המשבר השקוף : בריאות הנפש בצל הסגר הישראלי על עזה, סקירת וובינר של הארגונים "גישה" וGCMHP / טובה בוקסבאום

מבוא

"עזה הינה גיהינום עלי אדמות" (ראוויה חמאם, מצטטת את מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש)

בדיבור מתון, לא פעם עם חיוך, באינטנסיביות שהקשתה לעקוב אחר הפרטים, המספרים והאחוזים העולים מתוך המחקרים, קראו לנו הדוברים בוובינר להקשיב להם ולסיפור של עזה, להסתכל בפניהם של ה"אנשים שנשארו מאחור" כדברי ראוויה חמאם. ככל שהוובינר נמשך ודברי המרצים הלכו ונערמו לכדי תיאור מציאות החיים הבלתי נסבלת בעזה, כך הקולות עברו אצלי המרה לקולות נקישה – עוד משפט, עוד מספר, עוד תיאור– קולות נקישה מקבר ענק שאנשים חיים בו, והם זועקים – אנחנו כאן, אנחנו חיים! יש לנו גוף ויש לנו נפש, אנחנו רוצים לגדל את ילדינו בכבוד, בבטחה פיזית ונפשית, לחיות חיים הוגנים – אנחנו ראויים לכך בדיוק כמוכם. אל תשכחו אותנו! הסקירה המובאת כאן הינה היענות לזעקה הזו.

הוובינר הנו תולדה של קבוצות דיון שארגון "גישה" יזמו יחד עם עובדי GCMHP בהן השתתפו מטפלות.ים מהמרכז וממספר ארגוני בריאות נפש הפועלים בעזה. המרכז הוקם בשנת 1990 ע"י ד"ר איאד אל סראג' – פסיכיאטר ופעיל זכויות אדם, בתקופת האינתיפאדה הראשונה כאשר בעזה לא היו כלל שירותי בריאות נפש, והוא עמד בראשו במשך שנים רבות. במהלך השנים המרכז גדל מאד וכיום הוא מקיף שלושה סניפים – בעיר עזה, בדיר אל בלח ובחאן יונס. ארגון "גישה" עוסק בהיבטים החוקיים, הפיזיים והכלכליים של חופש התנועה במציאות של כיבוש וסגר ישראליים משום שחופש התנועה הוא תנאי מוקדם למימוש זכויות יסוד נוספות. לפעילות של הארגון השפעה רחבה על גישה למקורות פרנסה, לטיפול רפואי ולאיחוד משפחות.

לאחרונה הבינו ב"גישה" שהנושא הנפשי נדחק לשוליים בעוד שאין ספק שהוא כרוך בלא הפרד בהיבטים הפיזיים. לאור זאת, בשלהי 2021 ארגון גישה יזם, יחד עם GCMHP, כינוס של אנשי ונשות טיפול מהמרכז הטיפולי יחד עם נציגים של מספר ארגוני בריאות נפש נוספים הפועלים ברצועה כדי לדון בדרכים בהן הסגר הישראלי וסבבי לחימה החוזרים והנשנים משליכים על הבריאות הנפשית של התושבים, כמו גם באתגרים העומדים בפניהם כמטפלים וכמטפלות המתמודדים.ות עם אותה מציאות של המטופלות והמטופלים שלהן.ם. הקבוצות התייחסו למצב מאז ההתקפה של מאי 2021, אלא שבינתיים כידוע עזה חוותה סבב לחימה קשה נוסף באוגוסט 2022 (ט.ב.).

נתונים "יבשים":

הנתונים שיובאו להלן מצוטטים מהדוברים בוובינר, מדו"ח ש"גישה" הוציא על קבוצות הדיון בשם "במילותיהם: מטפלים ומטפלות מרצועת עזה על פגיעות הסגר הישראלי בבריאות הנפש של תושבי הרצועה"[4], וממחקרים של GCMHP שצוטטו בוובינר.

בנוסף יובאו ציטוטים ונתונים ממחקר בנושא בריאות הנפש של ילדי עזה, של ארגון "Save The Children" שפורסם ביוני השנה[5], שהנו דו"ח מעקב אחר מחקר דומה שפורסם ב-2018.

