר לקירות ליפול מבלי להביא לקריסה.

ב-26.01.23 התקיים סימפוזיון, בשיתוף פעולה של כתב העת "חוצות" ו"האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית", בנושא: "כיצד יכולות נשות ואנשי בריאות הנפש לתרום למאבק נגד רמיסת זכויות אדם?". פאנל המתדיינים.ות, בהנחיית אסתר רפפורט, כלל את: פרופ' אנדרו סמואלס (לונדון), מנאל אבו חק, ד"ר עופר מאורר ופרופ' סאלי שוורץ (קייפ טאון). במסגרת הדיון התמודדו הפאנליסטים.יות עם סוגיות כגון: מהי תרומתם.ן הייחודית של א.נשי בריאות הנפש למאבק ברמיסת זכויות אדם, מה יכולה להיות תרומתם של הארגונים המקצועיים למאבק וכיצד מושפעים העמדה קלינית בחדר והיחסים הטיפוליים מן המציאות הסוערת מחוצה לו. הסימפוזיון נערך בנוכחות עשרות א.נשי בריאות הנפש שהצטרפו לדיון והעלו סוגיות לגבי ההתמודדות עם הממשק בין הטיפולי לפוליטי בעת הזאת.

חברת המערכת רתם זמיר ראיינה את גבי בונויט, נציג התארגנות "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" - התארגנות שקמה בינואר 2023 בעקבות מהלכי הממשלה לשינויי חקיקה שיובילו להפיכה משטרית בישראל ומונה אלפי א.נשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ברחבי הארץ. בונויט משתף על הנעשה מאחורי הקלעים של ההתארגנות ולגבי מטרותיה העיקריות המתמקדות בהתמודדות עם המציאות הפוליטית-קלינית בה "קיר אחד נופל", וקורא לכל א.נשי בריאות הנפש לקום מהכורסה ולצאת למחאה, כאזרחים.יות וכמטפלים.ות.

טובה בוקסבאום וארנונה זהבי, במאמרן "שקט! כאן מטפלים בדמוקרטיה יהודית!" מפנות ביקורת נוקבת אל גל המחאה של א.נשי בריאות הנפש אשר יוצאים.ות כנגד הפגיעה בדמוקרטיה ולמען הגנה על זכויות היסוד מפני הגל העכור של ההפיכה המשטרית אך בה בעת משתיקים ומתעלמים מהתבוססותה של אוכלוסיה נרחבת באותם מים עכורים במשך שנים רבות תחת השלטון הישראלי. בוקסבאום וזהבי מזמינות את קהל המטפלות.ים להרחיב את ההאזנה והזעקה שלהם.ן אל מעבר לגבולות הנתפסים כ"בטוחים", אל מעבר להשתקה של המשמעות הטראומטית של עוולות הכיבוש, לעבר ד-מו-קרטיה לכו-לם.

מאמרה של אפי זיו, "פסיכואנליזה כתיאוריה של שיבוש", מזמין אותנו לשחות במים הסוערים של השיבוש והזעם המבטאים את המחאה כנגד הטראומה האישית והקולקטיבית, ולהישמר מפני הפיתוי של מי המנוחות המנרמלים והקונפורמיים. זיו מראה כיצד הפסיכואנליזה כתיאוריה של שיבוש מחוייבת להנכחה ואפשור של אחיזת הטראומה בנפש, ולפיכך הזרה של השיבוש מהווה דחייה של אזורי הטראומה הנפשיים. היא מזמינה אותנו כמטפלות.ים לעקוב אחרי השיבוש ולעמוד באי הנוחות והאיום שהוא מבשר.   

הטקסט של הפסיכולוג החברתי דני בר טל "הדרך לסמכותנות" מראה כיצד נעה החברה הישראלית לאורך השנים, בצורה הדרגתית ובלתי נמנעת, לכיוון של סמכותנות. הוא משווה בין ישראל לחברות אחרות שהיו מושקעות אף הן עשרות שנים בקונפליקטים אתניים-לאומיים עקובים מדם, בהן הודו, רוסיה, טורקיה, רואנדה וסרי לנקה. בתוך כך הוא שופך אור על תהליכים פוליטיים, חברתיים ופסיכולוגיים דומים שהתרחשו בכל החברות הללו, שמתאפיינים בצמצום ההדרגתי של שדה השיח הנתפס כלגיטימי בתקשורת ובמערכת החינוך של החברה המנסה להתמודד עם האתגר שמציב המיעוט הלאומי באמצעות דיכוי כוחני. 

במאמרה "טיפול קבוצתי בנשים במעגל הזנות" מביאה נאוה יואלי בליי מניסיונה בטיפול בנשים שורדות זנות. יואלי בליי מחברת את התופעות של פגיעה מינית בילדות וזנות לתופעות רחבות יותר הקשורות לאי שיוויון ביחסי הכוח בין גברים לנשים בחברה "התורמות לניצול של נשים בתעשיית הזנות ומצד שני מפנות את הגב ועוצמות עיניים אל מול מצוקתן של נשים העוברות את הניצול הזה". הנטייה של נשים אלה לחוש אשמה ולחוות פגיעה קשה בדימוי העצמי חוברת לנטייה החברתית להאשמת קורבנות זנות, וסטיגמות הקשורות אליהן. אלה מקשות על היכולת שלהן לפנות לטיפול ולשיקום ולהיעזר בהם, כך שלמשל נשים שורדות זנות רבות אינן משתפות בטיפול לגבי חוויה זו. היוזמה, שלה שותפה יואלי-בליי, לטיפול קבוצתי במסגרת עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות" מאפשרת תמיכה בנשים שורדות זנות, הן זו בזו והן על ידי מטפלות הנמצאות איתן בסולידריות.

במאמר "חשיבה קווירית אודות הגירה" מזמינה אותנו אורה ברקן לבדוק מה קורה כשאנחנו, כמו שחיינית העוזבת את קצה הבריכה, מוותרות על אחיזה בקטגוריות מסודרות כמו לאום או אבחנות נוקשות של מגדר ומוותרות גם על חשיבה לינארית ושימוש מילוני במילים ובשפה. בתוך הקשב הצף, במרחב החלום שנפתח, "הבלגן חוגג," ועולות תובנות וחיבורים מפתיעים. בין היתר מתקיים מפגש אנושי, חווייתי ותאורטי בין קוויריות והגירה.

במאמר "הנכבה כטראומה נפשית" מנאל אבו חק מביאה אירוע טראומטי מסיפור הנכבה של אמה. אנחנו צוללים איתה לרוורי על אירוע זה המתרחש בזמן שהיא מחכה שאמה תצא מניתוח. במרחב החשיבה הנפתח נארגים הווה, עבר ותיאוריה פסיכואנליטית. אבו חק עוסקת בכוחות הפועלים נגד העלאת הנכבה אל המודע, לא רק במרחב הציבורי אלא גם אצלנו כמטפלים.ות, המפספסים.ות כך תוכן נפשי חשוב המבקש להישמע. ההיסטוריה האישית נעשית לסינקדוכה לדינמיקות אישיות וקולקטיביות הקשורות בטראומת הנכבה.

מיה מוכמל במאמרה-"The ‘I’ is a ‘We’: On the therapeutic acts of Hillel Cohen’s Enemies: A Love Story"  מציעה לקוראות.ים סקירה של ספרו החדש של ההיסטוריון הלל כהן "שונאים סיפור אהבה: על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד מאורעות תשפ"א". סקירתה של מוכמל, המתווספת לכמות נכבדת של סקירות שהתפרסמו בפלטפורמות אחרות, מתמקדת באפקט התרפויטי של עבודתו של כהן עם הנרטיבים של סובייקטים אתניים ולאומיים שונים. היא מראה כיצד סובייקטים שונים, שממוקמים אחרת בשדה הכוח, לא רק מפרשים אלא גם תופסים באופן שונה אירועים היסטוריים ואקטואליים. לטענתה, עבודתו של ההיסטוריון הייתה דומה, במקרה זה, לעבודה טיפולית, שבמסגרתה השיפוט מושהה ואת מקומו תופסת הסקרנות. בנוסף, היא מציינת את שאיפתו של כהן להיות מודע לאופנים בהם התמקמותו החברתית-פוליטית מעצבת את נקודת המבט ואת ממצאי המחקר כמו גם את נקודות העיוורון שלו, וטוענת בצורה משכנעת שגם בטיפול, יכולתה של המטפלת לחשוב את התמקמותה היא חיונית לתהליך הטיפולי. 

כמו בכל גליון, לגליון זה מצטרפים סדרת תמונות ושיר המנכיחים אפיקי ביטוי נוספים של המרחב הפנימי-חיצוני בצל המציאות הסוערת והמדממת. תמונותיה של מתן גולן משקפות את האדמה החרוכה שנותרה לאחר פוגרום המתנחלים בחווארה ב-26.2.23. שירה של רתם זמיר, "תעודת זהות" מהדהד את הפצע הפנימי של תחושת הזרות והניכור תחת המציאות החברתית והפוליטית.

 אנו מבקשות להודות לספא' גנאדרי-נסר על תרומתה בעריכה לגליון זה.

אנו מזמינות את קהל הקוראות והקוראים לקרוא, לכתוב, למחות, לשבש, להשמיע את קולן.ם ולפקוח ולהרחיב את המבט לכל עבר בו נרמסות זכויות אדם, כל בן.בת אדם באשר הם.ן. 

 

דבר המערכת / גליון 4

אוקטובר 2022

הגליון הרביעי נוצר מתוך תחושות כבדות המלוות את התקופה האחרונה, שנדמה כאילו היא נמשכת מזה זמן רב וממשיכה להסלים ולעורר דאגה, צער ואף חשש כבד. אנו עדות לתקופה מסוכנת שבה קולות ההקצנה מתעצמים ואף הופכים למציאות מוחשית. המלחמה המתמשכת באוקראינה, המצור על עזה והבחירות הקרבות שמעצימות את מוחשותו של האיום על המרחב הדמוקרטי, כל אלה ועוד מעוררים פחדים עמוקים ומתקיפים את החופש, הבית והבטחון הבסיסי.

בחזון שלנו, כתב העת חוצות נועד לחבר בין העולם החיצוני לעולם הנפש, לסייע במתן מלים, הסבר והבנה לאופן שבו תהליכים חברתיים ופוליטיים פוגשים את עולם הנפש ואת השיח הטיפולי. אנו מקוות שהגיליון הנוכחי פותח מרחב לחשיבה ועיבוד חוויות כה מורכבות. 

