היקשרות אמביוולנטית: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות
אפרת ליה שחף
מאמר זה מציג תקציר ותובנות מתוך הפרק השלישי בספר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" מאת דיאן פול-הלר (Heller, 2019), אך אינו תחליף לקריאתו המלאה. מומלץ למי שמתעניין להעמיק בנושא לעיין בספר המקורי או להשתתף בסדנאות שהיא מציעה.
בהמשך לשלושת המאמרים הקודמים "מבוא לטיפול עצמי בטראומה היקשרותית", "טכניקות ותרגילים לפיתוח היקשרות בטוחה" ו-"היקשרות נמנעת: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות" (שחף, 2025), המאמר הנוכחי מרחיב את הדיון בטכניקות ותרגילים מעשיים עבור המאופיינים בהיקשרות אמביוולנטית, בהתבסס על ספרה של דיאן פול-הלר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" (Heller, 2019).
סיפורם של ג'ורג'יה והנרי, כפי שמתואר בספרם של אמיר לוין ורייצ'ל הלר "היקשרות: צור את מערכת היחסים המושלמת שלך בעזרת שלושת סגנונות ההיקשרות", ממחיש את האתגרים במערכת יחסים בין בני זוג בעלי סגנונות היקשרות שונים (Levine & Heller, 2010, pp. 177-182). ג'ורג'יה, בעלת סגנון היקשרות אמביוולנטי-חרדתי, והנרי, בעל סגנון היקשרות נמנע, מצאו עצמם בעימות מתמשך סביב תקשורת יומיומית.
הפער בין צורכיהם היה ניכר: ג'ורג'יה חשה בדידות וזנוחה בשל חוסר המענה של הנרי להודעותיה במהלך יום העבודה, בעוד הנרי חש מוצף ומותקף מהדרישות התכופות שלה לתשומת לב. תחושת הניתוק גרמה לג'ורג'יה להגביר את ניסיונות ההתקרבות, מה שרק העצים את נטייתו של הנרי להתרחק.
נקודת המפנה הגיעה כאשר שניהם החלו להבין את דפוסי ההיקשרות שלהם. הנרי הפנים כיצד התעלמותו והתגובות הקצרות שלו פגעו בג'ורג'יה, וג'ורג'יה הבינה שדרישותיה המתמידות למעשה דחפו את הנרי להתרחק. היא גם גילתה שהנרי אכן חושב עליה במהלך היום, אך מתקשה לשמור על קשר רציף בשל עומס העבודה.
הפתרון שמצאו היה פשוט ויעיל: יצירת הודעה מתבנית קצרה שהנרי יכול היה לשלוח בקלות בכל פעם שחשב על ג'ורג'יה. פתרון זה הפחית משמעותית את חרדת הנטישה של ג'ורג'יה ואת תחושת ההצפה של הנרי, ואפשר להם להנות מזמן איכות משותף בסוף יום העבודה, ללא מתחים מצטברים.
התפקיד של קביעות האובייקט והתמדת האובייקט
להבנת שורשי ההיקשרות האמביוולנטית, עלינו להתבונן בשני מושגים התפתחותיים מרכזיים: קביעות אובייקט (Object Permanence) והתמדת אובייקט (Object Constancy). מושגים אלה מתפתחים בשנות החיים הראשונות ומשפיעים עמוקות על יכולתנו ליצור קשרים בטוחים.
עד גיל שנה וחצי בקירוב, תינוקות טרם פיתחו קביעות אובייקט. בשלב זה, כשדמות מטפלת יוצאת מטווח הראייה, היא פשוט "נעלמת" מעולמו של התינוק. עם התפתחות קביעות האובייקט, הילד מתחיל להפנים שהדמות המטפלת ממשיכה להתקיים גם כשאינה נראית - למשל, כשאמא הולכת למטבח, הילד מבין שהיא עדיין קיימת ושסביר שתחזור.
במקביל מתפתחת גם התמדת האובייקט - ההבנה שכשהאם חוזרת, היא אותה אם שעזבה. יכולות אלו מאפשרות לילד לפתח תחושת רציפות בקשריו עם דמויות משמעותיות, ובלעדיהן קשה לבנות מערכות יחסים יציבות.
כשילדים חווים טיפול בלתי עקבי, ההתפתחות של שתי יכולות אלו עלולה להיפגע. חשוב להבין שילדים שפיתחו היקשרות אמביוולנטית לא בהכרח סבלו ממחסור באהבה - לעתים קרובות הם זכו לרגעי קרבה ואהבה משמעותיים עם הוריהם. הבעיה נעוצה בחוסר העקביות: לעתים צרכיהם נענו ולעיתים לא, בדומה להטלת מטבע שתוצאותיה בלתי צפויות.
תופעה זו נוטה להימשך בין דורות, כשהורים שנושאים פצעי היקשרות לא מעובדים מעבירים אותם, לעתים שלא במודע, לילדיהם. ההורות עצמה מזמנת הזדמנויות רבות לשחזור דפוסים ישנים, וכך הפצע ההורי הופך לפצע של הדור הבא.
לכן חשוב במיוחד שאנשים שחוו חוסר עקביות בילדותם יזכו לחוויות מתקנות של מחויבות, יציבות ואמינות במערכות היחסים שלהם. התרגילים המוצעים במאמר זה נועדו לסייע בתהליך הריפוי הזה.
ויסות רגשי משותף לקוי (Insufficient Co-regulation)
מחסור בוויסות רגשי משותף הוא אחד המאפיינים המרכזיים של היקשרות אמביוולנטית. בעוד שילדים עם היקשרות בטוחה מקבלים מהוריהם מרחב מוגן לחוות ולעבד רגשות שונים, ילדים שמפתחים היקשרות אמביוולנטית חסרים את התמיכה העקבית הזו.
ויסות רגשי (Affect Modulation) - היכולת לנווט בין מצבים רגשיים שונים - מתפתח באופן אופטימלי כאשר ישנו הורה קשוב ויציב שמלווה את התהליך. בהיעדר ליווי כזה, אנשים עם היקשרות אמביוולנטית:
- מתקשים לפתח מנגנוני ויסות עצמי.
- נשענים באופן מוגזם על אחרים לוויסות רגשותיהם.
- פונים לאחרים כדי למלא צורך רגשי עמוק שלא קיבל מענה בילדותם.
פרדוקס מרכזי בדפוס זה הוא שגם כשהם מקבלים את התמיכה שהם מחפשים, חווית הסיפוק מלווה בחרדה: קבלת העזרה מעוררת פחד מפני נטישה צפויה. כך נוצר מעגל קסמים שבו דווקא מילוי הצורך הרגשי מגביר את תחושת חוסר הביטחון, מתוך ציפייה שהקרבה תוביל בהכרח לריחוק.
ויסות רגשי מופרע (Interrupted Regulation)
ויסות רגשי מופרע הוא גורם מרכזי נוסף בהתפתחות היקשרות אמביוולנטית. התופעה מתרחשת כאשר רגעי קרבה רגשית בין הילד להורה נקטעים באופן פתאומי ובלתי צפוי. בדיוק כשהילד נפתח רגשית ומבקש חיבור, טיפוח וויסות רגשי, ההורה קוטע את החוויה - פעולה המערערת את תחושת הביטחון הבסיסית של הילד. לרוב, דפוס זה נובע מפצעי היקשרות לא מעובדים של ההורה עצמו, המועברים לילד באופן לא מודע.
השלכות הוויסות המופרע ניכרות בבגרות בצורת היקשרות טרודה (Preoccupied Attachment). במצב זה, האדם:
- עסוק באופן אובססיבי במערכות היחסים שלו
- מתקשה לחוות ביטחון בקשרים
- זקוק לאישור מתמיד להפגת חרדת נטישה
מטא-אנליזה מקיפה של 53 מחקרים (Dagan et al., 2020) חשפה ממצאים מעניינים:
- לא נמצא הבדל משמעותי ברמות החרדה בין היקשרות בטוחה ולא-בטוחה באופן כללי.
- אולם, אנשים עם היקשרות טרודה (Preoccupied Attachment) הציגו רמות חרדה גבוהות יותר בהשוואה להיקשרות בטוחה או נמנעת-מבטלת (Dismissing-Avoidant).
- רמות החרדה הגבוהות ביותר נמצאו בקרב אנשים עם היקשרות לא-מאורגנת-טרודה (Unresolved-Preoccupied-Attachment).
ממצאים אלו מדגישים את חשיבות הזיהוי המדויק של דפוסי ההיקשרות בטיפול ובמניעת חרדה.
מחקר פרוספקטיבי (Lyons-Ruth, 2008) של ליונס-רות, בחן את השפעתם של שלושה גורמים על ההתפתחות המאוחרת של הפרעת אישיות גבולית: 1. חומרת ההתעללות בילדות; 2. פגיעות גנטית לסטרס (האלל הקצר של ה-Serotonin transporter polymorphism) ו-3. איכות היחסים בין הילד להורה בינקות, בילדות, ובהתבגרות. איכות היחסים בינקות, כמו חומרת ההתעללות, נבחנו שניהם לא באופן רטרוספקטיבי, אלא בנקודות זמן שונות בתהליך ההתבגרות של הילד. ליונס-רות התמקדה במיוחד בתופעה הנדירה של "הנסיגה" (withdrawal) של האם בסיטואציית הזר (Stranger Situation), המוכרת ממחקרי ההיקשרות. התצפית מתחילה כשהאם והתינוק משחקים יחד במעבדה, עד שבשלב מסוים האם יוצאת מהחדר למשך 2-3 דקות, ולאחר מכן חוזרת. התינוק בוכה במצוקה אך האם נעמדת ומהססת. לרגע, האם עושה צעד קטן, כמעט בלתי נראה, לאחור. הפתעה. הנסיגה ברגע כה קריטי. התינוקת שהתחילה לזחול לעבר האם בניסיון נואש ליצור מגע, קרבה וחום, עוצרת לפתע, כמעט קורסת, נשכבת על הרצפה ומתחילה לבכות ללא הפסקה. מסתבר כי להתנהגות אימהית זו, המכונה "withdrawal", יש תרומה משמעותית לניבוי הקריטריונים להפרעת אישיות גבולית כ-20 שנה מאוחר יותר. כלומר, ההיקשרות המוקדמת אינה רק זיכרון רגשי, אלא תבנית שמעצבת את תפיסת העצמי והיחסים עם האחר גם בבגרות.
