מזווית המטופל - פוסטים

אני לא יודעת אם לקרא לזה לילה, או סתם חושך אין לי מושג איפה את עכשיו אם נכנסת לישון כבר, אם את נמצאת באהבת לילה עם האיש המאושר שחולק איתך...

'זה בסדר אני אחזיר לך את הארבעים שניות האלה בסוף המפגש' * אם אני חוזרת ובעלי נרדם אני קורעת אותך * 'אני פה שומרת על שתינו' * המדף הזה מלא אבק...

'דוגרי אין לי כח לשמוע אותך היום, יש מצב את שותקת 20 דק '?' 'תקשיבי נגמר לי הטישו תעשי טובה אל תבכי היום' 'רוצה אחרי זה לעלות אלי לקפה?' 'אני...

'אני מתחילה קורס באיך להתחמק משאלות מביכות. נאלץ להזיז את פגישתנו' 'יש לי כרטיסים להופעה של תזמורת שלוותא . קבלי את התנצלותי ' 'קבעתי פגישה...

הי... מישהו שם? יש למי לכתוב בכלל? קר ועצוב לי כמו ילדה אבודה בגשם כן אני יודעת שאני לא ילדה, ואין בחוץ גשם רק רוח שצולפת בפנים גם זה כואב, לא...

מוצש או מותש איך שתרצי.. אופף אותי מצב רוח טורדני ומסעיר בא לי כל כך כל כך להיות מולך בקליניקה, בשקט של המבט שלך תחת האור הצהוב כשהשעון העגול...

לילה... וראשי נודד אל ביתך אל מנגינת נשימות משפחתך. היצוקה מגופך, ברואה מתאייך אל פעימות המישהו שישן איתך באותה מיטה בפייסבוק גיליתי...

גיהנם כואב הוא תחילתו של התהליך הטיפולי שלי, הממוקם בעבר הלא רחוק בו הנוף המרכזי בחיי הוא סדין צבעוני מעל ראשי, וכרית ספוחה בדמעות שחורות...

סיום שבועיים בלעדייך דלת הקליניקה נושקת למשקוף נסגרת אחרינו גופי נושם באטרף לריח הטריטוריה שלך את נעה לידי, צועדת פנימה, אני שונאת כל...

את מופיעה לי משומקום, במרחבים ירוקים אני רצה אחרייך את בגבי אליי... מידי פעם שואגת לכיווני ורצה ובורחת אני שואגת לכיוונך חזרה ככה שעות בסוף...

בהפוגה שלקחנו מהמפגשים אני דומה לחתול המסתובב סביב זנבו במעגלים... נסער, פוחד, מחפש קרקע לחרוט ללבה את האימה בציפרניו אני תלויה במבטך עד כאב,...

אני עפה, ציפור גדולה פורשת כנפיים היא פתאום אני.. דואה על פני ים רחב מלוח קוצף בגלים כחול עמוק דממת מרחביו בועטת בכאבי, בדמיוני לאורך מימיו...

מה שמפתיע אותי בעצמי הוא היכולת להשתכלל נו.... יש לזה שם.. היפר ונטילציה.. כתבתי את זה נכון? כן, מוכר, מוכר מאופיין אצלי בדופק מהיר כשלב ראשון,...

יום אחד תמותי ואני אביט אחרייך אחייך את חיוכך, אזכר בעינייך אני אהיה יתומה דומעת שוב בעולם ענק כמו לפני שהכרנו אני אשתוק מאותו הרגע...

אני בוכה, אני כותבת לך ובוכה לא משום שאת יכולה לעזור עכשיו לא עכשיו ולא בכל רגע מימות השבוע אלא כי הלב הרותח שלך דומע אתי בלי מלים וכי החומר...

את הכותרת כסטטוס כתבה נערה שמעולם לא הכרתי שלחשה לעולם ב6 מילים מסות של כאב, ואז שתקה ללא דופק. מרצונה. אני מקדישה את הפוסט באהבה לכל אדם...

המטפלת שלי נפגשה עם הבלוג לראשונה היום ואני מרגישה אותה כמו עומדת חשופה מול מאות קוראים שמביטים בעיניה ה'בהירות' ה'עמוקות' עמוק אל תוך הקליניקה...

אני נכנסת אל הבית, אמא מחבקת חזק זו האמא ברירת המחדל שלי אני עטופה בזרועותיה, נצבטת.. הלוואי שהיית את אמא שלי.. הלוואי שבמקום שעה...

עולמות שקטים של כאב זרועים בצמחיה צפופה תת קרקעית / שמש מילותיי הגדולות מתגלגלת לאורך השמים.. מעריבה אל קו האופק.. / צליליי דועכים...

הרגע שבו התיישבתי בכסא, שידעתי ששייך למטפל, כלומר לי, היה רגע מטלטל. עוד לא היה איתי אף אחד בחדר. רק אני והגלשן, כלומר הכסא עליו ישבתי, ועוד...

כאנשי טיפול אנחנו לא כל כך אוהבים לחשוב על העבודה שלנו, ובעיקר על האבחנות שאנו נותנים כתלויות קונטקסט תרבותי. אך מפעם לפעם ההיסטוריה פותחת...