עינויים: עדויות של שותף סמוי בזירת הטראומה / דוד סנש     

יפו, מרץ 2022

מבוא

לא אחת מתעוררת השאלה מה ניתן ללמוד מהשואה, ובמקביל עולה גם הטענה כי אין דרך להבינה, ולכן לא ניתן ללמוד ממנה דבר. הרשע הוא ככל הנראה שכיח ובנאלי ממה שאנו נוהגים לחשוב (ארנדט, 2000), אך ההתמודדות אתו, גופנית, נפשית וחברתית מורכבת ומאתגרת. לכן ישנה חשיבות מחקרית, חינוכית, רפואית ומשפטית עצומה לעשות זאת כדי לסייע בשיקומם של הקורבנות, ובאותה עת- אם ניתן – להושיט יד גם לפוגעים. השאלות שאעלה במאמר זה נוגעות ליכולת שלנו כבני ובנות אדם וכא.נשי מקצוע לעגן ולכייל אירועי קצה כמו התעללויות ועינויים ע"פ קנה מידה של חוויות אישיות במנעד היומיומי. אירועי עינויים אינם מוזכרים כלל ברשימת אירועי החיים המשמעותיים של הולמס וריי (1967), אשר מדרגת אותם ע"פ פרק הזמן ומידת המאמץ הנדרשים להתמודדות איתם ועם תוצאותיהם. תוך כדי כך ישנה הכרה כי חלק מההשלכות הפסיכו-פיזיות הן כרוניות ועמידות להתערבות שניונית ושלישונית.

מכיוון שנושא העינויים הוא נושא מוכחש, מאיים ומציף, המתרחש בהקשרים תרבותיים ופוליטיים מגוונים, נעשה מאמץ להבניה וסטנדרטיזציה של הפרקטיקות התיעודיות והאנמנסטיות שקיבלו הכרה בינלאומית. א.נשי מקצוע מתחומי המשפט, הרפואה ובריאות הנפש עברו הכשרות ייעודיות שהסמיכו אותם.ן לערוך ראיונות אלה כצוות ולהפיק דו"חות פסיכו-מדיקו-פורנסיים אינטגרטיביים, כל זאת בהלימה לעקרונות ולאתיקה המקצועית של כל אחד ואחת מהם.

חוות דעת לפי "פרוטוקול איסטנבול" (2004) נערכות איפה לבני ובנות אדם אשר טוענים שעברו עינויים או יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל ["עינויים"] על ידי גורמי שלטון. הפרוטוקול מתאר את מעשי העינויים לסוגיהם והקשריהם, את תוצאותיהם הסימפטומטיים הייחודיים. מערכי הבדיקה הרפואית-פסיכולוגית המובנים בוחנים את דרגת ההתאמה בין הסיפור של המתלוננ.ת לבין תוצאותיהן של הפגיעות בו.ה.

המפגש עם אירועים הכרוכים בעינויים וטראומה עלול לגעת גם בחוויות קצה מההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו. חוויות שאנו עצמנו עברנו, כאלה שנחשפנו אליהן באופן ישיר או דרך העברה בינדורית. יתרה מכך, גם כאשר אנו נוכחים ומקשיבים רוב קשב ובכוונת נפש לשורדים.ות, ניצולים.ות, מתמודדים.ות וקרבנות בזירות של עדות, אבחון, הערכה וטיפול, עדיין המשימה נראית לעיתים כבלתי אפשרית למימוש. כך או כך, עדיין נותרת השאלה הבסיסית - האם מלכתחילה מסוגלים א.נשים בשר ודם, להבין ולהסביר ולנסח לעצמם אירועים טראומטיים שהתרחשו באופן מכוון, אכזרי ומובנה בתוך מערכות יחסים פוגעניות והרסניות בין בני ובנות אדם, להכילם רגשית, ולהחיל עליהם כלים מקצועיים ומבלי להדיר את הפוגעים והמתעללים ולהגדירם כ"תת-אדם", "חיות אדם" או "מפלצות" ? נגזרת מכך גם שאלה נוספת לגבי יכולתו של איש מקצוע שעבר בעצמו עינויים לסייע למשימה אנושית ומקצועית מאתגרת זו, ובאיזו מידה ניסיונו יכול לסייע או להיות לו לרועץ. להערכתי, כל אדם באשר הוא אדם שנכנס לזירה זו, ומביא לתוכה את סך ההתנסויות האישיות וניסיונו המקצועי, נדרשת ממנו או ממנה, אומץ לב, קור רוח חומל ונפש עמוקה ומכילה.

המקום ממנו העד.ה, המתעד.ת והמעריכ.ה פוגשים.ות את האחר.ת עלול או עשוי להיות גם המקום של הפציעה הטראומטית הפנימית שלהם עצמם. המפגש הזה, כאשר הוא נעשה באופן מקצועי ומפוקח, הוא שבעצם מאפשר את הראיון והתיעוד. תכופות, תהליך זה כרוך בכאב אישי ובנכונות לשינוי עמוק בתפיסת העולם ובתפיסת העצמי (בולנג'ר, 2012), שאם לא כן הגורם המקצועי עלול לערוך בעצמו הרחקה והקהיה דיסאסוציאטיבית לסיפורו של הקרבן שעלולים לחבל במהלך היעיל והמיטיב של הראיון עם קרבן העינויים. אנסה לתאר את התופעה הזו במספר זירות שונות כאשר אשתמש בזיהוי ובחוויות שלי כשורד עינויים וכיצד השפיעו אלה עלי ובעיקר על שותפי. לעיתים הזיהוי שלי כקרבן עינויים היה סמוי אך לעיתים הוצג מלכתחילה באופן גלוי לשותפי לפעילות המקצועית. ראשיתה של התהייה האישית והמקצועית שלי בעניין זה נודעת קודם כל להתעלמות של ידידי פדויי השבי מעניין העינויים, גינויים והעדר מחוייבותם למיגורם, וכן מהצנעת הנושא בחוגים המקצועיים הרלוונטיים העוסקים בפשיעה, חקירות ובשאר הזירות בהן מתרחשות פגיעות שיטתיות ואנושות בחסרי וחסרות ישע ובאוכלוסיות מוחלשות.   