גירוי-יתר (Overstimulation)
גירוי-יתר הוא תופעה הפוגעת בהתפתחות הרגשית הבריאה של ילדים. בתהליך למידת ויסות עצמי, ילדים זקוקים למרחב אישי שיאפשר להם לפתח את הקצב הפנימי והגבולות שלהם. התערבות הורית מוגזמת או ניסיונות לשמירת קשר מתמיד עלולים לשבש תהליך זה.
בתוכנית "World News Now" של רשת ABC בשנת 2011, הוצגה עבודתה של פרופ' ביאטריס ביבי (Beebe, 2000, 2006), פסיכולוגית רפואית קלינית, אשר חקרה דפוסי אינטראקציה בין אמהות לתינוקות. ביבי מצאה כי בשל הצרכים והאינטרסים האישיים של ההורים, הם לעיתים קרובות מתעלמים או אינם מבחינים בסימנים שהילד משדר כאשר הוא זקוק למרחב – כגון הרמת ידיים מול הפנים, הסבת מבט הצידה ועוד.
כאשר אמהות ממשיכות לגרות את ילדיהן למרות סימני הדחייה הללו, עלול להיווצר דפוס של "מרדף והתחמקות" (Chase and Dodge): האם מתעקשת ליצור קרבה, ואילו התינוק מגביר את ניסיונותיו להתרחק. במצב כזה, האם עלולה לפרש את ההתנהגות של הילד כדחייה או כחוסר אהבה כלפיה, בעוד שהתינוק חווה עומס חושי ורגשי שעלול לפגוע בו.
בכל גיל, זהו צורך טבעי לקחת הפסקה ממגע עין או מנוכחות פיזית לאחר תקופה של אינטראקציה בין-אישית אינטנסיבית, על מנת לשמור על איזון פנימי ולווסת את עצמנו רגשית.
כאשר אנו לומדים יותר על דינמיקות היקשרות – שלנו ושל אחרים – ומיישמים את הידע הזה מתוך חמלה, אנחנו מסוגלים לטפח היקשרות בטוחה במערכות יחסים שבעבר היו מלאות בחרדה, חוסר ביטחון או נטייה להתרחקות קבועה.
מאפייני ההיקשרות האמביוולנטית
כשם שאנשים עם סגנון היקשרות נמנע משוייכים לעיתים לתכונות מאתגרות, כך גם מבוגרים עם סגנון היקשרות אמביוולנטי עלולים להיות מתויגים לעיתים כנזקקים (needy), נוטים להיאחז (clingy), רגישים מדי (oversensitive), שתלטנים (controlling), דורשניים (high-maintenance) או מתוחים (high-strung). גם כאן, חשוב לי להתעלות מעל השפה השיפוטית ולבחון לעומק מה באמת קורה אצל אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, וכן לחקור דרכים שיכולות להקל על האתגרים המלווים דפוס זה. אנשים עם היקשרות אמביוולנטית באמת רוצים קשר, ולכן מערכת ההיקשרות שלהם מופעלת במלואה. הם זקוקים ליותר עזרה כדי להרגיע את הפעילות המוגברת של מערכת ההיקשרות שלהם - תהליך שבדרך כלל קל יותר מאשר אצל נמנעים, אשר זקוקים דווקא להפסיק ללחוץ על הבלמים המונעים מהם ליצור קשר, כדי לגלות מחדש את הגעגוע הטמון בהם לחיבור אמיתי.
לחץ בעקבות פרידה (Departure Stress)
נחזור לדוגמה של אמיר לוין ורייצ'ל הלר (Levine & Heller, 2010) על האישה החרדתית, שהיא אולי מעט סטריאוטיפית, ולבחון כיצד חווייתה שונה לחלוטין מזו של אדם עם סגנון היקשרות נמנע.
אנשים עם סגנון היקשרות נמנע חווים לעיתים קרובות מתח בתגובה להתקרבות רגשית או פיזית (Approach Stress). גם כשהם נמצאים עם אנשים שהם אוהבים, עצם הקרבה הפיזית עשויה לעורר בהם חרדה, כנראה בשל חוויות מוקדמות של פגיעות מצד דמויות מטפלות או תחושות חוזרות של בדידות בילדותם. כתוצאה מכך, הם עשויים להיתפס כקרים, מרוחקים ובלתי נגישים.
לעומת זאת, עבור אנשים עם סגנון היקשרות אמביוולנטי, החרדה מתעוררת דווקא ברגעי פרידה – גם כאשר מדובר בהיעדרות זמנית לחלוטין, כמו יציאה לעבודה או אפילו ביקור קצר בחדר הכושר. עבורם, להיות לבד, גם אם רק לפרק זמן קצר, עשוי לעורר מצוקה של ממש. כשהם נמצאים בקרבת בני זוגם או האנשים המשמעותיים להם, הם לרוב מרגישים בטוחים ונתמכים. אולם, ברגע שהאדם האהוב יוצא מהמרחב הפיזי שלהם, הספק עלול לחלחל, והם עלולים לחוות חשש בנוגע ליציבות הקשר.
כך למשל, פול-הלר מספרת שחברה שלה אמרה לה שבכל לילה, כאשר בן זוגה מתהפך לצד השני במיטה, היא חווה תחושת חרדה ונטישה. אפילו שינוי קטן כזה – כמו הסטת הגוף ממנה והלאה – מעורר בה תחושת אובדן, גם אם רגעים קודם לכן הם חוו יחד קרבה ואינטימיות עמוקה.
אם יש לך בן זוג, ילד או הורה עם סגנון היקשרות אמביוולנטי, כדאי לזכור שמעברים ורגעי פרידה עלולים להיות עבורם מאתגרים במיוחד. ייתכן שהתגובה שלהם לא תהיה מובנת לך, אך רגישות לתחושותיהם יכולה לעשות הבדל משמעותי. הבעת תמיכה ורוגע יכולה לעזור להם לווסת את המצוקה, גם במחוות קטנות של חום ונוכחות. כך למשל, פול-הלר מספרת שחבר שלה אומר לבִּתו בכל פעם שהוא יוצא לנסיעת עבודה: "אני שומר אותך בלב שלי, במקום שבו אני שומר את האהבה שלי אלייך בכל יום". מחווה כזו יכולה להעניק לאדם עם היקשרות אמביוולנטית תחושת ביטחון גם כאשר קיים מרחק פיזי.
חיפוש קרבה והתמקדות יתר בקשרים בין-אישיים
דפוס היקשרות אמביוולנטי נוצר כאשר ילדים גדלים בסביבה של הורות לא עקבית, דבר המוביל אותם להתמקדות יתר באחרים, ובפרט בדמות המטפלת המרכזית שלהם (Beebe, 2000, 2006). חוסר הוודאות בנוגע לזמינות ההורה יוצר פחד מתמיד מחוסר יציבות רגשית, מה שמוביל לרצון לשמר קשר מתמיד ולעיתים אף לפיתוח דפוסי תלות והיאחזות (clinginess). עם זאת, דפוס זה אינו נובע מחולשה או תלותיות גרידא, אלא מהתארגנות רגשית הסתגלותית שמטרתה להבטיח את המשכיות הקשר בעולם רגשי הנתפס כבלתי יציב.
חיפוש הקרבה הופך למנגנון מרכזי בוויסות רגשי אצל אנשים עם היקשרות אמביוולנטית. כאשר יכולות הוויסות הפנימיות אינן מפותחות די הצורך, מתפתחת הסתמכות על "וויסות חיצוני" (External Regulation), כפי שמתאר סטן טטקין (Tatkin, 2024). ויסות זה נשען על קבלת חיזוקים חיצוניים, אך אינו מוביל בהכרח לאיזון רגשי בר-קיימא, שכן הוא אינו מבוסס על ויסות אינטראקטיבי הדדי (Interactive Regulation).
השלכות הדפוס הזה באות לידי ביטוי לא רק במערכות יחסים זוגיות, אלא גם בהקשרים מקצועיים וחברתיים. אנשים עם רמות גבוהות של אמביוולנטיות נוטים להקצות משאבים קוגניטיביים רבים לפענוח ניואנסים רגשיים ולניתוח אינטראקציות בין-אישיות, לעיתים על חשבון ריכוז בעבודה ובמשימותיהם. רגישות היתר למערכות יחסים עלולה להגביל יצירתיות, להשפיע על קבלת החלטות, ולצמצם את תחושת הסיפוק העצמי והתפתחות הקריירה.
פרדוקסלית, הצורך הבלתי פוסק באישור ובתחושת ביטחון עלול לגרום להענקה חסרת גבולות כלפי אחרים – מה שנתפס כלפי חוץ כהתחשבות אין-סופית או אלטרואיזם, אך לעיתים טומן בחובו גם רכיבים לא מודעים של שליטה בנרטיב היחסים. אנשים עם היקשרות אמביוולנטית עלולים למצוא את עצמם מעניקים מתוך תקווה לייצוב הקשר ולמניעת דחייה, אך באופן המוביל לאובדן אותנטיות ולנתק פנימי.
