הרצאות מכנס "חוצות", 18.12.23

לחשוב פעמיים אחרי השבעה באוקטובר / נעמה הוכשטיין

זו תקופה שבה יש כל כך הרבה כאב, אובדן, אימה צער וגם התקוממות וכעס. כמטפלות עם מודעות פוליטית רבות מאיתנו חוות בדידות בימים בהם נראה שכל אחת עומדת על משבצת צרה ומבודדת. ההבדלים בין תפיסות ועמדות נוגעים במקומות מאד כואבים, ומה שנדמו כנקודות לדיון נראות כעת כמו תהומות עמוקים. ההרגשה היא שהדיבור מסוכן ועלול לפגוע, ויש קושי לתקשר בינינו בתוך מצב של השתקה ורדיפה. פרסום גיליון של "חוצות" בתקופה הזו הוא בין היתר ניסיון ולהתנגד להשתקה, שנראה שמחלחלת ומקשה עלינו להתארגן ולהתנגד למה שקורה. הפרסום נעשה תוך הבנה שיש כאלה שעבורן המחיר של דיבור עלול להיות גדול יותר, ולעיתים גדול מדי, בעוד לחלקינו יש יותר חופש לדבר. כיהודייה בישראל יש לי את החופש היחסי הזה.  

כשמתנהלת מלחמה וחיי אנשים בסכנה, קשה לחשוב באופן ביקורתי וגמיש, ולהתנגד לאתוסים מקובלים, אבל זה גם זמן שחיוני לעשות זאת. ערכי היסוד של הטיפול הם ערכים אזרחיים – חשיבה מורכבת, חיבור ודאגה. אנחנו במקצועות הטיפול, יחד עם עוד מקצועות ועוד קבוצות, אמונות על שמירה על החברה האזרחית גם בזמן מלחמה: להשאיר מקום לדיאלוגיות, לחופש מחשבה, לאמפתיה ולחמלה. אני חושבת בהקשר זה על רפאת אלעריר, פרופ' לספרות אנגלית ולכתיבה יוצרת אשר נהרג באופן טרגי בהפגזה על בית אחותו, ואיתו נהרגו גם אחותו, אחיו וארבעה מילדיהם. בשנים האחרונות, בתגובה להפגזות ולמצור על עזה, אלעריר הזמין לכתיבה, ואסף סיפורים של כותבים עזתים, ביניהם אסופה בשם "Gaza Writes Back". אני מקווה שבפלטפורמה של חוצות נוכל ללכת בדרך זו, לחפש מילים שיאפשרו לחשוב ולדבר באופן יותר חופשי.

אחרי ה-7.10 נפתחה קבוצה של פסיכולוגיות אקטיביסטיות ושמה "לחשוב פעמיים." מטרתה לתת מקום לשיח של נשות טיפול הרוצות לדבר באופן מורכב על הסבל ועל האלימות בשני צידי הגדר, בימים שבהם יש נטייה חריפה לקריסה לחד צדדיות ולדה הומניזציה. אחת מחברות הקבוצה, בלה סוסבסקי, עו"ס קלינית ומנחת קבוצות דיאלוג ישראליות-פלסטיניות בבית הספר לשלום בנווה שלום, כתבה בקבוצה "אם משהו התחדד אצלי במלחמה הנוראית הזאת, זה שאני רוצה להיות מסוגלת לחשוב פעמיים וגם עוד פעם אם צריך, ולהיות נאמנה לאמת המוסרית שלי גם כשזאת לא נוחה לעמדותיי הפוליטיות". הצורך לארגן מחדש את מה שהוא מרכזי עבורנו, במציאות המטלטלת את התפיסות, האמונות והיחסים החשובים לנו, מהדהד את מה שמתארת ג'ודית הרמן בספרה "טראומה והחלמה": "האירועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים. הם קורעים קרעים בקשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה. הם מנפצים את מבנה העצמי שמגובש ומקוים מתוך יחס אל הזולת. הם חותרים תחת מערכות האמונה המעניקות משמעות לחוויה האנושית. הם מערערים את אמונת הנפגעים בסדר טבעי או אלוהי וקולעים אותם למשבר קיומי" (הרמן, 2017, עמ' 67).

