הדרך לסמכותנות / דניאל בר-טל

חדירת הסמכותנות למרקם חברתי

סכסוכים דורשים הצדקה אידיאולוגית, הגנה, משאבים, מערכת משפטית ועוד. החברה צריכה להסתגל לתנאי קונפליקט, להכיל, להתמודד, לחיות עם ההקשר המתפתח של קונפליקט ממושך. אבל לא כל ההשפעות מכוונות - רבות מהן אינן מכוונות ואפילו לא רצויות. אף על פי כן, הם הופכים לחלק מהתהליכים הדינמיים של שינוי חברתי. לשם הבנת ההשפעות, עלינו לזכור, שחברות מבצעות מעשים אלימים ולא מוסריים המובילים לתגובות ולתגובות נגד. למעשי אלימות אלה, לרבות טרור, יש לרוב השפעה עמוקה על החברות המעורבות בסכסוך בתחומים רבים של החיים האישיים והקולקטיביים. הם גורמים לאובדן ולסוגים שונים של נזקים פיזיים ונפשיים שמותירים פצעים פתוחים בחברה וצריך לטפל בהם. קווי פעולה אלו חייבים תמיד להשאיר את חותמם על החיים הקולקטיביים, סימנים שאולי לא יופיעו בן לילה, אך יחדרו בהדרגה לחברות המעורבות בסכסוך בלתי פתיר וישנו את טבען (Bar-Tal & Schnell, 2013). בנוסף, שימוש באלימות מצריך צעדים רבים כדי לספק ביטחון לחברות המעורבות. אלה, בתורם, משפיעים גם על חיי הפרטים והקולקטיב כולו (Horowitz, 2001).

המשמעות של כך היא שכאשר חברה מפרה את עקרונות היסוד של צדק, מוסר וזכויות אדם במהלך הסכסוך הבלתי פתיר, היא נידונה להידרדרות ולדעיכה, לפחות בכל הנוגע לתכונותיה הדמוקרטיות, ההומניות והמוסריות, והדבר מוביל גם לתופעה מקבילה של הידרדרות פוליטית (Rosler, Bar-Tal, Sharvit, Halperin, & Raviv, 2009). חברות המעורבות בסכסוך אלים ופוגעני מתרגלות להתעללות באוכלוסייה היריבה. זה חודר לתוך הנורמות, הערכים, האמונות והעמדות של החברה והתרבות.

סכסוכים ממושכים, במיוחד כאשר הם כרוכים בכיבוש, דורשים פעילויות רבות ושונות של שתי החברות בתחומים רבים ושונים. כל חברה יוזמת סדרות מתוכננות היטב ולא מתוכננות של מעשים, המתחילים במישור הצבאי, אך גם בזירה המשפטית, הפוליטית, הכלכלית ואחרות - והם בתורם מעוררים התפתחויות חדשות המובילות להשפעות מכוונות או בלתי צפויות. יעדים, תחומי עניין, מגמות וצרכים חדשים מופיעים בכל רמות החברה: דוגמות חדשות נוצרות כדי להצדיק את הסכסוך המתמשך, קבוצות אינטרסים חדשות צצות, נורמות חדשות, שפה ואמות מידה מוסריות מתפתחות כדי לתמוך בסכסוך, מבוצעות השקעות כלכליות התומכות בסכסוכים. בנוסף תרבות פוליטית חדשה מתפתחת כדי לשמור על הסכסוך, צורכי ביטחון חדשים ואסטרטגיות צבאיות חדשות מפותחים, שוקי סחר חדשים מופיעים. גם יש לחוקק חוקים חדשים והמערכת המשפטית חייבת תמיד להיות מעורבת בהתאמת קודים חדשים למצב הסכסוך. לעיתים צצות קבוצות המתנגדות לסכסוך ומנהלות מאבק פוליטי לסיומו, המשקף את הקיטוב החברתי-פוליטי המתפתח (בר-טל ורביב, 2021).

