עדות מיפו (מאי 2021): מחשבות על סולידריות, אחריות והתנגדות / אירה קונטורובסקי
אירה קונטורובסקי - פסיכולוגית קלינית מתמחה, עובדת עם אנשות באופן פרטני, מלווה קבוצות בתהליכי גיבוש ועשייה, מפתחת חומרי הדרכה ומסייעת בהכנה למיונים בתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית. שואפת לעשות אקטיביזם שמחבר בין א.נשים ומאבקים, שמכיר בדיכויים ועוולות חברתיים-פוליטיים, שמחובר לחלקים שונים של המציאות ולוקח אחריות ממשית על תהליכי צדק ושינוי. גרה ביפו בחמש השנים האחרונות.
במהלך חודש מאי 2021 פרסמתי בפייסבוק את המילים האלה, תחת ההאשטגים:
#יאפא_סולידריות, #עדות_מיפו, #קולותמתוךיפו
בפנייה תמציתית לפיד: בבקשה תשתפו.
"עדות מתוך יפו: אירוע #1 צעקות מתחת לבית. השעה בין 00-01 בלילה.
במבט מהחלון רואות כוחות גדולים של משטרה/בטחון. כמה ניידות, שוטרים חמושים שצועקים על התושבים. בלב המהומה בחור מוצמד לקרקע, שכוב וללא נעליים, ועליו כמה וכמה שוטרים. הם צועקים עליו, מצמידים אותו לקרקע וכל הרחוב מתמלא באנשים במדים עם נשק. הבחור צועק בעברית "אני בא אתכם, אני בא אתכם!" אבל לא משחררים אותו. כמה תושבים שצופים במתרחש מהחלון, באין אונים, מבקשים רגיעה, אומרים שיש בבתים ילדים. השוטרים מגיבים באלימות ובכעס, צועקים לעברו, מחווים בתנועות גוף מפחידות. אחד מהם צועק שהוא מנסה להרגיע ושאם לא ירגע "יהיו פה עוד 10 כאלה".
תושבים המומים עומדים למטה ומנסים להבין מה קורה, חלקם מצלמים. יש המולה ועשן וירי - ספק רימוני הלם, ספק נפצים שמשליכים בחורים אחרים בנסיון למחות ואולי להגן על חבר שנרמס במשך זמן רב על הכביש. הרבה זמן לוקח עד שמעמיסים אותו לרכב ועד שהכוח כולו, מתפנה מהרחוב. בין רגע רחוב רגיל הפך למופע אימים מתוך סרט רע. השוטרים לא התייחסו לתושבים הפלסטינים כמו לאזרחים שהם צריכים לשרת ולשמור עליהם. השוטרים היו ספוגי זעם, שנאה ואלימות ונראו כמו פצצות מתקתקות. נראה היה לי שהם רוויים, עייפים, ומתודלקים בהוראות שלא ניתן למלא באופן מקצועי ובכעסים שהם לא יכולים או לא רוצים לווסת או להכיל .
נשארו איתי ההלם, הצער והעצב על היחס האלים של כוחות הבטחון אל אזרחים שנתפסים כאיום ולא כבני אדם שיש לכבד - מראש, הרבה לפני ששומעים ורואים אותם. וגם צער וחמלה עגומה על אותם שוטרים שלכודים בתוך המצב האומלל הזה ומשמשים ככלי לליבוי האלימות ולא כשומרים ומשרתי הציבור שהם אמורים להיות.
בתוך יאפא ובתוך "ערים מעורבות" אחרות געשה אלימות. מבפנים- האלימות של כוחות הבטחון כלפי התושבים הפלסטינים היתה עיקשת, מאורגנת וממונעת על ידי שליחות אטומה שנמצאת בדיסוציאציה מהאנשים עצמם – כאלה שמנסים.ות לחיות את חייהם בכל כוחם וכאלה שמצליחות.ים להתקיים רק בשוליים. כלפי חוץ- הכל נדחס אל תוך המילה המכובסת "מהומות", שמעלה קונטוציה קשה בזכרון היהודי הקולקטיבי ומקדדת עמימות לתוך השיח – משהו קורה אבל אנחנו לא רוצים לדעת מזה.