א.נשי מקצוע מיומנים.ות ומנוסים.ות מנסים.ות ליצור ולקיים  מרחב חוויתי של חקר ושיח מתוך שיתוף חוויתי (shared experience) עם נבדקיהם.ן ונבדקותיהם.ן ומטופליהם.ן ומטופלותיהם.ן. הם.ן נעזרים.ות בצוות רב מקצועי ובתשתית ארגונית והדרכתית כדי להיתמך ולהשתכלל בעבודתם.ן נוכח חומרים אשר בדרך כלל עצם קיומם מוסתר או מוכחש, אך עדיין, גם כעבור שנים רבות, רעילותם פעילה ומזיקה. בהעדר תמיכה רציפה וחובקת, עצם המגע של א.נשי המקצוע איתם עלול לגרום להם לטראומה משנית. במקרה של עינויים, כמו בטראומות אחרות במרחב היחסים הבינאישיים, העוסקים.ות במלאכה, יחד עם קרבנות העינויים עצמם חווים.ות בדידות קיצונית בתוך אותו מרחב של שיתוף חוויתי של אירועים שעצם התרחשותם מוכחשת, תוצאותיהם מוקטנות, ולעיתים אף הגדרתם כ"עינויים" מוטלת בספק. בהמשך להתעלמות, יש בדרך כלל הימנעות מהכרה, נטילת אחריות ופיצוי על נזקיהם הגופניים והנפשיים של הקרבנות, ואף הגנה משפטית על הפוגעים  (impunity). ביטוי נוסף לכרסום במעמדם המקצועי של החתומים על הדו"חות התגלה לאחרונה בבית המשפט בניסיון של הרשויות לעשות דיסקרדיטציה לדו"חות המתבססים על פרוטוקול איסטנבול, בכך שלא העמידו חוות דעת משפטיות נגדיות אלא הסתפקו בטיעונים משפטיים ובירוקרטיים גרידא. פנייה לוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל לא הניבה עד כה את התגייסותה לעניין.

בעדות משתתפת ובהקשבה אמפתית לחוויה טראומטית יש יסוד מסוכן של טראומטיזציה משנית עבור הזולת. יתכן שהקשבה מתעדת של עינויים מחייבת את המתעד.ת והמעריכ.ה לחצות את הקווים התוחמים את מרחב ההסמלה של האנושי אל עבר הלא אנושי, הפוסט הומני (סנש, 2013, 2016). ההפרדה בין עולמו של קרבן העינויים לבין עולמם של כל האחרים, כמו גם חווית ההזרה והאל-ביתיות, מתוארות היטב בכתיבתו של הפילוסוף שורד העינויים במלחמת העולם השנייה ז'אן אמרי (2007). הסוגיה שאני בוחן במאמר זה היא לגבי ההיתכנות של קיום מרחב, מצומצם ככל שיהיה, בו מתקיים גינוי מוחלט של עינויים, בניתוק מהקשריהם האישיותיים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים של הקרבנות כמו גם של א.נשי המקצוע. האם רק מחוייבות מוצהרת זו, לכשעצמה, יכולה להבטיח את קיומו של מרחב מקצועי ייחודי שמאפשר התייחסות עניינית לחומרים המחרידים והערכת השפעתם על נפשו של הקרבן? ולבסוף, האם השתתפותו הגלויה או הסמויה של קרבן עינויים כמתעד-מעריך מקצועי משפיעה על עמדות של השותפים שלו לפעילות החינוכיות, ההדרכתיות והפורנזיות  המתבצעות בהקשר זה?

נראה לעיתים כי היסוד הדיסוציאטיבי מהווה מרכיב משותף בחוויה הטראומטית גם אצל הקורבן וגם אצל מחוללה. כדי לפגוע בזולת יש הכרח להפעיל הרחקה והזרה של סממניו האנושיים, ולכן פיצול כזה "משרת" את מעשה הפגיעה ולעיתים מוביל לפציעה או טראומה מוסרית אצל הפוגע. הכרות עם הקרבן ועם סבלו, אישיותו והקשריו המשפחתיים והחברתיים, "עלולים" לפעול באופן אינהיביטורי ו"לרכך" את התוקף. גם אצל הקרבן נדרשים מהלכים דיסוציאטיביים כדי לשרוד את האירוע. בשני המקרים הדיסוציאציה מאפשרת את הטראומה עבור שני "השותפים", אבל כדי לנסות למנוע אותה ולבנות חוסן מוסרי, וכדי לאפשר בריאות ושלמות נפשית אצל הקרבן והתוקף כאחת, נדרשת עבודה טיפולית אינטגרטיבית, קושרת, ומחברת בחוויה הבינאישית המתקנת.

במאמר זה אציג תחילה באופן תיאורטי את הכוחות המפצלים, המשתקים-משתיקים, והמכחישים הפועלים במפגש עם סיפורי העינויים, ובהמשך אציג את השאלה לגבי התנאים והיכולות של א.דסנשי המקצוע ליצור מרחב המאפשר מפגש שיש בו מגע ושיח שכזה. נקודת המבט הייחודית שלי היא של איש מקצוע בתחום הטיפולי, של מי שחווה בעצמו עינויים ומקיים פעילות מקצועית וציבורית לתיעודם, הערכתם ומיגורם, ולבסוף אציג מספר דוגמאות כיצד הנוכחות והפעילות שלי התקבלו באותם מערכים מקצועיים ייעודיים אלה של א.נשי חינוך, רפואה ובריאות הנפש.   