נראה שהמשבר של ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה קשור, בין היתר, לערעור שבלמצוא את עצמינו קורבנות טראומה וגם מחוללות טראומה. ג'ודי רות, פסיכואנליטיקאית ואקטיביסטית, בהרצאה שנכתבה לפני אירועי ה-7.10, אך נראית רלוונטית מאד למתרחש בעקבותיהם, שואלת: מה קורה לנו כאשר עלינו לשאת חוויה של להיות קורבנות טראומה של טבח רצחני ובאותו זמן אשמה במעשים של טיהור אתני? האם אנחנו מסוגלות להחזיק כל כך הרבה יגון, זעם, כאב ואשמה? (ג'ודי רות, כנס "Psychology and the Other", אוקטובר 2023). מתוך דינמיקה של העברה בין דורית של טראומה והיסטוריה רוויית אלימות - רות רואה את הנולד. היא מדברת על כך שלעיתים קרובות, הכאב של רגעים כאלה הוא כל כך גדול שנוצרים בנו שיתוק או דיסאוריינטציה. ההתנגשות בין הזדהויות, נאמנויות ומצבי עצמי סותרים יכולה להביא לקרע פנימי, לקריסה. להיות עדים להשפעה של הפרות זכויות אדם להן יש לנו שותפות באחריות, משמעותה לחוות שבר. לעבור אימה, פגיעה ואובדן, משמעותן טראומה נפשית. כששני הדברים נחווים יחד, נוצרת התנגשות בין היותנו קורבן ותוקפן, ומצב זה עלול לשבור את הנרטיבים הפנימיים שלנו ואת התחושה הבסיסית של היותנו טובים (שם).

הכאב של המצב שבו אנו חוות טראומה יחד עם פציעה מוסרית עלול להוביל, אומרת רות, לכישלון להיות נוכחות כפי שראוי, וכפי שהיינו רוצות. שכן העדות לטראומה, כפי שכותבת הרמן, דורשת מאיתנו דרישה מוסרית: להתייצב לצד הנפגעים, להשתתף בכאבם, וגם לפעול באופן אקטיבי לקיים את הזיכרון ולשנות את המציאות (הרמן, 2017, עמ' 89). במציאות העכשווית אנו ניצבות מול דינמיקות אלה. כמטפלות אנו פוגשות בקליניקה הגנות מפצלות עוצמתיות, וכקהילה של אקטיביסטיות אנו פוגשות בתוך עצמינו ובינינו נקודות עיוורון. מטופלות מביעות אשמה כבדה, ושואלות: איך אוכל לחיות עם העובדה שלא התנגדתי למלחמה? איך אני יכולה לישון בלילה כשאני לא עוזבת הכל ונאבקת למען השבת החטופים? רות מזמינה אותנו לחשוב כמטפלות איך נוכל ללוות את הכאב של ההתנגשות המציפה של עמדות התוקפן והקורבן, ואיך נוכל כאקטיביסטיות להיות זו לזו קהילה תומכת. היא מציעה שבתנאים של ליווי ותמיכה קהילתית  אולי תוכל להיות בנו הבנה לרגעי כישלון, ומודעות שתאפשר לנו להתרומם מהם.

מקורות

לואיס הרמן, ג'ודית (2017). טראומה והחלמה, הוצאת עם עובד.

Alareer, R. R. (2014). Gaza Writes Back: Narrating Palestine. Biography, 37(2), 524-537.

Roth, J. (2023, October 7). Awakening, paralysis, and disorientation in the face of overlapping implications: What’s at stake psychologically? [Lecture]. Psychology and the Other.

