הכול חוץ מתמימות: טראומה של התפכחות / בן טופח, נועה ברזין-כהן ועירית קליינר-פז

תקציר הסרט

הסרט הדוקומנטרי "ימי תום" בבימויו של גיא דוידי, קולנוען ישראלי שחי בדנמרק, מספר את סיפורן של כמה דמויות; בחורה אחת וארבעה בחורים שנטלו את נפשם במהלך השירות הצבאי. אחת הדמויות, נראית כמו צירוף של כמה אנשים ואולי אף משקפת את קולו של היוצר. דוידי יצר סרט שערוך ברגישות ובעדינות הראויות לנושא הכאוב, והוא מקפיד להביא רק את נקודת המבט של גיבורי הסרט המתים, דרך יומנים, מכתבים, יצירות אמנות ושירים שכתבו, ותיעוד שתיעדו בעצמם, ללא ראיונות עם משפחה או עם אנשי מקצוע. שמו של הסרט "ימי תום" מרמז על הנרטיב העיקרי; נרטיב של התפכחות מתפיסה ישראלית תמימה שקיימת אצל ילדים, שגדלים מגיל פעוט בידיעה שיהיו חיילות וחיילים בצבא. הסרט עוקב כרונולוגית אחר  התבגרותם של ילדים שכבר בגן מציירים ציור "לחיילים הגיבורים" וסופגים מושגים ורעיונות על צבא, על מלחמה, על נשק ועל הרג, כמו שהם רוכשים ידע על ג'ירפות ועל חיפושיות. אנו, הצופות והצופים מלווים אותם בדרכם ומאבדים יחד איתם את התמימות. המפגש עם השירות הצבאי ובו אלימות, שרירותיות, חוסר אונים ובדידות, מועבר לצופה באופן שמעורר רגשות קשים ושאלות רבות.

עירית: הסרט הזה בלבל אותי. הוא נוגע בנושא כל כך נורא ובכל זאת יש בו קסם אפל. הוא מצליח לא להיות מזעזע מדי למרות שהוא נוגע בפצעים הכואבים ביותר. הוא השאיר אותי עם עצב עמוק ועם כעס על המדינה שמשאירה לצעירים ולצעירות שלה בחירה בין להרוג או להיהרג. איך עושים את זה בקולנוע?

בן: אפשר לראות שהסרט הזה עשוי כמו קולאז'. יש בו מגוון עשיר של טכניקות צילום ועריכה והרבה תוכן: צילומי משפחה מקוריים, צילומים שהבמאי צילם, קטעי ארכיון, קטעי יומנים ויצירות אמנות כמו ציורים ושירים. חלק מהצילומים מלווים בקולו של המספר ברקע וחלקם מלווים במוזיקה מקורית. גיא דוידי מניח בפנינו חומרים שונים כמו צייר שמניח צבעים על הבד, ואנחנו עושות את החיבור.  חלק גדול מהעוצמה של הסרט מגיע מהעובדה שהוא לא מכריז בפנינו מה מעסיק אותו ומה חשוב בו, הסרט הוא טקסט פתוח שאפשר להבין ממנו הרבה דברים, והוא משאיר לקהל חופש להחליט לבד.

בעיניי הלב של הסרט עוסק בחינוך או בילדוּת בצל המיליטריזם. נכון שהוא עוסק בדמויות ספציפיות, אבל אני חשבתי שהסרט מצולם מנקודת מבט של מי שגדל במערכת הזו, ואולי הופך עכשיו להיות הורה בעצמו, ובכוונתו להזכיר לנו שלא כולם גדלים ככה, עם הצבא ברקע מגיל אפס. הבמאי גר בדנמרק ואני חושב שהוא קולט איך המיליטריזם עובר גם לילדיו, אפילו שם בדנמרק, ובטח לילדים של החברים ושל המשפחה שלו שעדיין חיים בישראל.

עירית: אני הייתי שם בצד של ההורים האלה. אנסה להיות תסריטאית לרגע ואציג לך שלוש סצנות אמיתיות שנזכרתי בהן במהלך הצפייה, מתוך אלבום הזכרונות הפרטי שלי:

תמונה ראשונה: השנה 1967, מלחמת ששת הימים, אני בת חמש בגן ילדים. בחצר הגן יש שוחות שנחפרו במקום מקלט. כל ילדי הגן בקיאים לפרטי פרטים במצב הלוחמה, סוגי הנשק ומטוסי הקרב, ומתרוצצים באמוק בחצר הגן עם צעצועים ועם קרשים  ככלי נשק ומכריזים בקצב אחיד: "לכבות את האורות ולהיכנס למקלטים". כולם וכולן רוצים ורוצות להיות החיילים הגיבורים. הכול גם ברור מאוד: אנחנו הטובים, הם הרעים, אין קונפליקט.