*בעזה חיים 2.1 מיליון תושבים על שטח של 365 קמ"ר, מחציתם מתחת לגיל 18, 70% מתחת לגיל 30. מעל 800,000 הינם מתחת לגיל 15, המשמעות – הם לא מכירים חיים ללא הסגר הישראלי.

*התשתיות על סף קריסה, חשמל מסופק במחצית מהיממה ו 90% מהמים לא ראויים לשתייה.

*כ-50% מתושבי עזה מובטלים, לגבי צעירים מתחת לגיל 30 המספר הינו 60%, ולגבי נשים כ-70%. 

*א.נשים הזקוקים לטיפול רפואי מסורבים לא פעם כניסה לישראל ומצבם מתדרדר לעתים עד למותן.ם. ארגון זכויות האדם העזתי אלמיזאן הוציא דו"ח[6] שעל פיו מאז 2011 נפטרו 71 אנשים מתוכם 25 נשים ו-9 ילדים לאחר שנמנעה מהם כניסה לישראל למתן טיפול רפואי. מגפת הקורונה התווספה לבעיות הכרוניות הקבועות של תושבי.ות עזה וכך מחקר משנת 2020 על מדגם של 1,370 נשים מצא ש 42% מהן סובלות מבעיות פיסיות כתוצאה מאלימות, בעיקר אלימות כלכלית ופסיכולוגית.

נתונים שנלקחו לאחר ההתקפה האחרונה של ישראל ב-2021:

* בין 15% ל-30% מהתושבים סובלים מ-PTSD. 80.4% מדווחים על סימפטומים של דיכאון, 79% על חרדה, 75% על כעס ו-54% על סימפטומים סומטיים.

*בנוגע לילדים – 10 חודשים לאחר ההתקפה במאי 2021, 90% מהילדים לא חשו בטוחים כאשר הם רחוקים מהוריהם, ותיארו חרדה ודריכות מתמדת שמשהו רע עלול לקרות בכל רגע. 96% מההורים והמטפלים (caregivers) מדווחים שהם חשים חסרי תועלת כהורים, לא יכולים לספק צרכים בסיסיים כמו בגדים, אוכל והגנה בעת התקפות.

*מהדו"ח של Save The Children עולה כי כיום 84% מהילדים במחקר מדווחים על מצוקה נפשית (לעומת 50% בשנת 2018); 84% חשים מפוחדים (לעומת 50%); עצבניים 80% (לעומת 55%); 77% עצובים או בדיכאון (לעומת 62%); 78% חשים באבל (לעומת 55%); ליותר ממחצית מילדי עזה ישנן מחשבות אובדניות; ל-3 מכל 5 ילדים התנהגויות של סיכון עצמי.

*ההורים תיארו התנהגויות מדאיגות אצל ילדיהם – 79% סיפרו על עלייה בהרטבות לילה; 78% דיווחו שילדיהם כמעט ואינם מסיימים מטלות; 59% סיפרו על עלייה בקשיים בשפה ובתקשורת עד ל-Mutism בעקבות טראומה או התעללות.

הדוברים:

"הסגר הוא כמו כתם דיו מתפשט במים" אומרת תניה הרי בראשית דבריה בפתיחה של הוובינר, כשהיא מצטטת את אחת העובדות של GCMHP: "הוא נמצא בכל מקום ומשפיע על כל מרקם החיים הקהילתי, המשפחתי והאישי בעזה, זהו מצב שהינו כרוניות של הכרוני".

ד"ר יאסר אבו ג'מאע (Jamei Dr. Yaseer Abu) היה הדובר הראשון. ד"ר אבו ג'מאע הינו נוירופסיכיאטר ומנהל כיום את.GCMHP  בתחילת דבריו פירט את הרקע להקמת המרכז בשנת 1990. לד"ר איאד אל סראג', פסיכיאטר ופעיל זכויות אדם, חברה אז ד"ר רוחמה מרטון, פסיכיאטרית פעילת זכויות אדם והיוזמת של "רופאים לזכויות אדם". המרכז עוסק בטיפול, מניעה ושיקום. יש בו מרכז להכשרה ומחקר והוא עוסק אף בחינוך קהילתי כנגד סטיגמות בנושא של מחלות נפש. אוכלוסיית היעד הינה ילדים ומבוגרים, גברים ונשים – קורבנות של פגיעה בזכויות אדם. בתחילת דרכו של המרכז הוא זכה לתמיכה רבה מהקהילה הבינלאומית, להכשרות ולהדרכות מאנשי מקצוע בכל העולם. עם השנים, נצבר ידע מובנה במרכז בנושאים אלו ויכולות טיפוליות רלוונטיות והוא מונגש ועומד לרשות המטפלים.ות בבואם לטפל באוכלוסיית הפונים.ות.