באופן כללי, הנושאים של תרבות הקונפליקט הם מרכזיים בדיונים ובאג'נדות ציבוריות, בקביעת מדיניות ובדרכי פעולה. הם הגמוניים ברפרטואר הציבורי ויש להם השפעה רבה על קבלת החלטות אינדיבידואלית וקולקטיבית כמו, למשל, בבחירת מנהיגים, או הצבעה בבחירות. בנוסף, הם משפיעים על תפקודם של מוסדות חברתיים שונים בתחומים שונים. הם משפיעים על מדיניות קבועה, חקיקה, קבלת החלטות ודרכי פעולה. כך למשל, הם משפיעים על הקצאות התקציב הלאומי, אישור תכניות לימודים חינוכיות ואפילו פסיקות בבתי המשפט.

לדוגמה, הדה-לגיטימציה המסיבית של היריב מובילה לעתים קרובות להתנהגויות לא מוסריות ומזוויעות, כולל רצח עם, ללא רגשות אשמה או בושה. היא הופכת להצדקה מרכזית של הפרות אמות המידה המוסריות (Bar-Tal & Hammack, 2012). המשמעות היא שבסופו של דבר ההתנהגות הבלתי מוסרית מבוצעת לא רק כלפי היריב, אלא גם מגיעה למערכת התוך-חברתית כאשר חברי החברה מכלילים את התנהגויותיהם וחורגים מגבולות כדי לבצע מעשים לא מוסריים נגד עמיתיהם ומוסדותיהם שמביעים התנגדות לדרכם. כל זה מוביל להחלשת העקרונות הדמוקרטיים. לחברות המתמודדות עם סכסוך בלתי פתיר לאורך זמן יש קושי רב לשמור על ערכים ועקרונות דמוקרטיים, משום שמהות הסכסוך דורשת את הפרתם.

ההשלכות של סכסוך אלים ומתמשך

בהתמקדות בהקשר של העימות המתמשך, למדינות המעורבות יש מספר אתגרים קריטיים הדורשים פתרון מיידי. החשוב שבהם הוא גיוס של חברי החברה (ברוסיה, טורקיה, ישראל, סרי לנקה או רואנדה) להשתתפות בסכסוך שלהם לא רק על ידי הבעת עמדה של תמיכה בו, אלא גם באופן אקטיבי על ידי גיוס לצבא על מנת להילחם באויב. כל אחת מהמדינות הללו מחייבת שירות צבאי חובה ולחלקן, כמו ישראל, יש גם שירות מילואים. המטרה היא לנצח בסכסוך צבאית כמו בסרי לנקה, צ'צ'ניה ורואנדה, או לכל הפחות לעמוד מול האויב (כורדים, פלסטינים, מוסלמים בקשמיר או קפריסאים טורקים). עם זאת, גם אם צד אחד ינצח צבאית, כמו במקרה של רוסיה, רואנדה וסרי לנקה, המדינה צריכה להיות בכוננות מתמדת כדי לשמור על ההרתעה, עם שליטה בקבוצה היריבה.

ניכר כי סכסוכים בין-אתניים "כתובים בדם" כמתואר על ידי סטיבן וורצ'ל (Worchel, 1999), מכיוון שקשה מאוד למדינה לנצח בסכסוכים עקובים מדם עם אוכלוסייה שחווה קיפוח משמעותי, אפליה, ניצול והפרה של זכויות אדם בסיסיות, לצד שלילת זכויות קולקטיביות. בסכסוכים אלו הקבוצות האתניות חיות עם סבל, תסכול, פחד, כעס ושנאה, ומחפשות אפשרות למרוד (Kriesberg, 2007). ואכן, קבוצות אתניות רבות הרימו בעבר בהצלחה את דגל ההתנגדות וסיפקו את צרכיהן הקולקטיביים, בעקבות מאבק אלים לעצמאות או אוטונומיה שנמשך עשרות ואף מאות שנים. כך היה בהונגריה, פולין, קניה, קראוטיה, יוון, אלגייריה, וארצות דרום אמריקה כדוגמא.