יצירות האומנות שנבחרו ללוות את הגיליון מנכיחות ומהדהדות את עוצמת האיום, הסכנה וההרס שהמלחמה מטילה. זויה צ׳רקסקי נאדי היא אמנית ישראלית ממוצא אוקראיני שעבודותיה עוסקות בנושאים חברתיים בוערים כולל הגירה, גזע ועבודת מין. צ׳רקסקי נאדי זכתה להכרה רחבה בישראל ובעולם; בין השאר, קיימה תערוכת יחיד(ה) במוזיאון ישראל וכיכבה בסרט הדוקומנטרי ״מוזות״ הסוקר את פעלה האמנותי והחברתי. בסדרת העבודות ״לפני ואחרי״, המוצגת בגליון באדיבותה של גלריית רוזנפלד, היא מביעה את כאבה העז על האגרסיה הצבאית של רוסיה נגד אוקראינה, בה נולדה וגדלה.

אסתר רפפורט, פסיכולוגית, אקטיביסטית וחברת מערכת "חוצות" הקדישה את שירה "לב קטן" לזכרו של ריאן סלימאן בן השבע שהתמוטט ומת בביתו לאחר מרדף של חיילי צה"ל אחרי אחיו.

לינה ליפשיץ, עובדת סוציאלית קלינית ואשת אקדמיה שאף היא ילידת אוקראינה, סוקרת בטקסט הקצר שכתבה- "התנדבות בחזית המלחמה- עזרה נפשית לנפגעי המלחמה באוקראינה ולפליטים", את המיזם ההתנדבותי הייחודי ומעורר ההשראה של נשות מקצוע ישראליות דוברות רוסית ״IRIS”, המעניק, מאז השבוע הראשון של המלחמה באוקראינה, סיוע נפשי לתושבות.י אוקראינה ולפליטות. ליפשיץ מתארת את אופני ההתערבות השונים שנוצרו מתוך מענה קשוב לשטח, ובתוך כך ואת האתגר המתמיד שבעמידה מול טראומה המתרחשת והמתמשכת, באופן חי, תוך כדי מתן הסיוע.

במאמרן העוצמתי והנוקב "הסובייקט הפלסטיני והנכבה- בין שלילה להכרה במרחב הקולקטיבי-אישי- טיפולי", מציגות בפנינו הפסיכולוגיות הקליניות ד"ר ספאא גנאדרי-נסר ומונא שימי מבט מעמיק אודות חווית הסובייקט הפלסטיני וסיפור הנכבה שלו, תוך התמקדות בחוויית העקורים הפנימיים, והמפגש עם תכנים אלה בחדר הטיפול. המאמר נע בין מרחבי הזמן והמקום תוך שהוא שוזר בתוכו סקירת ספרות עשירה ומציג התבוננות סובייקטיבית הן על חוויותיהן האישיות של הכותבות והן על הזויות הקליניות. המאמר מנכיח ומדגיש את טראומת הנכבה בכלל ואת חווית העקירה בפרט ומעלה אותן לשיח הטיפולי תוך הדגשת התמות המרכזיות הנגזרות מכך והדגשת הרלוונטיות שלהן מעבר לדורות. מאמר זה זמין בגליון גם בערבית.

תושבי עזה חיים מדרום לישראל מעבר לחומות הכי שקופות והכי אטומות היכולות להתקיים בין קבוצות של בני אנוש: הסבל של האנשים החיים שם שקוף לרב תושבי ישראל  והלבבות אטומים  בעוד הם סגורים שם לגורלם . ב-3.7.22 נערך וובינר- "המשבר השקוף, בריאות הנפש בצל הסגר הישראלי על עזה", ביוזמת ארגון "גישה – עמותה לשמירה על הזכות לנוע" בשותפות עם  "GCMHP – Project "Gaza Community Mental Health, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בעזה. הוובינר נערך לציון 15 שנות סגר של ישראל על עזה, שמשמעותו ענישה קולקטיבית של התושבים על שליטת החמאס בהם. טובה בוקסבאום נכחה בוובינר ומביאה את עדויות אנשי הטיפול העובדים במרכז על המחירים הנפשיים הקשים מנשוא של התושבים שם, ועל הקשיים המייחדים עבודת א.נשי טיפול במציאות המשותפת להן.ם ולמטופלות.ים שלהן.ם, מציאות שנעה בין טראומה ממושכת לטראומת קיצון בעת ההתקפות של ישראל על עזה.

שרה מצר וקורין זאבי מציבות אתגר בפני א.נשי בריאות הנפש בישראל ושואלות על שתיקתם הכמעט גורפת בסוגיה של מעצרי ילדים.ות פלסטיניות.ים בידי צה"ל בגדה ובמזרח ירושלים. המאמר "מעצרי ילדים פלסטינים: על ההשתקה, השתקה עצמית ובושה. אנשי מקצוע נוכחים-נפקדים" כולל חוויות אישיות ונתונים על היקף התופעה ועל השלכותיה על נפשם והתפתחותם של הילדים, בהתבסס על ספרות מקצועית רלוונטית. כמו כן בנספח למאמר מובאים 8 איורים שהוזמנו ע"י ארגון "הורים נגד מעצרי ילדים" הממחישים את חוויות הילדים במהלך המעצר.  כחוט מקשר לכל אורך המאמר  הן מעלות את השאלה האם לא.נשי מקצוע, האמורים להיות מודעים להשפעות של מצבים טראומתיים על נפשם של ילדים ובני נוערי יש מחויבות מוסרית-אתית לפעול בנושא. בתשובתן הן נדרשות לדבריה של חנה סגל (1955) המבחינה בין ניטראליות פסיכואנליטית לבין ניטראליות אתית-מוסרית. בניסיונן לענות על השאלה הן מתעמקות במושג הבושה, דרך תאוריות פסיכואנליטיות, פילוסופיה וספרות.

שני המאמרים הבאים של ד"ר יעל מאיר ושל ד"ר רוני סרור מציעים מסגרת חשיבה להבניה ופרקטיקה של עבודה טיפולית והדרכתית מודעת הקשר חברתי. 

בתחילת 2021 עודכנו טפסי ההערכה של משרד הבריאות למתמחים בפסיכולוגיה קלינית ונוסף להם מדד ו' המוגדר כ"התייחסות לזהות הייחודית (תרבותית, מגדרית, סוציו-אקונומית, דתית) והשפעתה על התהליך הטיפולי". אך מה המשמעות של התייחסות מסוג זה? ד"ר יעל מאיר, פסיכולוגית קלינית, מרצה וחוקרת באוניברסיטת חיפה ופעילה חברתית, במאמרה- "פסיכותרפיה מודעת מוגנות תרבותית: הכרה בהשפעתם של יחסי כוח, זהות, שייכות ותרבות על המפגש הטיפולי", סוקרת ומבחינה בין מונחים התיאורטיים הקשורים לתחום, ומחדדת את ההשלכות הפוליטיות שלהם. היא מסבירה ומדגימה את העבודה הקלינית הנובעת מהמונחים השונים ואת הצורך בהתבוננות ופעולות מעשיות הנובעות בין היתר ממודעות ליחסי הכוח במוסדות ובדיאדה הטיפולית. תשומת לב מיוחדת מקבל המונח "מוגנות תרבותית" שתבעה ד"ר רמזדן, מיילדת מאורית בניו זילנד, מתוך ביקורת על גישות קודמות היכולות להוביל לפרקטיקות פוגעניות.

במאמרו המקיף והמרובד- "הדרכה קלינית כמרחב לטיפוח מסוגלות תרבותית", מציע הפסיכולוג הקליני והמדריך ד״ר רוני סרור מודל של הדרכה קלינית מודעת תרבות וחברה, שמטרתה לעזור למודרכ.ת לפתח ולחזק את כישורי המסוגלות התרבותית בטיפול. סרור, שעוסק בהרחבה בנושאי המסוגלות התרבותית, מדגיש את החשיבות של עיסוק ממוקד בשוני התרבותי והדינמיקות הנרקמות סביבו גם בדיאדות טיפוליות והדרכתיות חד לאומיות. לדבריו, בהדרכה שמטרתה לטפח מסוגלות תרבותית, נדרשת תשומת לב מיוחדת לעמדות הגזעניות הסמויות בהן מחזיק.ה המדריכ.ה. סרור מדגים לאורך המאמר באופנים שונים כיצד כאשר עמדות כאלה מובאות לשיח אותנטי בין המדריכה למודרכת, הן יכולות לקדם את פיתוח המסוגלות התרבותית.

אנו מבקשות להודות לכל מי שלקחו חלק ביצירת הגיליון הנוכחי וסייעו בהתנדבות להוצאתו לאור- הכותבות.ים היוצרות והעורכות, ותודה מיוחדת לאפרת אבן-צור ולנעמי ליפין על סיוען בגליון זה ולבית הספר לשלום בנווה שלום על התמיכה שאיפשרה הבאה לתרגום.

 

מערכת חוצות-

אסתר רפפורט     טובה בוקסבאום     מונא כרכבי-סלאמה     נעמה הוכשטיין     רתם זמיר           

 

דבר המערכת / גליון שלישי - אפריל 2022

הגליון השלישי של כתב העת חוצות התגבש מתוך מחשבות על מה שנחסם, שמוגבל, שמכאיב, על חויה של חנק- של הרכיבים המתלכדים ומתגבשים כנגד היכולת לחיות בכבוד, להיות מוגנ.ת, לחשוב ולהרגיש באופן חופשי, למחות, לצמוח, להכיל ולהיות מוכל.ת. כמו תמיד, הכתיבה והעריכה נעשות מתוך שיח עם המציאות ומתוך ניסיון לתת מקום ומרחב לביטוי לכל הנחווה שטרם נכתב.

בתוך כך, יצירות האמנות שמלוות את הגליון משקפות את המורכבות הזו. ציור השער של סובחייה חסן קייס "חנק" מתוך הסדרה "אני הצבר" עושה ויזואליזציה לתחושת המחנק של מי שחיה בדיכוי כפול של אישה פלסטינית בישראל. שירה של אילנה סיון הנפתח בשורה- "סיבת המוות: חנק" נכתב לזכרם של איאד אל חלאק וג'ורג' פלויד ומבקש לתת מילים למציאות שבה מי שמשתייכות ומשתייכים לקבוצות שנחשבות ל"אחרות" פגיעות.ים לאלימות ולרצח כמעשה שיגרה.