תמונה שנייה: השנה 1990. בברית המילה של הבן שלי אחת האורחות ראתה אותי חיוורת כשמגישים את בני לסנדק ואמרה לי בצדקנות: "זו המסירה הראשונה". לא הבנתי אותה והיא הסבירה: "המסירה הראשונה של הבן היא לברית מילה, אחרי זה לגן, לבית הספר ולצבא". אני זוכרת איך התהפכה לי הבטן כשחשבתי על בני הבכור, התינוק המתוק רק בן שמונה ימים שכבר נחרץ גורלו להיות חייל. עד לאותו רגע זה לא היה אצלי בתודעה, אבל כמו לגבי ברית המילה כך גם לגבי הגיוס, לא עלה בדעתי שיש בחירה. מביך לחשוב כמה שנים לקח לי לקלוט שזה לא הכרחי לגדול ככה. ובדיוק כך גם בסרט, הדובר רון,  מספר כיצד שמע מהגננת כבר בגן שהוא יהיה חייל ומוסיף: "לא זוכר מתי קלטתי שזה בכלל לא נתון לבחירה". בשבילנו הישראלים הגיוס הוא כמו עוד שלב בהתפתחות –  זחילה, הליכה, דיבור, קריאה, כתיבה, התבגרות, צבא.

תמונה שלישית: השנה 2010. שישי בצוהריים. אני במטבח מכינה את השניצלים לבני הקרבי שעומד לחזור מהצבא לסוף־שבוע. בביתנו מכרים פלסטינים שמתגוררים בשטחים, ובאו לפגישת עבודה עם בן זוגי. "הילד" נכנס לבוש מדים מאובקים ונשק בידו, ואורחינו מזנקים בבהלה מהכיסא ומחווירים. בני הופך נבוך וחומק לחדרו. לוקח לי רגע להבין מה קרה, ואז מתהפכת לי הבטן ועימה גם התודעה: בני המתוק, הרגיש, שממלא את חובתו –  חייל בצה"ל ושמעולם לא רצה לפגוע בזבוב, הוא הוא אימתם של אורחינו, עבורם הוא נציג צבא הכיבוש, שממלא את חייהם באימה ובכאב מאז אותה מלחמה ארורה ב-1967. קאט.

בן: אז אולי המבט של ההורה שמתפכח רק כשהבן כבר בצבא, מראה כמה זה מאוחר מדי.  לגיבורים בסרט אין מספיק מבוגרים שיגידו להם מראש, עוד כשהם בגן, שיש עוד אפשרויות. עולם המבוגרים – ההורים, הגננת, הם הסוכנים של מדינה שמעצבת את התודעה כך שאין דרך לעקוף את הצבא. במיוחד הדמות של דורון שמדברת במפורש על הרצון להשתחרר מהשירות והסביבה מאיימת עליה שכל החיים שלה ייפגעו.

עירית: המילה התפכחות היא רלוונטית מאוד לסרט. הבמאי מדבר הרבה דרך המטאפורה של תמימות, של עיוורון ושל התפכחות. פקיחת עיניים. הסרט מתחיל עם ילד שמצייר חיילים ויודע שהוא יהיה חייל. קצת כמו טרגדיה יוונית, שאי אפשר להימלט מהגורל. ואתה אומר – זה לא גורל. זה חלק מהתמימות של הילדים, שאין להם שום אופציה לראות עתיד שבו הם לא יהיו חיילים.

בן: באמת נהוג בקולנוע לנתח את הפתיחה של הסרט כמפתח להבנה של כל הסרט. הסרט נפתח עם תמונה שבה רואים ציור שילד מצייר בגן, ציור בצבע חאקי עם כיתוב באדום "תודה לחייל שמגן עלינו" ומשם זה עובר לשוט ארוך עם רחפן, שבו רואים מלמעלה חייל צועד במדבר עם נשק. הטכניקה שמשתמשת ברחפן לצלם חיילים שצועדים בשטח מרחוק זו פעולה שכדאי לשים לב אליה, כי היא הניגוד הגמור לאסתטיקה שאנו מכירים בכל סרטי הצבא והאקשן. הרחפן והצעידה מעניקים תחושה של ריחוף כשאנחנו רואים את הסיטואציה מלמעלה. בסרטי מלחמה, אפילו בסרטים אנטי־מלחמתיים, לרוב משתמשים באסתטיקה מלחמתית, הרחפן משמש בסרטים האלה להכניס אותנו, הצופים, להיות חלק מהכוחות כי הוא גם המבט של המפקדים ושל החיילים.

בסרט, הרחפן פותח בחייל בודד שצועד במדבר, אחרי זה שומעים חבורה שנראית בתרגיל כלשהו, לקחנו את הכלי הסגנוני של סרטי הצבא ועשינו איתו משהו הפוך. אין אדרנלין של חיילים בדרך למשימה, לא רואים דם, ואין חיילים מיוזעים ושריריים שמסתערים. כל אחד לבד, הרחפן מעביר את תחושת הבדידות הנפשית, ובמיוחד אחרי הסצנה של הילד שמצייר חייל. זו אסתטיקה אנטי־פשיסטית.

עירית: אתה יכול להסביר יותר על ההבדל בין סגנון של סרט פשיסטי ואנטי־פשיסטי?

