פסיכואנליזה כתיאוריה של שיבוש / אפי זיו

"God keep me from a therapy that goes well” (Sullivan)[1].

בראשית הדברים אומר שהמסה מתבססת על הרצאה שניתנה טרום ימי המחאה הנוכחית, מחאה שהפכה את המילה "שיבוש" לאחד מצירי המשמעות, שמוענקים לאופני ההתנגדות לאיומי השלטון. הבחירה באקטים של שיבוש כדרך לבטא התנגדות למה שנתפס ככפיית שיבוש (שלטוני) תוביל במסה זו אל השדה הטיפולי, במטרה להפנות מבט אל השיבוש כאופן התקוממות שמחייב דרכי קשב ייחודיות.

האקדמיה ללשון העברית מגדירה "שיבוש" כך: "קלקול, הפרעה במהלך התקין והסדיר של פעולה או של מערכת וכדומה". שיבוש הוא לכאורה הפרעה לסדר התקין של הפעילות הנפשית או הבינאישית. זהו הבסיס למונח הפסיכיאטרי "disorder". במילים אחרות, שיבוש מגלם את הנחת העבודה, שלו רק נתקן את מה שהשתבש, יוחזר הסדר (order) על כנו. אולם, השיבוש במסה זו מתייחס להפרעה במהלך מה שמופיע כתקין וסדיר, על אף שהוא לא בהכרח כזה. במילים אחרות, אני אציע, שלעיתים התקינות עצמה היא תקינות לכאורה, כשהלכה למעשה היא עצמה משובשת.

למשל, במקרים רבים של גילוי עריות, קמים האב ובתו בבוקר כאילו שהזוועה שהתרחשה בלילה לא התקיימה כלל. התקינות של מראית עין, של משפחה רגילה הקמה בבוקר לענייניה היא שיבוש טראגי שמאפשר את המשך הפגיעה. כך, מראית העין של התקינות מסתירה שיבוש מסכן חיים (נפשיים ופיזיים) עבור הבת. מכאן ששיבוש התקינות הזו הוא תקין והכרחי.

לכן, עבורי, האובייקט של השיבוש הוא לא התקינות של הפעילות הנפשית, הבין אישית המשפחתית או החברתית. האובייקט של השיבוש הוא התפיסה הכוזבת של התקינות של הפעילויות הללו. השיבוש מופיע על מנת להתריע ולהפריע להינעלות ולהעלמה של מצב דברים בלתי תקין שמופיע כתקין. השיבוש מנסה לקלקל קלקול ולכן גלום בו פוטנציאל של ריפוי. מה שהשיבוש מנסה  "לקלקל", הוא את ההנחה שלפני השיבוש הכל היה בסדר. ככזה, הוא מעיד על אמת מוכחשת, באופן שהוא לעיתים קרובות חסר חן וצורם. בשל אופיו זה, יש למצוא דרכים להקשיב לשיבוש ולא למהר לדחות ולבטל אותו כהפרעה לסדר. אציע שבהקשבה פסיכואנליטית גלומה אפשרות לפיתוח תשומת לב מיוחדת לצרימה שיוצר השיבוש.   

המסה מחולקת לשני חלקים. בחלקה הראשון אעסוק בשיבוש, כפי שזה בא לידי ביטוי בשדה הפסיכואנליטי. אראה שאחד הצירים הגנאלוגיים, שמטווים את השתנות השפה הפסיכואנליטית, קשור במקום ההולך וגדל שהשפה הפסיכואנליטית עושה להפרעות ולשיבושים כחלק אינטגרלי ממנה, ולא כ"רעש" חיצוני לה שמפר את אפשרותה. אקרא את השיבוש כמנוע המרעיש של הפסיכואנליזה הן ברמה הקלינית והן ברמה השיחנית.

בחלק השני של המסה, אצביע על השיבושים שעדיין נתפסים כזרים, כמרעישים, כדחויים, וזאת דרך הסימון של "המקום הזעום" (נעמן, י. 2020) שיש לזעם בפסיכואנליזה כרגש חיוני ולא רק פתולוגי.

