"בוא אלינו נהפוך אותך לסטרייט"
האם טיפולי המרה יכולים להוות פתרון עבור מצוקתו של ההומו-לסבי הדתי?
מאת ד"ר עירית קורן
הומואים ולסביות דתיים
בשנת 2003 פרסמתי את ספרי "ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים", הספר הראשון בארץ שתיעד את חוויותיהם של גברים ונשים דתיים ממגזרים שונים, והתייחס להתמודדות ולזהות המרוכבת של הומואים או לסביות דתיים (קורן, 2003). כשהספר פורסם הוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מצד הממסד והחברה הדתית, אולם מאז חל שינוי משמעותי בקהילה ההומוסקוסאלית הדתית. במהלך השנים הוקמו ארגונים חברתיים שונים אשר מהווים מקור תמיכה עבור פרטים בקהילה; ארגון "הו"ד" (הומואים דתיים) המציע, בין שאר שירותיו, קבוצת תמיכה לאנשים נשואים, עמותת "כמוך" (הומואים דתיים אורתודוקסים) אשר הקימה את מיזם "אנחנו", באמצעותו היא מציעה שירותי שידוכין בין הומואים ללסביות ומסייעת להם בהבאת ילדים לעולם, ארגון "חברותא" אשר הוקם על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות וארגון "בת קול" שנותן מענה לנשים לסביות דתיות. בנוסף לכך, נפתחו פורומים שונים ברשת שבהם הומואים ולסביות יכולים לפנות בשאלות הלכתיות לרבנים מהציונות הדתית כגון הרב ארה'לה אראל, רונן לוביץ ויובל שרלו. דוגמא לפורום כזה ניתן למצוא באתר של עמותת "כמוך" במדור "שאל את הרב". מהלך זה יצר תקדים חברתי והוליד שיח פתוח יותר בין רבנים לבין הומואים ולסביות דתיים, כמו גם אפשר לאנשים החיים עם זהות מורכבת זו לחוש פחות בדידות ולחלוק עם אנשים אנונימיים אחרים את תחושותיהם. הפעילות הענפה הזו תרמה לנראות החברתית של תופעה זו ולתהליך שבירת הטאבו.
על-אף השינויים החברתיים והפתיחות שמבצבצת לה בתוך החברה הדתית, מחקרים מצביעים שלהטב"ים עדיין נמצאים בסיכון מוגבר לקשיים נפשיים, כשהאפליה והלחץ הנובעים מהסביבה הם בין הגורמים המרכזיים לכך (אייל, 2010). הזהות ההומו-לסבית הדתית יכולה ליצור מצוקה רבה בקרב יחידים החשים שונים מחבריהם. הסטיגמה הגדולה ביחס לאוכלוסיה זו מגבירה את תופעת הדחק של המיעוט ומובילה לעיתים להתנהגויות בעלות סיכון (שם). תחושות הקשורות לכעס, אשמה ואכזבה יכולות לעלות ביתר שאת. הכעס יכול להיות מופנה לאל ש"ברא אותי כזה", או כלפי העצמי שנתפס כ"תועבה", כ"חוטא" וכ"בעל יצר רע", שאינו ניתן לשליטה או לוויסות. האשמה היא על-פי רוב כלפי העצמי שחש משיכה לבני אותו מין ונכנע ל"יצר הרע" שלו או שלה. כמו כן קיימת גם אשמה מול ההורים; היחיד מרגיש אשמה על כך שהוא מאכזב את הוריו, "עושה להם בושות", לא מקים "בית נאמן בישראל" כפי שמצופה ממנו או ממנה. לבסוף קיימת גם תחושת האכזבה על כך שהיחיד לא יוכל להקים את המשפחה שעליה פנטז במשך כל כך הרבה שנים ושנתפסת בחברה הדתית כגולת הכותרת של ההתפתחות האישית של היחיד.