נראה, שבכל פעם שאנו מתכננות להוציא גליון של כתב העת, קורה אסון קולקטיבי רב מימדים. את הגליון הראשון תיכננו בעודנו מתמודדות עם האימה, חוסר הוודאות והבדידות של תחילת תקופת החיים בצל מגיפת הקורונה. הכנת הגיליון השני התנהלה תוך כדי אירועי מאי המדמם. המדינה בערה ואנחנו ניסינו להתמקד על אף הכאב והאימה. אך הדיווחים מיפו, מלוד, מעזה ובת-ים כיווצו את המרחב המנטלי והתערבבו עם הטקסטים של המאמרים שהמתינו לעריכה. עד שהחלטנו להקדיש להם מרחב משלהם בגליון השני. בימים אלו, שוב מצאנו את עצמנו מזועזעות ומוצפות, מנסות להרכיב את הגליון בעוד חלקנו מארגנות במקביל מבצעי חילוץ מאוקראינה ותומכות בצורות שונות בתושבות.ים אוקראינה, בפליטות ובקולגות שלנו באזור.

במלחמה האכזרית המתחוללת בימים אלו באוקראינה, א.נשי בריאות הנפש משתתפים בצורה פעילה מן היום הראשון. מטפלות בתוך אוקראינה המשיכו לעבוד להעניק טיפול פרו-בונו, בפורמט מאולתר של מפגשי תמיכה קצרים מרחוק עם המטופלות.ים בהן.ם טיפלו בשגרה. בנוסף, רבות לקחו על עצמן תמיכה באזרחים נוספים ובלוחמים. חלק מהמטפלים האוקראינים רואים בפעילות המקצועית המתמשכת שלהן.ם תרומה ישירה לשימור המורל של החברה ("שכל קר ולב חם- זוהי הדרך לנצחון"- כך מפרסמת את עצמה אחת הקבוצות של א.נשי מקצוע באוקראינה שמציעה תמיכה נפשית פרו-בונו לכל מי שזקוק.ה). גם בישראל קם פרוייקט תמיכה פסיכולוגית בתושבי.ות אוקראינה בפליטות.ים, ביוזמתה של ז'ניה פושקנסקי. זאת לצד מעורבויות ויוזמות טיפוליות ופוליטיות נוספות שמתקיימות ומתגבשות. בגליון הבא נקדיש מקום לכתיבה על המלחמה, השלכותיה הנפשיות והיוזמות מעוררות ההשראה של א.נשי מקצוע לחיזוק החוסן של האוכלוסיה האוקראינית מותקפת.

וכאן, בפיסת האדמה הבוערת לעיתים כל כך תכופות עליה אנו חיות, האלימות ואיתה הפחדים והשנאה, מהדהדים (שוב) מסביב ואלו מאיימים לפרום את מרקם החיים והאיים של שותפות שנראים כיום שבריריים כל כך. אנו מוצאות עצמנו מוטרדות, כואבות, מטורגרות (triggered) מהנעשה סביבנו, כל אחת בדרכה, ודואגות לשלומן של חברותינו וחברינו מסביב. גם עבור המחשבות והרגשות הללו, שכרגע קשה עדין לחברן, אנו שואפות לאפשר וליצור מרחב לחשיבה וכתיבה בגליונות הבאים.

במאמר הראשון בגליון הנוכחי, "עינויים: עדויות של שותף סמוי בזירת הטראומה", דוד סנש מפגיש אותנו עם "חוויות שהדעת האנושית אינה סובלת". מתוך כך הוא מאתגר אותנו לחשוב כיצד מעשי העינויים של אדם באדם מתמקמים במרחב ההתנהגויות האנושיות; מה הם המנגנונים הנפשיים להם נדרשים הן המעונה, הן המענה והן איש המקצוע המעז להתקרב לחומרים רעילים וטראומתיים כל-כך; מה מרחב התגובה שלנו כבני ובנות אדם וכא.נשי טיפול לנוכח מעשי העינויים – בין השתיקה החונקת של הספינקס (ספינקס ביוונית פרושו חנק) לבין הניסיון לשאול ולבקש לדעת גם את מה שמסוכן לנפש - כמו האורקל מדלפי.

ספרה של מיכל קרומר נבו "תקווה רדילקית: עבודה סוציאלית עם אנשים בעוני כפרקטיקה פוליטית", נכתב מתוך פרספקטיבה הרואה בעוני הפרה של זכויות אדם. בפרק הראשון שאנו מפרסמות בגיליון הנוכחי- "בין האחרה להתייצבות לצד: התערבות במשבר עם משפחה שילדיה מצויים בסיכון", קרומר נבו מתארת, דרך תיאור מקרה, את חווית הדחיסות והמחנק הפיזי הרגשי והחברתי של חיים בעוני, את האופן שבו הרצון האותנטי של העובדת הסוציאלית לעזור לילדים הופך לניסיון להצילם ממשפחתם ומתבצע תוך תהליך של האחרה (othering) של הדמויות המטפלות בהם. בהמשך היא אף מציעה דרכי פעולה אלטרנטיביות.

בטקסט- "הטריבונל: תביעות צדק בפגיעות על בסיס מגדר, ראיון עם הסוציולוגית והפעילה ג'סיקה נבו, ממקימות המיזם", הסוציולוגית והפעילה ג׳סיקה נבו מספרת בראיון עם אסתר רפפורט על מיזם פורץ דרך שהקימה יחד עם שותפותיה, ששמו העדכני ביותר הוא ״הטריבונל - תביעות צדק בפגיעות על רקע מגדר״. מיזם זה, הנשען על מודלים של צדק טרנספורמטיבי וצדק מאחה, מקיים פלטפורמה באמצעותה יכולות נפגעות לתבוע תביעות צדק בשימועים פומביים - זאת בניגוד לעמדת העדה בה הן מושמות, בעל כורחן במערכת הפלילית, העסוקה בהרשעת הפוגע ובהענשתו ולא ברווחתה של הנפגעת. מאפיין חתרני נוסף של פעילות הטריבונל הוא סירובן של הפעילות להתייחס לאלימות מינית ולאלימות אחרת על רקע מגדר כאל קטגוריות נפרדות. לתפיסתה של נבו הפרדות אלה, שמקובלות היום בחברה, מעמיקות את הפרגמנטציה הנפשית איתן מתמודדות הנפגעות.

מאמרם של דניאל ווייסהוט, בטינה שטיינר בירמנס, לוסי איצ'יסון וצבי בנינגה- "אלימות של אנשי ביטחון בישראל כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית", שופך אור על תופעת ההצטלביות כפי שהיא מתבטאת בפגיעותם הייחודית של מי שהינם.ן בעלי מוגבלות נפשית המשתייכות.ים גם לקבוצות מוחלשות באוכלוסיה הכללית, כמו במקרה של איאד אל-חלאק. דרך סקירת מקרים ומתוך פרספקטיבה של הצטלבות זהויות, מתארים החוקרים את הדינמיקה של הפגיעה והפגיעות הכפולה הזו ומעלים מחשבות והצעות לצמצום ומניעה שלה.

במאמרן של תמר הגר ומיה כהנוב- "מרחב של אי נחת: הוראה באקדמיה במציאות של משבר מתמשך" הן משתפות אותנו בשיח ייחודי, פנימי-חיצוני של "פדגוגיה של אי נחת"- על הקושי והמורכבויות הכרוכות בניסיון לייצר דיאלוג של רב תרבותיות בחברה הישראלית, בפרט בתוך האקדמיה הישראלית. הטקסט שלהן מביא דוגמה חיה לשיח אוטואתנוגרפי ומאפשר לנו הקוראות הצצה לתוך הדילמות והאתגרים המאפיינים את עבודתן וההתמודדות החיה שלהן עימן.

הטקסט של אולגה גבר- "טראומה קולקטיבית, טראומה מזרחית: סקירת הרצאתה של ד"ר שרון שטרית", סוקר את הרצאתה של ד״ר שרון שטרית מהחברה הפסיכואנליטית לישראל, שניתנה בזום ב-10 לפברואר, בערב החשיפה של תוכניות הלימודים של החברה הפסיכואנליטית. נושא ההרצאה היה- ״טראומה קולקטיבית, טראומה מזרחית: מבט מתוך הקליניקה״. בהרצאתה, המתבססת בעיקר על חומרים קליניים, דיברה שטרית על ההשלכות הטראומטיות הרב דוריות של ההדרה וההשפלה הקולקטיביות אותן חוו וחווים.ות בני.ות עדות המזרח, ועל החשיבות הקלינית והאתית של מתן ההכרה לנפגעיה ונפגעותיה. בסקירתה מדגימה גבר את פעולתם של מנגנוני הפנמת הנחיתות אותם תיארה שטרן באמצעות שיתוף בחוויה שלה עצמה כעולה חדשה לשעבר מברית המועצות.

לבסוף, מאמרה של נורית ענבר-וייס: "שפת ההשלמה ושפת המאבק: עמדות מנוגדות בשדה הסיוע לנפגעות אלימוּת וטראומה", משרטט הבחנה בין שתי עמדות אפשריות, מנוגדות או אולי משלימות, אל מול פגיעה קשה מסוגים שונים. מתוך בחינה של שני מקרים שהסעירו לאחרונה את הקהילה הטיפולית בוחנת ענבר-וייס את הקונפליקט שמתעורר בין הדחף שלנו מחד לגונן על החלש.ה ולהאבק עבורה.ו אל מול הפגיעה וכנגד התוקפ.ת, ומאידך- הרצון לחשוב כא.נשי טיפול על המנגנונים הנפשיים המעורבים ועל המורכבויות והדינמקות פנימיות.  

אנו מודות לכל היוצרות, הכותבות והכותבים ולכל מי שנטלו חלק בעבודת העריכה והתרגום- נעמי ליפין, אילנה סיון, אפרת אבן-צור, אורטל לוי, איציק שניבאום ונעמה הוכשטיין.

 

       אסתר רפפורט       טובה בוקסבאום       מונא כרכאבי-סלאמה       רתם זמיר                 

 

كلمة التحرير – العدد 3

تبلور العدد الثالث من دورية "حوتسوت" من خلال التفكير فيما يُسَدّ ويُحَدّ منه ويؤلم، كما من خلال تجربة اختناق – للمقومات التي تتجمع وتتبلور ضد القدرة على العيش الشريف والتمتع بالحماية والتفكير والشعور بحرية والاحتجاج والنمو واحتواء الغير لنا واحتوائنا له. وتتم الكتابة والتحرير كما هما دائما عبر محاورة الواقع ومحاولة توفير المكان والفضاء للتعبير عن كل ما جُرِّبَ ولم يكتب بعد.