"שיבוש" בפסיכואנליזה

ההבנה האינהרנטית לשפה הפסיכואנליטית היא שהשיבוש הוא לא רק לכשעצמו. אלא שהוא מעיד על המערכת כולה. פסיכואנליזה היא שפה שמעריכה את החשיבות של הפוטנציאל הגלום בשיבוש. זו שפה שמעריכה את הטלטלה למה שמופיע כתקין, למה שמופיע כקוהרנטי, ולכן גם מוכנה להיות ערוכה לקראתה. זו שפה שמגולמת בה עמידות ביחס לפסי ההרעדה של השיבוש, כזו שתאפשר לנו לא לסגת באופן מידי לאוטוסטרדות הבטוחות של הנפש.

הפסיכואנליזה נולדה מהשיבוש שגרמה ה"היסטרית". ועל אף בגידותיה ההיסטוריות בטראומה, במחויבותה למה שהשתבש בנפש, פסיכואנליזה נשארה בדרכה מחויבת לטראומה.

במקומות אחרים, נכתב רבות על נטישתה של הפסיכואנליזה את המציאות הטראומטית כחיצונית תוך התקתה אל העולם הפנימי. המעבר מתיאורית הפיתוי לתיאורית המשאלה והמעבר המקביל מהדגש על מציאות טראומטית ("ההיסטריות סובלות מזיכרונות") לדגש על אזורי הנפש הפנטזמטיים האדיפליים, נתקל בהתקוממות היסטורית, שהגיעה מתוך השיח על טראומה, שצמח במהלך המאה העשרים (הרמן, 1992; דיוויס ופרולי, 1994; מייסון, 1991).

אולם, אני טוענת שבדרכה, הפסיכואנליזה מצאה דרכים להישאר נאמנה לטראומה דרך נאמנותה להקשבה לשיבוש. במילים אחרות, הקשב לשיבוש אפשר לפסיכואנליזה למצוא את דרכה חזרה אל הטראומה.

השיבוש, גלום בטראומה לא רק בשל "טראומיותה" אלא גם מפני שהיא משבשת את הדרכים להכיר אותה. מתוך ההבנה הזו, הפסיכואנליזה של העשורים האחרונים שכללה והעמיקה את אופנויות השפה שלה, על מנת שתוכל לפגוש ולעכל מחדש טראומה. 

השפה של טראומות קיצון כמו מלחמת ויאטנם (Lifton, 1996; Shatan, 1982 ( והשואה (לאוב, 1992(Bergmann, 1983; Ktrystal, 1988; , נלמדה מהר יותר משפות אחרות של טראומה כמו התעללות מינית, שעשו את דרכן אל השפה הפסיכואנליטית המיינסטרימית רק סביב שנות השמונים (Alpert, 1994; Davies and Frawley, 1994; Grand, 1995, 1997). לימודי טראומה ופסיכואנליזה צמחו זמן מה כשפות נפרדות עד שהן נשזרו זו בזו, בייחוד במקום שניתן להם בפסיכואנליזה התייחסותית ובמעבר למודל של דיסוציאציה שבמרחבים רבים תפס את קדמת הבמה.

כך החלה ההתוודעות לשפת הטראומה כאל שפה שמאפיינה המרכזי הוא השיבוש. שכן טראומה, באופן אינהרנטי לה מדברת את מה שהשתבש בדרכים משובשות, מקוטעות, נעדרות. השיבוש מקפיד להשתבש, כל עוד עליו למלא את תפקידו כעד למה שהשתבש. השיבוש מעיד על השבר ומכריז על ההכרח לעצור ולהקשיב. "בעצם זו עדות המקדימה את עצמה" כותבים פלמן ולאוב (2008, עמ' 36). השבירה, הפריעה של הקוהרנטיות של השפה, מקדימה עדות נרטיבית. הקטיעה, הריסוק והקיטוע התחבירי "מלשינים" על טראומה כאירוע שמצוי מחוץ לגבולות הייצוג. הקטיעה הוא רגע ה"גונג", שקורא לפסיכואנליזה להתייצב, ללכת בעקבות הריח של השיבוש. במילותיהם של פלמן ולאוב: "לרדוף את המשבר, ללכת באורח פעיל בנתיבו ובכיוונו מבעד לחשכה, מבעד לאפלה ולקיטוע, גם אם אינו תופס לאשורו את היקפו והשלכותיו, גם אם אינו יודע מראש לאן יוליכו המסע" (עמ' 39).  