המטפלות.ים העובדים.ות במרכז מתמודדים.ות עם מציאות שהינה צירוף של כרוניות ומשבריות: הכיבוש, אליו נוסף הסגר שנמשך מזה 15 שנה, עוני, אבטלה, ובצד אלה מאז 2008 היו 4 התקפות מלחמתיות גדולות מצד ישראל (כאמור מאז הוובינר ביוני נוספה ההתקפה באוגוסט 2022, ט.ב.), תגובות מאסיביות להפגנות על הגדר, והתמודדות עם המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי בעקבות COVID-19.

במהלך ההתקפה במאי 2021, כאשר מרכז העיר הופגז בלי הפסקה במשך 20-25 דקות, לאנשים לא היה לאן להימלט, הורים חשו משותקים- לא מסוגלים למלט את ילדיהם ואפילו לא לומר להם שזה יפסק. הורים חשו שאין להם שליטה על כלום. זוהי מציאות המייצרת Helplessness  ו- Hopelessness מצב שהינו צירוף רע במיוחד לנפש האדם, מסביר ד"ר אבו ג'מאע.

התלונות הנפשיות השכיחות בהן מטפל המרכז מבטאות את אותו צירוף שבין כרוניות למשבריות: דכאון המקושר יותר למצב הכלכלי ו-ASR (acute stress response) ו-PTSD  בעקבות ההתקפות. אחרי כל התקפה של ישראל ישנה עלייה בפניות עם OCD, אחרי 2014 היו פניות רבות עם התקפי פאניקה ולאחר מאי 2021 הופיעו בשכיחות רבה יותר תלונות גופניות.

מתחילת דרכו המרכז התמודד עם נושא הסטיגמה כנגד מחלות נפשיות. כאשר הוקם לא היו פניות עצמאיות וכל המטופלים הופנו ע"י רופאי משפחה וכיום 70% הן פניות עצמאיות או בעזרת קרובי משפחה.

נושא הסטיגמה חזר ועלה לקראת סוף הוובינר בשאלות לדוברים. במענה הדגיש ד"ר אבו ג'מאע שסטיגמות כנגד מחלות נפשיות יש בחברות רבות, וכך גם בחברה הפלסטינית בעזה. לאחר שנים רבות כל כך שהם פועלים בשטח, א.נשים כבר מוכנים לקבל תגובות לטראומה וכן סימפטומים של חרדה ודכאון ונענים בחיוב לטיפול. אך כשזה מגיע לבעיות מורכבות יותר כמו סכיזופרניה – זה עדיין טאבו ואנשים לא מדברים על כך. בנוסף, מנסים במרכז גם להדריך הורים לגבי המשמעות ואופני הביטוי של מצוקה בקרב ילדים, כך למשל תמה נפוצה היא התיווך כי סימפטומים התנהגותיים אצל ילדים אינם מעידים על היותם "ילדים רעים" אלא על מצוקה נפשית, ובתוך כך צורך בתמיכה רגשית, בחיבוק.

דרך נוספת של קשר עם הקהילה הינו קו חם חינמי שהמרכז מפעיל להתייעצות, לשיתוף ולהתלבטות האם לפנות לסיוע למרכז.

מוחמד עזאיזה (Mohammed Azaiza) היה הדובר השני. מרפא בעיסוק במקצועו, עובד השטח במחלקת מידע ומחקר של "גישה" מאז 2010, ומי שיזם את קבוצות הדיון עליהן מבוסס הדו"ח של גישה במילותיהם: מטפלים ומטפלות מרצועת עזה על פגיעות הסגר הישראלי בבריאות הנפש של תושבי הרצועה[7].