בן: בכתבה שהופיעה במגזין אנגלי על הסרט "ימי תום" כינו את גיא דוידי "האנטי־ריפנשטאהל". הכינוי הזה מתייחס לבמאית לני ריפנשטאהל שיצרה סרטי תעמולה דוקומנטריים למפלגה הנאצית והיא הכי מזוהה עם סגנון קולנועי פשיסטי. למשל, בסרטי התעמולה ניתן לראות אסתטיקה שמגלמת את הערכים הפשיסטיים – ניצחון האדם על המכשולים העומדים בפניו, וניצחונה של החברה האחידה שהיא למעלה מהיחיד. זה לא משנה אם זה חיילים הצועדים בסנכרון לשדה הקרב, או ספורטאים שרצים אל הניצחון באולימפיאדה – האמצעים הקולנועיים יהיו שם כדי להעצים את האתגר ואת ההתגברות על האתגר. בתוך כך יש הערצה מוגזמת לגוף, לכוח הרצון, וליכולת של אנשים לשתף פעולה ולפעול יחד בקבוצה מאוחדת. גם בסצינות צבאיות וגם ברגעים לא רשמיים הדמויות הן בעיקר גברים חשופי גוף במשחקי כוח, פועלים חסונים, המון עצום, יחד עם מוזיקה שמעצימה את האפקט, הכול ביחד מעביר תחושה של אקסטזה המונית סוחפת. גם היא השתמשה בצילומים ממרחק ומהאוויר אבל בסרטים שלה זה מייצר אפקט של המון אחיד שצועד ומתמסר לאקסטזה של אומה משחרת לטרף. זה חייתי.

גם בסרט "ימי תום"  יש שימוש בטכניקה של הרחפן, אבל הוא מציג משהו אחר לגמרי. אין התגברות של היחיד או של הקבוצה על מכשולים, אין התלכדות של פרטים לקבוצה מאוחדת –  להיפך, יש קבוצה של חיילים שגם כשהם ביחד, הם נראים מאוד מאוד בודדים ומבודדים. הם לא מתגברים על מכשולים, הם חיים את המכשול. צילומי הרחפן לא מוצגים מנקודת המבט של מפקד הכוחות –  אלא מנקודת מבט מנותקת, כמעט רוחנית. מין עין שצופה במתרחש מלמעלה, ממרחק. עין שרואה את המצוקה ואת הבדידות של החיילים האלה. עם העריכה הקולאז'ית, אנחנו מחברים את הילד התמים עם החייל שצועד במדבר, וזה מעורר המון מחשבות ורגשות כאילו התמימות של הילד "זולגת" לתוך הסצנה של החייל הבודד עם הנשק, כאילו הוא עדיין שם בתוכו, הילד ההוא. העריכה עושה כאן את הקסם שממזג עדינות ותמימות עם נשק וצבא.

עירית: כשראיתי את הסצינה של החייל שהולך במדבר עם נשק, ישר חשבתי שזה הבחור שהולך ומחפש לעצמו פינה שקטה כדי לירות בעצמו. זה היה לי ברור, אולי קצת קונקרטי. בעצם מה שאתה מנתח בהסתכלות על הטכניקה של הסרט עוזר לנו לזהות גם משהו כללי יותר. הסגנון האמנותי פועל עלינו כמו מנגנוני החברה והתרבות. זה סמוי למי שלא מכיר את השיטות, אבל זה כל הזמן מעצב לנו את התודעה, בין אם נהיה מודעים לכך ובין אם לאו. גם אם שנינו פירשנו קצת אחרת את הסצנה הפותחת, אצל שנינו התגבשה תודעה לגבי העצב והכאב של החייל.

בן: נכון. אבל אם נחזור לתחילת הסרט, אני ראיתי בשוט של הרחפן משהו כללי יותר, שמספר על הלך הרוח של חייל בצבא. דווקא התמונה המרוחקת מלמעלה מעבירה את מה שהוא מרגיש באמת – בדידות, עצב, פחד, יאוש – ולא את התדמית החיצונית שבדרך כלל מדביקים לחיילים: כוח, אומץ ואקטיביות. לעומת סרטים שמתיימרים להיות אנטי־מלחמתיים אבל יגרמו לנו לאדרנלין בגוף, כמו למשל "אפוקליפסה עכשיו" הסרט הזה הוא אנטי־מלחמתי גם בבחירה הסגנונית.

עירית: לגבי הפתיחה כמפתח, גם בחשיבה הפסיכואנליטית יש רעיון דומה. הפגישה הראשונה בטיפול והמשפט הראשון בכל פגישה, מקבלים מעמד מיוחד, כמו כרטיס ביקור או תמצית של הסוגייה שמעסיקה את המטופל.ת. מטפלות.ים עושים עריכה לטקסט הטיפולי, ובוחרים למה להתייחס. אמרת שבסרט יש הרבה חשיבות לעריכה, אתה יכול להרחיב?

בן: לעריכה יש תפקיד חשוב מאוד בקולנוע, לפעמים אפילו יותר מהצילום ומהבימוי, כי זה מחבר את החתיכות וקובע את הקישורים שיוצרים את הסיפור ואת היצירה הסופית. מה יהיה על יד מה, מה ירד ומה יישאר. למשל, דוידי מראה לנו את הילד המצולם שמנסה לייצב את עצמו על נדנדה ומשם הוא חותך לחייל שנמצא בסיטואציה דומה. זה צילום של חליל כשהיה נער. אני רואה בחיבור בין התמונות את המשמעות הסימבולית –  הנדנדה, הדילמה הקיומית, שדורשת מאיתנו לבחור בין שתי אפשרויות. בנקודה מסוימת רון אומר "כשאתה בצבא אתה מבין שיש לך שתי אפשרויות – להיות בן־אדם טוב או לוחם טוב". וגם חליל אומר "עכשיו אני בצד של הרעים".