ומה אם האם שהפקירה אותנו היא לאו דווקא האם החורגת? / אסתר רפפורט

מטופלת שאקרא לה תאיר מתייפחת על הספה. היא לא מסוגלת, לדבריה, לשאת את ההתכחשות שלUN Women, ארגון הנשים של האו״ם, לאונס הנשים הישראליות שביצעו אנשי החמאס ב-7.10. היא מרגישה זעם וחוסר אונים, ונראה שההתכחשות הזו מממשת עבורה חרדה עמוקה וראשונית. אני עובדת עם תאיר שנים ארוכות ויודעת למה העדר ההכרה באלימות המינית שהתרחשה גורם לה לכאב כה עז. כנערה, היא עצמה נפגעה מינית מקרוב משפחתה של אמה ועל אף שבאומץ רב שיתפה את שני הוריה במה שעברה, שניהם ניסו לטשטש את הפגיעה בה ולהציגה כאירוע טריוויאלי וחסר משמעות. 

אני חשה כאב ודאגה. קיוויתי שלא תרגיש כך יותר לעולם. אני נעה בכיסא, מתקרבת אליה ומתכופפת לעברה, בתקווה שתחווה את הנוכחות שלי כמיטיבה ושלא תרגיש הפעם לבד מול הפגיעה וההכחשה. 

אך בו בזמן, בתוך תוכי, אני שואלת שאלות. האם העדר ההכרה על ידי ארגון הנשים של האו״ם באלימות המינית שביצע החמאס היה פוצע אותה כל כך לולא הייתה מכונת ההסברה הישראלית מנכסת את הפשעים האיומים שבוצעו בישראליות בניסיון לגייס תמיכה בינלאומית בלחימה בעזה? איך נהיה האו״ם, ארגון שישראלים וישראליות רוחשים לו עוינות בשגרה, ונוטים להתעלם מתפיסותיו ומעמדותיו בנושאים שונים, שחקן בעל השפעה כה עצומה על חיי הנפש של נשים ישראליות? למה לא יכולים ארגוני הנשים הישראלים עצמם לשאת עדות ולענות על הצורך החשוב בהכרה? כלומר, למה התמקדו פמיניסטיות רבות בישראל בעובדה שאו״ם נשים לא נתן הכרה ולא ביכולתן ובחובתן המוסרית שלהן עצמן לתמוך בנפגעות ובמי שמזוהות איתן? אין זה פלא שהעדר ההכרה פוגע ומערער - אבל למה יש משקל כבד במיוחד דווקא להכרה של ארגון הנשים של האו״ם ושל ארגוני נשים בינלאומיים שבשגרה נשים ישראליות לא מנהלות איתם אינטראקציה כלשהי? 

אני חושבת גם על הנשים הישראליות בשבי חמאס, שנאלצות להתמודד, לצד האלימות המינית ואובדן השליטה הכמעט מוחלט שמאפיין חיים בשבי, גם עם ההפצצות המחרידות של צה״ל. 

האם כאבה העמוק והאותנטי של תאיר - ושל נשים רבות אחרות  - הועתק ממסלולו המקורי? האם הוא מגויס ומולאם לטובת הצדקת מלחמת הנקמה, אחת הרצחניות בהיסטוריה המודרנית? במחזה של חנוך לוין ״מלכת האמבטיה״, מ-1970, החושף את המיליטריזם והלאומנות עליהם מושתתת התרבות הישראלית, הדמויות מסיימות משפטים בעלי תוכן נייטרלי במילים ״לתפארת המדינה והלאום״. למשל, "כעת אני מתמחה באוניברסיטה ביסודות משפט נזקי מלחמה ומתכננת חיי אור ונחת לתפארת מדינת הלאום" (ח. לוין, 1969/1987, עמ' 66). האם גם תאיר כואבת את כאבן של נפגעות האונס לתפארת מדינת הלאום? 