מכאן עולה הדילמה המרכזית של דפוס זה: הסתמכות יתר על חיזוקים חיצוניים אינה מספקת יציבות רגשית אמיתית, ואף עלולה להעמיק את תחושת אובדן השליטה ולהגביר את ההתרחקות מהעצמי. כאשר אנו מתמקדים ללא הרף בנוכחות האחר או בחסרונה, אנו מסתכנים בוויתור על חיבור אותנטי לעצמנו. ללא פיתוח יכולת לוויסות פנימי ולהרגעה עצמית (self-soothing), המנגנון המעגלי של תלות רגשית נותר בלתי פתור.
מודעות לדפוסים אלה, לצד פיתוח כלים לוויסות עצמי המשלב וויסות משותף בריא עם אחרים, היא חיונית ליצירת איזון פנימי ותחושת ביטחון שאינה תלויה בגורמים חיצוניים בלבד.
תרגיל: התקרקעות פיזית (Physical Grounding)
דפוס היקשרות אמביוולנטי מלווה לרוב בתחושת חוסר יציבות רגשית, צורך מתמשך באישור חיצוני, ונטייה להתמקד יתר על המידה בקשרים בין-אישיים. כאשר חרדת הנטישה או חוסר הוודאות ביחסים מופעלים, הגוף מגיב בהתאם – השרירים מתכווצים, הנשימה הופכת שטחית, והמערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה. אחת הדרכים היעילות לייצוב המערכת הרגשית היא חיזוק החיבור לגוף ולרגע הנוכחי. תרגיל ההתקרקעות הפיזית מסייע בכך על ידי פיתוח מודעות פרופריוצפטיבית (Proprioceptive Awareness) – היכולת לחוש את מיקום ותנועת הגוף במרחב.
הנחיות לתרגול:
מצא מקום נוח לשבת בו וקח כמה רגעים של שקט. התחל בהתמקדות בתחושות הפיזיות של כפות הרגליים שלך: סובב מעט את הקרסוליים, הזז את אצבעות הרגליים, והרגש את העצמות השונות בכף הרגל שלך. נסה לזהות תחושות שונות – לחץ, חום, מתח או שחרור. כאשר תרגיש שהתחברת לאזור זה, העבר את תשומת הלב בהדרגה גבוה יותר בגוף.
סובב את הקרסוליים והזז את הברכיים בעדינות. שים לב כיצד התנועות משפיעות על מפרקי הירך. לאחר מכן, סובב באיטיות את פלג גופך העליון שמאלה וימינה, ושים לב לתחושות לאורך עמוד השדרה. יישר את גבך בעדינות, ודמיין חוט דמיוני המושך אותך מעלה אל השמיים, מעגן אותך בין הקרקע לשמיים.
לאחר מכן, הפנה את תשומת הלב לצוואר ולעמוד השדרה העליון. סובב את ראשך מצד לצד, פקח את עיניך והתבונן סביבך. שים לב לפרטים קטנים בחלל שבו אתה נמצא – צבעים, צורות, אור וצל. פעולה זו מחזקת את תחושת הנוכחות ומסייעת למוח לעגן אותך במציאות העכשווית.
כעת, נסה להרפות את הכתפיים שלך. כאשר אנו חווים לחץ, הכתפיים נוטות להתרומם לעבר האוזניים כאילו אנו "לובשים את הכתפיים כמו עגילים". הורד אותן במודע, ודמיין את עצמות השכמה (scapulae) צונחות מטה. שים לב כיצד הכתפיים שלך מרגישות כעת – קלות יותר, נינוחות יותר.
לסיום, הפנה את תשומת לבך לידיים ולזרועות. מתח אותן קדימה, סובב את פרקי הידיים, ופזר בעדינות את האצבעות. תחושת הגוף כיחידה שלמה מתחדדת כאשר אנו מביאים מודעות לתנועות המפרקים, וכך מתעצמת תחושת העצמי.
ההשפעה הנוירופיזיולוגית של התרגיל:
תרגול זה מחזק את הקשר בין החוויה הגופנית למודעות הרגשית, ומסייע לוויסות מערכת העצבים. תנועה מכוונת מפעילה את ההיפוקמפוס – אזור במוח האחראי על עיבוד זיכרון והתמצאות במרחב, ומאפשרת חזרה אל הרגע הנוכחי גם כאשר טריגרים רגשיים מופיעים. למשל, כאשר בן או בת הזוג אינם זמינים לתגובה, החרדה שמתגלה אינה רק תגובה למצב הנוכחי, אלא גם הדהוד של חוויות עבר. חיבור לגוף מסייע להפריד בין ההווה לבין העבר, ולמנוע מהמערכת הרגשית להיגרר לתגובות אוטומטיות שמקורן בדפוסי היקשרות מוקדמים.
פרופריוצפציה – היכולת לחוש את מיקום ותנועת הגוף – היא מיומנות קריטית לוויסות רגשי. כאשר אנו קשובים לגוף ומודעים לתנועותיו, אנו מחזקים את התחושה שהגוף הוא בית פיזי שניתן לשכון בו בבטחה. חיזוק מודעות זו מעניק תחושת שליטה פנימית ומקטין את התלות בחיזוקים חיצוניים.
תרגול עקבי של התקרקעות גופנית מאפשר לאנשים עם היקשרות אמביוולנטית להחזיר לעצמם תחושת ביטחון פנימית, להפחית חרדה, וליצור איזון בין הצורך בקשר לבין שמירה על חיבור לעצמם.
רגישות-יתר, קריאת אותות, ומעגלים שמזינים את עצמם
בעוד שאנשים עם היקשרות נמנעת נוטים להישען על פעילות יתר של ההמיספרה השמאלית – האחראית על חשיבה לוגית וניתוח רציונלי – אלו עם היקשרות אמביוולנטית חווים דווקא עודף פעילות של ההמיספרה הימנית, המשויכת לרגשות ואינטואיציה. חוסר האיזון הזה יוצר מערכת היקשרות רגישה במיוחד, המופעלת בקלות ומובילה לרגישות-יתר רגשית. כתוצאה מכך, אנו זוכרים חוויות עבר דרך הפריזמה הרגשית שלהן – בעיקר את תחושות הפגיעות והאכזבה – ומשחזרים אותן שוב ושוב, לעיתים מבלי שנהיה מודעים לכך.
רגישות היתר הזו באה לידי ביטוי בעיקר ביכולת הגבוהה שלנו לקרוא ניואנסים רגשיים והבעות פנים, הן מהעבר והן מההווה. לעיתים, היכולת הזו מאפשרת אינטואיציה מדויקת, אך כאשר היא מופעלת ללא שליטה, היא עלולה להפוך לנטייה להשליך רגשות על אחרים ולפרש כל מחווה או שינוי בהתנהגות כסימן לדחייה. כך, גם חוסר התאמה רגעי בקשר יכול להוביל לתגובה חרדתית, ולעיתים אף לכעס על פגיעות קלות – אמיתיות או מדומיינות. מכאן נובעת גם הנטייה לחוסר שקט במערכות יחסים אינטימיות: בין אם מדובר בזוגיות או בהורות, חוסר היכולת לווסת את הרגשות שלנו באופן עצמאי עלול לגרום לכך שנחפש אישור חיצוני תמידי ונמצא את עצמנו נלחמים על תשומת לב בדרכים לא מודעות. באופן פרדוקסלי, מצב זה מוביל דווקא להתרחקות של הקרובים אלינו – תוצאה הפוכה לחלוטין ממה שאנו מבקשים.
קריאת מצוקה תמידית: קריאת המצוקה של אנשים עם היקשרות אמביוולנטית אינה תגובה סתמית או מוגזמת, אלא קשורה ישירות לחוויית ההישרדות שלהם. כאשר אנו מרגישים חוסר ביטחון בקשר, התחושה הזו מופעלת ברמה עמוקה ואינה ניתנת להרגעה על ידי מחשבות חיוביות בלבד. הגוף והנפש כאחד חווים את הפער הרגשי כאיום קיומי, משום שהקשר עם דמות ההיקשרות נתפס כהכרחי להישרדות. לכן, אנשים עם דפוס היקשרות זה נוטים לחוות קנאה עזה, ערנות יתר לסימנים של התרחקות, ולעיתים אף התפרצויות זעם בתגובה לאינטראקציות מאיימות לכאורה – כמו רגעי חוסר תשומת לב מצד בן הזוג.
הרעב לחיבור עשוי להוביל גם להתנהגות שאינה מודעת, במטרה להשיג תגובה מהסביבה. לעיתים קריאת המצוקה באה לידי ביטוי בדרישות חוזרות ונשנות לתשומת לב, בשטף דיבור אינטנסיבי ועמוס בפרטים, או בהרגל להתלונן באופן כרוני. במקרים אחרים היא מתבטאת דרך הגוף – אנשים מסוימים עם היקשרות אמביוולנטית נוטים לפתח תסמינים גופניים או מחלות כרוניות, במיוחד אם בילדותם זו הייתה הדרך היעילה ביותר לקבל תשומת לב וחום מהוריהם.
המלכוד של החיפוש אחר יציבות רגשית: הגזמות רגשיות אלה מובנות כאשר לוקחים בחשבון שאנשים עם היקשרות אמביוולנטית גדלו עם חוסר ודאות תמידי בנוגע לשאלה האם צרכיהם ייענו. הקשר עם דמויות ההיקשרות היה לא יציב ולעיתים אף נקטע באופן בלתי צפוי, כך שבמקום להיות מקור לרוגע, הוא דווקא יצר חוסר ויסות רגשי ושיבש את תפקוד מערכת העצבים האוטונומית. עבור ילד, מצב כזה הוא מקור לבלבול וחרדה עמוקה, ולכן כבוגרים, אנו נוטים להגיב בחריפות למצבים רגשיים. גם כאשר האדם האהוב חוזר אלינו ומנסה להרגיע אותנו, אנו מתקשים להרפות ולשחרר את המתח.