השפה הפסיכואנליטית התעשרה בחיישני שיבוש על מנת לנתב דרך בהריסות שיצרה הטראומה. כדי לשהות ב"מעגל הריק" (לאוב, 2008) באזורי החוויה הלא מנוסחת ((unformulated (Stern, 1997), באזורי "הידוע שאינו נחשב" (Bollas, 1987), התפתח קשב לשפה שמכילה הפרעות, קיטועים, שברים ושיבושים. שפה שהיא "עדות על העדר" (לאוב, 2008, עמ' 67).

ככל שגבולות השפה שלנו הופכים לנזילים, למשחקיים, לרבריים, כך הם ערוכים להכיל חומרים שטרם נורטבו על סובייקטיביות טראומטית. דיסוציאציה, פרגמנטציה, מימושים בפעולה, ויסות ואי ויסות רגשי, מצבי עצמי מרובים, תקשורת סומטית, תצורות התקשרות מופרעות (disordered attachments), פערים במנטליזציה, הפכו למושגים מרכזיים בשפה הפסיכואנליטית. הפרקטיקה שלנו, כוללת בהתאם, התוויות למסעות בעקבות שיבושים ושברים: אלפבטיזציה, מכלים ומוכלים, אימפאסים ומימושים בפעולה גנרטיביים ((Aron and Atlas, 2017.

כך לדוגמא, אפשר לחשוב על המעבר שהתרחש בעשורים האחרונים מהשימוש התכוף במושג "אקטינג אאוט" לשימוש התכוף יותר במושג "אנאקטמנט" (מימוש בפעולה) כמעבר שיש בו מן ההסכמה להכניס את שיבושי הטראומה אל תוך החדר ולהתמסר לסוג העדות שתובעים חומרים טראומטיים בלתי מנוסחים.

שני המונחים, אנאקטמנט ואקטינג אאוט הם מונחים תיאוריים המתייחסים ליצירת תקשורת באמצעות פעולה ולא באמצעות מילים. אבל בעוד שאקטינג אאוט נתפס בעיקר כמכשול לתהליך הטיפולי, אנאקטמנט נתפס כהזדמנות לחקירה טיפולית. אנאקטמנט הוא רגע השיבוש והיציאה הגנרטיבית ממנו, שלעתים קרובות מהווה את מופע ההצטללות של החומר הטראומטי העכור. ככל שפסיכואנליזה מתרחקת מהמודלים הקלאסיים שמבחינים באופן חד בין מילים ומעשים, בין פעולה וחשיבה, כך מתהווה שפה שיכולה לפגוש טראומה כאירוע שמעיד על עצמו בפעולה כחלק מהתפקוד התקין של המסע הטיפולי. זו לא התנגדות לתקשורת או חבלה במטרה הטיפולית (כמו שנהוג לחשוב בעמדה הקלאסית, ראו אצ'גויין למשל). זה הטיפול. זו המטרה הטיפולית. על זה סאליבן יגיד: "שאלוהים ישמור עלי מאנליזה שמתנהלת על מי מנוחות".

הפרקטיקה הקלינית שיכללה את דרכיה להקשיב כססמוגרף לשיבושים שמהדהדים את השיבוש המקורי. הטראומה כשיבוש המקורי, נרשמה בגוף באופנים משובשים ומספרת את עצמה באופן משובש. ככל שהטראומה ספוגה בבושה של סוד (כמו במקרה של גילוי עריות למשל), כך גם יתהוו דרכים חסינות יותר לשבש את העדות לטראומה. להפריע, לחבל, לפרום את תנאי העדות.

דיוויס ופראולי (2013) מנסחות מפגש עם שלושה חלקי עצמי דיסוציאטיביים שנאבקים על מתן העדות על טראומה מינית. העצמי הבוגר הוא זה שמגיע לטיפול. זהו עצמי מתפקד, מאורגן, מדבר את עצמו באופן שלא מסגיר את הטראומה. ככל שנוצרת ברית של אמון, כך העצמי הילדי, הפגוע, הנשא של הטראומה ירים את ראשו וירצה לספר, להעיד, לאפשר מגע עימו. או אז, דיוויס ופראולי מזהירות, עלינו לצפות להגעתו של העצמי של הנערה המתבגרת, הפרועה, הפורעת, המפריעה. זו שבכל מאודה תגן על הילדה מלספר את סודה. זו שתמנע עדות על ידי שיבוש.