אך תהיה זו טעות לחשוב שתאיר רק פאסיבית, רק מנוצלת על ידי  הגופים  והאידאולוגיה אותם היא משרתת. בחשיבה של לואי אלתוסר, האידאולוגיה מאפשרת לפרט להתהוות כסובייקט (Althusser, 1971). כמו הדמויות של לוין, שמתגייסות מרצון לשרת את המדינה והלאום  בכל הבחירות שלהן, גם תאיר מתגייסת מרצון. היא מעוניינת להשתייך לעם ולמדינה בעלי זהות חיובית, כך שגם זהותה העצמית תוכל להיות חיובית. לשם כך, היא מייחסת זלזול והזנחה של נשים ישראליות לארגון הנשים של האו״ם ולא למדינת ישראל, שהזנחת תושבי העוטף על ידה וזלזולה בבטחונם הם שחשפו את הנשים הישראליות לפגיעות האיומות. המהלך הזה מאפשר לה להרחיק מעצמה את אובייקט האם המזניחה ולשמר את הזדהותה החיובית עם המדינה. אני מוצאת את עצמי תוהה האם תצליח תאיר להתייצב לצידן של נפגעות האלימות הקונקרטיות, הנמצאות בשבי והזקוקות נואשות להפסקת אש כדי להשתחרר, או שמא הזדהות חיובית עם אם/מדינה מזניחה תמנע אפשרות של סולידריות אמיתית עם הנפגעות? 

מת׳יו באוקר מבקר תפיסות תרבותיות אותן הוא מכנה ״אידאולוגיות החוויה״ (Bowker, 2016). על פי אידאולוגיות אלה, חוויה רגשית עמוקה מגלמת בתוכה אמת והפרט שחווה אותה אינו נדרש לחשוב על המשמעויות של החוויה ועל הקשרה הרחב- החוויה עצמה נתפסת כאמת, ואילו חשיבה על הקשרה ומשמעויותיה נתפסת לא פעם כמזהמת את האמת. לדבריו, תיאוריית הטראומה העכשווית מהווה אף היא אידיאולוגיית חוויה הגורסת שהחוויה הטראומטית כשלעצמה מאפשרת גישה ישירה לאמת. 

תאיר היא אישה מרשימה שלמדה במשך השנים להקשיב ולדאוג לעצמה. היא מגדירה את עצמה כציונית גאה, ורואה את מדינת ישראל ואת צה״ל כטובים ביסודם ואת עצמה כמחויבת לתרום להם. לאורך חודשי ההפיכה המשטרית והמחאה, בה השתתפה באופן אקטיבי, האמון שלה במדינה התערער והיא אף שקלה הגירה. האכזבה מהממשלה ומהמדינה בכללותה - בייחוד מתהליכי ההדתה ומהדרת הנשים מהמרחב הציבורי - חוללו בתוכה שבר עמוק. החוויה המתהווה של ניכור ואף רתיעה מהיבטים רבים של ישראליות נהייתה עבורה מאיימת, אל-ביתית. המתקפה של החמאס, לעומת זאת, הידקה את זהותה הלאומית וכיום היא חשה מוטיבציה גבוהה להמשיך לחיות בישראל ולשרת את הקולקטיב הישראלי. הרוע הועתק מהמדינה אל ארגון הנשים של האו״ם באופן שאיפשר חזרה נטולת האמביוולנציה לחיקה של המדינה. 

בבואי לשאת עדות לכאבה העמוק של תאיר, אני נדרשת להאמין לה ולדאוג לה. הדהוד אמפתי שמתחולל בה נוכח עדויות על פגיעות מיניות מחרידות הוא ראשוני לא פחות מבכי בו מגיבה תינוקת לבכי של תינוקת אחרת. אך בניגוד לבכי של התינוקת, שמאחוריו עומדים נוירוני מראה, מאחורי המחאה של הישראליות על שתיקת ארגון הנשים של האו״ם וארגוני נשים בינלאומיים אחרים עומדים תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים מורכבים עליהם נצטרך להמשיך לחשוב, בחדר הטיפול ומחוצה לו. 

מקורות 

ח. לוין. (1987/1969). מלכת אמבטיה. בתוך י. מלצר, מ. מלצר, מ. פרי (עורכים), מה איכפת לציפור: מערכונים ופזמונים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Bowker M. H. (2016). Ideologies of Experience: Trauma, Failure, Deprivation, and the Abandonment of the Self. Routledge.