בהקשר של ההתמודדות הנפשית המורכבת בשלבים שונים של חייהם של הומואים ולסביות דתיים נכנסים ההורים כגורם תמיכה אפשרי. מחקרים רבים מצביעים על חשיבות התמיכה ההורית ביכולת הויסות הרגשי והדימוי העצמי של מתבגרים בכלל ומתבגרים להטב"ים בפרט (Ryan, Ruselle, Huebner, Diaz & Sanchez, 2010). תמיכה של הורים בילדיהם המתבגרים מפחיתה באופן משמעותי את ההשלכות הנפשיות השליליות של מצוקה על רקע גלויים של תיוג שלילי, סטיגמה ואפליה (פרדס, כץ וקובלסקי, 2011). אולם לצערנו מרבית ההורים, הן החילוניים והן הדתיים, מתקשים לתמוך בילדיהם בזמן יציאתם מהארון ו/או לאחר מכן (מייק, 2009), מכיוון שהם עצמם עסוקים באבל ובקושי להכיר בפן זה באישיותו של הילד/ה. תהליך זה מלווה לא פעם בתחושות של אשמה ומעלה תהיות ושאלות רבות; האם הילד 'יצא הומו' בגלל משהו שעשיתי? האם הייתי רך או נוקשה מידי איתו? וכן הלאה. את ההורים מלוות גם תחושת אכזבה מכך שילדו/ה לא יחיה חיים 'רגילים' ופחד גדול מפני העתיד הצפוי לו; הם מתקשים ליישב את הפער בין זהותו של הילד לבין הפנטזיה שפיתחו לגביו הכוללת נישואים עם בן או בת זוג הטרוסקסואלים והקמת משפחה.
פניה של הומוסקסואלים דתיים לטיפול נפשי
אחת הדרכים להקל על מצוקה זו היא פניה לטיפול פרטני, במסגרתו יתאפשר לגבר ולאשה ההומוסקסואלים הדתיים לבחון את משמעות הזהות המינית ואת האפשרויות השונות העומדות לפתחו. אך גם כאשר להט"בים דתיים מוצאים את האומץ והכוח לחפש עזרה טיפולית, הם נתקלים במשימה לא פשוטה. פנייה למטפלים חילוניים יכולה לעורר תחושה שאלו אינם מכירים או מבינים את השיח הערכי והתורני של העולם הדתי. ואכן מטפלים חילונים מתקשים להתמודד עם נושא זה; רבים חשפו בפני שהם אינם מבינים מדוע הומואים דתיים מתעקשים לשמר את זהותם הדתית ולהישאר בקהילה הדתית שאינה מכירה בהם. בנוסף, הם אינם יודעים כיצד להתייחס לאיסור ההלכתי שנתפס בעיניהם כפרימיטיבי ואנכרוניסטי. גם פניה למטפלים דתיים הינה סבוכה; מטפלים רבים מתקשים לטפל בהומואים ולסביות דתיים בגלל הסוגיה ההלכתית האוסרת התנהגות זו. במסגרת הכשרתי לתואר שני בבית-הספר לעבודה סוציאלית ב"ישיבה אוניברסיטה" בבוסטון, נפגשתי עם מטפלת קלינית מינית, דתית, המטפלת בקהילה הדתית והחרדית ופוגשת זוגות ויחידים אשר מתמודדים עם קשיים מיניים. היא סיפרה שבמסגרת עבודתה היא נתקלת באנשים שעוברים על שלל איסורים דתיים כגון צפיה בפורנוגרפיה, אוננות, טהרת המשפחה וכדומה, אולם טיפול בהומוסקסואלים הינו טאבו עבורה. אפשר אולי לטעון כי מבחינה הלכתית האיסור ההלכתי על הומוסקסואליות גברית (אך לא על לסביות) הוא חמור יותר מהעבירה על הסוגיות האחרות שהוזכרו כיוון שעונש העוברים עליה חמור יותר (מוות), אולם אני סבורה כי יש כאן קושי רגשי של אנשים ומטפלים דתיים לטפל ולהתמודד עם סוגיה שעדין נתפסת כטאבו בחברה הדתית.