בהמשך לדיוויס ופראולי, ניתן לומר, שבאופן פרדוקסלי, הכניסה של המתבגרת הזועמת, הפרועה, החבלנית, השבשנית לחדר, הוא רגע הסכנה למפגש שלנו עם הטראומה (ואכן לא מעט טיפולים מתפרקים בשלב הזה). אך ניתן גם לומר, שאותה הנערה ממש, מסגירה את נוכחותה של הטראומה. היא מעידה דרך השיבוש. "בעצם זו עדות המקדימה את עצמה" (פלמן ולאוב, 2008, עמ' 36).

במיטבה, הפסיכואנליזה למדה לא להיבהל מהנערות הזועמות, מהמתבגרות הפרועות, הפורמות, המשבשות. במיטבנו, אנחנו עושים.ות להן מקום, מכבדות אותן, מזהות את חרדתן, מעריכות את מלאכת השמירה שמוטלת עליהן ולוקחות על עצמנו לרכוש את אמונן.

הייתי רוצה לקחת איתנו את הנערה הזועמת, השבשנית להמשך המסע. החלק הפוסטמודרני שלי נהיה לא נינוח כשנעשה נוח. ואם למדנו להרגיש בנוח יחסית עם שיבושים, אני אהיה רגע דג גדול ששואל: "בחורים ובחורות, אז איך המים"?

אם, במסורת התיאוריה הביקורתית, ננסח את השיבוש כ"פוליטי" בתוך השיח הפסיכואנליטי, ניתן להקשיב לשיבוש כנייר הלקמוס שמתריע על מה שטרם זכה למילים, לשיום, לחשיבה, לא רק ברמת הנפש אלא גם ברמת השיח. ככזה, תפקידו של השיבוש הוא להוסיף ולהרעיש את הנפש הפנימית, את המפגש האינטרסובייקטיבי ואת השדה הטיפולי בכלל, על מנת לעורר אותנו להקשיב למה שטרם הצלחנו להקשיב לו.

נשאלת השאלה (גם ברמה האישית וגם ברמה השיחנית) לאלו שיבושים אנחנו ערוכים? עמידים? מצוידים? ואלו שיבושים אנחנו דוחות או פשוט נכשלות מלראות? מהו השיבוש שנתפס כזר? כדחוי? כלא חשוב? כביטוי של התנגדות? מה פורץ מהחורים של הרשתות הפסיכואנליטיות? מה מפר את המכליות ולא מוכר כשייך? מה זה שחומק ומעיד על עצמו בדרכים שאנחנו נכשלים מלזהות כעדות על מה שעוד לא ניתנו לו מילים?  

אני רוצה להציע שמעניין להסתכל על העמדה הפסיכואנליטית ביחס לזעם, כסירוב לא מודע לשיבוש. ניתן לחשוב על זעם, ככעס שלא נכעס, ככעס שלא זכה למכלים במקרה הטוב, או ככזה שנהדף מכל וכל במקרה הפחות טוב. מכל מקום, כעס וזעם מהווים קצוות של מנעד רגשי שהוא פרוגרסיבי. והדיון בזעם, מניח תהליך רתיחה ארוך, שבמהלכו לא התאפשר פורקן של כעס מצטבר. על כן, ללכת בעקבות הזעם יכול להוביל אותנו לאזורי נפש שצונזרו, שנחסמו מלהתנסח.   