התחושות של התושבים היהודים בתוך יפו היו קשות, והיה חיפוש אחר דרך לצאת מהסבך, לצאת מאזורי הקונפליקט בתוך הנפש ובתוך העיר ולכונן את המרחב הפנימי והחיצוני כמיטיב, להשיב את ה"סטטוס קוו" השחוק והמיוחל, שכבר לא החזיק מים. קילומטר החוצה מתוך יפו לכל כיוון, עדיין בתוך תל אביב, שרר שקט תעשייתי והאזור כולו, כך נדמה היה, עטה מעטה סמיך ומוחשי מאוד של אי ידיעה מעורפלת. רק שבוע שלא יצאתי מיפו, וכשיצאתי לא הצלחתי לחבר בין שתי פיסות המציאות שבהן הסתובבתי. המוחשות והממשות של דברים שלא קרו מעבר לגדר ומחוץ לגבולות של מה שניתן לחשוב אותו, יצרו מפגש חזיתי עם המציאות שהיה קשה מאוד להכחשה. היה לי המזל למצוא את דרכי להתארגנות של אנשות אמיצות שהמצפן המוסרי שלהן והידע הפוליטי שלהן היה מכויל היטב. רבות מהן היו שם לאורך שנים רבות וחלק, כמוני, חברו בנקודה זו בזמן. היה רצון להתארגן, להגן על הילדים.ות, בני הנוער ועל הציבור הפלסטיני ביפו, בפעולות מאורגנות וכיחידים, לתמוך ולחצוץ בנפש ובגוף.
בנסיון להבין מה קורה סביבי, מה אפשר וצריך לעשות, מה מועיל ואפשרי, התחלתי להקשיב לקולות מבפנים ומבחוץ. וזה מה שקלטתי:
בתוך המציאות המעלה עשן ורגשות ראשוניים ביותר שהתחילו לצוף- פחד, חוסר בטחון, ערעור ויאוש, הורגשה גם האחריות הכבדה והמכווצת של היות בצד המדכא מבלי להזדהות אתו. בזהירות רבה אומר שהיה גם משהו חי בתחושות, חיות שלהערכתי קשורה בהזדמנות לגעת בחלקים שבמהלך שגרת היומיום של אנשים ישראלים/יהודים פה, נותרים קפואים, או לכל היותר משא שיש לשאתו כמס על עיניים פקוחות, מודעות לכיבוש, לאפרטהייד ולעוולות שמתרחשות ברמה יומיומית.
הרגשתי שהאלימות עוררה איתה גם תחושת אשמה, ואיתה רצון להשיל מעצמינו את המרקרים שמזהים אתנו עם הצד המדכא, ולעקור מתוכנו את ההזדהויות שמתחת לפני השטח. עמוק ורחוק מהעין, המודעות ליבתה את תחושת האשמה. מתוך כאב בלתי נסבל, היה רצון לחבור ולפתוח ערוצי תקשורת עם ועדת החירום - התארגנות פלסטינית הנטועה בתוך הרבדים של החברה היפואית, שעמלה כדי לתאם ולארגן את הפעילות של הקבוצות, האוכלוסיות וההתארגנויות השונות בתוך יאפא. ההתארגנות היהודית היתה שם גם, מתנדנדת, חוששת לפעול באופן עצמאי ומקבלת בחוסר אונים את היותה בתחתית סדר העדיפויות מבחינת ועדת החירום. התקשורת נרקמה באופן איטי ותנודתי, אבל נותרה אמביוולנטית, עמומה ומקרטעת. בימים הראשונים היתה בהירות מה, מי שיכל.ה יצא.ה למרחבים שהיו מועדים לפורענות – שבהם ילדים ונערים וא.נשים נעצרו סתם על ידי אנשי בטחון שנדמה היה שתמיד נמצאים שם, אפוד ונשק, רכבים וסוסים, מוכנים לנוע במהירות חורשים את יפו שתי וערב.