עזאיזה מכיר את הסיפורים האישיים היומיומיים ברחוב העזתי ואת ההשלכות הנרחבות על המצב הנפשי של האנשים, ושיתף בשניים מהם:

קבוצת נשים יזמה והקימה מטבח ומסעדה. הן היו מושקעות בה באופן טוטאלי, והיא הפכה למרכז חייהן. במאי 2021 המבנה בו שכנו המטבח והמסעדה נחרב לחלוטין. מוחמד פגש אותן כמה ימים אחר כך והן היו נחושות לשקם את המסעדה ואת החלום שלהן. אלא שכאשר פגש אותן כשנה לאחר ההתקפה – המקום לא שוקם עדיין וכעת סיפרו לו שהן עוסקות בלחפש אוכל עבור הילדים שלהן.

סיפור נוסף – יוזמה חקלאית יוצאת דופן לגידולי ירקות הידרופוניים שהיו מקור של מחקר והשראה לכל מי שהיה מעורב בהם: הבעלים, העובדים והסטודנטים שהתמחו שם. במאי 2021 הכל נהרס, ושנה אח"כ הם לא הצליחו למצוא משקיע שיעזור בשיקום החממה. הבעלים נשאר בחובות ושיתף את מוחמד שיש לפניו שלוש ברירות: ללכת לכלא, לברוח מעזה או ללכת ולעבוד בישראל על מנת להחזיר את החוב.

ראוויה חמאם Rawia Hamam)) הייתה הדוברת השלישית. היא הציגה את עצמה כמטפלת בריאות נפש קהילתית ב-GCMHP מאז 1999, מנהלת המחלקה להכשרה ולמחקר מאז 2015 ואמא לארבע.ה - שני בנים ושתי בנות. חמאם התבקשה לדבר במיוחד על איך זה עבורה לחיות עם הצירוף של אשת טיפול, אישה ואמא ועל מקומן המיוחד של נשים, כאשר ידוע שהן אלו הסובלות במיוחד באזורי לחימה. חמאם התייחסה בדבריה הן למצבן של כלל הנשים ברצועה והן למצבן המיוחד של מטפלות בבריאות הנפש. מאז שהגברים העזתים מסורבים כניסה לעבודה בישראל, נשים רבות מתגייסות לעזרה בכלכלת המשפחה אך הן סובלות מהגבלות הן בשל המצב הפוליטי והן בשל הפטריארכיה. גם אם הן עובדות מחוץ לבית – עדיין כל עול הבית וגידול הילדים.ות מוטל עליהן.

חמאם שיתפה בתחושתה שלהיות אמא ומטפלת בריאות הנפש בעזה, הינו הדבר הקשה בעולם: כאמא וכמטפלת בריאות הנפש היא מרגישה שהיא לא יכולה להגן על הילדים שלה וגם לא על המטופלים שלה.

בהתייחסות למצבם הנפשי של הילדים והילדות בעזה הסבירה שהם חסרים את הצרכים הבסיסיים להתפתחות תקינה: התקשרות וביטחון, מסוגלות עצמית, כבוד עצמי ושמחה. ילדי.ות עזה ממשיגים את העולם כמפחיד, מאיים וללא שליטה על החיים. לדבריה, הכיבוש פוגע במכוון בילדים.ות שהינם העתיד של עזה - בגופם וגם בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית.

חמאם פירטה בדבריה שישה אתגרים העומדים בפני המטפלות.ים בעזה:

1. האם לטפל בתוצאות הכרוניות של המציאות הזו או לעסוק בפגיעה בזכויות אדם המחוללות את הסימפטומים הנפשיים? בפועל אין כמעט תקופות שקט המאפשרות החלמה. כאשר מטפלים נניח באדם עם PTSD ואז מגיעה התקפה נוספת וחלה נסיגה במצבו הנפשי, מתעוררת דילמה תמידית – מה אני עושה על מנת למנוע את הנסיגה הבאה? האם כל מה שאני עושה הוא להכין אותו לקראת ההתקפה הבאה?...
2. קיימת דרישה עצומה לטיפול נפשי ואנשים מגיעים עם סימפטומים קשים, ומנגד קיים מחסור קבוע באנשי מקצוע טיפוליים. מציאות המעמיסה משא כבד על כתפי המטפלים.ות.
3. הציפיה הגבוהה של המטופלים.ות והמשפחות לשינוי מהיר והחלמה מהירה, גם במקרה של מחלות נפש כרוניות. על מנת להתמודד עם ציפיות החלמה לא ריאליות המרכז עובד בקהילה על הסטיגמה כנגד מחלות נפש, מזכירה חמאם.
4. מחסור בתרופות פסיכיאטריות וכן במוסדות רפואיים אליהם ניתן להפנות את המטופלים לטיפול משלים. חולים הסובלים ממחלות כרוניות כמו סרטן, וזקוקים לאישור הישראלי לצאת מעזה, לרב מסורבים, או שהתהליך ממושך מאד בין 23 לבין 70 ימים. לא פעם המטופל מת לפני שיכול להגיע לטיפול בסרטן.
5. המטפלות.ים החיים באותה מציאות טראומתית כמו המטופלות.ים נחשפות.ים שוב ושוב לסיפורי חיים נוראיים, מקרים מורכבים ומסובכים. הדבר מעלה את נושא היכולת שלהן.ם לסייע במציאות כזו וכן את שאלת השחיקה הנפשית.
6. הסגר ניתק את המטפלות.ים מהקהילה הבינלאומית. הם אינם יכולים להגיע לכנסים וגם כניסתן.ם של מומחיות.ים מחו"ל מצומצמת מאד וכמעט ולא מתאפשרת. גם האפשרות לצאת לחופשה מחוץ לעזה למנוחה לגוף ולנפש – חסומה.

מדבריהם של חמאם וד"ר אבו ג'מאע ניתן היה להבין כיצד הסגר קשור באופן מובהק גם לגישה של המטפלים.ות למשאבים מקצועיים ונפשיים על מנת להחזיק מעמד ובה בעת כיצד היווה הסגר גורם מוטיבציוני להתפתחות מקצועית של אנשי בריאות הנפש בעזה:

ד"ר אבו ג'מאע ספר שבתחילת דרכו של המרכז היה דגש רב על הדרכה והתפתחות מבחוץ, אלא שבאינתיפאדה השנייה ולאחר הטלת הסגר ב-2007 כאשר כניסה של מומחים מהחוץ הוגבלה מאד, החל המרכז להישען על מומחות.ים מעזה, להעזר ב- peer supervisionובהדרכה אינדיבידואלית, וכאשר הדבר ניתן נעזרים בקבוצות תמיכה של ממומחים בינלאומיים.

חמאם הדגישה שהיא וחברותיה וחבריה אכן יכולים להגיש סיוע למרות שהם חיים את אותה מציאות, ולהמחשת העניין שיתפה באירוע שהתרחש בקבוצת תמיכה שהנחתה לאחר ההתקפה ב-2013: אחת מהמשתתפות קמה ואמרה – כיצד אתם כמי שחיים באותה מציאות יכולים להגיש לנו סיוע?! אתם כמו אדם עיוור המוביל אדם עיוור אחר. אולם בסופו של דבר, לאחר שלושת ימי הסדנא, אותה משתתפת הודתה שהרגישה נעזרת ושאכן אנחנו יכולים לסייע אלו לאלו.

עם זאת, מזהירה חמאם, המצב הזה עלול להוביל להזדהות יתר, או להימנעות ולניתוק רגשי, ובקרב מטפלים שאינם זוכים לתמיכה באמצעות הדרכה ולהשתלמויות עלולה להתפתח "תשישות חמלה ושחיקה".

משבר הקורונה חזר ועלה כמה פעמים במהלך הוובינר. עזאיזה דיבר על סגר על גבי סגר ותקווה שהעולם אולי הבין מה משמעות החיים תחת סגר במשך 15 שנה.

בתחילת המגפה הורגש פחד קיצוני מפני המחלה, לא בגלל הווירוס עצמו, אלא בגלל שהיה ברור שהטיפול באנשים שנדבקו במגפה ייפול על מערכות ועל תשתית רפואית מדולדלת וחסרה והיה חשש שלא יצליחו לעמוד בזה ולספק את הטיפול הנדרש. אנשים הבינו שעל מנת להתמודד עם המגפה הם נזקקים לעזרה מבחוץ.