גם בתוך הסרט הוא תופר את שני הנרטיבים האלה; לפעמים באופן ספציפי דרך אחת הדמויות. למשל, יש סצנה שבה רואים סרט ביתי של חליל ועל זה הוא שם voice over של חליל שמספר בתור חייל, על זכרון ילדות. בזיכרון הזה, הוא וחבר הלכו בוואדי ומצאו בובות של חיילים, החבר אמר בוא נשחק במלחמה, אלה הערבים ואנחנו היהודים ואנחנו ננצח אותם. וחליל אמר לחבר שלו: בוא נעשה הפוך –  הפעם הערבים ינצחו. כבר אז הוא קלט שזה משחק סכום אפס אבל אפשר להפוך אותו, ואולי הוא התקומם מול זה.

דוידי מניח עוד חתיכה ועוד חתיכה של עדויות, ואנחנו מקבלים תמונה של הדילמה – להשתתף בדבר הזה, להיות חייל טוב, לוותר על רגישות, על עדינות, על מוסריות, כדי לעשות מה שמצפים ממך או להתנגד? ואם להתנגד –  איך? עד איפה? מה המחיר שמוכנים לשלם על ההתנגדות לשירות צבאי, או קרבי, או בכלל…

עירית: בעצם אתה רואה בסרט היבט פילוסופי, כמו ביקורת חברתית, שיוצאת נגד החברה שלוכדת אותנו בתוך דיכוטומיה בינארית: תבחרו אם להיות נשים או גברים, טובים או רעים, מנצחים או מפסידים, חלשים או חזקים, אנחנו והם. לכל בחירה יש מחיר כבד. אז בעצם כולנו, הישראלים, לכודים בין שתי ברירות בלבד –  להיות חיילים טובים או להיות אנשים טובים? אני יכולה להרחיב לדילמה של אקטיביזם פוליטי בכלל: להתקרנף או להתנגד. אבל יש מי שיתווכחו עם הניסוח הזה ויגידו שיכול להיות צבא מוסרי.

בן: יכול להיות?

עירית: אני אציג טיעון בשם המקצוע שלי, מישהו מבריאות הנפש, שאינו מסתכל על הסרט במבט חברתי או פוליטי, היה יכול לטעון שזה סרט על "אבחון שגוי". על יוצאי הדופן, על הנערות ועל הנערים הרגישים שבאמת לא מתאימים לשרת בצבא ונשברו. לא כל אחד ייקח את הסרט למסקנות כאלה גורפות על החברה ועל הצבא.

בן: אפשר להסתכל על זה במבט צר, כסרט על בריאות נפש ועל אנשים רגישים במיוחד ואיך הם לא מצליחים להתמודד עם מערכת שיכולה להיות דורסנית עבורם. בעיניי זו התחמקות מלראות את הסיפור הרחב יותר שהסרט מציע, על צבא בכלל ועל הצבא הישראלי בפרט שהורס את החיים גם לתוקפים ובטח ובטח למותקפים. אני ראיתי את נקודת המבט של הדמויות בסרט לא רק מההיבט הפרטני שלהן. הרגשתי שהיוצר חווה את השירות הצבאי בעצמו ויצא משם, והוא רוצה להזהיר אותנו ממה שקורה לשאר הדמויות, הילדים והילדות בגן, הנערים בגדנ"ע. הקולאז' שהוא עושה הוא הרבה יותר מסיפור פרטי או מסוגייה פסיכולוגית. זו המציאות שכל הנפשות נכנסות אליה. זה לא רק סרט על בריאות נפש אלא לגמרי סרט על החברה הישראלית שכל ילד עובר בה סוציאליזציה לתפיסה מסוימת של חייל ושל צבא.

עירית: חייבים לדבר בכל זאת על ההיבט הפסיכולוגי ועל איך שהקב"נים מצטיירים בסרט הזה. הדבר מוזכר מעט בסרט והבמאי מפרט יותר בראיונות שנתן, אבל אנשי ברה"נ מתוארים באופן חד־מימדי רק כ"שומרי הסף" של הצבא, אלו שהאינטרס שלהם הוא רק להחזיר את החייל לשירות ולעצור בעדו מלהשתחרר, גם אם הוא סובל. הכרתי כל כך הרבה אנשי ברה"נ שהם רגישים ואכפתיים ושכל הקריירה שלהם הוקדשה לסייע לחיילים ולזהות מי איננו עומד בלחצים. היה לי קשה לבלוע את התמונה שמצטיירת לגבי קולגות שלי. גם בגלל האתיקה המקצועית של אנשי טיפול וגם אולי קשה לי להאמין שהחיילות והחיילים שלנו מופקרים ככה בלי שמישהו ישמע את המצוקה שלהם ויציל אותם.