בתורה, במקרה שהככסוך לא נגמר, החברה השולטת, הריבונית במדינה, חייבת תמיד להישאר על המשמר, עם חברי חברה מגוייסים כדי למנוע מפלה על ידי שליטה בחברה היריבה. שליטה זו כוללת תמיד מאבק אלים שמעורב בו יחידים, קבוצות, ארגונים ואפילו לפעמים החברה כולה. על מנת להצליח במשימה זו, על החברה השואפת לשמור על הכיבוש, השליטה, ההכנעה או האפליה וגם לשמור על התגייסות מתמשכת של לוחמים ועל נכונותם להילחם ואף להקריב את חייהם למען החברה. משמעות הדבר היא גיוס חובה לכוחות הצבא עם מוטיבציה להילחם.

המוטיבציה להילחם בצורה אקטיבית ויעילה נגד היריב תלויה במצב הפסיכולוגי של חברי החברה. הם חייבים להאמין לאיומים של היריב כמו גם להנהגת הקבוצה שלהם. בנוסף, המוטיבציה להתגייס תלויה בבניית נרטיבים משכנעים, מוצדקים היטב, המפרטים את צדקת הסכסוך ואת המטרות שיש להשיג. לבסוף, הנרטיבים התומכים בסכסוך כוללים דה-לגיטימציה של היריב, האדרה קולקטיבית עצמית, תחושת קורבנות קולקטיבית עצמית, כמו גם פטריוטיות (Bar-Tal 2013). החברה צריכה להפיץ את הנרטיבים הללו ולשמר אותם ברציפות בחברה, כל עוד הקונפליקט נמשך. יתר על כן, כדי להיותיעילים, עליהם להיות מוחזקים באופן הגמוני על ידי רוב חברי החברה ויש לשמר אותם על ידי מוסדות המדינה. על מנת להשיג מטרה זו, המדינה משתמשת במגוון נרחב של אמצעים, המשמשים חברות המעורבות בסכסוכים בלתי פתירים.

מגבלות על חופש הביטוי

במרבית הסכסוכים מופיע גם מיעוט במדינה, המציע נרטיב חלופי התומך בסיום הסכסוך בפשרה, ומציג את היריב באופן אנושי לצד מתן לגיטימציה ויתרונות לנתיב השלום. יחידים וארגונים המייצגים מיעוט זה אוספים מידע על פגיעות והפרות של זכויות אדם שבוצעו על ידי המוסדות והכוחות הצבאיים של החברה שלהם. מצדה, הממשלה מנסה לחסום את המסרים הללו כדי לשמור על תמיכתם של חברי החברה בסכסוך המתמשך. לפיכך, גורמים ומוסדות של החברה מנסים לבטל את זרימת המידע על ידי הטלת מגוון הגבלות על ארגונים אלו. אם פרקטיקות אלו נמשכות שנים רבות, הן משפיעות על התרבות הפוליטית של החברה - פתיחות, חופש הביטוי, רמת הסובלנות, החשיבה הרפלקטיבית והחשיבה הביקורתית. חברות המצויות בסכסוך אלים מתמשך מפתחות הסתגרות דוגמטית, פטריוטיות עיוורת ומונופוליזציה של הפטריוטיות על כל השלכותיהן. זה משפיע בהכרח על השיטות של תקשורת ההמונים ושל מערכת החינוך המכינה את הדור הצעיר להשתתף בסכסוך.

בתקופות של סכסוך בלתי פתיר, תקשורת ההמונים מגוייסת לרוב על ידי השלטונות ועשויה גם להרתם מרצון למען מטרות הקבוצה ולספק מידע העולה בקנה אחד עם נושאי הנרטיב התומך בסכסוך. במדינות מסוימות עיתונאים עצמאיים מפוטרים מעבודתם ואף היו מקרים של הרג עיתונאים. חלק מהעיתונאים מצנזרים את עצמם באופן רצוני ואחרים מצטרפים לתעמולה של המשטר. המשטר מגייס עיתונאים משתפי פעולה שמסכימים עם הקונפליקט ההגמוני ותומכים בנרטיבים, והמדיה החברתית, המופעלת לרוב על ידי המשטר, הופכת דומיננטית בתמיכה בנרטיבים הללו.