גם אני נשאבתי לתוך הפעילות. ניסיתי לתרום בארגון הדברים ובמיוחד רציתי להציע תמיכה לפעילות.ים. הרגשתי שאוכל להציע הקשבה, כמה דברים פרקטיים ומרחב לבחון ולכונן בו אתיקה של התנגדות שנטועה בפוליטיקה של רגשות. הרגשתי שיש לי מה לתרום, כי בנקודה זו בחיי באמת האמנתי שאפשר וכדאי לפעול למען צדק מתוך עמדה של חוסן ויציבות רגשית, ושאזורי נפש שלווים, רווחה ורוגע אינם חייבים לסמם אותנו לכדי התכנסות פנימה אל תוך נפש שבעת רצון שאינה חפצה עוד להיאבק בשביל אי צדק של אחרים. לחלופין, הם יכולים להיות מקור של כוח, אבל זה דורש עבודה וחיבור למה שמפר את השלווה – בפנים ובחוץ.
באחד המפגשים דברתי על זה, ואנשות נענו ורצו לשמוע על איך אפשר לשמור על עצמינו גם נפשית ועל מה בדיוק כדאי לשמור. חשבתי שיהיה מועיל לשמור על רציפות, על קוהרנטיות, לקבל את החלקיות ואת המגבלות, להתבונן ברגשות השונים ולהיות איתם במערכת יחסים. חשבתי שכדאי לעסוק בזה מספיק כדי לייצר תנועה ומרחב, שמאותתים לנפש שהיא קיימת וחשובה ושדרושים כדי לתדלק את המשך העשייה. הרגשתי שאלה דברים פרקטיים ועמוקים שאפשר לעבוד איתם. בנוסף, באותו זמן נחשפתי ביתר שאת למודלים שונים של התמודדות בזמן משבר, ודיברתי על מודל מעש"ה שיכול לעזור לנו להתמצא בתוך הקוגניציה והרגש שלנו כשאנו בזירת אירוע קשה, להתחבר למשאבים ולעזור לאנשים נוספות שמגיעות לזירה להיות משאב בעצמן, מבלי לוותר על אנושיותם ושפיותם. סביב אותה התקופה, נחשפתי גם למודל ה-MSI, שיטת ההתערבות הנוירוקוגניטיבית של פרופ' יורי גידרון שמטרתה הפחתת הסיכוי לפתח PTSD. היה קל ללמוד וללמד אותה, היה לה הגיון פשוט וביסוס מחקרי צנוע אך משכנע, והשתמשתי בה, במה שהרגיש כיעילות, בכמה פגישות אחת על אחד עם אנשות שפעלו בהתארגנות. הרגשתי שהתייחסות רצינית לבריאות הנפשית שלנו מעבירה את המסר שאנחנו ממשיכות להתקיים בתוך המציאות הכאוטית והאלימה על כל חלקינו, ופותחת פתח לראות את הפוטנציאל הרדיקלי של השימוש ברווחה הפסיכולוגית כמשאב פוליטי.
אנשות מסביבי עשו דברים מעוררי השראה. יצרו תתי-התארגנויות, יזמו פרויקטים במטרה להשמיע קול ברור של התנגדות יהודית-ישראלית, עמלו ופעלו כדי להיות שופר למה שקורה ביאפא, להראות עד כמה ואיך מסומנים התושבים.ות הפלסטיניות.ים (בסימני חריטה על מכוניות ובתים כדי לפרום את ה"דו-קיום" המאוס ולפרוק עול על רכוש ונפשות), להיות עדות שמפרות שתיקה. ובעיקר כדי לא לעמוד מנגד. אנשות עשו מה שיכלו עבור מי שיכלו ולכמה זמן שיכלו, וכל זה היה טיפה בנחשול האלימות ששטף אותנו ומאוחר יותר באדוות של אדישות.