ד"ר אבו ג'מאע נדרש להקשר המשפחתי הכלכלי והנפשי. התמיכה המשפחתית והמשפחה המורחבת הינן משאב רציני עבור תושבי עזה. בזמן הקורונה המשאב הזה נפגע בגלל הדרישה למרחק פיזי, בעיקר מהמבוגרים. הילדים היו פחות בסכנה אך הם היו עלולים להעביר את הוירוס למבוגרים ולכן נדרשו להתרחק.

הסגר במהלך המגפה השפיע גם על המרחבים הפתוחים – למשל בשווקים וגם על ארועים משפחתיים דוגמת חתונות. הדבר פגע קשות בפרנסה של רבים, בעיקר מי שחיים מ"היד לפה" כמו נהגי מוניות. כך, בו בזמן, א.נשים גם נפגעו כלכלית וגם איבדו מקור תמיכה מרכזי – המשפחה. כתוצאה מכך התרחשה עליה באלימות ביתית כנגד נשים, מה שהשפיע נפשית על הילדים שראו את הוריהם במצבים זוגיים קשים.

בצ'ט ובשלב השאלות בסוף הוובינר המשתתפים חזרו ושאלו: מה ניתן לעשות? כיצד ניתן לסייע? האם ניתן להתנדב ולעזור?

הדוברים היו תמימי דעים בתשובות – מצב בריאות הנפש בעזה הוא בראש ובראשונה תולדה של המצב הפוליטי ושל הפגיעה בזכויות האדם ולכן מצבם הנפשי של תושבי ותושבות עזה יכול להשתפר פלאים אם הסגר יוסר. הם חשים כמי שהושארו מאחור מזה עשרות שנים, מבודדים ומנוכרים מהעולם. ועל כן הם פונים לאנשי בריאות הנפש, למשפטנים ולמי שעוסקים בזכויות אדם להשמיע את קולם ולתמוך במאבקם של תושבי עזה לצדק. הם מבקשים לאתגר את הסגר, לשמור על קשרים טובים עם פלסטינים בעזה, ללמוד את הסיפורים הפלסטינים, לקרוא וללמוד על עזה, לתרום ולתמוך במאבקם של העזתים לצדק ולשגשוג, בתקווה ובזכותם לעתיד טוב יותר לעצמם ולילדיהם – עתיד שיש בו צדק וחירות.

סיום בנימה אישית:

בשנים 2009–2008 השתתפתי, יחד עם עוד חברים מ"פסיכואקטיב – אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם"[8] בסדנא שיזמו ד"ר איאד אל סראג' וד"ר ג'סיקה בנג'מין עבור אנשי בריאות נפש בעזה, בגדה, ובישראל – יהודים ופלסטינים, וכן לאנשי בריאות הנפש בינלאומיים מאזורי קונפליקט וקולוניאליזם שהגיעו לדרגות שונות של פתרון של צדק – דרום אפריקה, ניו זילנד, ארה"ב ואירלנד. המטרה הייתה לבחון האם ניתן להגיע לתהליכים של הכרה הדדית בעת שהקונפליקט ממשיך להתקיים ולדמם (גילינו שלא). התיאור של החיים בעזה נשמע כבר אז קשה מנשוא. הנתונים על היקף תגובות החרדה והטראומה היו כבר אז גבוהים. לחלקנו נשארו קשרים אישיים ומקצועיים עם אנשי טיפול שם. היו כמה מפגשים בכנסים, כשעוד אפשרו להם לצאת לכנסים. לאחר מכן גם אפשרות זו נחסמה בפניהם. הסגר הלך והתהדק. ההשתתפות בכנסים עברה לזום והקשרים מתקיימים בטלפון. חלקנו יוצרים קשר לאחר כל התקפה, מבררים בחרדה אם שלום להם ולמשפחתם. הנתונים המספריים ברצועת עזה לגבי טראומה, חרדה, ASR ו-PTSD הולכים וגואים, משנה לשנה, מהתקפה ישראלית אחת לזו שאחריה, כאשר כיום 80.4% מהמבוגרים מדווחים על דיכאון ו-90% מהילדים מפחדים להיות רחוקים מההורים וחיים בדריכות מתמדת מפני ההפצצה הבאה. כפי שעולה מהוובינר, אני תוהה –  לאן רמות המצוקה עוד יכולות לעלות? מה ההשלכות לעתיד ב"גיהינום ושמו עזה" במילותיו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטראש.  לאחרונה, בריאיון עם ההיסטוריון ד"ר דותן הלוי מאוניברסיטת בן גוריון המלמד שם קורס " עזה – היסטוריה חברה תרבות ופוליטיקה" הוא סיפר שהזמין את מפקד מעבר ארז שלמה צבאן לדבר בקורס, וצבאן טען בתוקף בפני הסטודנטים שאין כיום מניעה ביטחונית לפתוח את מעבר ארז ושהדבר לא רק שלא יעלה את כמות הפיגועים, אלא להפך[9].