إن الأعمال الفنية المواكبة للعدد تعكس هذا التعقيد، حيث يقدم رسم الغلاف بريشة صبحية حسن قيس، المعنون "اختناق"، والداخل في سلسلة "أنا الصبار"، تجسيدا مرئيا لشعور من تعيش تحت القمع المزدوج لامرأة فلسطينية في إسرائيل. وألفت إيلانا سيفان قصيدتها التي تبدأ بالبيت: "سبب الوفاة – الاختناق" تخليدا لذكرى إياد الحلاق وجورج فلويد ساعية للتعبير اللفظي عن واقع يكون فيه من ينتمون/ين إلى مجموعات تعتبر "أخرى" عرضة للعنف والقتل كممارسة اعتيادية.

يبدو أنه كلما نخطط لإصدار عدد جديد من الدورية تحدث كارثة جماعية واسعة النطاق، فلقد كنا نخطط لإصدار العدد الأول ونحن نتعامل مع الذعر وعدم اليقين والوحدة المتعلقة ببداية الحياة في ظل جائحة الكورونا، فيما جرت عملية إعداد العدد الثاني خلال أحداث مايو / أيار الدامي، حيث كانت البلاد تحترق فيما كنا نحن نحاول التركيز رغم الألم والذعر. ولكن التقارير الآتية من يافا واللد وغزة وبات-يام قلصت الفضاء العقلي لتتداخل مع نصوص المقالات المنتظرة للتحرير، حتى قررنا أن نخصص لها فضاء خاصا بها ضمن العدد الثاني. أما هذه الأيام فقد ألقتنا في حالة من الاهتزاز والانغمار فيما كنا نحاول تركيب العدد، وتقوم بعضنا في الوقت نفسه بتنظيم عمليات إنقاذ للأوكرانيين ودعم سكان وساكنات أوكرانيا واللاجئين/ات وزملائنا وزميلاتنا في المنطقة بأشكال شتى.

منذ اليوم الأول للحرب الضروس الدائرة رحاها في أوكرانيا يشارك المعالجون/ات النفسيون بنشاط في العمل العلاجي، حيث واصلت المعالِجات داخل أوكرانيا عملهن عبر تقديم العلاج بدون مقابل وفي قالب مرتجل من لقاءات الدعم القصيرة عن بعد مع الخاضعين/ات للعلاج والذين كن يعالجنهم قبل الحرب. كما أن العديدات منهن أخذن على عواتقهن تقديم الدعم للمزيد من المدنيين والعسكريين، إذ يرى بعض المعالجين الأوكرانيين أن نشاطهم المهني المتواصل يساهم بصورة مباشرة في حفظ معنويات المجتمع. (تعلن إحدى مجموعات المهنيين والمهنيات في أوكرانيا عن نفسها ضمن إعلانها عن استعدادها لتقديم الدعم النفسي المجاني، معنونة إعلانها بمقولة "عقل بارد وقلب دافئ – إنه السبيل إلى الانتصار". وفي إسرائيل أيضا انطلق مشروع للدعم النفسي لسكان أوكرانيا واللاجئين وذلك بمبادرة من جينيا بوشكانسكي، إلى جانب تدخلات ومبادرات علاجية وسياسية أخرى توجد في مرحلة العمل والتهيؤ. وسوف نخصص في عددنا المقبل مجالا للكتابة عن الحرب وانعكاساتها النفسية والمبادرات الملهمة للمهنيين والمهنيات بهدف دعم مناعة سكان أوكرانيا المعرضين للاعتداء.

وهنا على بقعة الأرض المشتعلة على فترات متقاربة جدا، وهي البقعة التي نعيش فيها، يدوّي حولنا (مرة أخرى) العنف ومعه المخاوف والكراهية، مهددة بفسخ نسيج الحياة السليمة وهدم جذر الشراكة التي أصبحت اليوم تبدو هشة للغاية. إننا نجد أنفسنا قلقات ووَجِعات ومندفعات للعمل في محيطنا كل بأسلوبها، والحرص على سلامة زميلاتنا وزملائنا من حولنا. ومن أجل هذه الأفكار والعواطف، والتي يصعب ربطها ببعضها في الوقت الراهن، نهدف إلى تخصيص وإيجاد حيز للتفكير والتأليف في الأعداد القادمة.

يتضمن المقال الأول للعدد وعنوانه "التعذيب: شهادات شريك خاف في مشهد التراوما"، حيث يطلعنا دافيد سينش على "تجارب لا يتحملها العقل البشري"، ويضع أمامنا تحدي التفكير في كيفية تموضع تعذيب الإنسان للإنسان في تشكيلة التصرفات الإنسانية، متسائلا عما هي الآليات النفسية التي يحتاج إليها سواء المعذب والمتعرض للتعذيب أم المهني الذي يجرؤ على الاقتراب من مواد سامة وجارحة إلى أقصى الحدود، وما هو مجال رد فعلنا كبشر وكمعالجين ومعالجات أمام أعمال التعذيب والمتراوح بين السكوت الخانق للسفنكس (علما بأن كلمة سفنكس باليونانية تعني الاختناق) وبين محاولة التساؤل وطلب معرفة ما يمثل خطرا على النفس مثل أوراكل دلفي.

لقد تألف كتاب ميخال كرومر نيفو "أمل راديكالي: العمل الاجتماعي مع أناس يعيشون بالفقر كممارسة سياسية" من منظور يرى أن الفقر انتهاك لحقوق الإنسان. "بين التغريب والمؤازرة: التدخل في أزمة عائلة يهدد أطفالها الخط" تستعرض كرومر نيفو عبر وصف حالة تجربة الزحام والاختناق الجسدي والعاطفي والاجتماعي لحياة الفقر وكيفية تحول الرغبة الأصيلة للعاملة الاجتماعية في مساعدة الأطفال إلى محاولة لإنقاذهم من أسرتهم، وهي الرغبة التي تتجسد عبر عملية من تغريب (othering) الأشخاص التي تعتني بهم، ثم تنتقل إلى عرض أساليب عمل بديلة.

وفي نص "المحكمة: دعاوى العدل في الإصابات المتعلقة بالنوع الاجتماعي – مقابلة مع عالمة الاجتماع والناشطة جيسيكا نيفو، إحدى مؤسِّسات المشروع"، تروي عالمة الاجتماع والناشطة جيسيكا نيفو في مقابلة مع "إستير رابابورت عن مشروع ريادي قامت بتأسيسه مع شريكاتها، واسمه الأحدث هو: "المحكمة – دعاوى العدل ضد إصابات يقف في خلفيتها النوع الاجتماعي". هذا المشروع المعتمد على نماذج للعدل التحويلي والعدل الراتق يوفر منصة تستطيع من خلالها المتعرضات للإصابة تقديم دعاوى عدل يتم بحثها، بغير إرادة منهن، وضمن جلسات علنية، وخلافا لموقف الطائفة التي يتْبعنها، في الجهاز الجنائي المنشغل في تجريم المصيب ومعاقبته وليس في رفاهية المتعرضة للإصابة. وثمة مميز تقويضي آخر لعمل المحكمة يتمثل في رفض الناشطات للنظر إلى العنف الجنسي والعنف والمرتكب على خلفية جندرية على أنهما فئتان منفصلتان. وترى نيفو أن حالات الفصل هذه والمقبولة من المجتمع في الفترة الحالية تعمق التشظي النفسي الذي تواجهه المصابات.

أما مقال دانيئيل فيسهوت وبتينا شتاينر بيمانس ولوسي إتشيسون وتسفي بنينغا والمعنون "عنف رجال الأمن الإسرائيليين تجاه المعاقين نفسيا" فيلقي الضوء على ظاهرة التقاطع كما تتمثل في القابلية الخاصة للإصابة التي يعاني منها المعاقون/ات نفسيا المنتمون/ات أيضا إلى مجموعات ضعيفة في المجتمع العام، كما ظهر في حالة إياد الحلاق. يقوم الباحثون/ات عبر استعراض الحالات ومن منظور تقاطع الهويات، بوصف دينامية الإصابة والقابلية المزدوجة للإصابة، ثم يثرن/يثيرون أفكارا واقتراحات للتقليل من حدوثها أو منعه كليا.

تقوم تامار هاجار وميا كهانوف في مقالهما "فضاء من عدم الارتياح: التعليم الأكاديمي في واقع من الأزمة المتواصلة" بمشاركتنا في حوار فريد داخلي-خارجي ل"بيداغوجيا عدم الارتياح" حول الصعوبة والتعقيد المرتبطين بمحاولة إيجاد حوار من التعدد الثقافي في المجتمع الإسرائيلي، خاصة داخل العالم الأكاديمي الإسرائيلي، حيث يتضمن نصهما نموذجا حيا لحوار إثنوغرافي ذاتي يمكّننا نحن القارئات من إلقاء نظرة خاطفة على المعضلات والتحديات المميزة لعملهما وتعاملهما الحي معها.

ويقوم مقال أولجا جافر "تراوما جماعية، تراوما شرقية: عرض لمحاضرة د. شارون شيتْريت"، بعرض محاضرة د. شارون شيتريت العضوة في الجمعية الإسرائيلية للتحليل النفسي، والتي ألقتها عبر "الزوم" في 10 شباط / فبراير الماضي، وذلك في إطار أمسية الكشف عن المنهج الدراسي لجمعية التحليل النفسي. وكان موضوع المحاضرة "تراوما جماعية، تراوما شرقية: نظرة من داخل العيادة". وتناولت شيتريت خلال محاضرتها المعتمدة أساسا على المواد الإكلينيكية، الانعكاسات الصدمية المتعددة الأجيال للإقصاء والإذلال الجماعي اللذين عاشهما ولا يزال أبناء وبنات الطوائف الشرقية، والأهمية الإكلينيكية والإثنية للاعتراف بالمتعرضين والمتعرضات لهما. وتقدم جافر ضمن عرضها نماذج لعمل آليات استيعاب الدونية التي استعرضتها شتيرن عبر مشاركة تجربتها باعتبارها قادمة جديدة من الاتحاد السوفياتي سابقا.