Althusser L. (1971). "Ideology, and Ideological State Apparatuses (Notes towards an Investigation)". In Lenin and Philosophy and Other Essays. Aaker books. New York.

כשהקירות רועדים – פסיכואקטיביזם ושמאלנות אחרי ה-7.10 / טובה בוקסבאום

בדברים שלי אני מבקשת להזמין אתכן למסע פנימה אל יסודות הנפש השמאלנית שלי, הפסיכואקטיבית, מקווה שיהיו מי מכן שימצאו בדברים הד למתרחש בנפשם בעת הרעה הזו.

ה-7/10 מימש את האימה האולטימטיבית עבורי כבת לניצולי שואה כאילו כל חיי הכנתי עצמי לקטסטרופה , לטבח הזה לשאלה היכן מסתירים את הילדים...

ולנוכח האימה אני מאלצת את עצמי להשתהות, להסתכל פנימה, לחשוב, להתמודד עם טענות ושאלות שמוטחות כלפי, עם ה"התפכחות" של אנשי שמאל שאומרים "כולם חמאס", "החמלה שלי נתונה עכשיו רק לבני עמי" ואילו אני מסרבת לדחוס את החמלה לגבולות ההשתייכות השבטית – אני בוכה עם אמא שאני מכירה שאיבדה את בנה החייל בעזה, אך בה בעת גם מחזיקה בראש ובלב חברה פלסטינית ישראלית שכל משפחת אחותה נמחקה בהפגזת טנק בעזה.

ואני אומרת לעצמי: קרה כאן משהו בסדר גודל שמשנה לאנשים תודעה... תקשיבי!...תפקחי עיניים - אולי יש לך נקודות עיוורון ...

למשל מול הטענה - "בין תושבי הנגב המערבי יש כל כך הרבה אנשי שמאל פעילי זכויות אדם שנרצחו, יקיריהם עונו ונרצחו , נחטפו – אז איך עוד לא נפל לך ולחברות שלך האסימון?!"

לזה האמת מצאתי מהר מאד תשובה- אמונה בערכי שמאל והומניזם היא לא תעודת ביטוח כנגד ההשלכות הרצחניות של כיבוש בן 56 שנה.

עזרה לי כאן יעלה רענן, פעילת שלום ותיקה, שהסתתרה שעות בממד בקיבוץ כיסופים יחד עם הבת שלה בעוד המחבלים מסתובבים בבית, ולאחר שניצלה ממשיכה בדרכה כפעילת שלום. לאחרונה כתבה בפוסט : "אילו הייתי משנה את עמדתי בגלל שאני אישית חווה את האלימות הקשורה למלחמה – איזה מין אדם אני?".

ובנושא הגינוי - הפלסטינים נדרשים לגנות, אנשי שמאל נדרשים לגנות גינוי נטו – בלי קונטקסט, אלא שלא ניתן לנתק את הטבח מהקונטקסט של הכיבוש. מעשי הטבח של אנשי החמאס בתושבי הנגב המערבי הם פשעי מלחמה מהגרועים והמזעזעים, ואין דבר שמצדיק אותם, גם לא הכיבוש הממושך, אך בה בעת אני מתקשה לקבל שיש הצדקה מוסרית כלשהי לפשעי המלחמה של ישראל בעזה.

 יש לי בטחון מלא בחברי ובשותפי לדרך הפיוס והשלום על כך שהם מתנגדים למעשיי אנשי החמאס ב-7/10. דרישה שיגנו כמוה כהטלת ספק באנושיותם. ובכל זאת היו וישנם רגעים מערערים בשיח איתם, כאשר אני שומעת מהם הכחשות של הזוועות שהחמאס בצע.