הטראומה כפציעה וניתוק ממרחב אנושי של החוויה

ע"פ פרויד (1919) המצב הפוסט טראומטי אינו מתייחס לאירוע עצמו אלא לתגובה הנפשית  לאירוע, ולאופן בו הוא ממשיך להתקיים בנפשנו, לעיתים כ"עצם זר". יתכן שחוויה שכזאת נשארת מבודלת מחומרי הנפש האחרים, בלתי נגישה ולעיתים אף מתחת לסף המודעות. טראומות ינקות נתפסו אז כה נוראיות שההמשגה שהתאפשרה אז התייחסה אליהן כתגובות היסטריות שביסודן פנטזיות ינקותיות, ולא כאל דברים שיתכן והתרחשו בפועל. אך כיום אנו יודעים ומכירים בכך שדברים קשים מנשוא אכן מתרחשים, וגם אם הם אנושיים מעצם טבעם, הנפש עדיין מסרבת להציגם ברמה המודעת. חומרים נפשיים אלה לעיתים קרובות מודחקים ומופקדים ב'קפסולות' המבודדות מההכרה. כך יתכן שאלה לא יהיו מובנים לבני ובנות אדם שחוו אותם, קל וחומר לזולתם. עתריה (2014) תאר אותן כ"חור שחור" שאינו נגיש לחשיבה, שיח וחקר. אחד הניסיונות להמשיגם הוא בפרימה של הבסיס ההתקשרותי המוקדם וההשפעה הממארת שלה על המשך החיים (שטיין ושות', 2015). פיצול זה בין חומרי הנפש של הקרבן כמו גם ביחסיו עם סביבתו החברתית לאחר הטראומה, הם עדות לניסיונותיו להגן על השלמות הזהותית והביוגרפית שלו בתוך עולם שצריך לחיות בו מתוך אמון. אבל, ככל שהנפש ניסתה להתמודד עם חוויה קשה מידי ע"י פירוק והפרדה (deconstruction) של חלקיה הרגשיים, הקוגניטיביים, ההתנהגותיים והפיזיים, היא מתקשה לאחר מכן לחזור ולהרכיבם ולהבנותם מחדש reconstruction)) מבלי שתתרחש הצפה של חרדה.

גם החברה העוטפת את הנפגע עלולה להיות מאופיינת באופן דומה כבתר-חבלתית, או ככזאת השרויה בטראומה מרובה ומתמשכת, ומנסה באמצעיה ומוסדותיה להתמודד עם מצבים אלה באופן מפצל, משליך, קונקרטי וטכני, אם ע"י הסחה, השתקה, הכחשה, הדחקה או השלכה. ללא הכרה באירוע ובעוול שנגרמו לפרט, אין אפשרות לעיבוד פנימי גם לא במרחב הבינאישי, והאירוע נשאר כעצם זר כמו "רסיס מתכת" ברקמה הנפשית. לעיתים הוא "מוקא" מהגבולות של האישי, החברתי, הלאומי והאנושי. מאידך, קיימים ניסיונות אמיצים בכל זאת להכיר ולעבד את החוויה באמצעות  "שפה" אחרת, נוספת, אלטרנטיבית, למשל אמנותית, כדי שהפרט והחברה יוכלו לזהותה, לסמנה ולנכסה בחזרה דרך עיבודה ע"י הזולת המתעד, מעריך ומטפל, שאם לא כן, החוויה תחמוק מהמרחב המובן, הקונצנזואלי ותישאר כאיכות שאינה ניתנת לה(מ)שגה כאנושית.

הפעולה המפרקת של הטראומה הבינאישית: המקרה של העינויים

אם המשמעות של האנושיות מאגדת בתוכה את השלם החוויתי, הרי שהפעולה של הטראומה על הנפש, במכוון יוצרת את הפירוק, הפיצול ותוקפת את החוליות המאגדות, ומעקרת את החוויה מהמשמעות האישית, החברתית, והתרבותית שלה (attack on the linkages). כאשר הטראומה פוגמת באמון הבסיסי (אריקסון, 1960, שטיין שות', 2015), ובתפיסת העצמי בעולם, הרי שהיכולת לבטוח בבסיס המציאות של הנחותינו נפרם. בעוד שגם אירועים א-פרסונליים כגון מחלות, תאונות ואסונות טבע גורמים לשבר באמון שלנו בעולם, ביציבות ובחוקיות שלו, הרי שהפגיעה המכוונת, המתוכננת, המוסדית דרך מערך יחסינו עם זולת אנושי (גם אם הם אויבים צרופים) חריפה שבעתיים. פגיעה אנושה שכזאת באה לידי ביטוי למשל בפגיעות מוקדמות בילדים וילדות או בהתעמרות בחסרי וחסרות ישע, שיש בהן גם פציעה וגם השחתה מוסרית של הפוגע והנפגע, וגם של התווך המשפחתי והחברתי. אם כך, זו בעיקר הטראומה הבינאישית שמתקיפה את חיבורי המשמעות האנושית של החוויה גם בזירה של ההתנהלות הפסיכולוגית וגם זו המוסרית המסדירה את החיים הבינאישיים והחברתיים כפי שגדלנו להכירם. המונח המתייחס לרכיב המוסרי שבטראומה, הפציעה המוסרית (Moral Injury) היא מושג המוכר כיום כמאפיין ייחודי בתוך כלל הפגיעה הטראומטית ותוצאותיה, אם בדרך של פעולה acts of commission)) או המנעות מפעולה (acts of omission) או בדרך של אדישות והמנעות ממתן סיוע (קוניג ושות', 2018).

הפעלת עינויים לשם עצמם (סדיזם, נקמה, השפלה) או כאמצעי למטרה אחרת (שבירת כוח ההתנגדות, חילוץ מידע חשוב, הרס ונזק נפשי) מניעים את מה שמכונה כיום חקירות מתוחכמות, מאומצות או "משופרות"  (augmented interrogations) אשר מסוות את  אפיוניהם הפיזיים של העינוי. עינויים אלה שעיקרם איומים, טרור, השפלה והתעללות הם בבחינת פגיעות "שלא משאירות סימנים", ולכן קל יותר להכחישם. בהעדר סימנים פיזיים או רפואיים, המקום של ההערכה הפסיכולוגית הופך לחלק העיקרי של חוות הדעת.