השיח הפסיכואנליטי שם דגשים רבים על הממדים הנרקיסיסטיים וההרסניים של כעס ועוד יותר מכך על אילו של זעם. הושם דגש רב על הממדים הלא מעובדים, המתפרצים, הלא מווסתים, ההרסניים, החבלניים, כאלו שמונעים מדחף המוות, הממדים הבלתי דפרסיביים של זעם. יש מעט מאד כתיבה פסיכואנליטית על הממדים החיוניים והבריאים של כעס אסרטיבי. כך למשל, במסגרת הנורמליזציה שהוא עושה לתוקפנות, ויניקוט מאמין שבריאות נפשית מתבטאת בין השאר ביכולת להרגיש זעם ולבטא תוקפנות. ויניקוט מעניק פרשנויות חיוביות לתוקפנות כשהוא טוען שהמשמעות השלילית של זעם הופכת לכזו רק בהעדרה של סביבה מיטיבה דיה (ויניקוט ([1946]2014, [1947]2009). קוהוט ראה בזעם חוויה התפתחותית נורמטיבית שבנוכחות זולתעצמי מיטיב ואמפטי מתווסתת (Marhon, 1993, Ornstein, 1999). בדומה לויניקוט, קוהוט ניסח זעם כהתנגדות תגובתית ולא דחפית וסבר ש"זעם הרסני מונע תמיד מפגיעות מוקדמות" (קוהוט, 1977). אפשר להזכיר בהקשר הזה גם את הפסיכואנליזה המודרנית של היימן ספוטניץ (Spotnitz, 1985), שכתיבתו על טיפול בסכיזופרניה ובהפרעות נרקסיסטיות קדמה לפסיכולוגית העצמי וגישתו מושתתת במידה רבה על עידוד ביטוי האגרסיה כלפי האובייקט (אגרסיה בהעברה) כציר טיפולי מרכזי[2]. בכל זאת, קיים מיעוט עיסוק בזעם כרגש שהוא לא רק פתולוגי, אלא כרגש שמכיל בתוכו ידע, התקוממות והתנגדות ביחס לעניינים שיש להתקומם עליהם, כמו למשל ההשפעה של דיכוי חברתי על הנפש: מה שאני נוהגת לכנות "טראומות עיקשות" (גזענות, סקסיזם, הומופוביה), כהוויות שמסבות סבל רב לסובייקטים שנתונים להן (זיו, 2013).

המשוררת וחוקרת הספרות יונית נעמן (2020) מצביעה על המקום "הזעום" שמוקצה לזעם בשיח התרבותי. "אני רוצה להבהיר את הקשר בין זעם לפועליו" היא כותבת "הזעם שייך לעניים, למיעוטים, לנדכאות ולחלכאים. מעמדות עליונים לא נדרשים לזעם כאקט פוליטי, של התנגדות, הם יכולים למשוך בחוטים, הם יכולים להשית את הרעיונות שלהם על הציבור ממוקדי הכוח שלהם, בעזרת הון וקשרי שלטון... "[3].

נעמן עושה דה-אינדיבידואליזציה של זעם כשהיא קושרת בין עמדת הסובייקט וחוויות של חוסר אונים חברתי להצטברותה של חווית זעם. פסיכואנליזה לא נטתה לחשוב שזעם חברתי מסוג זה הוא מעניינה. פסיכואנליזה אמריקאית למשל ביססה את עצמה, דרך פסיכולוגית האגו, על אדפטציה כאיכות אידאלית של בריאות נפשית. יש שיגידו שזה עצמו תוצר של טראומת ההגירה, שאילצה פסיכואנליטיקאים לנוס על נפשם מאימת הנאצים ולבנות את עצמם מחדש כמהגרים בשפה ובתרבות הזרה האמריקאית. כך או כך, שפת האדפטציה והאידאליזציה של הדפרסיבי תפסו את המקום של עיסוק פסיכואנליטי פוטנציאלי בהתנגדות, בהתקוממות ובאי ציות כמרכיבים של בריאות נפשית בכלל, וביחס לכאב הנפשי המתמשך שמסבים מצבי דיכוי ואי צדק חברתי בפרט (פרום, 2015). משום הזיקה להיטמעות, להשתלבות ולאדפטציה של סובייקטים ביחס לסביבתם, פסיכואנליזה אמריקאית לא רק הזניחה, אלא לעיתים קרובות ממש הדפה זעם. הפתולוגיזציה המבנית, האימה, אי הנחת שלנו ביחס לזעם (אפילו זה הסימבולי), מוציאים אל מחוץ לסיטואציה הקלינית קשב לסוג מסוים של שיבושים שמעיד דרך ביטוי של זעם על מקור טראומטיותו.  