בן: הבמאי גיא דוידי מרחיב בראיונות על החוויה שלו בצבא מול מערכת בריאות הנפש. הוא מספר שמהר מאוד אחרי הגיוס שלו הוא החליט לפנות לקב"ן והפנייה הייתה חוויה מטלטלת, הזמן שלוקח לקבל תור לפגישה, ואז "מסתכלים עליך כאילו בגדת… כשאתה מגיע לקב"ן יושב מולך אדם שונא אדם. הם שומרי הסף של הכלא הזה. הם מחזיקים את המפתח. אז ברור שהם לא יכולים לטפל בך ולעזור לך". מבחינת גיא דוידי, זה חד משמעי שאנשי ברה"נ הם סוהרים.

עירית: גם כאן יש פיצול בין אנחנו (החיילים) והם (הקבנ"ים). אני חייבת לאזן את זה. קודם כל, גיא דוידי עצמו השתחרר כעבור שלושה חודשים מהגיוס. אז כן עזרו לו לצאת ואפילו די מהר.  שנית, אני יודעת שמערך בריאות הנפש בצבא מושקע מאוד במניעת התאבדויות, יש המון מחקר ועבודה קלינית בנושא. רוצה לשמוע מה סיפרה קולגה שהייתה שנים ארוכות בברה"נ?

בן: כן, אשמח להכיר גם את הצד של המטפלים. זה חשוב לי כדי לקבל עוד זווית, למרות שברור שזה לא סרט על תופעת ההתאבדויות בצבא, אלא יותר על הנזק שהצבא יוצר אצל הפרט ובחברה.

עירית: דיברתי עם נועה ברזין-כהן, שעבדה עשרים שנה במערך בריאות הנפש בצבא ואלו חלק מדבריה:

נועה: הייתי קבנ"ית שנים ארוכות, לימדתי, הכשרתי והדרכתי קב"נים בצבא. כשהשתחררתי מהצבא, אחד הדברים שגרמו לי לנשום לרווחה הייתה העובדה שלא אצטרך לפחד כל לילה שמישהו יתאבד. כדאי לדעת שאובדנות היא ה–נושא שבו אנשי ברה"נ עסוקים יותר מכל דבר אחר. הפכנו מומחים בעלי שם עולמי למניעת אובדנות והסטטיסטיקה מראה ירידה במספר ההתאבדויות בצה"ל. אפילו המועצה הלאומית למניעת אובדנות (בראשותו של פרופ' גיל זלצמן) לוקחת את המודל הטיפולי מהצבא שמצליח לצמצם את אחוזי המתאבדים בצורה ניכרת. כדאי לזכור שחיילים וחיילות הם מראש קבוצת סיכון בגלל הגיל הצעיר שבו הם נכנסים לאירוע מלא לחץ ויש בידם אמצעים קטלניים. זה שילוב שמפחיד כל קב"ן. אנחנו עסקנו כל הזמן בניהול סיכונים, באיתור של חיילים בסיכון, בהשגחה, באבחון ובטיפול. אחת המשימות השוחקות של קב"נים היא לנפות מתוך המון איומי סרק את החיילים שבאמת נמצאים בסכנה. למרבה הצער, רוב החיילים שמתאבדים הם לא אלו שפונים לקב"ן ואותם מנסים לאתר. אנחנו רוצים שייפנו! אנחנו רוצים לדעת שעשינו כל מה שאפשר וכל המחקרים מראים שבקרב חיילות וחיילים שפונים לעזרה אחוז המתאבדים הוא קטן בהרבה.

עירית: את יכולה לתאר מה קורה במרבית המקרים כשחייל פונה עם מצוקה נפשית?

נועה: חוץ ממניעת התאבדויות קב"נים עוסקים הרבה מאוד בטיפול נפשי. זה אולי פחות ידוע, אבל כל קב"ן.ית תומך במספר רב של חיילות ושל חיילים בתהליך טיפולי לכל דבר. לעתים הטיפול הוא תמיכתי קצר שעוזר לצלוח תקופות קשות אבל יש גם פסיכותרפיה ממושכת של חודשים ואף של שנים. להרבה חיילות וחיילים זו ההזדמנות ראשונה לקבל טיפול נפשי איכותי ובחינם.

אשתף אותך במקרה אחד מני רבים: פגשתי מטופל מבוגר שסבל מאוד בצעירותו. הוא היה הומו שגדל בסביבה שמרנית וספג אלימות ודחייה קשה והתגייס במצב מעורער מאד. הוא נהג לספר לי על המטפל שהציל אותו לפני שלושים שנה במהלך השירות הצבאי. המטפל שלו, קב"ן מוערך וותיק, היה הנפש היחידה שהמטופל שלי שיתף בהתאהבות שלו בחייל ומשם הוא התחיל להשתקם נפשית. זה סיפור של חסד מופלא והוא עצמו אומר שללא השירות הצבאי המשקם שעבר (במסגרת חוות השומר) אין ספק שלא היה מצליח להשתלב בחברה.

עירית: במחקר שערכת^[1], הראית את האתגר הנפשי של חיילים ושל חיילות מעצם השירות הצבאי. הצבא הוא מסגרת שמציבה אתגרים גדולים לנפש שלא קיימים במסגרות אחרות.