טיפול המרה
האופציה הטיפולית החלופית, המוצעת לא פעם על-ידי בני משפחה וחברים, היא טיפולי המרה. בחיפושי אחר נתונים מהימנים לגבי הטיפול במסגרת זו נתקלתי במחקרו של הרב רון יוסף העומד בראש ארגון "הומסקסואליים דתיים בישראל". הוא מספק את הנתונים הבאים: מבין 291 הפונים שהשתתפו במחקרו 94 התחתנו מתוך אמונה ש"זה יעבור" ו-59 מתוכם התגרשו או נמצאים בהליכי גירושים. 30 מהנשאלים הגדירו את הטיפול כהצלחה ואילו 261 ככישלון; 248 מהם ציינו שלא חל שינוי בנטייתם לאחר הטיפול, 24 דיווחו שכעת הם נמשכים יותר לנשים ו- 19 על איבוד כל חשק מיני. הפונים השקיעו בין 5,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח לטיפול, ולאחריו רבים מהם דיווחו כי סבלו מדיכאונות ממושכים, שנאה עצמית, פגיעה בתפקוד ובחשק המיני ומשבר באמונה. רק 55 מתוכם פנו לאחר מכן לפסיכולוג מוסמך. 57% מבין המטופלים חזרו בסופו של דבר בשאלה (חלוץ, 2012). ניתן לתהות על מהימנות נתונים אלו שכן הם נאספו על-ידי אדם העומד בראש ארגון בעל אג'נדה מסוימת, אולם באין לנו נתונים אחרים אני חושבת שיש להתייחס לאלו בכובד ראש.
יעילות טיפולי המרה
מחקרים שונים על יעילותם של טיפולי המרה נעשו בעיקר בארה"ב. בשנת 2009 יצא מטעם ארגון הפסיכולוגים האמריקאי (APA) דו"ח אשר סקר נתונים לגבי טיפולי ההמרה בהומוסקסואלים. הארגון פרסם דו"ח של 130 עמודים שדן בפעילותם של ארגונים דתיים בארה"ב המציעים טיפולי המרה – ארגונים הטוענים כי נטייה מינית יכולה להשתנות על-ידי תרפיה .
הדו"ח מתייחס למחקרים אחרונים, משנת 2000 והלאה, שהתבססו בעיקר על גברים לבנים בעלי נטיה הומוסקסואלית שטענו כי הדת הינה מרכיב חשוב ומשמעותי בזהותם. למרות שהיו יחידים שטענו כי טיפולים אלו עזרו להם במידת מה, הרוב המכריע דיווחו על מצוקה נפשית קשה כתוצאה מטיפולים, במסגרת דתית או חילונית, שנועדו לשנות את זהותם המינית. האמונה כי טיפולים אלו ישנו את נטייתם המינית והכשלון שהם חשו כתוצאה מחוסר הצלחתם, יצרו דימוי עצמי שלילי וגרמו למתח רב.
הועדה מתייחסת גם לגוף מחקרים ישן יותר בתחום שינוי הנטייה המינית, רובם נערכו לפני 1978, אשר הצביעו כביכול על הצלחתם של טיפולי ההמרה. אולם מסקירתם עולה כי קיימות בעיות מתודולוגיות רבות במחקרים אלו;רק מעטים מתוכם 'כשרים' מבחינה מתודולוגיות. אמנם ניתן להסיק מהם כי ישנם יחידים שלמדו כיצד להתעלם או לא לפעול בהתאם לנטייה המינית שלהם, אך חסרים בהם נתונים לגבי מאפיינים אישיותיים של אלו כמו גם מעקב אחר משכה ובחינה של השלכותיה הנפשיות לטווח הארוך.
כותבי הדו"ח מצהירים כי נטייה מינית הומוסקסואלית הינה וריאציה נורמלית וחיובית של הנטייה מינית האנושית בכללותה ואינה נחשבת כהפרעה נפשית. לכך הם מוסיפים את גינויים לכל תפיסה מפלה של אוכלוסיה זו. ה-APA מסכם את הדו"ח בקריאה למטפלים בבריאות הנפש לעזור לאנשים המחפשים שינוי מיני באופן אחר - על-ידי הפעלת תרפיה שהינה בעלת אוריינטציה המכוונת למטופל, כזו המכירה בהשפעה השלילית של סטיגמה ואפליה כלפי מיעוטים מיניים, לוקחת בחשבון את ערכי הצדק והכבוד של אדם באשר הוא ואת עקרון האתי של "אי גרימת נזק למטופל". (ניתן לעיין בדו"ח המלא ברשת).