وأخيرا مقال نوريت عينبار - فايس: "لغة التسليم ولغة الكفاح: موقفان متعارضان في حقل مساعدة مصابات العنف والتراوما"، والذي يرسم خطوطا للتمييز بين موقفين محتملين متعارضين وقد يكونان متكاملين، في مواجهة إصابة قاسية بأنواعها المختلفة. وتقوم عينبار – فايس، انطلاقا من حالتين أثارتا عاصفة مؤخرا ضمن مجتمع المعالجين، بدراسة التنازع الناشئ بين الدافع القائم بدواخلنا للدفاع عن الضعيف/ة ومواجهة الإصابة نيابة عنه/ها من جهة، والرغبة في التفكير باعتبارنا معالجين/ات في الآليات النفسية ذات الصلة والتعقيد والديناميات الداخلية من جهة ثانية.

نشكر جميع المبدعات والكاتبات والكتّاب وجميع من شارك في عملية التحرير والترجمة: نعومي ليفين، إيلانا سيفان، إفرات إيفن تسور، أورتال ليفي ونعاما هوخشتاين.

 

د. إستير رابابورت   روتم زمير   توڤا بوكسباوم   د. منى كركبي- سلامة

 

דבר המערכת / גליון שני, נובמבר 2021

אנו שמחות להביא בפניכן.ם את הגיליון השני של כתב העת "חוצות".

כנס ההשקה של כתב העת נערך ב-21.6.21, בעוד קולות ורעשי אירועי מאי בישראל ובפלסטין וההתקפה האחרונה של ישראל על עזה עדיין מהדהדים מכל עבר. חלק מהמאמרים בגיליון מבוססים על הרצאות שניתנו בכנס ומנכיחים את אותה תקופה מטלטלת, מזכירים לנו את מה שאנו אולי ממהרים.ות לשכוח במציאות החיים במרחב גיאוגרפי שבו אירועי חירום ואירועי אלימות רודפים זה את – כמו מנסים להרחיק מתוך שהנפש מבקשת מעט מנוחה.

לפניכן קולות ועדויות מאותם ימים מרחובות חיפה ויפו, מהמרחב הציבורי ומתוך הקליניקה:

מונא כרכבי-סלאמה, במאמרה- "הקיר שהופל: תיאור מקרה - מטפלת פלסטינית מטופלת פלסטינית / חיפה, מאי 21" נותנת לקולות ההפגנות הסוערות מתחת לחלון הקליניקה לחדור את הקירות. כרכבי- סאלמה מתארת טיפול במטופלת פלסטינית תושבת מדינת ישראל בחיפה, באותם ימי מאי, וכיצד קולות ההפגנות שזעזעו את קירות הקליניקה חוללו טלטלה גם בנפשה של המטופלת ובמטריקס הזהויות שלה. תוך שהיא נשענת על תאוריה בדבר חשיבות כינון הזהות לבריאות הנפשית, היא משתפת במסע שעברה בדרך לגיבוש זהותה כפלסטינית ישראלית, ובוחנת את יחסי ההעברה וההעברה נגדית ואת יחסי הכוח בינה לבין המטופלת.

ובעת שרחובות הערים המעורבות בישראל סערו, הגבול עם עזה בער אף הוא. חנאן אבו-באשיר במאמרה- "The changing meanings of the Israeli occupation to different generations of Palestinians", מביאה בפנינו עדות מעזה, היכן שלנפש אין את הפריבילגיה אף לא למנוחה קצרה. במאמרה היא מנתחת את הטרנספורמציה של חווית הכיבוש לאורך הדורות ואת המחירים הנפשיים הכבדים שבני עמה משלמים.

פנון ממשיך להעניק לנו דרכים לחשוב את המציאות האלימה והמסוכסכת באזורנו. וכך, אסתר רפפורט, במאמרה- "פרנץ פנון בישראל-פלסטין 2021", לוקחת אותנו דרך מחוזות התיאוריה הנוקבת של פנון והמשגותיו אודות קולוניאליזם והתנגדות, אל המציאות המורכבת בישראל-פלסטין בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו בשאלות על שימוש באובייקט, עליונות לבנה וטיפול "פנוני".

במאמרים הנוספים בגיליון, הכותבות חוקרות את המפגש בין ישראלים לפלסטינים בצל יחסי הכובש נכבש- בתיאוריה, בקבוצות דיאלוגיות ומתוך החיים עצמם בישראל ובפלסטין:

ג'סיקה בנג'מין במאמרה- "Is acknowledgment (recognition) a useful perspective for psychosocial activists?" , עושה רפלקסיה על המציאות הפוליטית ועל המאבקים הפוליטיים באזורנו, בעזרת המושגים התיאורטיים הידועים שלה, כולל השלמתיות (complementarity), עושה או מי שעושים לו (doer or done to), השלישי ושלישיות (thirdness) והכרה הדדית. לטענתה, ישנן שתי סיבות עיקריות שבגללן חשוב שיהודים ישראלים יצאו מהעמדה הקורבנית ויצטרפו למאבק הפרו פלסטיני: אחת, שעבור האנשים המשתייכים לקבוצה הכובשת, נקיטת עמדה פוליטית ברורה מאפשרת יציאה מהדיסוציאציה והתמודדות מיטיבה עם טראומה מוסרית. הסיבה השנייה היא החשיבות של "התמסרות להכרחי", בה היא רואה מקבילה פחות רודפנית של עיקרון המציאות של פרויד.

שאר המאמרים עוסקים כל אחד מזווית ומפרספקטיבה מעט שונה, במושג הסולידריות - מה נדרש ממי שרוצה לחרוג מעמדת הפריבילגיות ולהתייצב לצד המדוכא.ת.

אירה קונטורובסקי, במאמרה- "עדות מיפו (מאי 2021): מחשבות על סולידריות, אחריות והתנגדות", משתפת בתחושות ומחשבות על רקע ההתרחשויות בתוך יאפא-יפו במהלך מאי האחרון. בין האלימות ברחוב לתחושות הסוערות בנפש פנימה, אירה משרטטת תיאור של שיתופי פעולה שנרקמו בין פעילות, של ניסיון ליצור מרחב מכיל, חי, משתף לחוויה הרגשית הקשה מנשוא.

מנאל אבו חק במאמרה- "סולידריות التضامن "Solidarity, בוחנת את מושג הסולידריות ומפנה מבט רחב מקבוצות חוץ כלפי החברה הפלסטינית, ובה בעת ממוקד וחד, אל תוך החברה הפלסטינית בין הפריבילגים למדוכאים שבה. היא מצביעה על האופן שבו טראומת הנכבה והכיבוש הישראלי המתמשך משליכים על נפש הסובייקט הפלסטיני ועל מאבקים ופערים פנימיים ועל המכשולים בדרך לצדק ושיוויון. אבו חאק מסמנת נתיב של שחרור עבור החברה הפלסטינית, נתיב העובר דרך מה שהיא מכנה "סולידריות בונה".

ד"ר רוחמה מרטון במאמרה- "מהי סולידריות? חוצות את הא-סימטריה אל עבר מאבק משותף", מבהירה את ההבחנה שבין  אמפתיה לסולידריות, כאשר להבנתה סולידריות הנה הנכונות של הפרט לקחת  סיכונים במאבק שהוא מאמין בו שאינו בהכרח המאבק שלו או של הקולקטיב שלו. היא מדגימה את השימוש בידע על סולידריות להפלת המחיצה בינה לבין מטופל פלשתיני, קורבן עינויים, וטוענת כי יעודה הפוליטי של הסולידריות במצבי א-סימטריה הינו מאבק משותף השולל הפרדה.

ולבסוף, נגה אריאל-גלור, במאמרה- "להיות בת ברית: זוית פסיכואנליטית", מזמינה אותנו לבחון כיצד והאם ניתן לרקום ברית ברת קיימא בין מי ששייכות לקבוצה החזקה, המדכאת, למי ששייכות לקבוצה המוחלשת, המדוכאת. היא בוחנת את המכשולים בדרך להתייצבות כנה זו לצד זו כגון- "אשמה לבנה", נידוי חברתי, ויתור על עמדה פריבילגית, ומציבה מסגרת לחשיבה על התייצבות בתוך קהילה משותפת ומאבק משותף.

אנו מבקשות להודות לכל מי שלקחו חלק ביצירת הגליון הנוכחי מעבר לכותבות והעורכות, וסייעו בהתנדבות להבאתו לפרסום ולגיוס משאבים- נעמי ליפין, אילנה סיון, יעל טל-ברזילי, איציק שניבוים וד"ר רוחמה מרטון ולבית הספר לשלום- וואחת אל סאלאם ו"פסיכואקטיב" על התמיכה.  

ד"ר אסתר רפפורט   רתם זמיר    טובה בוקסבאום    אורטל לוי   ד"ר מונא כרכבי-סלאמה

كلمة التحرير / العدد الثاني

يسرنا أن نقدم لكم العدد الثاني لدورية "حوتسوت".

كان الاحتفال بإطلاق الدورية قد أقيم في 21.6.21، وفيما كانت أصوات وضوضاء أحداث مايو/أيار في إسرائيل وفلسطين والهجوم الإسرائيلي الأخير على غزة ما زالت تدوي من كل جهة. يستند بعض المقالات الواردة ضمن هذا العدد على محاضرات تم إلقاؤها في الاحتفال لتعيد إلى الأذهان تلك الفترة المزلزِلة ولتذكرنا بما قد نسرع إلى نسيانه في واقع الحياة في فضاء جغرافي تتلاحق فيه الحوادث الطارئة وأحداث العنف، وكأننا نبتعد عنها لكون النفس توّاقة إلى قليل من الراحة.

بين أيديكم أصوات وشهادات لتلك الأيام من شوارع حيفا ويافا ومن الفضاء العام ومن داخل العيادة:

منى كركبي – سلامة، وفي مقالها "الجدار الذي أسقِط: سرد حالة: معالِجة فلسطينية - منتفعة فلسطينية / حيفا، أيار 21" تسمح لضوضاء المظاهرات الصاخبة تحت نافذة العيادة بخرق الجدران، حيث تصف كركبي – سلامة علاج منتفعة فلسطينية من سكان دولة إسرائيل في مدينة حيفا، في أيام أيار تلك، وكيف أحدثت أصوات المظاهرات والتي زلزلت جدران العيادة زلزالا في نفس المعالجة أيضا و"ماتريكس" هوياتها. ومن خلال الاستناد إلى نظرية تدور حول أهمية بناء الهوية للصحة النفسية، تشارك في الرحلة التي مرت بها في طريقها إلى بلورة شخصيتها كفلسطينية مواطنة دولة  إسرائيل وتدرس علاقات النقل والنقل المضاد وميزان القوى بينها وبين متلقية العلاج.