התקשורת הישראלית, למשל, אינה דנה בגלוי בשאלות האם קיים קשר בין פעולות טרור לכיבוש או שמא פעילויות מסוימות של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים עשויות להיחשב כטרור, או האם יש דמיון בין פעולות של טרור שבוצעו על ידי יהודים במהלך המנדט הבריטי נגד ערבים ובריטים, וטרור הפלסטינים. היא אינה דנה במלחמות ישראל המיותרות שבמהלכן אבדו מאות רבות של חיי אדם, כמו במלחמת 1956 בסיני, מלחמת ההתשה בת 1,000 הימים בתעלת סואץ ומלחמות לבנון. באופן כללי, היא נמנעת מהצגת חיי היומיום של הפלסטינים, סבלם והאפרטהייד הקיים. היא מתמקדת באלימות ובפיגועי הטרור של הפלסטינים  ובהצגתם כתוצאה מרוע עיוור או מולד. מערכת החינוך לרוב לא רק מספקת נרטיב חד צדדי, אלא גם מייצרת אינדוקטרינציה של התלמידים, מונעת פתיחות ומעכבת חשיבה ביקורתית. לפרקטיקות אלה יש השלכות מעבר לנושאים הקשורים לקונפליקט, המשפיעות על דרך החשיבה, ההתלבטות ועיבוד המידע הכוללת.

ניכר שמעשים אלה מגבילים את היקף הדמוקרטיה מכיוון שאחד מעקרונות המפתח של משטר דמוקרטי הוא זרימת מידע חופשית. אבל ממשלות החברות המעורבות בסכסוך בלתי פתיר, כמו ישראל, מרוקו, סודן, טורקיה או רואנדה, מכוונות את תקשורת ההמונים ואת המדיה החברתית לספק מידע בהתאם למדיניות ולנהלים ממשלתיים בנוגע לסכסוך. יתרה מכך, מוסדות פורמליים מכפישים ומגבילים אנשים וארגונים המתנגדים למדיניות שלטונית בהקשר של הסכסוך. מדי שנה "כתבים ללא גבולות" Reporters Without Borders)) מפרסמים את אינדקס חופש העיתונות העולמי, שמעריך את חופש העיתונות בכל מדינה. ישראל נמצאת במקום ה-112 מבין 180 מדינות, כאשר רואנדה ממוקמת במקום ה-161, סרי לנקה במקום ה-162, טורקיה במקום ה-154 והודו במקום ה-140. אף אחת מהמדינות הללו לא יכולה להתגאות בחופש העיתונות שלה[1].

לפיכך, על כל החברות הללו ליצור תנאים לתמיכה בהמשך הסכסוך ולחסום מסרים חלופיים המתנגדים לנרטיב התומך בקונפליקט. מטבען של שתי המשימות הללו, מדינות המעורבות בסכסוך בלתי פתיר עוברות לצד האוטוריטרי של הציר הדמוקרטי-סמכותני.

היחס לקבוצה היריבה

עם כל זאת, עדיין לא נגעתי בנקודה מרכזית אחת המתייחסת להידרדרות הדמוקרטית של מדינות אלה, דהיינו, הפרה של עקרון מפתח אחר של הדמוקרטיה - שוויון. כל המדינות המעורבות בסכסוך אלים ממושך עם מיעוט, במיוחד כאשר הוא כרוך בכיבוש, מפלות אותו, מפרות את זכויות האדם שלו, רודפות, מבצעות מעשי אלימות ועבירות רבות אחרות. כל אחת מהמדינות המצוינות - בין אם ישראל, רוסיה, טורקיה או הודו, יוזמת שיטות אלה נגד המיעוט האתני העוין. לגבי כל אינדיקטור ניתן למצוא פער בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט.

בטורקיה יש אפליה מתמשכת של כורדים. למשל, לא ניתן להשתמש בשפה הכורדית בבתי ספר פרטיים וציבוריים. הצבא הטורקי עוקר כורדים מכפריהם, כפרים כורדים נהרסו בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 נאסרו מפלגות פוליטיות כורדיות. בתי משפט וארגונים לזכויות אדם האשימו את טורקיה בהפרות שיטתיות של זכויות האדם הכורדיות (Gunes, 2012) . במקרה של רוסיה, היא הקימה בצ'צ'ניה משטר דיקטטורי פרו-רוסי, שבעזרת רוסיה מבצעת חטיפות ומעצרים ומאסרים שרירותיים. זכויות אדם מופרות באופן שיטתי ועולות האשמות לגבי עינויים והוצאות להורג(Falkowski, 2015) .