כך או כך, הפעלת כוח כופה בדרך של עינויים מגבירה את המגמה הדיסוציאטיבית של הפירוק הנפשי שבלאו הכי מהווה את ליבת ההפרעה הטראומטית. ע"פ סולומון ושות' (1994) ושטיין ושות', (2016) נוצר כך נתק ולעיתים אף קונפליקט בין החלקים הגופניים והנפשיים (שימוש בגופו של המעונה להפקת כאב כפי שתואר ע"י ז'אן אמרי (2007), בין החלקים הרגשיים והקוגניטיביים (בלבול, הפחדה, ניתוק), בין חלקים יצריים-הישרדותיים לבין שיקולים מוסריים, בין תחושות של יכולת יתר   (omnipotence)לחוסר אונים (helplessness), ובין מציאות ודמיון (ע"י חסך, בידוד, דיסאורינטציה והאלוסינאציות). כל אלה מותירים את הקרבן בעמדה של מאבק ושרידות לא רק במהלך התקיפה הגופנית-נפשית אלא גם בפגיעות עמוקה שנים רבות אחריה. היכולת לאגד את חלקי החוויה למשמעות אינטגרטיבית שיכולה להמשיך את הרצף האנושי שנקטע גם מבחינה פיזית, פסיכולוגית ומוסרית לתוך הנרטיב הנפשי הפרה- והפוסט מורבידיים כמשימה פסיכו-התפתחותית, אינה מובטחת, ולמעשה החלקים המוכחשים, המודחקים, החסרים מותירים אזורים ריקים שכנראה אינם יכולים להיות מסומלים ע"י סמנים תרבותיים ואנושיים.

בין הספינקס לאוראקל

כאשר מתרחשים אירועי עינויים, כאלה ש"הדעת אינה סובלת", אנו מגיבים ומגיבות אליהם בתהייה, אימה ופלצות. הקיפאון הנפשי הזה שמשתיק את השיח הפנימי דומה לשתיקת הספינקס המצמיתה והחונקת ('ספינקס' ביוונית: חנק), ואם אנו בוחרים.ות להגיח מהקיפאון בבריחה או בהתקפה, ולפצח את חידת הטראומה, אנו נתקלים.ות בפרדוקס של האנושי והלא-אנושי וחשים.ות את סכנת החידות המסוכנות שפתרונן אינו ניתן להכלה נפשית, כמו אלה של האורקל מדלפי ('אורקל' ביוונית: לשאול, לבקש לדעת). אני אדגים את הקושי הזה במספר אירועים שחוויתי בהזדמנויות שונות של למידה בשדה החינוכי, הלימודי והמקצועי שלי. כפדוי שבי, אני נתון לחלק מהתהליכים והתוצאות הפוסט-טראומטיות כפי שמתוארים במחקריה של סולומון כבר החל משנת 1994, ואף בכתיבתי המתייחסת לחוויותי אלה (סנש 2013).

בכל אחת מדוגמאות אלה הוצגו אירועי עינויים שהתרחשו בזירות שונות. בחלקן הוצגה הנוכחות המוצהרת שלי כאיש מקצוע, ובאחרות גם כפדוי שבי וקרבן עינויים. בכל אחד מהאירועים, ולמרות כל הכוונות הטובות, בהעדר הקשבה מיטיבה, התקיימו התרחשויות שנחוו על ידי ועל ידי אחרים כפוגעניות ומפרקות או לכל הפחות כמשתקות ומשתיקות. המסקנה שלי מחוויות אלה היא, שאין להניח כי היכולות לדבר, להקשיב, לשאול ולהשיב נתונות במצב הפוסט-טראומטי של העינויים מובנות מאליהן, לא מצד הקרבן, לא מצד החברה על סוכניה, ואפילו לא אצל חוקרים.ות, מתעדים.ות ומטפלים.ות מסורים.ות.

בין הפירוק לתיכלול

ההתמודדות עם הצפה טראומטית מחייבת את הנפש לצמצם מגע עם חלקים של המציאות הפנימית ועם הקשרים חיצוניים עתירי משמעות. זה מה שמאפשר כנראה לקרבן (וגם לתוקף) לשרוד במהלך האירוע. כדי "לתקן" אחר כך את נזקי הפגיעה לטווח הארוך, יש צורך לשקם ולתכלל את מרכיבי הפגיעה בתוך הקשריהם. מגעים אלה בתוך תהליכי הערכה וטיפול מאפשרים מתן פשר ומשמעות גם לחוויות אלה, אך הם כרוכים בכאב נפשי לכל המעורבים, גם עבור הקרבן וגם אצל הזולת הנמצא איתו בקשר.

בעוד שרופא.ה יכול.ה לערוך בדיקות פיזיות ספציפיות לעיתים במנותק מהקשריהם הנפשיים והחברתיים, התנהלות שכזאת אינה אפשרית לא.נשי המקצוע מתחומי הפסיכולוגיה והחינוך. ההקשרים האישיותיים, ההתפתחותיים והחברתיים הם חלק אינטגרלי מהאירוע ונזקיו.