وحين ضجت شوارع المدن المختلطة في إسرائيل، كانت حدود غزة تحترق أيضا. وتورد حنان أبو بشير في مقالها "The changing meanings of the Israeli occupation to different generations of Palestinians" شهادة من غزة، حيث لا تملك أن تنعم ولو بفترة قصيرة من الراحة، وتحلل في مقالها تحولات تجربة الاحتلال على امتداد الأجيال والأثمان النفسية الباهظة التي يدفعها أبناء شعبها.

يواصل فانون منحنا أساليب للتفكير في واقع منطقتنا العنيف الحافل بالنزاعات، حيث تقودنا إستير رابابورت في مقالها "فرانتس فانون في إسرائيل-فلسطين 2021" عبر عوالم النظرية الثاقبة لفانون ومفهوماته للاستعمار والمقاومة، إلى الواقع المعقد في إسرائيل-فلسطين داخل غرفة العلاج وخارجها عبر طرح التساؤلات حول استخدام الشيء والهيمنة البيضاء والعلاج "الفانوني".

وضمن باقي مقالات العدد تحقق الكاتبات في اللقاء بين إسرائيليين وفلسطينيين في ظل علاقات المحتل والمحتلة أرضه والمتواصلة منذ عقود:

في مقالها "Is acknowledgment (recognition) a useful perspective for psychosocial activists?" , تقوم جيسيكا بنجامين بالتأمل في الواقع السياسي والصراعات السياسية في منطقتنا مستعينة بمفاهيمها النظرية المعروفة ومن ضمنها التكاملية complementarity))، يَفعل أو من يُفعل به (doer or (done to، الثالث والثلاثية (الكون ثالثا – thirdness) والاعتراف المتبادل. وتقول بأن ثمة سببين رئيسيين يجعلان من المهم أن يتخلص الإسرائيليون من موقع الضحية لينضموا إلى الكفاح الموالي للفلسطينيين، يقوم أحدهما على أن الناس الذين ينتمون إلى المجموعة المحتلة، يمكّنهم اتخاذا موقف سياسي واضح من الخروج من التفكك والتواجه مع صدمة أخلاقية. أما السبب الثاني فهو أهمية "الاستسلام للضروري، والتي تعتبرها رديفا أقل اضطهاديةً لمبدأ الواقع لعالِم النفس فرويد.

وهناك أيضا مقالات تتناول كل من وجهة نظره ومن منظور مختلف قليلا مفهوم التضامن – ماذا يطلب ممن يرغب في الخروج من موقع الامتيازية والوقوف إلى جانب المتعرض للقمع.

تقوم إيرا كونتوروفسكي في مقالها "شهادة من يافا (مايو/أيار 2021): أفكار حول التضامن والمسؤولية والمقاومة" بمشاركة القارئ في إحساساتها وأفكارها حول أحداث يافا/"يافو" خلال شهر مايو/أيار الأخير. وبين عنف الشارع والمشاعر العاصفة في كوامن النفس ترسم وصفا لتعاونات تبلورت بين ناشطات، ومحاولة إيجاد فضاء من الاحتواء والحياة ومشاركة للتجربة العاطفية القاسية إلى حد لا يطاق. 

أما منال أبو حق في مقالها "סולידריות التضامن Solidarity" فتدرس مفهوم التضامن لتوجه نظرة لمجموعات خارجية إلى المجتمع الفلسطيني، هي نظرة رحبة وثاقبة وحادة إلى داخل المجتمع الفلسطيني بأعضائه أصحاب الامتيازات والمستضعفين، حيث تشير إلى كيفية انعكاس صدمة النكبة والاحتلال الإسرائيلي المتواصل على نفس الفرد الفلسطيني وعلى صراعات وفجوات داخلية كما على العقبات التي تعترض السبيل إلى العدالة والمساواة. وترسم أبو حق مسار تحرر للمجتمع الفلسطيني، وهو المسار الذي يمر عبر ما تسميه "التضامن البنّاء".

وتوضح د. روحاما مارتون في مقالها "ما التضامن؟ يعبرن اللا تناسق نحو صراع مشترك" التمييز بين التعاطف والتضامن، حيث ترى أن التضامن هو استعداد الفرد للمخاطرة في الصراع الذي يؤمن به وهو ليس بالضرورة صراعه أو صراع مجموعته. وتسوق مثلا على الاستفادة من معرفة التضامنَ من أجل إسقاط الحاجز الكائن بينها وبين معالج فلسطيني أصبح ضحية للتعذيب، وتقول بأن الرسالة السياسية للتضامن في حالات اللا تماثل تتمثل في صراع مشترك ينفي الفصل.

وتدعونا نوغا أريئيل غلور في مقالها "أن تكوني حليفة: نظرة نفسية تحليلية" إلى دراسة إمكانية وكيفية عقد حلف مستدام بين من ينتمين إلى المجموعة القوية والقامعة وبين من ينتمين إلى المجموعة المستضعفة، حيث تتطرق إلى العراقيل التي تعترض سبيل التكاتف الصادق، ومن ضمنها "الذنْب الأبيض" والنبذ الاجتماعي والتخلي عن موقع امتيازي، كما تضع إطارا للتفكير في التجمع داخل مجتمع مشترك وصراع مشترك.

وختاما نشكر كل من شاركن في تحرير العدد الحالي إضافة إلى المؤلفات والمحررات، وتطوعن بالمساعدة في إعداده للنشر وتجنيد الموارد، وهن نعومي ليبين وإيلانا سيفان وياعيل تال-برزيلاي وروحاما مارتون، وايتسيك شنيبويم كما نشكر مدرسة السلام "واحة السلام" و"بسيخوأكتيف" على ما قدماه من دعم.

د. إستير رابابورت   روتم زمير   توڤا بوكسباوم   أورتال ليڤي   د. منى كركبي- سلامة

 

דבר המערכת / גליון 1, יוני 2021

לפניכן-ם הגיליון הראשון של כתב העת המקוון החדש "חוצות" – כתב עת תרבוטיפוליטי. בחרנו בשם "חוצות" כי שאיפתנו היא לחצות גבולות של דיסציפלינות אקדמיות ולהפגיש פרספקטיבות פסיכולוגיות, פסיכואנליטיות וקליניות עם פרספקטיבות פוליטיות, ביקורתיות ואקטיביסטיות. 

ייסדנו את כתב העת מתוך כוונה לבנות מרחב שיאפשר חשיבה משותפת על ואת הקליניקה, את הפוליטי, ואת יחסי הכוח בתוכם אנו מטפלות ומתקיימות, את הכוחות המפעילים אותנו ואת הכוח שאנו עצמנו מפעילות בבלי דעת. אנחנו מבקשות לתת כאן במה לקולות שונים, לסיפורים שטרם סופרו, לאוכלוסיות המצויות הרחק מן המיינסטרים ולאתגר בכך את עצמנו כבנות אדם וכמטפלות, את קהל הקוראות, ואת החברה בה אנו חיות. אנחנו רואות את החשיבה הטיפולית ככזו שחוצה גבולות – בין העצמי לאחר, בין האנחנו לאחרים-ות, בין החדר אל החוץ, בין התרבותי לפוליטי, בין המשבר לשגרה. בתוך כך, זהו כתב עת שיעסוק בשאלה: כיצד ניתן לטפל  כאשר האדמה מתחת לרגלינו בוערת? איך המקצעות הטיפוליים משתלבים במרקם הפוליטי-חברתי הנפיץ והאלים המאפיין את המדינה ואת האזור?

הרעיון לכתב העת נבט עוד בטרם שנת הפנדמיה וגליון ראשון זה התגבש לפני אירועי מאי 2021, אירועים שטרם זכו לעיבוד מנטלי ושאנו רחוקות מלדעת איך להמשיגם ובאילו שמות לקרוא להם: מלחמה? מבצע? מתקפה? הפגנות? מהומות? אינתיפאדה? כל שם טעון רגשית, כל שם כולל ומדיר, כל שם מקרב ומרחיק את החוויה.  השנה האחרונה המחישה ביתר שאת כי מה שידוע יכול באחת להפוך ללא ידוע ואף מאיים. נוכחנו בצורך החיוני לייצר ולאפשר מרחבי חשיבה הלוקחים בחשבון הקשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים ולטפח חשיבה ביקורתית, בתוך מציאות שמזמנת לנו אי-ידיעה, הצפה רגשית, אימה ומתקפות מטלטלות על החיבורים האישיים והחברתיים.

תרבוטיפוליטי אינה מילה רגילה שקיימת זה מכבר בשפה העברית, אלא סינתזה של כמה מילים – תרבותי, טיפולי, פוליטי. מה בין הטיפולי לבין התרבותי והפוליטי? בניגוד לאופן שבו היה נהוג להציג זאת במסגרת התיאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות, תינוקות אינם נולדים לחיקה של משפחה גרעינית אוניברסלית בעלת מבנה אחיד הממוקמת בתוך ואקום, אלא לתוך הקשרים סוציו-אקונומיים, תרבותיים ופוליטיים. הקשרים אלה משפיעים, מהיום הראשון, על כל היבט של חוויית הגדילה, על התפתחות העצמי וחיי הרגש של התינוקת, על הזהות והערך העצמי של הילד, על תפיסת הזולת ועל הציפיות מהאינטראקציה החברתית. תינוק או תינוקת נולדים לתוך קשר עם ההורים הנושאים בקרבם טראומות לאומיות, והמשדרים, בהתאם להשתיכויותיהם הקבוצתיות ומיקומם החברתי, תקווה או ייאוש, ביטחון או פחד קיומי, עליונות או נחיתות. את כל אלו מביאים הן המטופלות-ים והן המטפלות-ים לתוך חדר הטיפול.

במפגש הטיפולי עצמו, יחסי הכוחות המגדריים, הלאומיים והאתניים, והפערים בין המטפלת למטופלת מבחינת המעמד הכלכלי ומידת השייכות למיינסטרים, יקבעו מה יוכל להיאמר במילים ומה יושתק, יודר מהחדר, או ייאמר בעקיפין, בדרכים לא מילוליות. אך עוד קודם לכן – מי בכלל זוכה לפלס את דרכו לאותו חדר הטיפולים, היכן ממוקם החדר, מה משדר העיצוב שלו? מיהם המטפלים והמטפלות, מהם המאפיינים האתניים והמעמדיים שלהם-ן, איך הצליחו לשרוד כלכלית במשך ההכשרה האינסופית? איך נאלצו להלבין את עצמן אם אינן לבנות, איך למדו לא לחשוב ביקורתית או לא לחשוב כלל, במקצוע בו אין ברירה אלא לשנן תיאוריות התפתחות שנכתבו על ידי גברים לבנים לפני חמישים שנה לכל הפחות, כדי לעבור את הבחינות ולהתקבל פנימה  – כל אלה אינן אלא שאלות פוליטיות.