הרגשתי הקלה גדולה לאחר שיח משמעותי שבו אחד מהחברים הפלסטינים אמר לי: "אנחנו רגילים להיות המוכים, לא הספקנו לקלוט שהפעם אנחנו המכים, להתאבל על זה, וכבר אנחנו שוב המוכים". דבריו הוציאו אותנו מהשיח המקטב , החזירו למרחב טראומתי אנושי משותף – להכיר בחלקינו התוקפניים  דורש גם תהליך של אבל, דורש זמן. זמן שישראל לא נתנה לעצמה לאחר ה-7/10 ולא לפלסטינים. ישראל גם כאשר היא מכה, אוחזת בדימוי עצמי של הקורבן, קורבן – אך פאראדוכסלית אף פעם לא חלשה.  ועל כן ישראל שהתגלתה בחולשתה ב-7/10 מגיבה בעוצמה נקמנית שלוחת רסן,  וכעומק החולשה כך עוצמת הנקמה הפעם.

פרופ' חביבה פדיה (2023), חוקרת תרבות ויהדות, מדברת על "התיאולוגיה הפוליטית" – על הסכנה שבאמונה באלוהים המתורגמת לאקטיביזם פוליטי, לנקמה ולפעולה בשמו של אלוהים ולמען מטרותיו. נקמה מבקשת להשיב לאחור את הזמן, לתקן  מעשי ידי אדם שלא ניתנים לתקון ע"י אדם, והיא מחוללת מעגלי נקמה אינסופיים.

וכך אחרי כל שיחה ואחרי כל קריאה של התפכחות אני חוזרת ואומרת לעצמי – זה הרי לא יוביל למשהו חדש. כל כך הרבה פעמים קראו לכתישה, למחיקה למיגור החמאס וחפים מפשע נהרגו בעזה, אך התמיכה בחמאס רק גברה, למה לעזאזל שזה יעבוד הפעם?! עזבו אותי, אני לא אסטרטגית וברור שהעמדה שלי כלפי פתרון הסכסוך יוצאת מנקודת מבט  הומנית, אך גם מומחים רבים, לדוגמא מתי שטיינברג מומחה לסוגיית הלאומיות הפלסטינית ולאסלאם הפנדומינטליסטי ויועץ לשעבר לשעבר לראשי בשב"כ, עמי איילון ואחרים - טוענים שאין מוצא לסכסוך מלבד הסכם מדיני.

 לפעמים הומניות ואסטרטגיה נפגשים.

וככה התחלתי לחוש כמו בית בן שתי קומות – הקומה העליונה מטולטלת נרעדת ונסדקת – אך כל פעם שיורדת ובודקת את היסודות הם יציבים עומדים על תילם – מחזיקים את מה שמתרחש מעליהם, מעניקים לי את תחושת הבטחון גם כאשר המציאות מתקיפה בעוצמה את הגוף, הנפש והמוסר.

הד לשיח הפנימי מצאתי אצל מיקולינסר וברנט (2005), הכותבים על "דגמי עבודה פנימיים" –בתאוריית ההתקשרות של בולבי. כפי שישנם סגנונות התקשרות לאחרים משמעותיים, כך ניתן גם לחשוב על סגנונות התקשרות לרעיונות המעצבים ומנחים את האמונות שלנו ביחס לעצמנו וביחס לעולם. אני חשה שההתקשרות שלי לערכי השמאל היא בעלת איכות של התקשרות ראשונית בטוחה והיא נמצאת איתי גם כאשר המציאות החיצונית מתערערת. אולי כאובייקט פנימי מופנם וטוב שנמצא ומנחה ומנחם אותי ברגעי קושי ומצוקה.

וכך כנגד  האשליה הישראלית  הקולקטיבית שבטחון מושג ע"י צבא – אני חשה חרדה עמוקה מההתקפה חסרת הגבולות של ישראל על תושבי עזה. מראה אזרחים ואזרחיות מסתובבים ברחובות בחזה נפוח ורובה תלוי להם על כתפם מחריד אותי. את תחושת הבטחון שלי אני שואבת מקרבה לישראלים ולפלסטינים שנפשם יושבת על יסודות דומים לשלי ואני חשה שיחד אנחנו מצליחים להסתכל אל מעבר למציאות המדממת.