היות ועינויים הם טראומה מורכבת הפוגעת בדיוק במעטפת ההתייחסותית הבינאישית והחברתית של הפרט, גם א.נשי המקצוע הם חלק ממארג זה, ולעיתים החיבורים האלה נעשים בלתי אפשריים עבורו.ה ועבורם.ן. א.נשי המקצוע הפועלים.ות ע"פ פרוטוקול איסטנבול מחוייבים.ות להחריג את העינויים ולגנותם ללא קשר לנסיבותיהם. החרגה זו מצידה מקשה על תהליכי האינטגרציה עליהם הם.ן אמונים.ות בדרך כלל. ההתרשמות שלי מהמקרים שאציג כאן היא שגם א.נשי מקצוע מוצאים.ות עצמם.ן מפרקים.ות ומחריגים.ות את העינויים מהקשריהם כדי לאפשר לעצמן.ם לשרוד את עוצמתם הפוגענית. נוכחות של קולגה שהוא גם קרבן עלולה להקשות עליהם לעשות זאת ולפרום את קווי המתאר המפרידים בין האישי, הבינאישי והמקצועי.

דוגמה א'  

לפני כשני עשורים השתתפתי באירוע לימודי פתוח במחלקה ללימודי משפט באחת המכללות בארץ אשר במרכזו נדרשו הנוכחים להצביע בסוגיה של "פצצה מתקתקת". פאנל של מיטב המומחים בנושא התכנס על הבמה, ובין הנוכחים בקהל נערכה הצבעה על עמדתם בסוגיית ה"מדרון החלקלק" של הפעלה מדורגת של עינויים על עצורים כדי לחלץ מהם מידע חיוני, בזיקה לחומרת המצב. ככל שהוקצנה הסכנה כך הלכה ההתנגדות להפעלת עינויים ונחלשה. ממקום מושבי בקהל ניתן היה לצפות כיצד פחות ופחות ידיים התמידו להתרומם ולהצביע נגד הפעלת עינויים ככל שתקתוק הפצצה התגבר. לאחר מספר סבבי הצבעות, מתוך הקהל הגדול שבאולם נותרו רק שתי ידיים מונפות בהתנגדות מוחלטת לעינויים - של בני ושלי. גם עבורי וגם עבורו זו היתה פעולה לא מתוכננת, ספונטנית, שהחריגה אותנו באופן פומבי מקהל המשפטנים הגדול שהיה שם. נפלה שתיקה בינינו ואלם כבד באולם, בעקבותיו לא התקיים כל דיון על כך. גם אנחנו לא יכולנו להבין מדוע פעלנו כפי שפעלנו. חוסר היכולת להתייחס למה שקרה היה עבורי הדגמה למה שלא ניתן לחשיבה, גם אצלנו, ולהבדיל, גם אצל מי שלפחות ע"פ מקצועו מחוייב לאתיקה של חוק ומשפט. הקושי לחשוב, להסביר ולנתח מדוע פעלנו כך הדגים לי את השיתוק המנטלי שאחז גם בנו. לעיתים אפילו נדמה לי שהאפיזודה הזו לא באמת התרחשה.

דוגמה ב'

באחת מהרצאותי בפני קבוצות נוער בנושא השואה בחו"ל נקלעתי למפגש עם קבוצת מתבגרים, נערים ונערות ממוסד חינוכי ייעודי לטיפול בעבריינות והפרעות התנהגות. השאלה שעלתה לדיון היתה "האם אנו מסוגלים להבין כיצד קצין גסטאפו יכול לצאת בבוקר לעבודת יומו בהתעללות ורצח ילדים ובערב לשוב לביתו ולשחק עם ילדיו?". ניסיתי להדגים כיצד הנפש מתנגדת להבין התרחשויות מעין אלה. בקשתי מהקהל להקדיש מעט זמן ובכל זאת להרהר באפשרות כזאת לחשיבה ואולי אף לפעולה. כעבור זמן קצר נשמע קול דקיק מכריז "כן, אני יכולה...". הקהל קפא במקומו ומיקד את מבטו בנערה קטנה ושברירית, שחזרה על האמירה הזו בקול יציב ומתריס. במשך כמה דקות נקלענו לדיאלוג שנראה כמו דו-קרב פסיכולוגי שבו אני חוזר ומציע לה שהיא אינה מסוגלת והיא מצידה טוענת שוב ושוב שהיא יכולה... ואז ברגע מסויים, היא ויתרה ולחשה "האמת, שאני לא באמת מסוגלת, האמת שאני לא מסוגלת בכלל לחשוב את זה". אנחת הרווחה שלי ושל הקהל שיקפה נפילת מתח, כאילו בזה הרגע היא חזרה אל האנושי, לחיק משפחת האדם. כניעה זו שלה ללחץ של הקבוצה ושלי, כנראה השאיר מחוץ לדיון המושכל את החוויות האישיות והאנושיות שלה, כאלה שכנראה לא יכלו להתקבל על ידי ועל ידי חבריה וחברותיה. הניסיון שלה לקשור את הסיפור למשהו שהיה מוכר לה ממרחב חוויותיה ולטעון שהיא מסוגלת לראות בכך את האנושי, היה בדיוק הרגע בו ניסינו כולנו להביט לתוך השמש, למקום שאינו מאפשר מבט, תחושה, חשיבה ולכן כנראה גם לא מאפשר תקשורת בינאישית. גם אני הייתי באותו רגע חלק ממנגנון השתקה קבוצתית לא רק של התנהגויות ואמירות אלא גם של שיטור מחשבות.

עינויים הם אירועים טראומטיים ממרחב היחסים הבינאישיים, וככל שהם סדיסטיים, מרושעים, נצלניים, משפילים, הם גם "אנושיים" באופן שאנחנו לא מוכנים להכיר בו, ומתקשים להחיל עליהם את האנושיות שלנו. אך אם אנו מדירים את המענים ולעיתים אף את המעונים מאנושיותם, אולי באופן השלכתי, הרי שאנו מונעים מעצמנו דיון פנימי נוקב בחלקים דומים בתוכנו. יתרה מכך, בשל העוצמה המציפה והמפרקת של חוויות אלה לעיתים אנחנו לא מסוגלים לחשוב עליהן כלל.