נועה: אי אפשר להכחיש, שירות צבאי הוא פרק חיים קשה ומאתגר. לעתים הקושי הוא המפגש עם מיליטריזם כמו שרואים בסרט ולפעמים זה קושי של אדם צעיר להתגמש ולהתאים את עצמו למה שלא נוח ולא מדויק. אותן חיילות וחיילים במשבר היו עלולים לפגוש תסכול דומה גם במסגרות אחרות כמו עבודה או לימודים. מנסיון רב שנים בטיפול ובהדרכה של מטפלים.ות בצבא, מרבית החיילות והחיילים עסוקים בהתאם לגילם בעיקר בשאלות של זהות ושל התמקמות חברתית. הצבא מספק כר להתנסויות בין־אישיות והקב"ן.ית נמצא.ת שם בשטח. זה טיפול נגיש וזול יותר מהרפואה הציבורית והוא מחובר למציאות שבה החיילות והחיילים חיים ומתפקדים בה. קב"ן.ית לומד.ת שלוש שנים מהכניסה לתפקיד בנוסף להדרכה שבועית, וערך הטיפוליות עומד במרכז ההכשרה.

עירית: יש לך איזה טיפ למטפלים, להורים, לחברים של מי שנמצא.ת במצוקה בצבא – איך לזהות חיילת או חייל בסכנה נפשית?

נועה: אחד המאפיינים של צעירים שעושים נסיון אובדני זה נוקשות באישיות או בגישה לשירות, אלה שאומרים "סיירת או ניירת". אלו א.נשים צעירים עם שאיפות גבוהות או עם פנטזיה לגבי מה שאמור לקרות להם, וקשה להם להתגמש ולהתמודד עם אכזבות ועם תסכולים, גם מעצמם וגם מהסביבה. מה שהדיר שינה מעיניי זו הידיעה שאלו בדיוק מי שקשה להם לפנות לעזרה. בסרט רואים צעירים ערכיים שלא רוצים להצטרף לצבא, אבל מרגישים בושה לפנות לעזרה ולמצוא דרך להשתחרר ולכן חשוב שהסביבה תהיה עירנית.

עירית: אני אוסיף המלצה על ספרו החדש והעדכני של יוסי לוי בלז^[2] על אובדנות מזוויות שונות.

ואחרי התגובה מהזווית של מערכת בריאות הנפש הצבאית, כדאי לחזור לסרט ולהזכיר שזה לא רק סרט על אנשים ספציפיים, זה בוודאי לא סרט מהיבט פסיכיאטרי על דכאון או על אובדנות. מה לדעתך המימד העיקרי בסרט שעושה אותו כה חשוב?

בן: לדעתי זה קודם כל סרט על החברה הישראלית ועל המשמעות של להיוולד לתוכה ולגדול בה בצילו של הצבא. ממש בהתחלה יש סצנה של לידה, ואז שומעים את דורון, הבחורה שמעבירה גם היא חזק מאוד את הדילמה שדיברנו עליה: "להיות חיילת טובה או בת אדם טובה". היא גדלה, נערה פציפיסטית עם אבא שכנראה הוא איש צבא. כשהייתה תיכוניסטית הצהירה שלא תתגייס ואז היא עושה שינוי מוחלט ומתגייסת ליחידה קרבית בלי שהצופים מבינים מה קרה, והסוף הנורא ידוע. במכתב שלה היא מבקשת שאבא שלה לא יבוא עם מדים להלוויתה. ניתן לראות בדורון את תמצית הטרגדיה הישראלית – אי אפשר לברוח מהצבא ומהמלחמה. גם כשמנסים לא להתגייס, ובוודאי לא כשמתגייסים לקרבי.

עירית: יש עוד פיל בחדר שהופך את הדילמה האישית של צעירים במשבר למשהו הרבה יותר ספציפי בצבא הישראלי. 

בן: כמו תמיד בישראל, אני מניח שאת מתכוונת לפיל הפלסטיני שבחדר.

עירית: כן. בניגוד לנרטיב היהודי של "מדינה מוקפת אויבים", כבר הרבה שנים "האויב" שנגדו מופעל כל כך הרבה כוח, אלימות והרג הם השכנים שלנו, אלה שלקחנו להם את הכפר, את הבית ואת החופש, אלה שאנחנו (המדינה והצבא בשירות המדינה) מגבילים את חירותם ואת זכויותיהם והם נלחמים על המעט שנשאר להם – שדה, באר מים, עץ זית. את זה לא מספרים לילדים בגן ששולחים מכתב לחייל. זו אחת ההתפכחויות הקשות, שרבים ורבות מאיתנו בקושי מגיעות אליה וכשזה אכן קורה, זה טראומטי. כפי שסיפרתי לך בפתיחה, גם אני גדלתי כמו כל בני דורי על הסיפור של מלחמת ששת הימים ואיך הצבא הציל אותנו מכיליון. לבושתי הרבה נדרשו לי שנים להבין שיש עוד צדדים למציאות וכי אותה מלחמה ארורה של 1967 וגם אלו שלפניה, מיקמו אותנו בשלטון של דיכוי ושל כיבוש שבו הצבא ממלא תפקיד שונה ואפל. כל העוצמה הצבאית משמשת לא כדי לשמור על בטחוננו מאויב ממשי, אלא כדי לשמר אוכלוסיה שלמה תחת מגף הכיבוש הדורסני ולפי מה שרואים בשנת 2023, זה רק הולך ומחמיר. [שוב אזכיר כי הדברים נכתבו לפני השבעה באוקטובר 2023 ואחרי שנת 2023-4 הטראגית, הם מקבלים משנה תוקף וגם מורכבות רבה].