לסיום אני רק מבקשת לומר שכמי שעובדת בגישה של טיפול מודע הקשר – ההקשר החברתי, הפוליטי והתרבותי נוכח תמיד בשיח, על אחת כמה וכמה בתקופת המלחמה. לעיתים ברקע, לעיתים בשיח גלוי ועמוק ולעיתים רק באמירה, במשפט , כמו "גם שם בעזה יש ילדים... ", אמירה שבמיוחד בתחילת המלחמה זכתה לתגובות כעס. טיפול אחד התפוצץ לאחר שלא הסכמתי עם המטופל שמי שאחראים לטבח באנשי העוטף הינם אנשי המחאה. ויש מי שאומרים לי – רק כאן אני יכול לדבר עם יהודייה בביטחון על מה אני מרגיש בימים האלו.

אני מקווה שאנחנו מייצרות כאן בשיח הערב מרחב בטוח לדיבור ולשיתוף.

מקורות

ברנט א. ומיקולינסר מ. (2005). תאוריית ההתקשרות. פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=565

פדיה ח. (2023). תאולוגיה פוליטית, קנאות דתית ואחווה /שי לביא משוחח עם פרופ' חביבה פדיה. מכון ון ליר.

https://www.youtube.com/watch?v=YUgMhz1DcU4

על חמלה ומלחמה / רתם זמיר

"להרגיש חמלה פירושו לא רק להשתתף בצערו של הזולת אלא להרגיש יחד עמו כל הרגשה אחרת: שמחה, חרדה, אושר, כאב. סוג זה של חמלה... פירושו אם כן יכולת אמפטית מירבית, אמנות הטלפתיה הרגשית, זהו הרגש העליון בסולם הרגשות".

                                                             מילן קונדרה / הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, עמ' 20-21

אני רוצה לדבר על הסבל האישי והחברתי שכרוך בהתפוררות החמלה. החמלה שלנו כלפי האחרות והאחרים וכלפי החלקים הפצועים של הנפש שלנו, היא רכיב מהותי, מכונן בעיני, של הסובייקטיביות האנושית. היא מה שמאפשר לנו לשמור על צלם אנוש, על going on being, בעיקר בתקופות כאלו.

אשתף אתכן בוינייטה קצרה. (כל הפרטים המזהים טושטשו כמובן).

עמית, גנן במקצועו, פעיל לשעבר ב"לוחמים לשלום" מגיע אלי לחדר מוצף, רצוץ ומותש. ראשו מושפל. "אני לא יכול להכיל את כל זה, פשוט לא יכול". משפחתו וחבריו תושבי עוטף עזה, שם נולד וגדל. הוא מוצא את עצמו במשך שעות ברשתות החברתיות קורא על ההרג, בוכה על ילדים הרוגים מהישוב בו גדל ועל הילדים ההרוגים בעזה. מרגיש בה בעת שייך אבל גם זר ומוזר בסבל שלו, שרק חלקו מקבל הכרה ולגיטימציה מהסביבה.

בפגישה הוא נזכר בהתרחשות מהשירות הצבאי שלו, פניו של ילד מפוחד שהולכים איתו מאז לכל מקום. הוא פוגש את הפנים האלו שוב ושוב בפניהם של הילדים בתמונות שניבטות אליו מהמסכים. הוא מנסה לזרוע פשר בחורבן שהוא רואה מסביב. מרגיש בודד מאי פעם.

הקשבתי לו, מרגישה בתוכי את הכאב הפועם שלו. הצעתי שנסבול לרגע ביחד. עמית הרים אלי את פניו, רואה לראשונה בבירור את פני. ונושם...

"הפנים (של האחר) מבקשות אותי ומצוות עלי" (1961, עמ' 74), כך טוען לוינס. הציווי שלהן הוא ציווי מוסרי, עוצמתי. הציווי "לא תרצח". לוינס מתכוון לרצח קונקרטי ומטאפורי. ההענות לקריאה של הפנים היא האחריות לאחר.