דוגמה ג'

במהלך השנים הופעתי בפני פורומים מקצועיים שונים בתחומי הפסיכולוגיה ובריאות הנפש החוקרים את תופעת הפוסט טראומה המורכבת כדי לנסות להבין אותה בהקשר הייחודי של העינויים. היה זה שימוש מפצל של מעמדי ויכולותי המקצועיות כפסיכולוג וגם כפדוי שבי שהיה בעצמו קרבן לעינויים. בחרתי להפגש עם קבוצות מקצועיות המחוייבות לנושא בתקווה שכך אמצא עבורי מרחב יותר בטוח ומכיל בו אוכל להעמיק את חקר החוויות הטראומטיות של מאסר, בידוד, חקירות ועינויים. ע"פ תגובות הנוכחים הבנתי שגם העדויות שלי הלכו סחור סחור ולא נגעו במישרין בחוויה ממש. קהלי המומחים טענו שהקושי שמפורר את האינטגרטיביות של הנרטיב האישי מעיד על קרבה לאיזור סכנה שאינו ניתן כנראה להמללה ואולי אף למנטליזציה, קל וחומר לתקשורת. כל אלה הן תופעות הנגזרות מהדיסאסוציאציה כמאפיין מרכזי ושכיח בסינדרום הפוסט טראומטי. הם ציינו שתופעה זו יכולה להיגרם אצלי באופן ישיר מאיום של שאלות מחקר המהדהדות את חוויות החקירות, וגם כטראומטיזציה משנית המחבלת ביכולתם המקצועית שלהם לשאול באופן שלא יתפס ככופה וחודרני. מהבחינה הזו, הם שיתפו פעולה עם אסטרטגיות ההסתרה שלי, שהן בעצם שריד מאותה תקופה בה התמודדתי אני עם חקירות אלימות והמלוות בעינויים, ומהדרכים בהן נמנעתי מלהסגיר מידע לחוקרי ומעני. אחד המתדיינים טען שזה מעיד על כך ש"עינויים אינם אפשרות אנושית ולכן אי אפשר לחשוב אותם וקשה לשאול עליהם", אבל אז חזר בו ואמר, "שבאופן פרדוקסלי עינויים מעידים על אנושיותם של בני האדם כי הם הרי מתרחשים בין בני אנוש". זכור לי שירדה על כולנו תחושה של ערפול ובלבול, כאילו לא היה ניתן לחשוב בו זמנית על האירוע כ"אנושי" וגם כ"לא אנושי", כ"מועיל" וגם כ"מזיק", כמשהו "מרתק, מעורר ומעניין למחקר", או כמשהו  ש"אין רשות או שאי אפשר בכלל לשאול עליו".

באופן דומה זכורה לי התנסות אחרת בה הוזמנתי לקבוצה של א.נשי בריאות הנפש שנפגשו במזרח ירושלים, ופעלה בפלסטין במסגרת ארגון "רופאים ללא גבולות". התבקשתי לספר על חוויות העינויים שלי בניסיון להבין ביחד את השפעותיהם על התנהלותי האישית, עמדותי ועל עבודתי כפסיכולוג וכמטפל, וכחבר בועד נגד עינויים בישראל. ההקשר בו איש מקצוע ישראלי מדבר על היותו קרבן עינויים במדינה ערבית, בזירה בה הישראלים נתפסים כמי שמחוללים אותם, היתה מוזרה ומאתגרת עבורי ועבור הנוכחים והנוכחות. אחד מהם, פסיכיאטר במקצועו, העיד על עצמו שהוא אטם את עצמו מהרגע הראשון כדי לא לשמוע ולא להרגיש את הכאב שלי כדי שלא לסדוק את התפיסה המונוליטית שלו את הישראלים כצד התוקפני. האפשרות להרגיש כאב של ישראלי שהיה נתון להתעללות של אחר ערבי, היתה בלתי אפשרית עבורו, כי היתה עלולה להפוך גם אותי לאנושי בעיניו. זכור לי שבאותו הרגע הרגשתי מאוים  מהיכולת של אותו איש מקצוע לנטוש את עמדותיו המקצועיות, להרחיק את עצמו מהאנושיות שבו, כדי להמשיך ולהחזיק בעמדותיו. זיהיתי היכולת שלו לאטום את עצמו לכאב שלי, לזו של אותם אנשים שהיו מעורבים בזמנו בעינויים שלי. אני מניח שזהו המנגנון המפצל שאפשר למענים שלי לפעול כפי שפעלו. 

התגובה המדגימה אולי בצורה הטובה ביותר את ההדיפה וההרחקה הקולקטיבית של סיפור העינויים האישי שלי ע"י קבוצה מקצועית בתחום הטראומה התרחשה דווקא בקבוצה ה"ביתית" ביותר במסגרת שירות המילואים שלי כקצין פסיכולוגיה. היה זה בהכנה לקראת אימון שבי לטייסים במפגש עם פסיכולוגים בכירים, כולם גברים, שהיו במשך שנים מלווים ושותפים להפעלת מערך חקירות ועינויים מבוקרים במסגרת התרגיל. התברר לי שכדי להיות מסוגלים להשתתף בסימולציה הקיצונית הזו, הפסיכולוגים נדרשו להפעיל מנגנוני פיצול עוצמתיים, שהגנו עליהם בפני ההכרה שהם משתתפים בפעילות שנוגדת את הבסיס האנושי והמקצועי של הוויתם. והנה, כאשר באותו יום ספרתי להם את הקורות אותי במלחמה ובשבי, להפתעתי הם נכנסו למצב מדיטטיבי מנותק דמוי שינה, ללא כל תגובה או הפגנה של עניין בדברים. חלק מהם נרדמו ממש. רק מאוחר יותר כאשר צפיתי במעורבות הפעילה שלהם בסימולציה התחוור לי פשר ההגנות המסיביות שהם היו חייבים להפעיל כדי להישמר מרגשות אשמה ובושה שהקשבה אמפתית לסיפור שלי היתה עלולה לעורר בתוכם. היה ברור לי שלמרות שעל פי מקצועם הם היו מסוגלים לכך, על פי תפקידם הם היו מנועים מכך.

