דבר המערכת / גיליון 6
קשה לכתוב תוך כדי ההרג המתמשך, הדה-הומניזציה המתמשכת. אך לא לכתוב, לא להסתייג בקול רם, לא למחות, לשאת את חוסר האונים מול הנעשה בשמנו בשתיקה מוחלטת - קשה עוד יותר. מאז הטבח של ה-7.10, ניהלנו ביננו, חברות מערכת חוצות, שיחות חוזרות על משמעות הכתיבה בעת הזו: האם נצליח להתגבר על הצנזורה, על ההשתקה? האם ישמעו אותנו ויעריכו את ניסיונותינו לחשוב בעין הסערה - או שניחווה כמורטות עצבים חשופים? איך נדבר, היהודיות שבינינו, כשלשותפותינו הפלסטיניות אסור לפתוח את הפה? איך נדבר כשעצם הדיבור הפך לזכות עודפת שמפרידה בין הקבוצות, שכאבה של אחת מהן בלבד נתפס כלגיטימי וכאנושי? כיצד נימנע מקריסה לנורמה בינארית שמחייבת הזדהות אקסקלוסיבית עם כאב של צד אחד ולא מאפשרת להיות בחמלה עם כל הסבל האנושי בין הים לירדן?
עוד לפני שהכנו את הגיליון הנוכחי - גיליון המלחמה - קיימנו אירוע שיח מקוון ״ערכים אזרחיים בעת הזו: האם וכיצד נוכל כנשות ואנשי טיפול הפועלות במרחב ישראלי-פלסטיני פצוע לקדם ערכים כגון חמלה, חשיבה מורכבת ושיוויון מגדרי כשהתותחים רועמים?״, בו השתתפו עשרות נשות ואנשי מקצוע, יהודיות ופלסטיניות. פתחנו חמשתנו, חברות המערכת, בהרצאות קצרות שנועדו להניע ולעודד שיח פתוח. כל אחת מאיתנו חצבה מתוך תהומות הפחד והייאוש שלפתו בנו, מילים המנסות לתאר את החוויה שלנו, תוך איתגור אתוסים וציווים לאומיים וקולקטיבים. גם בתוך המערכת התמודדנו עם ההשתקה המתחייבת מכך שעבור חלקינו דיבור פומבי עלול להיות מסוכן מדי בעת הזאת.
בהכנות לאירוע חששנו שלא נצליח לנהל שיח קוהרנטי – הרי גם החשיבה הותקפה בעת הזו. שמחנו לגלות שבמרחב הבטוח דיו שנבנה השיח התאפשר וענה על צמא אמיתי בקרב קולגות. גילינו שאכן התחושה של חמשתינו שמפגש ודיבור עם נשות טיפול אקטיביסטיות בעת הזאת הינו המענה הנכון – מפגש המאפשר יציאה מבדידות, חיבור של פיצולים, ניסוח מחשבות שלא ניתנות לחשיבה ללא קהילה. בעקבות ערב השיח, הופנו אלינו בקשות רבות להמשיך לארגן מפגשים. הגליון הנוכחי הוא המשך ישיר לאותו מפגש שיח ובהתאם לכך, החלטנו לפרסם בו את ההרצאות הקצרות שנתנו באירוע. תקוותנו היא שהטקסטים שבגליון יתרמו לשיקום של מרחבים קהילתיים פצועים.
בהרצאתה הקצרה שנתנה בערב השיח, אסתר רפפורט נגעה בפצע המדמם של פגיעות מיניות קשות ב 7/10 ובעיסוק הרב של פמיניסטיות ישראליות בהעדר הכרה בכך מצד "או"ם נשים" וארגוני נשים בינלאומיים נוספים. היא מעלה את האפשרות שהזעם של הנשים על הזלזול וההזנחה מצד האירגונים הבינלאומיים הינו תוצר ההתקה של רגשות הפגיעה כלפי מדינת ישראל, שהפקירה את תושבות ותושבי הנגב המערבי למעשי הטבח של החמאס. נעמה הוכשטיין מדברת על ה 7/10 כארוע שהטיל אותנו באחת לחווית היות קורבנות טראומה ומחוללות טראומה בעת ובעונה אחת - חוויה המעוררת יגון, זעם כאב ואשמה. העוצמות הרגשיות הללו עלולות להוביל, מזהירה הוכשטיין, לערעור התחושה של היותנו טובים, לקריסה לדה הומניזציה של האחר שלסבל שלו אנחנו אחראים, להתנגשות בין הזדהויות ונאמנויות, לשיתוק ולדיסוציאציות. טובה בוקסבאום מזמינה למסע פנימה ליסודות הנפש השמאלנית הפסיכואקטיבית שלה. מול התפכחות של נשות ואנשי שמאל, דרישת הגינוי מהחברה הפלסטינית ומסע הנקמה בתושבי עזה. היא מתארת מסע אישי בין שאלות מייסרות במציאות המעורערת, וכיצד היא מוצאת כל פעם מחדש את הבטחון ביסודות היציבים של הומניות וחמלה, יסודות שאינם כבולים לגבולות הצרים של השבטיות. רתם זמיר מדברת על הסבל האישי והחברתי הכרוך בהתפוררות החמלה. מתוך הציווי המוסרי לראות את פני האחר ואת חלקינו הפצועים - היא מציע תנועה טראנספורמטיבית אישית וחברתית מניתוק למגע, מאשמה לאחריות, מסבל לחמלה. החזקת הדיאלקטיקה הפנימית והחיצונית הקשה מנשוא, טוענת זמיר, אך בה בעת פותחת פתח לשמירה על צלם אנוש גם בימים קשים אלו.