החוקרת הפמיניסטית האפרו-אמריקאית בל הוקס (Hooks,1995) כותבת בספרה "killing rage": "הדימוי הכוזב והחד ממדי של זעם, מסייע בשימור הסטטוס קוו. הצנזורה על תגובה מיליטנטית לגזענות, מבטיחה שלא ייעשה שום מאמץ מהפכני לגייס זעם לכדי שינוי חברתי מצמיח". הצנזורה פועלת באופן שהוא לאו דווקא גלוי ובוטה אלא שקט ומובנה. "את יודעת שאת פמיניסטית כשאת מתחילה לדבר וכולם מתחילים לגלגל עיניים" כותבת שרה אחמד (Ahmed, 2004) בדיון שלה על רגשות שהיא מכנה חברתיים (כמו זעם). ונעמן (2020) מוסיפה: "עוד לפני שבודקות איך הופכים זעם למדחף קונסטרוקטיבי, צריך להיאבק בקושי לחוש ולהביע זעם... אפילו זעם סימבולי...".

ביטויים של זעם מהסוג שנעמן והוקס מעודדות, נתקלים לעיתים קרובות בתגובות של אימה, גועל, התרחקות, פתולוגיזציה ודה-לגיטימציה בשיח החברתי והטיפולי. המטופלים שלנו ידעו תמיד אילו מרגשותיהם מרתיעים אותנו, מגעילים אותנו, מרחיקים אותנו, מעוררים בנו חשדנות כלפיהם, גורמים לנו לגלגל עיניים. אם כעס/זעם כרגש חברתי הוא תגובה חשובה לסבל שגורם דיכוי כמו גזענות, סקסיזם, הומופוביה, אז עלינו לקבל את השיבוש שהוא מביא איתו ולא רק להסכים להיות נמענות של הזעם אלא אף להזמין את התעוררותו.

הטיפוח של "טרנספרנס חברתי" בסיטואציה הקלינית יכול להביא לכך שנשים מטופלות יצליחו להפנות את זעמן אל מטפלים גברים שיסכימו לשאתו, שנשים מזרחיות ופלסטיניות יצליחו להפנות את זעמן אל מטפלים.ות לבנות ויהודיות שיכילו את צדקתו, שמטופלים עניים יפנו את זעמם אל מטפלים מהמעמדות הגבוהים כדרך לבטא זעם מוצדק על אי צדק, שהאיסור החברתי לבטאו מופנם היטב.

בספרה של טוני מוריסון (1996), "העין הכי כחולה" המספרת אומרת על פקולה, הילדה השחורה, שנפשה ספוגה כל כך בטראומת הדה-הומניזציה של הגזענות האלימה שהיא נתונה לה, שיכולה הייתה להיות לפקולה תקווה אילו היא הייתה מסוגלת להביע את הזעם שלה. "הכעס טוב יותר. בכעס יש הרגשת קיום, מציאות ונוכחות. מודעות לערך עצמך" היא אומרת.

פקולה לא זועמת היא פקולה שטבעה בדיכוי. אם זעמה של פקולה יתקל במנגנונים מווסתים וצנזוריאליים ולא במנגנונים סקרנים וחקרניים הוא יבלע ויחסם מלהעיד על הכאב שעומד בבסיסו.  על כן המוכנות לשמש נמענת לזעם כמוה כנכונות לשמש עדה לפגיעה הטראומטית.

במאמרה "פרנץ פנון בישראל/פלסטין 2021" רפפורט (2021) כותבת: "עם מטופלות מקבוצות לא פריוולגיות... חשוב להיות מוכנה להיות "אובייקט לבן" או "אובייקט יהודי", שבמקרה הטוב המטופל.ת תרצה ומתישהו תנסה "להרוג" אותו. אין ספק שהאלימות הטרנספורמטיבית, המשחררת, יכולה להתרחש לא רק בהפגנות בכיכר העיר, אלא גם באינטראקציה אינטימית אחת על אחת. היא יכולה ללבוש גם את הצורה של מה שקריסטבה כינתה "מחאה אינטימית" – כלומר, מחאה אישית שקטה, אך שהאפקט שלה על הנפש של הפרט יכול להיות משמעותי ביותר...". רפפורט קוראת לנו "להיות מוכנות לממש צדק היסטורי במיקרוקוסמוס של הקליניקה".