למרבה הצער, הניסיונות הבלתי פוסקים שלנו להשיג ביטחון רגשי עלולים להוביל לתוצאה ההפוכה. רגישות היתר, הקנאה והעצמת הרגשות – שנועדו במקור לקרב אותנו לאנשים שאנו אוהבים – פעמים רבות גורמות דווקא להתרחקות. באופן זה, אנו מחזקים את הפחדים העמוקים ביותר שלנו: החשש מפני נטישה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. כאשר החרדה הופכת להיות הכוח הדומיננטי במערכת היחסים, היא עלולה לפגוע באמון ההדדי ולמנוע את הצמיחה הרגשית בתוך הקשר.
שבירת המעגל הרגשי: הפרדוקס המרכזי של ההיקשרות האמביוולנטית טמון בכך שאנו כמהים לחיבור אמיתי, אך בו בזמן מאמינים עמוק בפנים שהוא אינו אפשרי. לכן, באופן בלתי מודע, אנו עלולים לצפות תמידית לכאב, לפגיעות ולדחייה – ולהגיב בהתאם עוד לפני שהן מתרחשות בפועל. כך, אנו עלולים לקרוא מצוקה גם כאשר אין בכך צורך, ולבסוף לגלות שאנו לכודים בתוך מעגל חוזר של אכזבה וניתוק רגשי.
החדשות הטובות הן שמעגלים אלו ניתנים לשבירה. מודעות לתהליכים הללו היא הצעד הראשון לשינוי. ככל שאנו לומדים לזהות את הדפוסים שלנו ולהבין את מקורם, כך נוכל לפתח יכולת גבוהה יותר לוויסות רגשי עצמי, להימנע מהשלכות הרסניות על מערכות יחסים, ולבסס ביטחון פנימי שאינו תלוי באחרים.
הצורך בהרגעה ובאישור מחדש
הזוג הנרי וג'ורג'יה, שהוזכרו בתחילת המאמר, הצליחו להתמודד עם אתגרי ההיקשרות שלהם באמצעות טיפול והבנה הדדית. המפתח לשינוי היה מציאת פתרון שהתייחס ישירות לצורך של ג'ורג'יה בהרגעה ובאישור מחדש, תוך שמירה על המרחב האישי של הנרי, שהתקשה להעניק זאת בשל דפוס ההיקשרות הנמנע שלו (Levine & Heller, 2010, pp. 177-182). בהדרגה, ככל שג'ורג'יה קיבלה חיזוקים רגשיים יציבים יותר, מערכת ההיקשרות שלה החלה להירגע. היא למדה לבטוח בכך שהקשר עם הנרי אינו נמצא בסכנה מתמדת, מה שאיפשר לה לפגוש אותו ממקום רגוע ומאוזן יותר, ולא מתוך חרדה או דריכות יתר.
הרגעה ואישור מחדש הם צורך אוניברסלי, אך עבור אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, הם ממלאים תפקיד קריטי בוויסות הרגשי. כאשר אדם עם דפוס זה אינו מקבל סימנים ברורים לכך שהוא אהוב ונחשב, מערכת ההיקשרות שלו מופעלת במלוא העוצמה – והוא עלול להרגיש מוצף בחרדה ובחוסר ביטחון. מסיבה זו, שמירה על קשר יציב ועקבי – בין אם באמצעות מסרים קבועים, מחוות חמות או נוכחות פיזית – יכולה להיות בעלת השפעה מרגיעה ביותר. עם זאת, אין הכוונה שבן הזוג או האדם הקרוב צריך לשמש "ויסות רגשי חיצוני" ללא הפסקה. כפי שנראה במקרה של ג'ורג'יה והנרי, כאשר מערכת ההיקשרות האמביוולנטית מקבלת הזנה רגשית מספקת, היא מתחילה להתייצב, ומאפשרת לאדם להתקרב להיקשרות בטוחה באופן טבעי.
למעשה, כאשר חוויית הקשר הופכת להיות עקבית יותר, מתאפשר תהליך עמוק של בניית קביעות אובייקט והתמדת אובייקט – אותם יסודות התפתחותיים קריטיים שייתכן ולא התבססו כראוי בילדותו של האדם עם ההיקשרות האמביוולנטית. כאשר דפוסי היקשרות בטוחה מתפתחים בהדרגה, החרדה פוחתת, והצורך המתמיד בהרגעה נחלש. אנשים עם היקשרות אמביוולנטית רוצים מאוד קשרים עמוקים ויציבים, ולעיתים קרובות מצליחים לשמר אותם לאורך זמן – במיוחד כאשר הם נמצאים במערכת יחסים עם בן זוג בטוח, המסוגל לספק עקביות ואמינות רגשית.
תרגיל: האנשים הקבועים והאמינים שלי
אם אתה מזהה בעצמך דפוס היקשרות אמביוולנטי, תרגיל זה יכול לסייע לך לחזק תחושת ביטחון פנימית ולפתח יכולת ויסות עצמי טובה יותר.
התחלה בהתקרקעות: מצא מקום נוח לשבת בו. הרגש את כפות הרגליים לחוצות אל הרצפה ואת המשקל הנתמך על ידי הכיסא. שים לב לכל התחושות שמתעוררות בגופך – האם יש לחץ מסוים? חמימות? קלילות? הרפה לתוך התחושה הזו, ואפשר לכיסא ולקרקע להחזיק אותך. אינך צריך לעשות דבר נוסף – פשוט להיות נוכח, לדעת שאתה מוחזק.
סריקה רגשית: כעת, חזור בזיכרונך אל מערכות היחסים בחייך וחפש דמויות יציבות שתמכו בך לאורך השנים. אלו יכולים להיות בני משפחה, חברים, מורים, מנטורים – כל אדם שנכח עבורך באופן עקבי. אינך מחפש אדם מושלם, אלא מישהו שהפגין אמינות לאורך זמן. מי הוא אותו אדם שבנוכחותו אתה חש חיבור אמיתי וביטחון? אם לא עולים בזיכרונך אנשים שתאמו בדיוק את התיאור הזה, בחר מישהו שהתקרב לכך ביותר. לחלופין, תוכל גם לדמיין דמות אידיאלית – מישהו שהיית רוצה שיהיה שם עבורך תמיד.
התחברות לתחושה: כעת, כאשר דמות זו נמצאת בתודעתך, שים לב לתחושות הגופניות שעולות. האם הנשימה שלך הופכת רגועה ועמוקה יותר? האם אתה מרגיש חמימות בחזה או בהרפיה בכתפיים? ייתכן שתחוש רוגע או אולי תחושת געגוע קלה. נסה להבחין בכל שינוי פיזי או רגשי, ולתת לו מקום.
עיבוד וחיזוק הקשר הרגשי: דמיין שאתה נמצא בנוכחותו של אדם זה. איך זה מרגיש? אילו רגשות עולים בך? אם התרגיל הזה מעורר בך זיכרון של אדם שאיבדת, אפשר לעצמך להרגיש את העצב ולתת לו מקום – זו עדות לכך שאתה מסוגל להתחבר לעומק ולחוות אהבה אמיתית.
סיכום וכתיבה: לאחר שתסיים, קח כמה רגעים לכתוב על החוויה שלך. מי עלה במחשבתך? אילו תחושות גופניות או רגשיות ליוו אותך? תוכל לחזור לתרגיל הזה בעתיד עם אנשים נוספים, ולבחון אילו תחושות שונות עולות בכל פעם.
פיתוח היקשרות בטוחה דרך עבודה עצמית
תרגול מסוג זה מאפשר לאנשים עם היקשרות אמביוולנטית להכיר בכך שהקשרים המשמעותיים שלהם אינם בהכרח נעלמים, גם כאשר הם אינם נוכחים פיזית ברגע זה. זוהי דרך לחזק את תחושת הקביעות בקשר ולבנות אמון בכך שאנו יכולים לשאת את עצמנו גם ברגעים של חוסר ודאות.
ככל שנעבוד על חיזוק תחושת היציבות הפנימית שלנו, כך נוכל להפחית את התלות באישור חיצוני ולפתח חוויית היקשרות בטוחה יותר – חוויה שבה איננו זקוקים לאישור בלתי פוסק כדי לדעת שאנו אהובים ושאנו נמצאים בקשר משמעותי.
"כן, אבל..." – הדילמה של היקשרות אמביוולנטית
דיאן פול-הלר מספרת שהשתתפה בסדנת התאוששות מהיקשרות לא בטוחה, שם עבדה עם אישה הולנדית בשם קים. קים שיתפה: "אני תמיד מתאהבת בגברים שאינם זמינים רגשית או פיזית – למשל, רומנים מרחוק. כל מערכות היחסים שלי מסתיימות אחרי שנתיים בערך. הם פשוט לא מסוגלים לאהוב אותי, להתחבר אליי, או להיות נוכחים מספיק זמן בשבילי".
כשפול-הלר הקשיבה לה, היא ניסתה לשים בצד את האפשרות שקים פשוט נקלעה שוב ושוב לקשרים עם בני זוג לא-זמינים. במקום זאת, היא בחנה את דבריה דרך הפריזמה של דפוסי היקשרות מוקדמים. בן הזוג הנוכחי שלה, יוהאן, היה איש עסקים שנסע לעיתים קרובות, וגם במקרה שלו, קים הרגישה שהוא נעדר רגשית. שאלתי אותה כיצד הוא מביע דאגה ותמיכה. "כלום, באמת", היא ענתה. "הוא תמיד עסוק במשהו אחר".
אבל פולר-הלר דחפה אותה מעט לחקור לעומק את התנהגותו – משום שזהו דפוס אופייני לאנשים עם היקשרות אמביוולנטית: נטייה לראות רק את מה שחסר בקשר, תוך פסילה של רגעי החום והאכפתיות שמוצעים להם. עבור ילדים שגדלו עם דמויות היקשרות לא יציבות, קבלה של אהבה ותמיכה נדירה עשויה להיות מסוכנת, משום שהיא חושפת אותם לפוטנציאל של כאב מחודש כאשר הנטישה חוזרת. קריאת המצוקה שלהם לא יכולה להיעלם – ההישרדות תלויה בכך. גם בבגרות, למרות שהמציאות השתנתה, מערכת ההיקשרות עדיין אינה יודעת שהמציאות שונה.