במאמרה ״לעשות מקום: על אומץ לב, התפרקות העצמי הקבוצתי וכינוסו מחדש בחלומות האובדן והאבדון", מנתחת מיה מוכמל את סיפור חייו ואת חלומותיו של האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר, שהוצא להורג כעונש על סירובו להתגייס לצבא הנאצי. מוכמל מתבוננת על אובדן ההפרדה בין חלום/סיוט לבין מציאות חברתית טראומטית: להיות חלק מחברה שעוברת התפרקות טראומטית זה ״להתעורר לתוך סיוט״ (בגרמנית, המילים Trauma, טראומה ו-Traum - חלום, שורשן זהה), סיוט בו לא נעשית הבחנה בין עבר להווה, בין מחשבה לפעולה ובין איום פנימי לבין זה החיצוני.
ירון מעוז מתאר במאמרו "מי מפחד מקונטקסט? דה-הומניזציה כפגיעה עצמית בשירות דחף המוות וחשיבותו של קונטקסט ברה-הומניזציה של האחר והעצמי" דינמיקות המתעוררות לאחר טראומה קולקטיבית מאסיבית, כמו זו של השבעה באוקטובר. דחף המוות נעשה לא מרוסן וישנה פגיעה אנושה באמפתיה. מעוז מצביע על האופן בו דינמיקות אלה פוגעות גם בקשר בין האדם לבין לעצמו: "לחוויה שלו, לסביבתו, לחיותו ולערכיו". מעוז ממשיג, בעזרת הגות קלאסיות ועכשוויות, את הקשר בין טראומה מאסיבית לדה-הומניזציה של האחר, ומציע שרה-הומניזציה רדיקלית היא נחוצה כחלק מתהליך ההחלמה.
טקסט אישי ועצוב במיוחד שמופיע בגיליון זה הוא הראיון המעמיק שקיימה מנאל אבו חק עם עמיתתנו, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית שירין עאסף, ששילמה מחיר נוראי במלחמה. אחותה של שירין נספתה בעזה לצד בעלה וילדיה בנובמבר 2023. שירין ומנאל משוחחות ביניהן על תולדות משפחתה של שירין כסיפור משפחתי פלסטיני פרדיגמטי, בו התמות של אובדן, גירוש, פיזור ופחד לאבד את הבית חוזרות על עצמן מדור לדור. השיחה הכאובה בין השתיים נוגעת גם בתגובות לאובדנה הטרגי של שירין בסביבתה המקצועית, בקושי של הקולגות היהודים להכיר בסובייקטיביות שלה. בולטת ומעוררת השראה בראיון התעקשותה השקטה של שירין להישאר אנושית ולפתוח את לבה גם לכאב של האחר היהודי, מתוך בטחון עמוק שרגישות לכאבו של האחר אינה מאיימת על זהותה העצמית והקולקטיבית.
דניאל רועה במאמרה "המפגש עם אחרות בטיפול פמינסטי בעת מלחמה", מפגישה אותנו עם חוויות האחרות שעולות בתוך הקשר הטיפולי ואשר מתעוררת ביתר שאת בתוך מציאות מדממת של מלחמה - מציאות שמאיימת לעיתים להפוך את המפגש הטיפולי לבלתי אפשרי. רועה קוראת לנו לחפש בתוך עצמנו ובמפגש הטיפולי את האחר והנעדר, להכיר בחלקי הצל שלנו ושל האחר, ובו בזמן להתעקש על אהבה ועל תקווה רדיקלית - כזאת שמניעה אותנו לחלום מעבר לקיים ולדמיין, בחזון ובפרקטיקה, את שלא יעלה על הדעת.
אורית יושינסקי עוסקת במאמרה "מקהילה של אחים לחברה של אחרים: כיצד לחצות את פנטזמת האחווה השוררת בשיח בזמננו?" בפנטזמה שנקרמה בצל המשבר הנוכחי המתבססת על כמיהה להשתייכות לקהילת אחים מאוחדת והומוגנית. יושינסקי מבקשת לחתור תחת פנטזמה זו מתוך תפיסה ביקורתית הופכית וליצור שיח פוליטי וחברתי אחר המתבסס על מפגש סולידרי בין סובייקטים נפרדים ופרטיקולריים. היא מראה כיצד דווקא חצייה ועירעור על פנטזיית האחדות המדומיינת עשויה להוביל לפעולה משותפת שתייצר שינוי.
תוך כדי עבודה על הגיליון הנוכחי התבשרנו בצער על מותו של חברינו ד"ר משה לנזמן. משה פעל במשך שנים על מנת לפתח ולבסס מערכות טיפול עם ועבור קבוצות מוחלשות ומודרות – כפסיכולוג חינוכי בירוחם, הישוב בו התגורר, בישובים הבדויים בנגב, מול נציגות ארגוני נשים בעזה, בהקמת מחלקה פסיכולוגית בקוסובו ועוד ועוד. אין זה מקרי שהוא זה שלימד אותנו את משנתו של מרטין בארו ושהמאמר שלו על "פסיכולוגיית השחרור" הופיע בגיליון הראשון של "חוצות". כאחד מראשוני "פסיכואקטיב – אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם" משה היווה לנו מקור של השראה וקולו יחסר לנו.
אנו מתרגשות לפרסם בגליון שיר מצמרר של יונית נעמן "אימה אלפביתית" ואת הרישום בטכניקה מעורבת של סעיד אבו שקרה, מתוך התערוכה "באישון לילה".
אנו מודות מקרב לב למנאל אבו חק על קיום הראיון עם שירין עסאף ועל שכתובו, לנור קאסם על השתתפות בהנחיית הדיון בערב השיח שקיימנו בדצמבר 2023, ולניצן שרירא על סיועה בעריכה.
חברות מערכת חוצות