לצד זאת ובעיקר במעגלים הרחבים יותר של ההתארגנות, התחלפה לאיטה הפעלתנות של השבועיים הראשונים בחוסר אוריינטציה ופסיביות שנבעה ממנו. היה קשה להבין מה לעשות בתוך הפער שנוצר בין תחושת האמפטיה כלפי הא.נשים הפלסטיניות.ים שחיים.ות בעיר ורצון להזדהות איתם ובין הנתק מהם- מבחינת השפה, ההיכרות, חוויות החיים. חשבתי שהפער הזה משאיר את הפעילות/הקול היהודי השמאלני מול איזה אחר – אחר צודק ומעונה – שאל מולו אין אלא להרכין ראש בבושה. שמעתי קולות שהשמיעו את הרצון לספוג בגוף את המכות שהאזרחים היהודים מערים סמוכות וממקומות אחרים בארץ באו להמטיר על "הערבים", ולספוג בנפש את הטראומות של הפולשנות והבגידה של מי שאמונים על "הבטחון".
מתוך פחד ממשי ומתוך הרצון לחצוץ ולגונן, עלו קולות שדיברו על לחימה, על הגנה עצמית מפני האלימות בשם העם היהודי-ישראלי. זה ברור שקשה לדבר עם קבוצה או המון שהתנהלותם מבטאת בפעולה את העדר מרחב החשיבה. ואולי אפילו בלתי אפשרי. קשה להתווכח עם זה ועם הצורך המציאותי מאוד להתגונן. ועם זאת, הרגשתי שאף אחת מאיתנו לא רוצה לדבר עם האנשים האלימים האלה מתוך קבוצת השייכות המיידית שלנו, מדומיינים וממשיים, שאמורים היו לבוא ושבאו להמיט טרור והרס. חשבתי שאולי התפיסה שלנו את עצמנו כקבוצת שוליים דחויה ולא מובנת, גורמת לנו להתמקם בעמדה של אי לקיחת אחריות על הדבר הכי מיידי והכי מתבקש – על פעולות של אנשים מתוך קבוצת השייכות שלנו, מתוך החברה שלתוכה גדלנו, שאת האתוס, ההבניות והמוסכמות שלה אנחנו מכירות.ים באופן אינטימי ועמוק. כי זה זורם בתוכנו, כי לרוב היינו צריכות להתרחק ולהביט על הדברים כעל אובייקטים, דרך הזרה, כדי שנוכל לזהות את מה שאי אפשר לראות מבפנים, להמשיג מחדש ולבסוף לנסות/להתחיל להתנגד למה שהוגש לנו כמובן מאליו וכאמת מוחלטת.
אולי היה לנו קל יותר לחשוב על הצטרפות למוקד האלימות כקורבנות חלופיות, מאשר לספוג את המבט עלינו כחלק מהקבוצה שלא רואה ושפוגעת. במאי האחרון, אי הנוחות והבושה של יהודיות פעילות התערבבה עם פחד להיות במרחב היפואי ולהסתובב בו בחופשיות כתמיד, חלקית מתוך ההבנה שאנחנו יכולות להיתפס כאלימות או גרוע מזה, כציוניות משת"פיות וסוף סוף "לבוא על עונשנו".
אני חושבת שהעמדה האקטיביסטית היהודית עלולה ליפול לתוך דיכוטומיה לא מועילה וכוזבת- או שאת.ה בצד הנכון או שאת.ה לא. האמת היא שחוויות חיינו הרוויות בפריוולגיות נטועות עמוק ב"צד הלא נכון" ואין לאן לברוח מזה- לא בעזרת הדיסוציאציה שמניבה רצחנות ולא על ידי הזדהות מוחלטת עם מי שנעשה לו עוול. וזו לא טענה מוסרית או אסתטית, זו פשוט המציאות. ואם בהכחשות ובדיסוציאציות עסקינן, אזי לחיבור למציאות יש משקל וחשיבות עצומים.