קים שתקה לרגע ואז הוסיפה: "ובכן, הוא מתקשר אליי כל לילה לשאול איך עבר עליי היום. הוא מאחל לי חלומות נעימים, וזה דווקא מרגיש טוב". פול-הלר ביקשה ממנה לשים לב לתחושות בגופה כשהיא יודעת שהוא מתקשר. "אני מרגישה חמימה יותר, רגועה יותר בבטן", היא הודתה, והעלתה חיוך קטן. פול-הלר עודדה אותה להמשיך ולבחון את הקשר: "האם יש עוד מחוות של דאגה שאת מזהה?" היא עצרה לחשוב ואז אמרה: "כשהוא נוסע, הוא מביא לי מתנות מיוחדות. כשהוא חוזר, הוא מתכנן לנו סוף שבוע שלם בלי הסחות דעת. באמת יש בינינו חיבור אז".
פול-הלר הופתעה לראות עד כמה קים הופתעה בעצמה. היא הייתה כל כך רגילה לחפש את היעדר הנוכחות, עד שלא הבחינה ברגעי החום שכן היו שם. זו הדילמה העמוקה של ההיקשרות האמביוולנטית: אנחנו רוצים חיבור, אבל איננו בטוחים שאנו יכולים להחזיק בו כשהוא מגיע אלינו.
הערסל והפחד מהנפילה: עבור אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, קבלת אהבה, חיבה וביטחון עשויה להרגיש כמו להיות בערסל נוח במיוחד. אנחנו באמת רוצים להרפות ולסמוך על התמיכה הזו, אבל איננו יכולים להפסיק לחשוש שהחבלים שמחזיקים אותנו ייקרעו בכל רגע. כך, במקום ליהנות מהחיבור, אנו עסוקים בלחפש סימנים לכך שהוא עומד להסתיים. הפחד הזה מוביל אותנו לדינמיקות שמרחיקות מאיתנו את מה שאנו כמהים אליו יותר מכל. לעיתים אנו מחבלים בקשר בעצמנו, מבלי להיות מודעים לכך. אנו עשויים לפסול את מאמצי בן הזוג להראות אהבה, להיכנס למעגלים של ויכוחים והתגוננות, או להתבצר בגישה חשדנית של קנאה ופחד מאובדן.
"כן, אבל..." – הדפוס שמגביל אותנו: התגובה של "כן, אבל..." היא אחת ההשלכות הרגשיות המשמעותיות של היקשרות אמביוולנטית. גם כאשר יש לנו הוכחות חותכות לכך שבן הזוג תומך ואכפתי, המוח שלנו מיד ממהר למצוא את החריגים: "כן, אבל הוא לא פה כל הזמן". או "כן, אבל אולי זה ישתנה והוא יפסיק להתאמץ". דפוס זה אינו נובע מחוסר הכרת תודה או מפסימיות גרידא, אלא מהמבנה הנוירופיזיולוגי שלנו. המערכת הרגשית שלנו מתוכנתת לחפש את החסר, משום שבעבר, זו הייתה הדרך היחידה לשרוד. לכן, לעיתים קרובות אנו מסרבים להרפות מקריאת המצוקה שלנו. אנו מפחדים שאם נשתוק, אם נפסיק לדבר או להתלונן, אנו נאבד את הקשר כולו. פחד זה כה מושרש, עד שהוא הופך לדפוס מחזורי: כל ניסיון לשחרר מעט את האחיזה במערכת היחסים נחווה כאיום על עצם הקשר.
איך לשחרר את האחיזה ולסמוך על הקשר? אם אנו מזהים בעצמנו את הדפוס הזה, הצעד הראשון הוא להכיר בו. להבין שהדחף שלנו לבדוק, להטיל ספק, ולהגביר את הדרישות הרגשיות – נובע מהפחד לאבד את מה שכבר יש לנו. ההכרה בכך היא תחילתו של שינוי. כשאנחנו לומדים להרגיע את קריאות המצוקה שלנו, אנחנו לא בהכרח מאבדים את בן הזוג או את הקרבה – להפך. כשאנחנו פחות עסוקים באובדן פוטנציאלי, אנו פנויים יותר ליהנות מהקשר עצמו. האתגר המרכזי של אנשים עם היקשרות אמביוולנטית הוא ללמוד לשהות ברגע הנוכחי של חיבור מבלי לחשוב כל הזמן על העתיד. לפתח אמון בכך שגם אם הקשר ישתנה – כמו שכל מערכת יחסים מתפתחת לאורך זמן – הוא לא בהכרח יתפרק.
מקום לאהבה ללא תנאים: בסופו של דבר, כל מערכת יחסים היא מרחב שבו מתקיימת אהבה לצד פחדים, חיבור לצד פגיעות. עבור מי שנושא עמו דפוסי היקשרות אמביוולנטיים, המטרה אינה להעלים את הצורך בביטחון או בהכרה – אלא ללמוד לקבל את האהבה שכבר נוכחת, מבלי לסייג אותה שוב ושוב. אם נצליח להבחין בטוב שבקשרים שלנו, להחזיק אותו ולאפשר לו לחלחל אלינו – נוכל למצוא ביטחון עמוק יותר, לא רק בזוגיות, אלא בעצמנו.
איך מתקדמים?
בחלק הקודם הוצעו מספר תרגילים להתמודדות עם האתגרים שנלווים לדפוס ההיקשרות האמביוולנטי, ובחלק הנוכחי נציג דרכים נוספות שיכולות לכוון אותנו לעבר היקשרות בטוחה.
תרגיל 12: לשים לב להתנהגויות של דאגה ואכפתיות (לשים לב לטוב)
בהתאם לתובנותיו של ריק הנסון (Hanson, 2009), כולנו יכולים לעבוד על הארכת משך הזמן שבו אנו שוהים בחוויות חיוביות, כדי לשנות את הנטייה הנוירולוגית של המוח להתמקד בשלילי, במאיים או במעיק. הנסון מציין שחוויות חיוביות חולפות דרך התודעה כמו מים הנספגים דרך מסננת, בעוד שחוויות שליליות נחרטות בנו באופן עמוק יותר. מסיבה זו, עלינו לפעול באופן מכוון כדי לנטרל את הדפוסים ההגנתיים של מוחנו, ולאפשר לעצמנו לחוות ולהכיל את הרגעים הטובים שקיימים בחיינו.
חשוב להבין שזהו אינו ניסיון להסתכל על העולם דרך "משקפיים ורודים" או להתעלם מהאתגרים שאנו חווים, אלא להרחיב את נקודת המבט כך שתכלול גם את מה שעובד עבורנו. עבור אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, נטייה זו היא בעלת משמעות מיוחדת, שכן פעמים רבות הם מתקשים להכיר ברגעי הדאגה והחום שמופנים כלפיהם, גם כשהם נוכחים באופן ברור.
האתגר האמביוולנטי: לראות את הטוב
כפי שצוין קודם לכן, אנשים עם היקשרות אמביוולנטית נוטים להמעיט בערכם של הרגעים החיוביים במערכות היחסים שלהם – אותם רגעים של חיבה, אכפתיות ונדיבות שהם כה כמהים אליהם, אך מתקשים לראותם כשהם מתרחשים. כדי לאזן נטייה זו, חשוב להתחיל לשים לב כאשר מישהו מביע כלפינו אהבה או דאגה, ולאחר מכן לכוון את עצמנו להישאר נוכחים ברגעים אלה.
למשל, שים לב למחוות קטנות של דאגה מצד הסובבים אותך:
- מישהו ששואל לשלומך בכנות.
- מבט חם או חיוך שמופנה אליך.
- מגע רך – חיבוק, לחיצת יד, טפיחה על הכתף.
- מילים תומכות שמבטאות הערכה ואכפתיות.
- מחוות קטנות של נדיבות, כמו אדם שמחזיק עבורך את הדלת או מציע עזרה.
כמה אתה יכול לאפשר לעצמך לקבל? תרגול זה עשוי להיות מאתגר יותר ממה שהוא נשמע. עבור רבים מאיתנו, קל הרבה יותר להישאב לכאב, לאכזבה ולחרדה מאשר לאפשר לעצמנו לקלוט חום ותמיכה רגשית. הנטייה להתמקד בחסר נובעת לא רק מהרגל, אלא ממנגנון הישרדותי עמוק – אך ניתן לשנות זאת בהדרגה.
פול-הלר מספרת שפעם בן זוגה העיר לה: "בכל פעם שאני אומר לך כמה אני אוהב אותך, את מתחמקת או מחליפה נושא. כאילו את לא נותנת לזה להיכנס". בהתחלה היא כעסה וסירבה להאמין שזה נכון. אבל לאחר לילה של מחשבה היא הבינה שהוא צדק – היא הייתה רגילה להדוף גילויי אהבה, פשוט משום שלא ידעה איך לקבל אותם.
יצירת מרחב לחום ולקבלה. מאותו רגע פול-הלר החליטה לנסות משהו חדש: בכל פעם שמישהו הביע כלפיה חיבה או הערכה, היא ניסתה להישאר נוכחת ולא לברוח. היא מספרת שהתהליך הזה לא היה לה קל. לקח לה חודשים של תרגול עד שהצליחה באמת להיות נוכחת בגוף שלה כשחיבקו אותה, להקשיב למילים הטובות שנאמרו לה מבלי לפטור אותן כלאחר יד, או אפילו פשוט להרגיש בנוח עם מבט אוהב שמופנה אליה. היא למדה לזהות את הרגעים הללו כשהם מתרחשים, להישאר בהם מעט יותר זמן, ולתת להם לחלחל אליה.