עמדת הסתדרות הפסיכולוגים לגבי טיפולי המרה
הסתדרות הפסיכולוגים בישראל אימצה את מסקנות הדו"ח ופרסמה נייר עמדה בו הצהירה כי נמצא שטיפולי המרה גורמים על-פי רוב לנזק פסיכולוגי, חברתי ואפילו פיזיולוגי. מעבר לכך נכתב כי כל טיפול המרה אשר מבוסס על ההנחה שנטייה חד מינית הינה מחלת נפש הוא בעייתי. הם מציינים במפורש כי אין הוכחות מדעיות לאפקטיביות של טיפול המרה, ולעומת זאת ישנן הוכחות להשלכות המסוכנות של טיפול זה ולקשר שלו להפרעות כגון דיכאון, חרדה ואובדנותֿ.
סיכום
לסיכום, למרות התמורות החיוביות שהתחוללו, עדין קיימת מצוקה רבה בקרב הלהטב"ים הדתיים שנובעת בין השאר מקושי של סביבתם הקרובה לקבלם וממחסור במענה טיפולי מותאם. ניכר כי נסיבות אלו הובילו לפנייתם של רבים לטיפולים לא אידיאלים שאינם מבוססים מחקרית. למרות כל מה שהוצג לעיל, לאלו המרגישים שטיפולי המרה יכולים להוות מענה עבורם, הייתי ממליצה לעשות זאת בעיניים פקוחות ולערוך בירור מקיף וענייני: לברר מי המטפל, מה הסמכתו המקצועית? באיזה שיטה הוא עובד? מה ההגדרות שלו להצלחה? מהם סיכויי ההצלחה שהוא מכיר? מה משך התקופה שזו נבדקה?על סמך מה הוא מבסס את הנתונים שהוא מציג? כאמור, לצערנו רבים המטפלים שעוסקים בנפש המורכבת ללא ההכשרה המתאימה.
במאמר התלמודי בסנהדרין ל”ז נכתב: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". תפיסה זו בעיני היא אינה רק עמדה דתית, אלא גם עמדה מוסרית ואתית שאליה מחויב האדם באשר הוא. החובה לעזור ולהיטיב עם האדם המצוי במצוקה נפשית חלה על סביבתו של האדם כמו גם על האדם עצמו. הורים אשר רואים כי ילדם נמצא במצוקה מחויבים לסייע לו באמצעות הגשת מערכת תמיכה, גם אם הם עצמם אינם מסוגלים לתת לילד תמיכה זו מסיבה דתית, רגשית או חברתית. במקביל גם האיש או האישה המרגישים מצוקה צריכים לנסות למצוא את הדרכים לעזור לעצמם דרך קבלת סיוע מתאים וזאת על מנת לשמור על נפשם; כנאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
מקורות
בן-עמי, אייל (2010). "להיות תלמיד גאה" : החוויה הבית ספרית של תלמידים בעלי נטיות חד-מיניות. עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", אוניברסיטת תל אביב.
חלוץ, ד. (27.11.2012). למה אנשים עדיין מדברים על טיפולי המרה? הארץ. מתוך: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1874836
מייק, ח. (2009) פחד אהבה. תל-אביב: הוצאת דיאלוג הפצות.
פרדס, א., כץ, א. וקובלסקי, ש. (2011). ההורים כבסיס בטוח למתבגר בתהליך ה"יציאה מהארון" בראי תיאורית ההתקשרות. מפגש, (3): 17-38.
קורן, ע. (2003). ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומאים ולסביות דתיים. תל-אביב: ידיעות אחרונות.
Ryan, C., Russell, S., Huebner, D., Diaz, R. & Sanchez, J. (2010). Family acceptance in adolescence and the health of LGBT young adults. Journal of Child and Adolescent Psychiatric Nursing, 23(4), 205–213.
http://havana.mb-tc.info/academic-contest/2011/Ben-Ami.pdf