פסיכואנליזה חברתית (Layton, 2020) חוזרת בעשורים האחרונים מגלותה באירופה שלפני מלחמות העולם, דרך מה שסמואלס (Samuels, 2017) מכנה "המפנה הפוליטי בפסיכואנליזה". המפנה הזה מקבל ביטוי בין השאר בפסיכואנליזה ההתייחסותית, בפסיכיאטריה מבוססת תרבות וחברה, ובפסיכואנליזה קהילתית (Gonzalez, F.J. and Peltz, R, 2021, חוצות: כתב עת תרבוטיפוליטי).

אולם על מנת שהפסיכואנליזה תוכל להקשיב לעדויות הנפשיות על טראומות חברתיות עיקשות, נדרשים ססמוגרפיים ייחודיים לסוג השיבושים שטראומות חברתיות מביאות עימן. אם הנחנו שטראומות מעידות על עצמן דרך שיבוש שמפריע את הדיאדה הטיפולית, אפשר אולי להוסיף ולטעון, שניתן לאפיין טראומות מסוגים שונים דרך השיבושים הפרטיקולריים דרכם הן מעידות על עצמן בסיטואציה הקלינית. השיבוש דרכו טראומת השואה תעיד על עצמה, הוא לא השיבוש שמביאה איתה טראומת הנכבה. השיבוש דרכו טראומה מינית מעידה על עצמה כטראומה שכרוכה בסוד, הוא לא השיבוש שדרכו טראומה חברתית שמתאפיינת בשקיפות (כמו גזענות או הומופוביה) תעיד על עצמה.

טראומות חברתיות עיקשות מעידות על עצמן לעיתים קרובות דרך השיבוש שמביא איתו הזעם לא במובנו היצרי (פרויד וקליין) וגם לא במובנו הנרקיסיסטי (קוהוט) אלא כעדות עוצמתית ולגיטימית להתקוממות על הכאב הנפשי שמסב דיכוי. תגובות של כעס לגיטימי ואסרטיבי על מה שהפסיכיאטר צ'סטר פירס (1970) כינה מיקרו אגרסיות, עוברות דה-לגיטימציה וצנזורה משמעותית בשיח התרבותי. במקום הזה לפסיכואנליזה יש פוטנציאל טרנספורמטיבי. בהיותה שפה שיכולה לספוג שיבושי טראומה, להתמיר ביתות, השפה הפסיכואנליטית יכולה להוסיף ולהתרחב על מנת לאפשר מיכל לזעם נפיץ שנצבר דרך חוויות של עלבון, נחיתות, אי נראות, השפלה שגלומות לעיתים קרובות ביחסי כוח מעוולים. אלו הם שיבושים רצויים בהיותם עדות על שיבוש חברתי וטראומטי.

לסיכום, טענתי שפסיכואנליזה כתיאוריה של שיבוש היא פסיכואנליזה שמחויבת לנוכחויות ולאחיזות של טראומה בנפש. על כן, הזרה של שיבושים, כמוה כדחייה של אזורי טראומה נפשיים. השיבוש כנייר לקמוס רומז לנו ללכת אחריו, על אף שהוא בו זמנית הודף אותנו ומעורר בנו ריחוק אנטגוניסטי. שכן בהיותו שיבוש, אינהרנטית לו אי הנוחות.

אולם כדברי פוסטר וואלאס "אנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב: 'אלו הם מים', 'אלו הם מים'".

רשימת מקורות:

Ahmed, Sara (2004). Cultural Politics of Emotion. NY: Routledge.

Alpert, J. L. (1994). Analytic Reconstruction in the Treatment of an Incest Survivor. Psychoanalytic Review 81:217-235.

Aron, L. and Atlas, G. (2017). Dramatic Dialogue: Contemporary clinical practice. NY: Routledge.

Bergmann, M.S. (1983). Therapeutic issues in the treatment of Holocaust survivors and their children. American Journal of Social Psychiatry, 3, 21-23.

Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. NY: Columbia University Press.

Davies, J. M. and Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. NY: Basic Books.