הסרט הזכיר לי סרט דוקומנטרי אחר: "לראות אם אני מחייכת"^[3] של תמר ירום. גם שם, לכאורה, הסרט מתמקד בסבל של החיילות ומספר על הטראומה העקיפה של מי שהיו עדות לאלימות ולהשפלות נגד פלסטינים. אך בסופו של דבר, מי שרואה את זה רק בתור סבל של החיילות הישראליות מפספס משהו חשוב. נכון שזו בהחלט טראומה אמיתית. הרבה מהחיילים ומהחיילות הישראלים סובלים מסוג מסוים של טראומה שמכונה בעגה המקצועית "פגיעה מוסרית" (moral injury)^[4]. בניגוד לטראומות של אירוע יחיד, כמו הלם קרב, פגיעה מוסרית מוגדרת כמצוקה שנובעת מהפרה של קוד מוסרי פנימי והיא עשויה להתבטא בהצפה של רגשות אשם או של בושה עקב פעולות שהסובייקט השתתף בהן או צפה בהן. זה יכול לקרות למי שעשה משהו שמנוגד לערכיו, או למי שצפתה באחר שעושה משהו כזה. כמו אותן חיילות ששירתו בשטחים בימי האינתיפאדה, כשרק הצפייה באלימות ובדיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית משאיר אותן עם סימפטומים של פוסט־טראומה כמו הצפה ברגשות אשמה, חרדות, קשיי שינה ופגיעה בוויסות הרגשי. אבל אם נישאר רק עם הטראומה של החיילים הישראלים אנחנו מפספסים את העיקר.

בן: גם אני בטוח שהבמאי גיא דוידי התכוון לכך שלא נישאר רק עם החמלה ועם הכאב על הילדים התמימים, הרגישים, שהתפכחו מול מכונת הצבא הישראלית וקרסו. מי שנמצא בצד השני, מי שכל כוחות ההרס והאלימות מכוונים נגדו –  זה הנושא הסמוי שאי אפשר להתעלם ממנו.

עירית: איך הוא מעביר את זה? מה הטכניקה הקולנועית שמאפשרת לנו לדעת את זה בבירור למרות שהמילה "כיבוש" או "שטחים" או "ערבים" לא מוזכרת כלל?

בן: כמו כל יצירת אמנות טובה, הרבה מההתרחשות קורית אצל הצופה, שמשלימה במוח ובדמיון את מה שלא נאמר. הסרט הוא אנטי מלחמתי במלוא מובן המילה, בבחירות הסגנוניות, בחומרים, בעריכה, במוזיקה ובעיקר בחיבור בין הדברים – ניתן לקלוט את האידאולוגיה. התוכן הוא משני. הכיבוש הוא הנמען של כל מה שקורה, הוא נמצא שם בצד שלא מוזכר, דרך המפגש של גיבורי הסרט עם האלימות. זה הקצה השני של התמימות שבעצם מרמז על מי שהאלימות הזו מכוונת אליו ולא מוזכר ישירות. הבמאי השתמש למשל בצילומים מתוך ארכיב של חיילים שמצלמים את עצמם, את זה הוא מצא ביוטיוב. מסתבר שהצבא כיום מעודד את החיילים הקרביים לשתף ברשתות החברתיות סרטונים שמציגים את השירות הצבאי כ"כיף". גם עם החומרים האלה הוא עושה שימוש חתרני, שאפשר לכנות "אנטי־פאשיסטי". בתמונה שצילמתי מהסרט דרך מסך מחשב, אפשר לראות איך הוא לוקח חומרים שצולמו על ידי חיילים, בעזרת מכשירי ראיית לילה. אנחנו רגילים לראות בסגנון הזה קטעי קרב, ואילו הבמאי מציג מתוך החומרים האלה רק את הרגעים הבודדים, העלובים הבלתי הירואיים. את החיילים שיושבים משועממים חסרי תכלית וממתינים.

עירית: בעצם זה מאפשר לנו להרגיש את הפצע המוסרי ממש בהתהוותו –  רגע אנחנו צופים בחייל שמתגאה בשרירים ובכוח ורגע אחרי זה אנחנו מקבלים תזכורת לנימים העדינים של אשמה, של בושה ושל עצב. יש חיילים שזה קורה להם מאוחר יותר, ההתפכחות.

בן: יכול להיות שהסרט עוזר בדיוק בזה – הוא מעודד אותך לחשוב. מי שעובר מסלול הכשרה קרבי, לומד לא להרגיש, לומד להתנתק מהמצפון ומהפחד, אחרת אי אפשר לתפקד בתור חייל. האנשים בסרט לא הצליחו להתנתק מהרגישות ומהמוסריות שלהם וזה חיסל אותם. יש כאלה שאצלם ההתפכחות מגיעה מאוחר מאוד.