השתייכות לקבוצה רב מקצועית להערכת קרבנות עינויים

  מתוך האנקדוטות שתוארו לעיל, ניתן להבין שלא ניפקד מקומם של קשיים וכשלים דומים אפילו בקבוצת המומחים.יות הייעודית להערכות פורנסיות של עינויים. קבוצה זו מטעם הועד נגד עינויים בישראל, עברה הכשרה לקיום תיעוד רפואי, פסיכולוגי ומשפטי ע"פ מערכי ראיון מובנים המוכרים גם בשמם כפרוטוקול איסטנבול (2004). למרות הכוונות הטובות, המחוייבות השוללת את העינויים באופן קטגורי, ועל אף יכולותיהם.ן המקצועיות הייחודיות לעניין זה, גם חברי.ות קבוצה זו אינם.ן חסינים.ות בפני גלישות לשיפוטיות ושחיקת היכולת האמפתית (empathic fatigue). תהליכים טרנספריאליים מקשים על יכולותיהם.ן לקבל ולהכיל את החומרים הטוקסיים של העינויים, תוך שהם.ן נשמרים.ות מהשפעות של טראומטיזציה משנית. תופעות דומות התרחשו מעת לעת גם בקבוצה הפורנזית אליה אני השתייכתי, שעברה הכשרה לתיעוד והערכה של תוצאות עינויים ע"פ פרוטוקול איסטנבול. במספר מקרים נוכחתי לדעת, כקרבן עינויים, כי אפילו  השתייכות למקצועות הטיפול והמשפט לכשעצמה אין בה ערובה לעמדה מוסרית ואתית ששוללת עינויים באופן קטגורי ומוחלט. אפילו בקבוצה נדירה זו, שחרטה על דיגלה את הגינוי הגורף למעשה העינויים, יתכנו כשלים צורבים במחוייבות זו.  כאשר הצטרפתי לוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ומאוחר יותר לקבוצה הפורנזית שלו לתיעוד והערכה של קרבנות עינויים, הרגשתי שכאיש מקצוע פדוי שבי הגעתי סוף סוף לחוף מבטחים מחבק גם כקרבן עינויים וגם כאיש מקצוע. עבודת צוות המתנדבים.ות שכולל א.נשי מקצוע בכירים.ות מתחומי הרפואה, בריאות הנפש והמשפט, לפרקים בשיתוף מתורגמנים.יות שמשמשים.ות גם כמתווכי.ות תרבות, שימשה עבורי כמיכל אנושי ומקצועי להחזיק את סיפורי העינויים של המרואיינים ושלי. צוותים של משפטנים.ות, רופאים.ות וא.נשי בריאות הנפש היוצאים.ות בצמדים ובשלשות לראיין את קרבן העינויים תוך שימוש בפרוטוקול בינלאומי יצר תחושה של עוצמה מקצועית ואנושית אדירה. יתרה מכך, השילוב של א.נשי מקצוע מתחומים שונים ומרקע לאומי שונה (יהודים.ות וערבים.ות ומהגרים.ות ממדינות שונות) איפשר מבט מקיף ומעמיק על אירועי עינויים והשפעותיהם, כל עוד המחויבות לגינוי מוחלט של העינויים נשמרת. הקבוצה הפורנזית בה אני חבר, עברה השתלמות ממושכת בת שנתיים במהלכה למדנו להשתמש בפרוטוקול וחלקנו אף הוכשר לשמש כמדריכים לאנשי מקצוע נוספים. ההסכמה האפריורית המקובלת על צוותי העבודה היא שבכדי להפיק דו"ח תיעוד והערכה משותף, יש לקיים ראיון, לעיתים ממושך ומורכב, מתוך אוירה של אמפתיה וללא שיפוט, ובעיקר - מתוך גינוי מוחלט ובלתי מותנה של מעשה העינויים, בכל הקשריו הלאומיים, החברתיים, האתניים והפוליטיים. כמובן שהמיצוב המגוון של א.נשי המקצוע אל מול הקרבן-המרואיין, מחייבים עבודה קפדנית וביקורת הדדית תמידית על דעות קדומות וסטראוטיפים שעלולים לפגוע בעבודה השיתופית ולפגום במרקם יחסי העבודה בתוך הצוות.

העומס הרגשי המוטל על חברי וחברות הקבוצה הפורנזית מכורח המפגש שלהם עם החומרים הטוקסיים של העינויים, הוא עצום. לפיכך מתערער לעיתים בסיס ההסכמה שמאפשר את פעולתה של הקבוצה הנדירה הזו. להלן דוגמא כיצד כשל אמפתי כזה התרחש בהכשרה המתקדמת שלנו כמדריכים.ות לשימוש בפרוטוקול איסטנבול (2004). ברגע מסויים נכשלה חברה פלסטינית בקבוצת ההכשרה בהתייחסותה לעינויים שעברתי אני, והתריסה כנגדי שזו תוצאה אפשרית שנגזרת מכך שהייתי חייל בצבא הישראלי והשתתפתי בלחימה. באותו רגע התערערה הברית של הקבוצה, וחלק מהחברים הישראליים בקבוצה נזעקו להצביע על הכשל הרגעי שלה לעמוד בחוזה המחמיר והבלתי מותנה שבגינוי העינויים. האירוע הדגים שגם בקבוצת הליבה של ההתנגדות לעינויים, קשה מאוד להימנע מגינויים בתוך הקשריהם השונים. האירוע הזה גם הצביע על הצורך להשקיע בעבודת תחזוקה מתמדת בקבוצה כדי לדייק את העמדה הבלתי שיפוטית הנדרשת בה.