González, F.J. and Peltz, R. (2021) Community Psychoanalysis: Collaborative Practice as Intervention. Psychoanalytic Dialogues, 31:4, 409-427

Grand, S. (1995). “Incest and the intersubjective politics of knowing history” in. Alpert, J. L. ( Ed.) (1995). Sexual Abuse Recalled: Treating Trauma in the Era of the Recovered Memory Debate. N.J: Analytic Press.

Grand, S. (1995). (1997). The Paradox of Innocence: Dissociative “Adhesive” States in Perpetrators of Incest. Psychoanalytic Dialogues, 7:465-490

Hooks, B. (1995). Killing rage: Ending racism. New York: Henry Holt and Company, Inc.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. Chicago: The University of Chicago Press.

Krystal, H. (1988). Integration and self healing: Affect, Trauma, Alexithymia. Hiilsdale, NJ: The Analytic Press.

Layton, L. (2020). Toward a social psychoanalysis: culture, character, and normative unconscious processes. Leavy-Sperounis, M. (ed.). NY: Routledge.

Levenson, E. (1982) Follow the Fox—An Inquiry into the Vicissitudes of Psychoanalytic Supervision. Contemporary Psychoanalysis.

Lifton, R. J. (1996). The broken connection: On death and the continuity of life. American Psychiatric Association.

Marohn, R.C. (1993). “Rage without content. The widening scope of self psychology”. In: Goldberg, Arnold (Ed), The widening scope of self psychology. Progress in self psychology, Vol. 9., (pp. 129-141). Hillsdale, NJ, US: Analytic Press, Inc, x, 290 pp.

Ornstein, P. H. (1999). Conceptualization and treatment of rage in self psychology. Journal of clinical psychology, 55(3), 283-293

Pierce, C. (1970). Offensive mechanisms. In C. Pierce and F. B. Barbour (Eds.), The Black seventies: An extending horizon book (pp. 265–282). Porter Sargent Publisher.

Shatan, C. (1982). The tattered ego of survivors. Psychiatric Annals, 4: 1031-1038

Stern, D.B. (1997). Unformulated Experience: From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic Press.

Samuels, A. (2017). The “Activist Client”: Social Responsibility, the Political Self, and Clinical Practice in Psychotherapy and Psychoanalysis. Psychoanalytic Dialogues, 27:6, 678-693

דיוויס, ג.מ. ופראולי, מ.ג. (2013). תהליכים דיסוציאטיביים ותבניות העברה- העברה נגדית בטיפול בגישה פסיכואנלטית בנפגעות בוגרות שעברו טראומה מינית בילדות. בתוך: ס. א. מיטשל ול. ארון (עורכים). פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת
ספרים.

הרמן, ג'. (1992). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד"ו. (2009[1947]). שנאה בהעברית נגדית. בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 65-75. תל אביב: הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד"ו. (2014 ([1946]היבטים פסיכולוגיים אחדים של עבריינות נוער. בתוך ק. ויניקוט, ר. שפרד ומ. דיוויס (עורכים), חסך ועבריינות, עמ' 201-207. תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 5, 55-74.

לאוב, ד. (1992). אירוע בלי עד: אמת, עדות והישרדות. בתוך: פלמן, ש. ולאוב, ד., עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום מאנגלית: דפנה רז. תל אביב: רסלינג. עמ' 83-96.

מוריסון, ט. (1996) העין הכי כחולה. תרגום: טל ניצן-קרן. הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מייסון, ג'. (1991). בגנות הפסיכותרפיה. תל אביב: כנרת זמורה דביר.

נעמן, יונית (2020). הרצאה שניתנה במסגרת כנס (זום) בון ליר: פמיניזם בימי קורונה: רגש, פוליטיקה, פעולה.

פוסטר, ו"ד. (2017). אלו הם מים. מתרגם: אסף גברון. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992). עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום מאנגלית: דפנה רז. תל אביב: רסלינג.

פרום, א. (2015). אי ציות: מחשבות על שחרור האדם והחברה. תרגום: יותם שטיינבוק. תל אביב: רסלינג.

רפפורט, א. (2021). פרנץ פנון בישראל/פלסטין 2021. בתוך: חוצות- כתב עת תרבוטיפוליטי, 2. https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3114