עירית: שמעתי את גיא דוידי מספר בריאיון על סרט אחר שרצה לעשות, סרט על אנשים עם מוגבלות שמשרתים בצבא, ואז קלט שמשתמשים הרבה במטאפורה של עיוורון בסרט "ימי תום". ואז הדברים התחברו והוא יצר סרט על הפגיעה הסמויה יותר, הנפשית. גם הוא הבין בהדרגה שהוא עושה סרט על המתח בין עיוורון ותמימות לבין התפכחות. גם תמימים לא רואים אבל אצלם זה טבעי, במיוחד ילדים. העיוורון של המבוגרים הוא מה שמכונה בפסיכולוגיה מנגנון הגנה, מסוג דיסוציאציה.

בן: הרבה חיילים מתפכחים דווקא אחרי הצבא, כשהם מתרחקים מהיום יום ומקבלים פרספקטיבה אחרת. אז הם יכולים לראות את השירות הקרבי בעין יותר ביקורתית.

עירית: שווה להזכיר בהקשר הזה את המחקר שכתב הבן שלי, איתמר פז, כשלמד לתואר ראשון, על תהליך ההחלמה של חיילים שהיו בשירות צבאי. שניכם שירתם באותה יחידה קרבית וזה בדיוק מה שאתה מתאר. ההתפכחות המאוחרת מהטראומות השונות שעוברים בשירות קרבי. הוא מצטט מחקרים בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה ומביא מהנסיון שלו ושל נבדקים נוספים אחרי צבא, וטוען כי מרבית החיילים הקרביים שמשתחררים מצה"ל סוחבים בתוכם טראומה ונדרשים למצוא דרך לטפל בעצמם בלי שהם בכלל מודעים לכך. לפעמים הטיפול זה טיול אחרי צבא, סמים, אהבה, ולפעמים קשה מאד להשתקם. וההתפכחות איננה רק מהעיוורון אודות האלימות, הכיבוש והעוולות שקורים כאן בארץ. העיוורון שמתפכחים ממנו הוא גם לגבי הנזק שנגרם לכל מי שנחשף מקרוב לאלימות הצבא ורק מאוחר יותר קולט שפעל כאוטומט, שעבר הכשרה שמנתקת אותו ממוסר, מפחד ומקונפליקט.

בן: מפחיד להגיד את זה, אבל אולי הגיבורים של הסרט הם בעצם "הנורמלים"? אלה שלא עצמו עיניים ולא היו עיוורים למה שמתרחש?

עירית: במיתולוגיה היוונית הנביא הוא עיוור, ויש בזה היגיון, הוא לא רואה את המציאות הפשוטה הנגלית לעין. מי שבאמת רואה הוא זה שמתבונן מבפנים, מהלב. אולי כאן טמון ההבדל בין התמימות של הילדים לעיוורון ההגנתי של חיילים שמתנתקים, גם מהפחד שלהם אבל גם ממוסר, מעוול ומאלימות. העיוורון שמסלול צבאי משליט על חיילים הוא בעצם מנגנון נפשי מסוכן של קהות חושים. ואז קורה מה שאפשר לכנות "טראומה של התפכחות".

בן: כמו שנאמר בסרט: "עטפתי את עצמי במסכת עיוורון".

לסיכום

השיחות עם בן הקולנוען ועם נועה הקב"נית מציגות זוויות שונות על הסרט "ימי תום". ניתן לראות כיצד פועלים מנגנונים קולנועיים של עיצוב תודעת הצופה, ולהעלות מודעות למנגנונים נוספים בתרבות ובחברה שמייצרים דימויים ותפיסות לגבי השירות בצבא הישראלי. זוהי תזכורת חשובה לכך שהתודעה שלנו מתקיימת כל הזמן בתוך הקשר סביבתי שיוצק לתוכה השקפות ואידאולוגיות ולא תמיד אנו מודעים לכך. הסרט "ימי תום" עצמו מספר על עיצוב תודעה ישראלית וגם מפרק אותה בו זמנית. הוא מראה כיצד ילדים בישראל צומחים עם זהותם, חיילים לעתיד, ואז פוגשים את הממשות האכזרית של שירות בצבא של כיבוש. הסרט מרחיב את המודעות למחירים של השירות הצבאי ברגישות וביצירתיות. תפקידו החשוב של הסרט איננו במיקוד על התהליך התוך־נפשי של חייל או חיילת עם רגישות גבוהה ונקודת השבר שמגיעה במפגש עם מציאות מחוספסת ואלימה של השירות הצבאי, אלא ניתן לראות בו זעקה לגבי הסבל הגורף, העוול והכאב של כל מי שחי במרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן. החל מילדי הגן שמציירים "בצבע של צבא" ועד לצעירות ולצעירים שמשתתפים בלוחמה, ומשפחותיהן.ם, משני צדי המתרס: פלסטינים ויהודים. אין מי שהסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו פוצע אותו במידה כזו או אחרת. סרטו החשוב של דוידי מסרטט בבהירות את מנגנון הניתוק (דיסוציאציה), חלק בלתי נמנע משירות צבאי ומחיים לצד הכיבוש, ואת המלכוד הפרטי והחברתי שהופך את הטראומה לבלתי נמנעת: או טראומה של הדחקה וניתוק שהופכת אותנו גסי־לב ואלימים, או טראומת ההתפכחות שמציפה אותנו בדכאון, בייאוש, בבושה ובאשמה. ההידרדרות הנפשית והמוסרית של של מי שחי במרחב הישראלי־פלסטיני לא משאירה פיסת תמימות אחת.