תרגיל: הרחבת היכולת לקבל אהבה ואכפתיות
התבוננות יומית:
- במהלך היום, נסה לשים לב לכל מחווה קטנה של אכפתיות שמופנית כלפיך.
- זה יכול להיות מחמאה, חיוך, הודעה מנחמת, או כל סימן קטן של נדיבות.
- חשוב: אינך מחפש מחוות יוצאות דופן – אלא דברים יומיומיים, פשוטים, שעד כה אולי לא שמת לב אליהם.
עצירה לרגע והפנמה:
- כאשר אתה מזהה מחווה כזו, עצור לרגע.
- שאף עמוק והרגש את החוויה בגוף שלך – האם יש חמימות? תחושת רוגע? חיוך קטן שעולה מעצמו?
- הישאר עם התחושה הזו למשך כמה שניות לפחות.
כתיבה ורפלקציה:
- בסוף היום, הקדש כמה דקות לכתיבה: אילו רגעים חיוביים קרו היום?
- כיצד הרגשת כאשר אפשרת לעצמך לשים לב אליהם?
בניית הרגל:
- התרגיל הזה הופך להיות יעיל יותר ככל שמבצעים אותו באופן עקבי.
- ככל שתלמד להבחין בטוב, תוכל להגדיל את היכולת שלך לקבל אהבה, ביטחון וחום ממערכות היחסים שלך.
לסיכום, להתאמן בלראות את מה שכבר שם. שינוי דפוסי ההיקשרות האמביוולנטית אינו תהליך מהיר, אך הוא אפשרי. אחת הדרכים החזקות ביותר להתחיל היא ללמוד להכיר בקשר ובאהבה שכבר נוכחים בחיינו, ולתת להם מקום לחדור לתוכנו. תרגול זה מסייע לנו לא רק לחוות רגעים של קרבה באופן מודע, אלא גם לפתח אמון בכך שאנו ראויים לאהבה – ושהיא יכולה להישאר יציבה בחיינו, גם בלי שנצטרך להיאחז בה בחרדה.
תרגיל: לקבל אחוז אחד יותר
מצא מקום נוח לשבת בו, שים לב לתחושות בכפות הרגליים שלך, הרפה את גופך, ונסה להיזכר בפעם האחרונה שמישהו ניגש אליך בדרך אוהבת ואכפתית. מחווה זו יכולה ללבוש צורות רבות: מגע עדין, מעשה של שירות, הקשבה חומלת, זמן איכות משותף או מתנה מיוחדת.
הסופר והמרפא גארי צ'פמן חקר רבות את התחום הזה, ומומלץ לקרוא את כתביו על חמש שפות האהבה (Chapman, 2015). איך אתה מזהה אהבה כשהיא מגיעה אליך? מה אתה מעריך יותר מכל? כיצד אתה מבטא את האהבה שלך? האם זה באמצעות משוב חיובי, מגע פיזי, מעשים מועילים, נוכחות כמו זמן איכות משותף או הענקת מתנות? נסה לזהות איזו שפת אהבה מדברת אליך יותר מכל, ואיזו שפה אתה נוטה להשתמש בה כלפי אחרים.
כעת חשוב על כך שהאופן שבו האנשים בחייך מבטאים את אהבתם עשוי להיות שונה מאוד מהדרך שבה אתה רגיל לקבל ולתת אהבה. לדוגמה, פול-הלר מספרת שהיא מאוד אוהבת מילים מחזקות ומחמאות (פירגון בעברית מדוברת), אך אביה מעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה – לפחות לא עד סוף חייו. עם זאת, הוא היה מתקן את האופניים שלה, נועל את הדלתות בלילה כדי לשמור על ביטחון המשפחה ומוודא שהכול בבית מתפקד כמו שצריך. זה היה האופן שבו הוא הראה אהבה – באמצעות מעשים – גם אם בזמנו היא לא זיהתה שזו הייתה דרכו לאהוב ולהגן.
לעיתים קשה לנו להבין הבדלים כאלה במבט ראשון. נסה להתחיל בכך שתשקול שהשפה שלך ושל בן או בת הזוג שלך עשויה להיות שונה מאוד. ייתכן שהאהבה שלהם נוכחת, אבל פשוט אינך מזהה אותה משום שהיא אינה מגיעה בדרך שאתה מצפה לה.
עשה כמיטב יכולתך להרחיב את היכולת שלך לקבל אהבה – הרחב את הרשת שלך. מה בן או בת הזוג שלך מציעים לך שאולי לא זיהית עד כה? שים לב לכל טווח ההתנהגויות האכפתיות שלהם. כיצד הם מבטאים אהבה? ככל שדברים יתחילו לעלות בתודעתך – אולי אפילו לראשונה – נסה להבחין מה קורה כאשר אתה מזהה את מחוות האכפתיות הללו. איך אתה מרגיש בגופך כשאתה מבין שלבן או בת הזוג שלך יש דרך ייחודית משלהם להראות לך אהבה ותמיכה? אל תשליך את המתנה רק בגלל שהעטיפה שלה לא תואמת את הציפיות שלך. נסה לחקור כיצד ניתן להביע דאגה ואהבה בדרכים מגוונות, ופתח את עצמך לקבל אהבה ונדיבות בכל דרך שבה הן מופיעות בחייך. גישה זו רק תעצים את השפע בחייך. כפי שאומרים האיטלקים, אבונדנזה.
שים לב לכל מופע של "כן, אבל..." שעולה בך, כי הוא ללא ספק יופיע. אולי בן או בת הזוג הקדישו לך זמן מיוחד, אבל לא הקשיבו לך מספיק טוב בזמן שהייתם יחד. אולי הם קנו לך מתנה, אבל לא את מה שרצית. או שהם החמיאו לך, אבל משהו במחמאה שלהם לא הרגיש לך לגמרי מדויק. אם יש לך היקשרות אמביוולנטית, אתה יכול לצפות לכך שהמחשבות הללו יצוצו. כשהן עולות, אל תדחה אותן בכוח, אלא התייחס אליהן בחמלה. נסה להיות סקרן לגביהן ולהיות עדין עם עצמך. לעיתים אנו מחזיקים באמונה שלקבל אהבה אמור להיות קל, אך עבור חלקנו, זו יכולה להיות משימה מאתגרת ומורכבת.
מה קורה כשנפתחים לכל הטוב הזה, ולו במעט? אל תציף את עצמך במבול של מחוות אהבה, מילים חמות ומגע חיבה – פשוט הרשה לעצמך לקבל אחוז אחד יותר, צעד קטן בכל פעם. בדרך זו, אתה יכול לחולל שינויים קטנים מבלי להתמודד עם האתגר של שינוי עצום ומיידי. אם אתה מאפשר לעצמך לקבל רק אחוז אחד יותר, איך זה מרגיש? ואם זה בסדר עבורך, האם תוכל לפתוח את עצמך לאחוז אחד נוסף? אם כן, המשך בקצב שמתאים לך. אחוז אחד קטן יכול להפוך לחמש אחוז, וחמש אחוז יכולים להפוך לעשר אחוז לפני שתשים לב.
קח לך לאט את הזמן עם התרגיל הזה, תנועה של אחוז אחד בכל פעם, וחזור עליו כמה פעמים שתרצה. עם הזמן, תתחיל להבחין בכך שהיכולת שלך להישאר נוכח מול האהבה הולכת וגדלה.
כשקים תירגלה את קבלת האחוז הנוסף ושחררה את הפחד שלה מלאבד את יוהאן, שרירי הבטן שלה הגיעו להרפיה שלמה, לבה נפתח, והיא יכלה להרגיש אהבה והערכה כלפיו. היא הצליחה להתמסר לתחושת הסיפוק וההגשמה. במקום לרצות להיפרד ממנו, היא הרגישה רצון עז לחזור הביתה ולרוץ אל בין זרועותיו. כשקים יצאה מהמפגש עם פול-הלר, היא אמרה שיוהאן יהיה כל כך מאושר שעברה את התהליך הזה. עכשיו היא סוף סוף יכלה לראות ולהרגיש את האהבה והמחוות האכפתיות שלו.
הרגעה עצמית ומרחב ביחסים
אנשים עם היקשרות אמביוולנטית נוטים לדרוש זמן ואנרגיה משמעותיים מבני הזוג והקרובים להם, משום שהם חשים שהצרכים הרגשיים שלהם מתמלאים בעיקר דרך אחרים. מאחר שלא פיתחו בילדותם יכולת מספקת לוויסות רגשי עצמי, הם פונים שוב ושוב לאנשים אחרים כדי למצוא ביטחון, נוכחות והרגעה. אך מנקודת מבטו של בן או בת הזוג, מצב זה עשוי להיות מאתגר. הנטייה שלהם לבקש עוד ועוד עלולה להכביד על הקשר וליצור עומס רגשי, גם אם הכוונה שלהם היא פשוט לחפש חיבור. חשוב להבהיר שאין שום פסול בכך שאנו נשענים על מערכות היחסים שלנו ומבקשים תמיכה ואהבה – זהו חלק מהותי מהיקשרות בטוחה. פול-הלר מדגישה שהיא לא רוצה לעודד אף אחד להפסיק לעשות זאת. אלא שהמטרה היא ללמוד כיצד להגיע לאיזון אופטימלי בין וויסות משותף לבין וויסות עצמי, כך שהקשרים שלנו יהיו בריאים ונתמכים משני הצדדים.
לכן, מציאת דרכים לתרגל הרגעה עצמית היא כלי משמעותי בהתפתחות של היקשרות בטוחה. אין הכוונה שעלינו להימנע מוויסות משותף לחלוטין או לטפל לבד בכל קושי שמתעורר. היקשרות בריאה כוללת תמיכה הדדית, ולפעמים אנחנו זקוקים לאחרים כדי להרגיש בטוחים. אך כאשר היכולת להרגעה תלויה אך ורק באדם אחר, הקשר הופך לעומס רגשי עבור שני הצדדים. המטרה היא להרחיב את היכולת הטבעית שלנו לדאוג לעצמנו ברגעים של חרדה או פחד, במיוחד כאשר אנו חווים חוסר התאמה רגשי – בין אם מדובר בחוויה ממשית או בפרשנות סובייקטיבית שלנו.