אלה הם מבין הנושאים בהם יעסוק כתב העת, ולצד הביקורת על הקיים נציג אלטרנטיבות. נעסוק בתיאוריה קלינית מודעת הקשר חברתי, תרבותי ופוליטי, בפסיכולוגיית השחרור ובאקטיביזם שנעזר בכלים מקצועיים במאבקים פוליטיים, בתוך התחום הטיפולי ומחוצה לו. נפרסם טקסטים של כותבות וכותבים – אנשי טיפול, חוקרות ואקטיביסיטיות – שמציעים שילובים בין כלים מקצועיים לכלים ביקורתיים לשם שינוי הפרקסיס של השדה הטיפולי בישראל ובמטרה לקיים שיח פוליטי בינתחומי ער.  

צוות המערכת של כתב העת התרבוטיפוליטי מורכב כעת מנשות טיפול, אך אנו מכוונות גם לעבר צמתים בין דיסציפלינות, ואנו מקוות למשוך אלינו עוד קהלים של כותבות וכותבים, קוראות וקוראים מהאקדמיה ומהעולם האקטיביסטי. נפרסם טקסטים במגוון פורמטים: מאמרים אקדמיים לצד טקסטים אקטיביסטיים קצרים וטורי דעה, כמו גם סקירות של כנסים, ימי עיון, ספרים וסרטים רלוונטיים.

כפי שאולי שמתן-ם לב, טקסט זה נכתב בעברית אינקלוסיבית מגדרית, כאשר הכלים בהם אנו משתמשות במטרה לקדם את האינקלוסיביות ואת המודעות המגדרית אינם אחידים או סטנדרטיים – השתמשנו במקף המחבר בין לשון אישה ללשון גבר, לצד הגיוון בין כתיבה בלשון גבר לבין לשון אישה. בתוך צוות המערכת, אנו מקיימות שיח על פתרונות אפשריים לבעיית מגדור היתר של השפה העברית ("עברית היא סקסמניאקית“, כתבה יונה וולך), ועל היתרונות והחסרונות של הפתרונות השונים. בעתיד נרצה לדון על כך גם על גבי דפיו הווירטואליים של כתב העת ונזמין כתיבה בנושא. ובינתיים, אנו מזמינות את הכותבות והכותבים לבחור בפתרונות שנוחים להן-ם.

בגיליון הראשון, החגיגי, אנו מתרגשות להציג לקוראות את המאמר של ד"ר יוחאי נדן ופרופ' דורית רואר-סטריאר, "טיפול מודע-הקשר: המשגה תיאורטית והשתמעויות קליניות". הכותבים מדגימים את עקרונותיה של הגישה הטיפולית אשר פיתחו, "טיפול מודע-הקשר", באמצעות שני הקשרים שעלו מתוך מחקרם ארוך הטווח, ואשר אותם זיהו כמהותיים להבנת התחום של סיכון ומוגנות לילדים במציאות הישראלית: ההקשר של גזענות והדרה, וההקשר של קונפליקט פוליטי ואלימות.

המאמר של רתם זמיר, פסיכולוגית קלינית, דוקטורנטית במסלול פסיכואנליזה בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן וחברת מערכת "חוצות", עוסק במפגש עם פני האחר בתקופת הקורונה. הכותבת בוחנת את ההשפעות הנפשיות של הגבלת האפשרות לפגוש את פני האחר, המתחבא מאחורי המסכה או המסך. שאלות שמהדהדות בעת הנוכחית ביתר שאת. בהישען על המשגות תיאורטיות שונות – של פרויד, ויניקוט, קריסטבה, בודריאר ולוינס – טוענת זמיר כי מדובר ב"עיוורון סלקטיבי של הסובייקט לחלקים בסובייקטיביות של האחר ומתוך כך לחלקים בסובייקטיביות שלו עצמו“.

ד"ר משה לנזמן, פסיכולוג חינוכי והתפתחותי, מציג את סיפור חייו ואת תרומותיו הרבות של הפסיכולוג החברתי הספרדי פורץ הדרך, איגנסיו מרטין-ברו, שלימד ופעל באל-סלבדור עד להירצחו ב-1989. מרטין- ברו ייסד אסכולה פסיכולוגית אותה כינה "פסיכולוגיית השחרור", הקוראת לפסיכולוגים לבסס תיאוריה ופרקטיקה אשר שמות במרכז את החוויות והצרכים של בני המעמדות הנמוכים בחברה בה הם חיים ופועלים. לנזמן מדגים את יישומי אסכולה זו בחברה הפלסטינית ומצביע על תרומתה לחדר הטיפול.

נאומה של העובדת הסוציאלית, הפסיכותרפיסטית והאקטיביסטית, מנאל אבו חק, אותו נשאה באירוע ההשקה של הרשת הפלסטינית העולמית לבריאות הנפש, נוגע בצורך העז לאחות את הפיצולים התוך-נפשיים והחברתיים עמם מתמודדים סובייקטים פלסטיניים. על נאומה של אבו חק מגיבות הפסיכולוגית הקלינית ד"ר מונא כרכבי והפסיכיאטרית ד"ר רוחמה מרטון, מייסדת הארגון “רופאים לזכויות אדם”. כרכבי מתבוננת במבט רפלקסיבי על האתגרים של איחוי הפיצולים בחברה הפלסטינית, תוך שימוש במושגים משדה הפסיכולוגיה החברתית. מרטון מתייחסת, מתוך ניסיונה האקטיביסטי העשיר, לנושא המורכב של התמקמותן של פעילות יהודיות שפועלות בסולידריות עם מאבקים פלסטיניים.

מאמרה של מיכל פרוכטמן, פסיכולוגית חינוכית ואקטיביסטית, מתאר פרויקט של כתיבת תסקירים פסיכוסוציאליים לילדים פלסטינים העצורים בבית כלא צבאי ישראלי. פרוכטמן כותבת על פרקטיקת המעצרים ועל החוויה של הילדים והוריהם במהלך המעצר. כתיבת התסקירים הייתה חלק מפרויקט רחב שעסק במעצרי קטינים פלסטינים, פרי שיתוף פעולה בין הארגונים "פסיכואקטיב" ו"עו"סים שלום". תוך כדי תיאור הפרויקט היא משתפת בדילמות האתיות והרגשיות שליוו את הקבוצה ואותה באופן אישי כפסיכולוגית, ישראלית, יהודייה ואקטיביסטית. 

טובה בוקסבאום, פסיכולוגית קלינית, פסיכואקטיביסטית וחברת מערכת "חוצות", סוקרת את יום העיון "כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי - אז והיום". הכנס ציין עשור לפעילותה של קבוצת “קיר נופל” בהובלתה של פרופ’ יולנדה גמפל. בוקסבאום רואה בקיום הכנס אמירה חשובה ואף אמיצה בישראל 2021, הן פנימה לקהילה המקצועית והן החוצה לחברה הישראלית. בהמשך לסקירה היא מוסיפה את נקודת מבטה הפסיכואקטיביסטית, וכן מרחיבה את השיח התיאורטי והקליני שהוצג ביום העיון דרך התייחסות לספרות עכשווית העוסקת בממשק שבין הפסיכולוגי לפוליטי. 

המאמר החותם את כתב העת הוא "תמיכה טובה דיה: על תרומתם של ארגוני עובדים לסביבה הטיפולית", של ד"ר ירדן מנדלסון, עד לאחרונה יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר ומובילת פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית. מנדלסון משתפת בדרך שעברה בנסיונה לשנות דעות קדומות בקרב הפסיכולוגיות-ים בכל הנוגע לקידום זכויותיהם כעובדים בתחום בריאות הנפש. לטענתה של מנדלסון, דאגה של המטפלות-ים לזכויותיהם שלהם עצמם נחוצה על מנת לבסס סביבה טיפולית טובה דיה למטופלות-ים.

כאמור, מאז שהגיליון הראשון של כתב העת היה מוכן לפרסום התרחשו אירועים רבים וקשים שנבקש לתת עליהם את הדעת. החלטנו להוציא לאור את הגיליון כפי שהוא מתוך מחשבה שהוא משקף את רוח הדברים של המרחב שאנו מבקשות ליצור כעת ובכל עת. אנו מצרפות לכך קריאה והזמנה לכתיבה וחשיבה  את אשר אירע מסביבנו ובתוכנו במסגרת הגיליונות הבאים, מתוך הכרה בכך שתהליכי העיבוד ומתן המשמעויות ידרשו זמן ומקום לחשיבה משותפת. 

לסיום, אנו רוצות להודות לכל אלו שתרמו, במישרין ובעקיפין, להגשמת החזון של כתב העת. מפאת קוצר היריעה, נציין כאן כמה משותפינו המרכזיים שסייעו בהנחת אבני היסוד של כתב העת. תודה לאתר "פסיכולוגיה עברית" שסיפק בית וירטואלי, ל"אקדמיה לשוויון" על ליווי ומתן רוח גבית ול״בית הספר  לשלום - נוה שלום/ וואחת אל סאלאם" ו"פסיכואקטיב" שהעניקו תמיכה ותרומה כספית.

כמו כן, נבקש להודות לכותבים ולכותבות שבחרו להציג את רעיונותיהם במרחב ביתנו המתהווה, ולא.נשי המקצוע שסייעו בהגשת הטקסטים לקוראינו. נודה לד״ר סני גורדון, ד"ר מיה מוכמל, ד"ר נוגה אריאל גלור וד"ר קים יובל על תרומתן-ם לעריכת התכנים, ולנעם בוקסבאום, יעל טל ברזילאי, אירה קונטורובסקי ואלעד זמיר על עריכה לשונית בהתנדבות של המאמרים בגיליון.