בהודו הממשלה ההינדית הלאומנית השלטת בהנהגתו של נרנדרה מודי מנהלת מדיניות וחוקקת חקיקה המבטיחה עליונות הינדית, במיוחד נגד המיעוט המוסלמי, הנחשב לאויב. המנהיגים ההינדים מרבים להסית בגלוי נגד מוסלמים והרטוריקה הזו מובילה להתקפות אלימות של המון הינדים ואפילו בשיתוף הפעולה של המשטרה. מספר חוקים הועברו במיוחד כדי להפלות ולפגוע במוסלמים. לדוגמה, הממשלה העבירה את חוק האזרחות המפלה (CAA), שהפך את הדת לבסיס להענקת אזרחות. הדבר הוביל לחשש שמיליוני מוסלמים הודים, כולל משפחות רבות שחיות במדינה במשך דורות, עלולים להיות מקופחים מהזכויות האזרחיות שלהם. בנוסף, מודי חוקק חוק שהפליל נישואים בין-דתיים  (Roy, 2022) .

המציאות הישראלית

ישראל, כפי שניכר בבירור, פועלת גם היא על ידי תקנות וחוקים מפלים נגד פלסטינים. הכיבוש משמש בסיס לסיפוח אדמה פלסטינית, יישוב יהודים בשטחים הכבושים, מעקב אחר כל היבט בחיי הפלסטינים, הפרה עקבית של זכויות האדם שלהם, מניעת כל סממן של התנגדות, ובסופו של דבר בניית מערכת מדינית-משפטית-צבאית הממסדת את העליונות של יהודים על הפלסטינים, שכבר מוגדרת על ידי ארגונים בינלאומיים חשובים (כולל אמנסטי, Human Rights Watch וה-Special UN Rapporteur) כאפרטהייד. ישראל ומרוקו הן שתי המדינות היחידות שכבשו שטחים בניגוד לרצון האוכלוסייה הכבושה ולא העניקו לה זכויות שוות לאוכלוסייה הכובשת במשך 55 שנים (Khouri, 2011).

ניתן להצביע על אירועים המסמנים שישראל עברה לספירות לאומניות-דתיות-גזעניות. דוגמה אחת היא "מצעד הדגלים" ב-29 במאי 2022, עם אלפים רבים של משתתפים, בעיקר של צעירים לאומיים דתיים ברובע המוסלמי של ירושלים העתיקה, באישור ראש ממשלת ישראל ושרים נוספים, בקריאות "מוות לערבים". זה מזכיר מצעדים דומים שהביעו שנאה ליהודים לפני פחות ממאה שנים באירופה. לבסוף, עם האירועים האלימים הרבים במהלך הצעדה, רובם יהודים שתקפו פלסטינים, עצרה משטרת ישראל כ-60 פלסטינים ורק 2 יהודים.

יתרה מזאת, הבחירות בנובמבר 2022 העלו לשלטון קואליציה הומוגנית של מפלגות ימניות-דתיות-גזעניות קיצוניות שתוביל "רפורמות" אולטימטיביות, שמשמעותן חיסול הדמוקרטיה הישראלית כפי שהכרנו אותה: שינויים שיהפכו את ישראל למדינה דיקטטורית עם ניחוח פאשיסטי, והידרדרות מוחלטת של הדמוקרטיה.