אחת הדרכים לכך היא מציאת הרגלים שמרגיעים אותנו ללא תלות במישהו אחר. מוזיקה מרגיעה, ריקוד חופשי, טיול בטבע, מדיטציה, תרגולי יוגה או ריצה, ואפילו נשימות עמוקות – כל אלה יכולים להיות מקורות לתחושת יציבות. ניתן גם לחזור לתרגילים שנעשו קודם לכן, כמו "התקרקעות פיזית", שמלמד אותנו לשהות בגוף ולהפחית הצפה רגשית. כל אדם צריך למצוא את הדרכים שמתאימות לו באופן אישי וללמוד להשתמש בהן לא רק כתגובה למצוקה, אלא כהרגלים שמחזקים את תחושת היציבות הפנימית.
הרגעה עצמית יכולה להתרחש גם דרך התבוננות מודעת ברגשות חזקים שמתעוררים באינטראקציות בין-אישיות. במקום להגיב מיד מתוך חרדה או פחד, אפשר פשוט לשהות עם התחושות הללו ולבחון אותן בסקרנות. רגשות משתנים כל הזמן, וכאשר אנו מאפשרים להם להיות, מבלי למהר להדוף אותם או לפרוק אותם על האחר, הם יכולים להפוך לכלים של ריפוי. עם זאת, כדי שהתהליך הזה יהיה אפקטיבי, יש צורך בחמלה עצמית. עבור רבים מאיתנו, הכאב הרגשי שאנו חווים בהווה קשור לטראומות התפתחותיות ישנות, לעיתים כאלה שאיננו זוכרים במודע. אנו עשויים להיות רגישים מאוד לחוויות מסוימות ולחוות אותן כנטישה, גם אם בן הזוג שלנו כלל לא התכוון לפגוע בנו. אך כבוגרים, אנחנו יכולים לבחור להתבונן בנטייה הזו בבהירות ולשאול את עצמנו: האם זה באמת מה שקורה כאן, או שזה הדפוס שלי שמופעל שוב?
כשאנחנו מצליחים לעשות זאת, אנו מפעילים את קליפת המוח הקדם-מצחית – האזור האחראי על ויסות רגשי ועיבוד קוגניטיבי. למעשה, עצם ההתבוננות הרפלקטיבית הזו היא סוג של וויסות עצמי, משום שהיא מאפשרת לנו להפעיל את רשת ההיקשרות הבטוחה שלנו מבלי להיגרר לדפוסים של חרדה ותגובתיות יתר. זהו כלי עוצמתי, שמאפשר לנו להגיב באופן מאוזן יותר לקשרים שלנו ולא להרגיש לכודים ברגשותינו.
מעבר לכך, ככל שאנחנו מסוגלים להרגיע את עצמנו טוב יותר, הקרובים לנו לא ירגישו שהם אחראים על הרגשות שלנו. זהו יתרון משמעותי לכל מערכת יחסים קרובה, שכן הוא מפחית את תחושת העומס הרגשי אצל בן הזוג ומאפשר לו להיות נוכח במערכת היחסים מבלי לחוש שהוא תחת דרישה מתמדת לספק ביטחון והרגעה. כשאנחנו מאמצים דפוס בריא יותר של וויסות עצמי לצד וויסות משותף, אנחנו מגדילים את המרחב הרגשי בתוך מערכות היחסים שלנו. תחושת החיבור הופכת להיות מבוססת יותר על בחירה הדדית, ופחות על חרדה מתמדת. כך, גם אנחנו וגם בן או בת הזוג יכולים ליהנות מהקשר ממקום רגוע ובריא יותר.
איזון בין חיבור לעצמי לבין חיבור מחודש לאחרים
לתת לבני הזוג או לקרובים לנו יותר מרחב וללמוד כיצד להרגיע את עצמנו עשוי להיות מאתגר במיוחד עבור מי שנושא עמו דפוס היקשרות אמביוולנטי. אך לצד הקושי, חשוב להכיר בכך שאנשים עם היקשרות זו ניחנים במתנה ייחודית – רגישות יוצאת דופן וכושר קליטה עמוק. הם פוסעים בעולם עם יכולת להדהד עם אחרים, לקרוא אותם היטב, ולעיתים אף לזהות את צרכיהם לפני שהם עצמם מבינים אותם. זוהי יכולת נדירה, ולמרות שהיא יכולה להוות עומס רגשי במערכות יחסים, היא גם מעניקה להם חיבור עמוק ואמיתי לזולת. עם זאת, המתנה הזו היא לא שלמה אם היא באה על חשבון החיבור שלנו לעצמנו.
כאשר אנחנו חיים במצב של חוסר חיבור לעצמנו, הקיום הופך להיות מתיש. אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים במציאות, חווים תחושת תלישות וחוסר יציבות, ולעיתים קרובות מרגישים שהקשרים שאנחנו מטפחים עם אחרים באים על חשבון הצרכים האישיים שלנו. אבל זה לא חייב להיות כך. יש דרכים פשוטות ונגישות לחיות אחרת, והן מתחילות בהתבוננות עדינה פנימה.
אחת הדרכים לפתח חיבור לעצמנו היא להתבונן ב"עצמי" שלנו מתוך סקרנות, ממש כאילו היינו צופים חיצוניים. למה הכוונה? נסה לשאול את עצמך: מי אני ברגע הזה? אילו רגשות עולים בי כעת? מה מתרחש בגוף שלי? אילו מחשבות מופיעות, משתנות ונעלמות? במקום להיסחף אחר הרגשות או לנסות לשלוט בהם, נסה פשוט לשים לב אליהם, להכיר בקיומם ולתת להם להיות. דן סיגל (Siegel, 2007) מציע תרגיל בשם "גלגל המודעות", המדגיש את החשיבות של פיתוח תשומת לב קשובה לעצמנו והיכולת לעבור בין אופני תפיסה שונים.
כשאנחנו מתחילים להכיר בחוויה האישית שלנו מבלי להיאחז בה או לברוח ממנה, מתרחש שינוי עמוק. אנחנו מפתחים יכולת להיות נוכחים באמת – לא רק עבור אחרים, אלא גם עבור עצמנו. חיבור כזה לעצמנו מעניק לנו חוסן רגשי, יכולת לווסת רגשות ללא תלות חיצונית, ותחושת שלמות פנימית שאינה תלויה באישור חיצוני מתמיד.
עם זאת, עבור אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, החיבור לעצמם עלול להיות מאתגר במיוחד כשהם נמצאים בנוכחות אחרים. לעיתים אנחנו חשים שאנו מתמזגים עם בן או בת הזוג או עם הדינמיקה של הקשר עד כדי כך שאנו מאבדים את עצמנו בתוכו. זהו מצב שיכול להיות מבלבל ומעייף, אך אין זה בהכרח מכשול בלתי עביר. למעשה, ניתן לתרגל חיבור לעצמנו גם כשאנחנו נמצאים בקרבה לאדם אחר, וללמוד לשמור על נפרדות רגשית מבלי להתרחק או להתנתק לחלוטין.
אם הקושי הזה מוכר לך, התרגיל הבא עשוי לעזור לך לחוות גבולות בריאים ולשמור על תחושת העצמי שלך גם בתוך מערכות יחסים קרובות.
תרגיל: להיות בנוכחות האחר
התחל על ידי לקיחת כמה נשימות עמוקות והתחברות לכל תחושה פיזית שעולה בגופך. שים לב לאזורים של מתח או רפיון, למגע של גופך עם הכיסא או הקרקע, ולכל תחושת אי-נוחות שמתעוררת. אם זה מרגיש מועיל, תוכל לחזור לתרגיל "התקרקעות פיזית" לפני שתצלול לתוך התרגול הזה. מה שלא תבחר, פשוט הרפה אל תוך המודעות הגופנית שלך למשך כדקה.
יש אנשים שמעדיפים לעצום את עיניהם בשלב הבא, שבו תדמיין מישהו יושב מולך. אין זה משנה מי הדמות – זה יכול להיות בן או בת הזוג שלך, חבר, קרוב משפחה, עמית לעבודה או אפילו הכלב שלך. אם אתה עושה את התרגיל הזה במסגרת טיפול, ייתכן שתדמיין את המטפל שלך. אם מישהו נוכח איתך פיזית, נסה להשאיר את עיניך פתוחות מעט ולכוון את המבט שלך כלפי מטה, כך שתוכל לראות את הנעליים שלו ולהזכיר לעצמך שהוא נמצא איתך במרחב.
שים לב למה שקורה בתודעתך כשאתה מכניס מישהו אחר לחווייתך. עד עכשיו, היית לבד עם התחושות שלך, אבל כעת נוסף גורם נוסף. האם תשומת הלב שלך מיד קופצת אליו ונשארת ממוקדת בו? האם אתה מאבד קשר לעצמך ולתחושות הגופניות שלך? אם כן, נסה לחזור אל הגוף שלך – הזז מעט את אצבעות הרגליים שלך, שים לב למשקל שלך על הכיסא, והתמקד שוב בתחושות שזיהית בתחילת התרגיל. המוח מקבל כ-80% מהמידע שלו מהגוף, ולכן כל תנועה קטנה – במיוחד במפרקים – יכולה לעזור לך לשוב אל עצמך. אם זה מועיל, נסה לקום, ללכת כמה צעדים ואז לשבת מחדש, כך שתוכל להתחבר מחדש לתחושת היציבות שלך לפני שתמשיך.