כדי להיות עדים-מתעדים-מעריכים של אירועי קצה כגון אלה, אפילו בתוך מפגש מובנה ופורמלי המציית לכללים של פרוטוקול איסטנבול, על א.נשי המקצוע להיות מוכנים ומוכנות לפגוש את הכאב והאימה בתוכם, ולהסכים לעבור בעצמם.ן טרנספורמציה, כלומר לאפשר לעצמם.ן לעבור שינוי פנימי שיחרוג את גבולות המפגש, וישפיע על אישיותם.ן. בנכונותם.ן זו לשהות במרחב של חוויה שיתופית מתמירה, הם.ן למעשה מסתכנים.ות בשינויים מבניים ובלתי הפיכים גם בתוך תוכם.ן (אוונס, 2005, בולאנג'ר 2012).

סיכום

ההכחשה המתמשכת של עינויים בישראל לאורך זמן, שוחקת גם את מידת הנחישות ויכולת ההתמדה שלי בתוך ומחוץ לקבוצה. המגע עם החוויות הטראומטיות דרך המפגש עם קרבן העינויים אינו מוביל למקום של רגיעה או השלמה בגלל האחריות האזרחית והמקצועית בה אני נושא כמי שנהנה באופן יחסי מפריוולגיות וחופש. המפגש עם זולת שעבר עינויים, פוגש אצלי אפשרות מתעתעת שהסבל האישי שלי ושלו ארוגים זה בזה, בשרשרת עוולות שאינה מסתיימת. שוב עולה ומתעוררת התהייה - האם יתכן כי טרנסאקציות של פגיעה הן הן האנושי, הנורמטיבי והמקובל, בעוד שדווקא הדרישה לגנותן בכל מחיר היא שחורגת ממידות אלה? היתכן שמחויבות זו היא בבחינת "גזירה", שאפילו לי כקרבן עינויים, קשה לעמוד בה?

לבסוף – חוסר העניין בפעילותנו זו בקרב קהלים רלוונטיים מפליאה ומרגיזה אותי כאחת – שכן הציבור אינו מכיר בקיומם של עינויים, אבל גם הארגונים המקצועיים אינם רגישים לעניין זה ואינם מכירים במיומנות הייחודית הנרכשת בהכשרה לשימוש בפרוטוקול איסטנבול (2004). נראה כי גם הקהילות המקצועיות מפגינות חוסר עניין בנושא ואינן מכירות בהתמחות זו באופן פורמלי.  

לעיתים נדמה לי שאני נקרא כשותף סמוי לקבוצת רפאים זו, לאזור פעור וריק, מוכחש, מתעתע, נעדר, ובכורח ניסיוני האישי אני מבקש לה הכרה. ההרגשה היא שאנו עוסקים.ות במשהו שכביכול "אין לו אחיזה במציאות" או לכל הפחות חסרה לו תהודה בעולם המקצועי והציבורי. יתכן שתחושת בדידות ו"אי-מציאותיות" זו היא תמונת ראי מהימנה ביותר של חווית הבדידות שבתוך השרידות, ובכך היא דומה לעינויים עצמם, אלה שהנפש הקולקטיבית ממאנת להכיר בקיומם.  אני מקווה שמאמר זה יסייע להעלות את הנושא למודעות אצל סוכני וסוכנות שינוי נוספים ונוספות, מתוך מחוייבות אישית ומקצועית למיגור תופעה נפסדת זו, אנושית (או לא-אנושית) ככל שתהיה. 

ביבליוגרפיה

אמרי, ז'. (2007) מעבר לאשמה ולכפרה. תל אביב: עם עובד.

ארנדט, ח. (2000) אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרשע.  תל אביב: הוצאת בבל.

אריקסון, א. (1960) ילדות וחברה. תל אביב: ספריית הפועלים.

סנש, ד. ( 2016 )  טראומה בהקשר בינאישי כנקודת המגוז של האנושיות. מתוך עתריה , י, וע. שלו העידן הפוסט אנושי : בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית.  פרק17, עמ'  301- 320.

פרוטוקול איסטנבול (2004)  מדריך בדבר חקירה ותיעוד אפקטיביים של עינויים וצורות אחרות של יחס או ענישה אכזרית, בלתי אנושית ומשפילה. ג'נבה וניו יורק, האו"מ

פרויד, ז. (1919) האלביתי. תל אביב: רסלינג (2015).

Ataria, Y. (2014). Traumatic memories as black holes. Qualitative Psychology 1, 123-140.

Boulanger, G. (2012). Psychoanalytic witnessing: Professional obligation or moral imperative? Psychoanalytic Psychology, 29, 318–324.

Evans, F.B. (2005) Trauma, Torture and Transformation in the forensic assessor. Journal of Personality Assessment. 84(1), 25-28.

Holmes , T. and  R. Rahe (1967) Stressful life events. Journal of Psychosomatic Research, (11). p. 213.

Koenig, H.G. et al. (2018). Screening for Moral Injury Symptom Scale – Military Version Short Form. Military Medicine. Vol , (11/12), 659-665.

Senesh, D. (2013) Emerging Sense of Continuity when facing Death and Trauma. Ch. 4 in Kreitler, Sh. & H. Shanun-Klein (Eds.) Studies of Grief and Bereavement. New York: NOVA Pub, pp 53-66.

Solomon, Z., Neria, Y., Ohry, A., Waysman, M., & Ginzburg, K. (1994). PTSD among Israeli former prisoners of war and soldiers with combat stress reaction: A longitudinal study. The American Journal of Psychiatry, 151, 554-559.

Stein, J.Y.,Snir, A. & Z. Solomon (2015). When Man harms Man: The interpersonal ramifications of war captivity. In: Cherry, K.E. (Ed.) Traumatic Strees and Long-Term Recovery. (Ch.7) Springer International Pub.pp. 113-134.

Stein, J.Y., Crompton, L., Ohry, A. & Z. Solomon (2016). Attachment in detachment: The positive role of caregivers in POWs' associative hallucinations. Journal of Trauma Dissociation, 17 (2),186-196.