האחריות שלנו לזולת, אחריות שלוינס מגדיר אותה כאינסופית, אותה אחריות שלתפיסתי מצויה ביסוד שבועת ההיפוקרטס שלא נכתבה של נשות ואנשי הטיפול, אבל מעבר לזה ביסוד הקיום האנושי שלנו, עומדת במבחן בימים האלו. הפציעה המוסרית ("Moral injury"; Shay, 1994) שעמית חווה פועמת בלב הכאב האישי והקולקטיבי של כולנו ומתמזגת עם החרדה, הפחד, העצב והכאב השורים בכל.

בפראפרזה על דבריו של דוסטוייבסקי בספרו "האחים קאראמאזוב", טוען לוינס ש"כולנו אחראים על הכל ועל כולם, ואני יותר מכל האחרים" (לוינס, 1982; עמ' 77).

האחריות היא היסוד הערכי של החמלה. האחת מובילה אל השניה. הקשב למקורות הכאב מאפשר ומצריך התמקמות נוקבת, אמיצה אל מול האחריות המוסרית שלנו. האחריות הזו מערערת, אבל גם מגינה מפני  ה"חירות הרצחנית" (ביטוי של לוינס שמקבל משמעות אקטואלית ונוראית בימים אלו), מפני קיום אנושי עקור ועקר שלא מכיל את האחרות שבחוץ ובפנים.  

ג'סיקה בנג'מין, (Benjamin, 2004, 2021), בהתייחסותה לפציעה המוסרית כחלק אינהרנטי לטראומה, עומדת על ההבדלים בין צפיה פסיבית מן הצד בפגיעה בזולת, לבין עדות אותנטית. שורש הפגיעה טמון בהעדר ההכרה בסבלו של האחר אך גם בפגיעה בתוך החלקים המורחקים, "האחרים" של העצמי. הפגיעה הזו מתאפשרת דרך הפיצול המתמשך בין הפוגע לנפגע, אנחנו והם, doer ו-done to. תיקון טראומה קולקטיבית ואינדיבידואלית מצריך אמון במה שבנג'מין מכנה "השלישי המוסרי", כלומר האמונה בכבודם של כל בני האדם באשר הם, באינקלוסיביות של הקהיליה האנושית, באחריות שיש לכל אחד ואחת מאתנו עבור אחינו בני האדם, והמחוייבות לשמור על החוקיות המוסרית של העולם והחברה האנושית.

אני רוצה להציע תנועה טרנספורמטיבית, אישית וחברתית- מניתוק למגע עם הדברים, מאשמה לאחריות, מסבל לחמלה. ההכרה בפציעה של האחרות והאחרים, הקרובות והרחוקות, לצד ההכרה במקומות הפצועים שלנו עצמנו היא קשה מנשוא. ההתייצבות מול הסבל בחמלה אבל גם מתוך נקיטת אחריות היא קשה עוד יותר. היא מצריכה מאתנו החזקת דיאלקטיקה פנימית וחיצונית מורכבת מאין כמותה. להרגיש סבל מבלי להתמסר לעמדת הקורבן. להרגיש זעם מבלי להיבלע בעמדת התוקפן. לחמול בה בעת על החלקים הפצועים והזועמים, ולהבין ששניהם כרוכים ושלובים זה בזה בהכרחיות הבלתי נמנעת של מציאות חיינו, החיצונית והפנימית. אני חושבת שזאת משימה שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בה לבד. אני מקווה שנוכל לעמוד בה ביחד.

מקורות

לוינס, ע. (1961/2010). כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. ירושלים: מאגנס.

לוינס, ע. (1982/2003). אתיקה והאינסופי; שיחות עם פיליפ נמו. ירושלים: מאגנס.

קונדרה, מ. (1984/1985). הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. תל אביב: זמורה ביתן.

Benjamin, J. (2004). Beyond Doer and Done to: An Intersubjective View of Thirdness. The Psychoanalytic Quarterly, 73(1), 5-46.

Benjamin, J. (2021). Is acknowledgment (recognition) a useful perspective for psychosocial activists? Crossing- Journal of psycho-political and cultural thought (2). https://www.hebpsy.net/...article=3115