והמציאות היתה שהאקטיביסטיות, חברי וחברות ועדת החירום והציבור הפלסטיני לא היו צריכים אותנו- הפעילות היהודיות, אבל הם כן רצו וציפו (בצדק) מאיתנו לפעולה: להשמיע קול, לפקוח עיניים ולראות, להיות עדות. ואז להוציא את העדות הזאת החוצה, ועוד אחת ועוד אחת. חשבתי שזה הדבר לעשות ושזו האחריות הבסיסית שלנו. התחלנו פרויקט תחת ההאשטגים שליוו את הפוסט שלי ושל אחרות.ים. המטרה היתה לשתף את מה שראינו, חווינו ושמענו מתושבות ותושבי יפו-יאפא שהרגישו שדמם מותר ושמי שאמורים להגן עליהם קמים עליהם באופן גלוי ובתמיכת השלטון.
נתקלנו בהתעלמות, בהלם, באלימות ואיומים, ולבסוף בשקט בוהק ורועם. יש משהו בסוג הזה של השתקה שפועלת על הנפש באופן המוזר ביותר, דרך חוויה מוחשית מאוד שמחלחלת- שמה שאת אומרת הוא חלקי, מסיס ומחורר ולאט לאט אבל בטוח, בסופו של דבר המילים, העדויות והפוסטים מתפוררים ומתפוגגים עם נחשול החדשות והזמן.
הערכתי מאוד את הא.נשים. שבאו, התארגנו, חשו בושה, אבל, עצב ואי נחת קיומית נוכח מה שקרה ורצו לזעוק, לפעול, להילחם והיו מוכנים.ות לעבוד קשה. רציתי גם לעזור, להיות פעילה ולהישאר בתנועה, וחשבתי שבעיקר אוכל להציע תמיכה ומרחב להתבוננות ולעבודה שבעיני אינם מותרות אלא לב לבה של התארגנות בריאה, נושמת וברת קיימא. ניסיתי להציע עיסוק בפסיכולוגיה שמעוגן בתוך הקשר של מה שקורה ובתוך פוליטיקה והיסטוריה רחבות.
המפגש הבלתי אמצעי עם הפעילות היה ממלא, מלמד ומרחיב פרספקטיבה. הרגשתי שיש משהו שעובר כחוט השני בחווית של הפעילות.ים, בחוויות שלנו כא.נשות שמאל רדיקלי יהודיות שחיות בפלסטין/ישראל, ביאפא-יפו. נראה לי שהזעזוע, הבושה והאשמה שהתעוררו בעקבות התפתחות היכולת להישיר מבט על המציאות הם תוצר לוואי אנושי ומותאם לסיטואציה. אבל הרגשתי שרגשות אלה כמו הפכו למרקרים של מוסריות, משהו שיכול to keep us honest, לשמור עלינו מהתהום הציונית הישראלית שממנה זחלנו במאמץ רב בשלבים שונים של החיים. נדמה לי שהצימוד בין מה שנתפס כנכון מוסרית לתחושת האשמה, קשור גם בנרטיב הרווח (בחוגים האקטיביסטיים) לפיו הפסיכולוגי או הרגשי עומד בניגוד לפוליטי, לסוציולוגי, לאתי ולצודק. וזה נכון שעיסוק סטרילי בתוך-נפשי בלבד יכול להיות מקוטע ומנותק ללא הקשר וללא עוגנים חברתיים ופוליטיים. כשפנים (הנפש) מופרד כך מהחוץ (החברתי-פוליטי) אולי באמת רק סמנים כמו אשמה ובושה יכולים להוות מצפן מוסרי. אבל הרכיבים הרגשיים קשורים במי שאנחנו, במשאבים שלנו והם הדלק של המאבקים הפוליטיים – כל הספקטרום הרגשי, לא רק הכעס על אי הצדק. כעס לבד לא די בו, ומעבר להיותו מכלה כמו שנכתב עליו רבות, אי אפשר להיאחז בו גם אם נרצה. הוא נידון לשנות צורה בתוך הגלים הדיאלקטיים שהם המציאות הבלתי מעורערת של החוויה התוך-נפשית. וגם הכעס לא שמור רק לצודקות.ים.