זה מתחיל בשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים בבית המשפט העליון, כלומר שליטה קואליציונית בבית המשפט; וממשיך בשליטתה של אותה קואליציה במינוי נשיא בית המשפט העליון וסגנו, מינוי כלל השופטים בכל הערכאות, ביטול יכולתו של בג"ץ לבחון את חוקי היסוד וצמצום דרמטי ביכולת הביקורת של בית המשפט לגבי חוקים רגילים. הקואליציה תוכל לגבור כך על בית המשפט שסורס ולחוקק את החוק. הכוונה היא לבטל את מוסד היועצים המשפטיים העצמאיים בכל משרדי הממשלה ולהפוך אותם לאישים מהימנים של השרים. בנוסף, מוצע להחליש את הגוף המקצועי העליון, היועץ המשפטי לממשלה, ולקבוע כי חוות דעתו לא תחייב עוד את הממשלה - אולי משום שהיא כבר מעל החוק. הממשלה הזו רוצה להנהיג "רפורמות" בתקשורת שמטרתן האמיתית היא הכפפת התקשורת, במישרין ובעקיפין, לממשלה על ידי חיסול תאגיד השידור הציבורי והחלפתו בקרן ממשלתית כלשהי, בשליטת פוליטיקאים. הממשלה החליטה גם להגדיל את כוחם של בתי הדין הרבניים. והיא גם רוצה להגביר את האינדוקטרינציה שלה במערכת החינוך על ידי הגדלה דרמטית של לימודי יהדות והפחתת לימודי דמוקרטיה אזרחית. כאשר כל התוכניות הללו יושמו, תושג האוטוריטריות המלאה.

מסקנות

לסיכום, התהליכים החברתיים הבלתי נמנעים של סמכותנות פוגעים בכל חברה המעורבת בקונפליקט בלתי פתיר בגלל מאפייניו התובעניים. תהליכים אלו בולטים במיוחד אם החברה בסכסוך היא גם כובשת. ללא ספק, ניתן לקבוע כי לכיבוש ולסכסוך האלים רב השנים הייתה השפעה רבה על החברה היהודית הישראלית. הוא גרם להעמקת המאפיינים הסמכותניים שהראשונים בהם הופיעו כבר עם קום המדינה ב-1948, כאשר פרץ סכסוך הדמים עם מדינות ערב. עם חלוף הזמן, הסכסוכים הבין-מדינתיים הצטמצמו ואף הופיעה אפשרות להשכין שלום עם הפלסטינים. אבל האירועים המכוננים והמשבשים ערערו קשות את הכיוון הזה והסכסוך מתמקד ביחסים עם פלסטינים מתוך תפיסה של חיים על החרב למשך שארית חיינו. בהקשר כזה התהליכים הבין-חברתיים המתוארים עשויים להוביל את ישראל לתהום טוטליטרית.

מקורות

בר-טל, ד. ורביב ע. (2021). אזור הנוחות של חברה בסכסוך. ראש העין. סטימצקי.

Bar-Tal, D. (2013). Intractable conflicts: Socio-psychological foundations and dynamics. Cambridge: Cambridge University Press.

Bar-Tal, D., & Hammack, P. L. (2012). Conflict, delegitimization, and violence. In L. R. Tropp (Ed.), The Oxford handbook of intergroup conflict (pp.29-52). New York: Oxford University Press.

Bar-Tal, D., & Schnell, I. (2013). Introduction: Occupied and occupier-The Israeli case. In D. Bar-Tal & I. Schnell (Eds.), The impacts of lasting occupation: Lessons from Israel society (pp. 1-18). New York: Oxford University Press.

Falkowski, M. (2015). Ramzanstan: Russian Chechen problem. Warszawa: Osrodek Studiow Wschodnich.

 Gunes, C, (2012). The Kurdish national movement in Turkey: From protest to resistance. London: Routledge.

Horowitz, D. L. (2001). The deadly ethnic riot. Berkeley: University of California Press.

Khoury, B. R. (2011). Western Sahara and Palestine: A comparison study of colonialism, occupation, and nationalism. New Middle Eastern Studies, 1, 1-20.

Kriesberg, L. (2007). Constructive conflicts: From escalation to resolution (3^rd edition). Lanham, MD: Rowman & Littlefield.

Ranking, Reporters Without Borders, accessed on 26/3/23 at (https://rsf.org/en/ranking).

Rosler, N., Bar-Tal, D., Sharvit, K., Halperin, E., & Raviv, A. (2009). Moral aspects of prolonged occupation: Implications for an occupying society. In S. Scuzzarello, C. Kinnvall, & K. R. Monroe (Eds.), On behalf of others: The psychology of care in a global world (pp.211-232). New York: Oxford University Press.

Roy, A. (2022). Citizenship regime, law and belonging: The CAA and NRC. Oxford: Oxford University Press.

Worchel, S. (1999) Written in blood: Ethnic identity and the struggle for human harmony. New York: Worth.