כאשר אתה מרגיש מחובר לעצמך שוב, חזור לתרגול. נסה לראות אם תוכל להרחיב את המודעות שלך כך שתכלול גם את הנוכחות של האדם שמולך. האם אתה מצליח להישאר מחובר לעצמך בזמן שאתה מודע גם אליו? אם תשומת הלב שלך נודדת לחלוטין אל האדם האחר ואתה שוב מאבד קשר עם עצמך, קח רגע לשים לב לכך, חזור לתחושות הגופניות שלך, ונסה שוב.
המשחק בין המודעות שלך לעצמך לבין המודעות שלך לאחר הוא לב התרגיל. נסה לנוע באופן גמיש ביניהם – לרגע התבונן בגופך ובתחושותיך, ואז חזור להתמקד באדם שמולך. ככל שתוכל להרחיב את תשומת הלב כך שתכיל את שניכם יחד, תתחיל לשים לב לתחושת החיבור הדינמי שנמצא ביניכם. זה אינו חיבור שבו אתה נעלם בתוך האחר או שוכח את עצמך, אלא חיבור שבו שני הצדדים מתקיימים במקביל, ואתה נוכח עם עצמך ועם האחר בעת ובעונה אחת.
תרגול זה יכול להועיל במיוחד כאשר אתה מזהה שאתה "נבלע" רגשית בתוך הקשרים שלך. בכל פעם שאתה מרגיש שאתה מאבד את עצמך בתוך מערכת יחסים, השתמש בכך כסימן אזהרה – תזכורת לכך שעליך לחזור לעצמך. קח רגע להתכוונן מחדש לחוויה האישית שלך, הזכר לעצמך שאתה נוכח, ושאתה יכול לשהות עם עצמך ועם האדם השני באותו זמן, מבלי לאבד את עצמך.
זכור שהמטרה כאן אינה להרחיק את עצמך מהאחרים, אלא לשמור על חיבור יציב לעצמך תוך כדי אינטראקציה. עבור אנשים עם היקשרות אמביוולנטית, שיקום החיבור לעצמם הוא חלק מהותי מתהליך הריפוי. לאורך השנים, חווינו רגעים רבים שבהם אבדנו את עצמנו בתוך מערכות יחסים, וכעת אנחנו לומדים למצוא איזון חדש – חיבור שבו אנחנו מסוגלים להתקרב לאחרים מבלי לאבד את עצמנו בדרך.
כאשר אנו מפתחים יכולת גבוהה יותר להרגעה עצמית ולשמירה על חיבור לעצמנו, אנו יכולים גם להפיק יותר הנאה מהקשרים שלנו. במקום להתלונן על היעדר אהבה או חום, אנו מתחילים לזהות את המחוות האכפתיות שכבר נוכחות בחיינו, ולהיות מסוגלים לקבל אותן באופן פעיל. כתוצאה מכך, אנו גם לומדים לבטא את הצרכים שלנו בצורה ישירה וברורה יותר, מבלי להשתמש בדרמות רגשיות או בהתנהגות תלותית כדי להשיג חיבור.
כאשר יש לנו יכולת לנוע בין זמן לבד לבין חיבור לאחרים בגמישות ובקלות, אנחנו יכולים לחוות קשרים מספקים ומשמעותיים יותר, תוך שמירה על תחושת העצמי שלנו. אנו מגלים שהיכולת להיות עם עצמנו וליהנות מנוכחותנו אינה באה על חשבון הקשרים שלנו – להפך, היא מאפשרת לנו להופיע במלואנו במערכות היחסים שלנו, ממקום של ביטחון, נינוחות ואיזון.
חסד מופלא: אהבה וחמלה עצמית (Lovingkindness)
ההתנהגויות והחוויות שאנו מחזיקים בגופנו נטועות עמוק בזמן, חלקן נרכשו עוד לפני שהתודעה שלנו יכלה לספר לעצמה את סיפור חוויותינו. דפוסי הפעולה שלנו נבנו מתוך ניסיון לשרוד, להתמודד ולהתאים את עצמנו לסביבה. עשינו את הטוב ביותר שיכולנו עם מה שהיה לנו, ולכן חשוב שנלמד להתייחס לעצמנו בעדינות ובחמלה. העבודה הזו אינה נועדה להוסיף שכבות של שיפוטיות או ביקורת עצמית, אלא לאפשר לנו להסתכל מקרוב על הדפוסים שפועלים בתוכנו ולשאול: מה משרת אותנו בהווה, ומה כבר אינו מועיל? מדובר בתהליך של חזרה אל הפתיחות הטבעית שלנו, חיבור למשאבים הפנימיים, והתקדמות הדרגתית לעבר היקשרות בטוחה יותר.
כשאנחנו מזהים את דפוסי ההיקשרות שלנו מתוך חמלה, אנחנו נפתחים לאפשרויות שרובנו האמנו שאינן אפשריות. אם אתה מזהה את עצמך עם דפוס היקשרות אמביוולנטי, נסה להיות מעט יותר סקרן כלפי חוסר הנוחות הרגשית שעולה בתוך קשרים – משום שהיא תעלה, וזה טבעי. במקום להיבהל או להילחם בה, נסה להתבונן בה מתוך רכות, להבין את מקורותיה ולשאול את עצמך מה היא מבקשת ממך. אם הנטייה שלך היא להאשים אחרים או לתלות בהם את האחריות לרגשותיך, נסה בעדינות לחזור אל הגוף שלך, להקשיב לו בתשומת לב אוהבת, ולשמור על חיבור רגשי לעצמך.
אתה ראוי לכך. היכולת לשאת חוסר נוחות ולתת לה להתפוגג אינה חיצונית לך – היא כבר נמצאת בתוכך, נגישה בכל רגע, מחכה שתתבע אותה מחדש. זו זכותך מלידה, ועם הזמן, ההכרה בכך יכולה להוביל אותך לחוויה עמוקה ומלאה יותר – הן עם עצמך והן עם מערכות היחסים שתבחר להיות בהן.
שאלות להערכת דפוס היקשרות אמביוולנטי
- האם אתה מוצא את עצמך לעיתים קרובות משתוקק ומתגעגע לאנשים שנראים לך בלתי זמינים?
- האם אתה נוטה להתנצל על דברים שלא עשית, מתוך פחד שתכעיס או תאבד את האדם השני?
- האם אתה מאבד את עצמך או נטמע לחלוטין בתוך מערכות יחסים? האם אתה ממוקד יתר על המידה באחרים ומתקשה לשים לב לעצמך?
- האם בן או בת הזוג שלך מתארים אותך לעיתים כזקוק מדי לתשומת לב או כתלותי?
- האם קשה לך לומר "לא" לאחרים? האם אתה מתקשה לשמור על גבולות בריאים?
- האם אתה מרבה להטיל ספק בעצמך או חסר ביטחון במילים ובמעשים שלך?
- האם אתה מרגיש שאתה בדרך כלל נותן יותר ממה שאתה מקבל במערכות יחסים? אם כן, האם אתה מוצא את עצמך נוטר טינה לאורך זמן?
- כאשר בן או בת הזוג מביעים אהבה והערכה כלפיך, האם קשה לך לזהות ולהרגיש לעומק את המחוות האכפתיות שלהם?
- עד כמה קשה לך להיות לבד?
- כאשר אתה לבד, האם אתה מרגיש באופן קבוע נטוש, לחוץ, פגוע או כועס?
- האם אתה כמה לחיבור, אך בו בזמן חושש לאבד את מערכת היחסים שלך?
- אחרי פרידה זמנית מבן או בת הזוג (למשל, לאחר חופשה או נסיעת עסקים), האם אתה בדרך כלל מרגיש נסער או מוצא את עצמך מתווכח איתם?
- האם אתה מרגיש שאתה מזהה בקלות את רגשותיהם, רצונותיהם וצרכיהם של אחרים?
- האם אתה מרגיש שאתה זקוק לאחרים כדי להירגע ומתקשה להרגיע את עצמך לבד?
- האם אתה מוצא את עצמך חי בעבר, מתקשה לשכוח או לסלוח על פגיעות ישנות?
- האם אתה נוטה להתלונן על היעדר אהבה או תמיכה, ומתקשה לשים לב למחוות של דאגה מצד הקרובים אליך?
מקורות
Beebe, B. (2000). Coconstructing mother–infant distress: The microsynchrony of maternal impingement and infant avoidance in the face-to-face encounter. Psychoanalytic inquiry, 20(3), 421-440.
Beebe, B. (2006). Co-constructing mother–infant distress in face-to-face interactions: Contributions of microanalysis. Infant Observation, 9(2), 151-164.
Chapman, G. (2015). The five love languages: The secret to love that lasts. Chicago: Northfield Publishing.
Dagan, O., Facompré, C. R., Nivison, M. D., Roisman, G. I., & Bernard, K. (2020). Preoccupied and dismissing attachment representations are differentially associated with anxiety in adolescence and adulthood: A meta-analysis. Clinical Psychological Science, 8(4), 614-640.
Hanson, R. (2009). Buddha's brain: The practical neuroscience of happiness, love, and wisdom. Oakland, CA: New Harbinger Publications.
Heller, D. P. (2019). The power of attachment: How to create deep and lasting intimate relationships. Sounds True.
Levine, A., & Heller, R. (2010). Attached: The new science of adult attachment and how it can help you find - and keep - love. Penguin.
Lyons-Ruth, K. (2008). Contributions of the mother–infant relationship to dissociative, borderline, and conduct symptoms in young adulthood. Infant Mental Health Journal Infant Ment. Health J., 29 (3), 203-218.
Siegel, D. J. (2007). Reflections on the mindful brain. The Mindful Brain: Reflection and Attunement in the Cultivation of Well-Being, 17(3), 166-168.
Tatkin, S. (2024). Wired for love: How understanding your partner's brain and attachment style can help you defuse conflict and build a secure relationship. New Harbinger Publications.