אני מרגישה שישנה משאלה שלנו כפעילות.ים יהודיות.ים כאן, לעקור את עצמנו מהצד המדכא ומתוצרי הכיבוש ולהכות על חטא ההשתייכות למקרבנים. אבל איזו עמדה זה משאיר לנו? בהעדר אפשרויות אחרות, בתוך דיכוטומיית מדכאים/קורבנות, נראה שמה שנשאר לנו בקונסטלציה הזו זה להיות הקורבן. ואולי זה מתרגם לרצון לספוג, שאצילי ונוגע ללב ככל שיהיה, לא ישנה את המציאות ולא יחבר את החלקים המקוטעים לכדי סיפור לכיד וקוהרנטי, לא יאחה את המציאות. והאמת היא שאנחנו לא שם ולא שם. והעדר המרחב לעמוד בין לבין, במרווחים, לוכד אותנו בתוך מטוטלת בין מנגנונים דיסוציאטיביים ובין מעגלי אשמה. זה שואב מאיתנו משאבים יקרים כמו כוח ויצירתיות להתנגד, מצפן מוסרי גמיש ומכויל ומגע עם חלקים שונים בנו שהם הבסיס ליצירת רשת איתנה, גדולה ומרובדת של שותפות.ים לתהליכי הפירוק והבנייה שהם השינוי, שהם המהפכה.
ועוד מילה על אתיקה של הסבל. אני מאמינה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ושחיים יכולים להתרחש בצדו, איתו וסביבו ובעיקר שאין מנוס ממנו. אבל אני לא מאמינה בלהפוך אותו לאתיקת חיינו ומאבקינו, מפני שהוא לא מכפר על עוולותינו, לא גואל אותנו והכי חשוב – לא תורם למאבק כלום. נראה לי שהיכולת או האפשרות להנות ממי שאנחנו כאנשות, לשים לב ולהעריך את היכולת לפתור בעיות, להיות יצירתיות מול אתגרים ומצבי משבר וגם לכבד את הפוליטיקה ואת האתיקה שלנו קשורות בעמידות ובחוסן אל מול מציאות קשה לה אנו תורמות.ים ושעליה אנו משלמות מחירים קשים. המאבק דורש ריבוי – של חלקי הנפש ושל אנשותים. אנחנו לא יכולים.ות לשרוד ולהועיל בו מבלי להיות במגע עם חלקינו השונים, עם כל טווח הרגשות – שמתרגם לפניות הרגשית, לאומץ הרוח ולמשאבים הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים שלנו, שהם הבסיס והדלק של ההתנגדות והבנייה מחדש.
אני חושבת על פרקטיקת התנגדות שכוללת הפניית מבט ומשאבים כלפי ואל תוך הקבוצה שלתוכה גדלתי (ובמקרה שלי גם הובאתי), מבלי להתכחש להזדהות שלי איתה ואפשרות לפחד ביחד, ולא בציניות. אך גם מבלי לזרוק את האחריות על מעשיה של הקבוצה הזאת על אחרים, כי זה כן בשמי וזה קשור אלי. אחריות, ולא אשמה שמרפה ידיים. אני חושבת על האפשרות לנהל שיח רדיקלי עם אנשים שמוכנים לתקוף, שנמצאים במשבר ושפועלים מתוך האזורים האלה שמעוררים אימה. אני תוהה האם ואיך אפשר שלא לשחזר החפצה על ידי הצבת הגוףנפש שלי בקו האש, אלא לתבוע את הסובייקטיביות והאנושיות שלי אל מול תגובות אוטומטיות, השלכות ונסיונות לצמצם ולמחוק. איך אפשר שלא להיכנע למבט שעושה לי האחרה, להשלכה של האחרה בתוכי ולתבוע את המקום שלי פה - לא איפה שלא צריך אותי אלא איפה ששמו אותי ואיפה שיום אחר יום אני בוחרת להיות. אני מדמיינת את עצמי מול אדם או קבוצה של יהודים שבאו להלום באחר. מולם אני רוצה למקם את הסובייקטיביות שלי במילים שמדברות את הפחד של שנינו, את האלימות של שתינו ואת הפגיעות של שתינו. נדמה לי, שזה מתחיל באקט שלי מול עצמי שמבקש לא לשתוק, לא להישאר בצד ולא לעמוד מנגד.