לאן ישראל חותרת? הסגר הופך להיות הניסוי הגדול בעולם במה קורה לנפש, למשפחה, לקהילה כאשר מונעים את חופש התנועה מאנשים, מפעילים פרקטיקות של  שליטה על התנהלויות יומיומיות של החיים ומייצרים תלות מוחלטת בגורם חיצוני שרירותי ועוין. מחקריו של מרטין זליגמן על חוסר אונים נרכש והשלכותיו הרגשיות וההתנהגותיות הקשות יוצאים מהמעבדה לחיים בעזה. דיכאון, חרדה, העדר תפקוד ומוטיבציה - כל אלו אכן מתרחשים. אל מול מציאות זו לא ניתן שלא להתפעל מהאופן שבוGCMHP  ואולי עוד מרכזים טיפוליים נחלצים ומגישים סיוע נפשי במציאות טראומתית כרונית ומשברית. ראוויה חמאם ציטטה בדבריה את אחת המשתתפות בקבוצת התמיכה ב-2013 שאמרה לה "אתם כמו עיוור המוביל עיוורים" והאסוציאציה שלי נעה לספר "על העיוורון" של סאראמגו: מצד אחד תיאור מבהיל למה קורה לנפשם ולחברה של אנשים מיואשים, חסרי תקווה הכלואים בלא יכולת לשלוט בחייהם, מצד שני אותה משתתפת נוכחה לדעת שגם במציאות הקשה שבה היא והמטפלת חיות בה – ישנה אפשרות לסייע ולהסתייע, ולשמר נפש, לראות וליצור ותקווה.

ראוויה חמאם שיתפה גם באירוע של פיקניק עם הילדים שלה. היו שם כלובי תרנגולות וכאשר פתחו אותם התרנגולות התרוצצו בכל מקום ונראו שמחות מאד.... והילדים אמרו לה: "התרנגולות שמחות כל כך כי פתחו להן את הכלוב...". איך אנחנו יכולים לחיות ככה בכלוב....?!", היא שואלת.

אלא שהסוף אינו נראה באופק. ד"ר אבו ג'מאע סיפר על תחושות חוסר האונים וחוסר השליטה של הורים בזמן ההפצצה במאי 2021 אל מול שאלת הילדים – מתי זה יגמר?

אסור שאנחנו, הישראלים.ות שנפשנו לא התעוורה ושעבורנו המשבר ההומניטרי והנפשי המתמשך בעזה איננו Invisible ככותרת הוובינר – נפסיק לשאול שאלה זו את מנהיגי מדינת ישראל ואת הקהילה הבינלאומית. הסגר הוא ענישה קולקטיבית אסורה על פי החוק הבינלאומי ובכל זאת ישראל ממשיכה להעניש את כל תושבי עזה כתגובה לפעילויות של החמאס והג'יהאד האיסלמי, והקהילה הבינלאומית מאפשרת זאת. עלינו להקשיב לסיפורים ולעדויות של אנשי הטיפול בעזה, ולראות דרכם את פניהם של הילדים והילדות וההורים וכלל תושבי עזה. ה"אחר" והאחריות כלפיו שלוינס מורה לנו עליה – קוראים לנו לפקוח עיניים ולהתעורר!

ביבליוגרפיה:

Seligman, M., E.,P., Maier S.F., Failure to Escape Traumatic Shock, J of   Experimental Psychology, Vol. 74 no. 1, May 1967.

*המחקרים הנוספים שצוטטו הובאו בכנס על ידי מארגניו, לפרטים נוספים ניתן לקרוא באתרים המצורפים