אנו מזמינות אתכן-ם לצלול הישר לתוך הטקסטים. הגיוון רב, כך שאנו מקוות שכל קוראת וקורא ימצאו בגיליון תכנים אליהם יוכלו להתחבר. נמתין בקוצר רוח לתגובות, ונשמח לקבל הצעות למאמרים – טקסטים תיאורטיים, דיווחים על פסיכו-אקטיביזם בשטח, וסקירות של אירועים מקצועיים ואירועי תרבות רלוונטיים. מוזמנות-ים להיות איתנו בקשר בכל נושא, דרך מייל המערכת 

tarbutipuliti@gmail.com

מערכת "חוצות"  

ד"ר אסתר רפפורט   רתם זמיר    טובה בוקסבאום    אורטל לוי

 

אודות

"חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי" נוסד כיוזמה של נשות טיפול המעורבות בעשיה חברתית ופוליטית, במטרה ליצור מרחב לחשיבה ולכתיבה אודות הממשק שבין הפסיכולוגי לבין הפוליטי, החברתי והתרבותי בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו.

הטקסטים בכתב העת מופיעים במגוון של פורמטים: מאמרים באורך מלא, סקירות, דיווחים מהשטח, ראיונות, טורי דעה, פרשנויות, תגובות ושיח דיאלוגי בין נשות ואנשי מקצוע. 

בכוונתנו לפרסם שלושה גיליונות בשנה. הגיליון הראשון של כתב העת יצא לאור במאי 2021.

כתב העת מאגד תחומי תוכן שונים, הנוגעים לממשקים של הפסיכולוגי, החברתי והפוליטי, כגון – תיאוריה קלינית מודעת תרבות/חברה/פוליטיקה, טיפול רגיש חברתית/תרבותית, פסיכואקטיביזם, פסיכותרפיה ופסיכואנליזה פוליטית, פסיכולוגיה ציבורית, הנגשת טיפול לקהל הרחב, זכויות המטופלים.ות והמטפלים.ות, פסיכולוגיה ביקורתית, ניתוחים פסיכולוגיים של אירועים אקטואליים, בחינת יחסי הכוח בתוך חדר הטיפול, התבוננות על הפוליטיקה הפנים והבין-מקצועית של תחום הטיפול, סקירת אירועים משמעותיים בתחום בריאות הנפש, חשיפת הקהל הישראלי לתיאוריות חדשניות רלוונטיות מתחומים אלו מרחבי העולם, בחינת נושאים ואוכלוסיות המודרים ממרכז הבמה של החשיבה הטיפולית השגורה. כמו כן, ישולבו פרספקטיבות מדיסציפלינות אחרות, כגון פילוסופיה, מחשבה מדינית ופוליטית, אמנות, סוציולוגיה, היסטוריה ועוד.

ב"חוצות" אנו מבקשות ליצור מרחב חשיבה ייחודי ואינקלוסיבי לכל המטפלות.ים המבקשות.ים לקחת חלק בשיח פלורליסטי, ביקורתי ואתי. מרחב שינכיח  מגוון של דעות, עמדות ואופני חשיבה, יפנה וייצור מקום לקולות המודרים מהשיח של מקצועות הטיפול ובריאות הנפש.

אנו מקוות שכתב העת, על מגוון תכניו, יתרום לקידום מקצועות הטיפול, יביא להרחבת הידע התיאורטי והקליני  ויעמיד לרשות הקוראות.ים כלים שיסייעו להן.ם במרחבים הטיפוליים, ולצד זאת ירחיב את האפשרויות לשימוש בכלים המקצועיים העומדים לרשותנו כדי להעמיק את הבנתנו, המשגתנו וחשיבתנו אודות המציאות שבה אנו חיות.ים. 

כתב העת "חוצות" פועל מתוך שיתוף פעולה עם גופים שונים בעלי מטרות מקבילות, וביניהם "פסיכואקטיב", "בית הספר לשלום", "אקדמיה לשוויון", ומתמיד לרקום שותפויות מקצועיות במטרה לקדם את הידע והחשיבה המשותפת בנושאים שפורטו לעיל.

כתב העת מהווה כאמור במה פתוחה לסוגים שונים של כתיבה ושל כותבות וכותבים ואנו מזמינות אתכן.ם להצטרף למרחב החשיבה שלנו, להגיב לטקסטים באתר כדי שיתפתח שיח ער בין כולנו, לפנות אלינו ולהציע טקסטים רלוונטיים מפרי עטכן.ם. 

ניתן לפנות למערכת כתב העת במייל – tarbutipuliti@gmail.com

מערכת כתב העת חוצות

ד"ר אסתר רפפורט היא פסיכולוגית קלינית ופעילה פוליטית וחברתית, מטפלת בעברית, אנגלית ורוסית בקליניקה בת"א. היא כותבת ומרצה בנושאי מגדר, טיפול בלהטב"ק, טיפול פסיכואנליטי התייחסותי ופסיכולוגיה ביקורתית. כעת מלמדת טיפול פסיכואנליטי התייחסותי מודע חברתית במסגרת החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים ובמחלקה לעבודה סוציאלית באונ' בן גוריון, ופסיכואנליזה ומגדר בבית הספר הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית בקייב, בעבר לימדה בביה"ס לפסיכותרפיה "יישומים קליניים". ספרה-"From Psychoanalytic Bisexuality to Bisexual Psychoanalysis: Desiring in the Real" (Routlege, 2019) זכה בפרס "הספר הביסקסואלי הטוב ביותר" ל-2019. אסתר הקימה יחד עם שותפותיה את הקבוצה האקטיביסטית "מצטרפות להתנגדות - נשות בריאות נפש ישראליות בסולידריות עם עמיתות פלסטיניות", הגתה את החזון של כתב העת התרבוטיפוליטי "חוצות", והובילה את הקמתו.

 

רתם זמיר היא פסיכולוגית קלינית ופעילה חברתית, המטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים ומדריכה אנשי מקצוע מתחום הטיפול והחינוך, בקליניקות בכרכור ובתל-אביב. במהלך השנים טיפלה ושימשה בעמדות ריכוז וניהול בארגונים ועמותות של המגזר השלישי ובמגזר הציבורי תוך התמקדות בעבודה טיפולית ומערכתית עם אוכלוסיות בסיכון ואוכלוסיות מוחלשות. בוגרת קורס קורס הנחיית קבוצות בקונפליקט, ב"בית הספר לשלום- נווה שלום". שותפה לפעילות למען הגנה וקידום זכויות של ילדים ונוער בסיכון בהקשרים ארגוניים שונים. כיום חוקרת הקשרים אתיים ופסיכואנליטיים של זרות ושל הגירת עבודה במסגרת לימודים לדוקטורט במסלול פסיכואנליזה בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן.

 

ד"ר מונא כרכבי- סלאמה היא פסיכולוגית קלינית ובעלת דוקטורט בתחום הפסיכולוגיה הבין תרבותית מאוניברסיטת חיפה. מונא חיה ועובדת בחיפה, מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים בקליניקה פרטית. במהלך השנים עבדה במסגרות ציבוריות שונות בהן הייתה מושקעת בקידום חשיבה רגישה חברתית בעשייה הטיפולית, בדגש על דיאדות טיפוליות דו- לאומיות, וכן עברה השתלמות בנושא פסיכיאטריה רגישת תרבות באוניברסיטת מקגיל במונטריאול-קנדה. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בחקר השפעת חווית האפליה החברתית על התנהגות הישגית בקרב קבוצות מיעוט. במקביל לעבודת הדוקטורט מונא לקחה חלק בפרוייקט לקידום מסגרות החינוך הדו-לשוניות בישראל והובילה מחקר שבו נבדק הקשר בין מסגרות חינוך דו-לשוניות לבין תפיסת הזהות החברתית בקרב תלמידים יהודים וערבים; תוצאות המחקר הוצגו בכנסים בארץ ובחו"ל. 

 

טובה בוקסבאום, פסיכולוגית קלינית בכירה, פסיכואקטיביסטית, מתגוררת ומטפלת בקליניקה בכפר ורדים. חברה ב"פסיכואקטיב" – אנשי ברה"נ למען זכויות אדם מאז הקמת הקבוצה ב 2006. במסגרת זו הייתה שותפה לפרויקטים בישראל ובפלסטין, יזמה השתתפה והרצתה בכנסים בארץ ובחו"ל להעלאת המודעות למחירים הנפשיים של שני העמים בסכסוך המתמשך. חברה בצוות המנחים של ביה"ס לשלום בנוה שלום "וואחאת אל סאלם". חברה בפורום המשפחות השכולות ישראליות פלסטיניות ובמסגרת זו מעבירה מפגשים לנוער ולמבוגרים, בישראל ובפלסטין להכרה של כל צד את הנראטיב של הצד השני. מרצה ומעבירה סדנאות בנושא טיפול מודע פוליטית/ חברתית /תרבותית; מחברת המאמר "מטפלת יהודייה מטופלות ערביות: בית קרקע נשים"

 

נעמה הוכשטיין היא פסיכולוגית קלינית ופעילה פוליטית. מדריכה ומלמדת במכון ״סאמיט״ ומטפלת בקליניקה. בוגרת התכנית למתקדמים בפסיכותרפיה של מרכז ויניקוט ותלמידת דוקטורט בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. לאחר שהשתתפה בקורס למטפלים ישראלים ופלסטינים ב״בית הספר לשלום״ בנווה שלום הייתה שותפה לפרוייקטים אקטיביסטיים במסגרת ״פסיכואקטיב״ כגון עמידה בסולידריות עם משפחות באיזור H2 בחברון ובמסגרת ״נולדו שווים״  שם עסקה בין היתר בכתיבה על אקטיביסטיות ובתמיכה בכתיבה פוליטית של אחרות. היא פעילה בארגון ״הורים נגד מעצרי ילדים״ ושייכת לקהילת ״יד ביד״ של החינוך היהודי-ערבי בישראל.

 

 

שותפות ושותפים לדרך:

אורטל לוי- שותפה להקמת כתב העת, עורכת תוכן.

עריכת תוכן- קים יובל, אפרת אבן-צור, סני גורדון, מאיה מוכמל ונוגה אריאל-גלור

עריכה לשונית- נעמי ליפין, אילנה סיון, אלעד זמיר, נעם בוקסבאום, אירה קונטורובסקי

תרגום- איציק שניבאום

צוות מדיה- אירה קונטורובסקי

בית הספר לשלום בנווה שלום

הרשמה למנוי לכתב העת

להרשמה למנוי לכתב העת, פנו אלינו במייל- tarbutipuliti@gmail.com

הזמנה לכנס השקת הגיליון הראשון של כתב העת

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com

שם

אימייל

תוכן ההודעה

שלח הודעה