מחשבות על חמלה וחמלה עצמית
מאת קרין אמיתי
הקדמה - חמלה וחמלה עצמית
הקשר הפונטי בין המילים: חמלה, מחלה, החלמה, מלחמה וחלימה מעורר מחשבות, מתבקשות בעיני, אודות הקשר הקיים, לא רק בין אופן כתיבתן והגייתן של מילים אלו, אלא גם בין משמעותן בפועל. מאמר זה יעסוק בחמלה, ובחמלה עצמית בפרט, וחשיבותן בתהליכים של צמיחה וריפוי. מילה אחת, כביכול פשוטה, "חמלה", אך כמה חמקמקה כשמנסים לקיימה. אעמוד ראשית על הגדרתה של חמלה, אסקור את הידוע לנו מבחינה אמפירית באשר לטבע החומל שלנו ואסיים במחשבותיי על הפוטנציאל הטמון בעמדה חומלת להיות לנו לעוגן בתקופות קשות ולמנוף לריפוי ולצמיחה אישית וחברתית כאחד.
שורות אלו נכתבות בהקשר של מציאות מורכבת ומטלטלת - מציאות של מגיפה, ריחוק חברתי, משבר כלכלי ופוליטי. במרחב הציבורי זה נראה שמתקיימים מעברים חדים בין ביטויים של ערבות הדדית, אחדות ורעות, לבין ביטויים של תסכול וכעס אחד כלפי השני, מאבקים של קבוצות בתוך החברה, ניכור וריחוק חברתי שאינו רק פיזי. זוהי מציאות קיומית בה לעיתים קרובות מידי הקרקע אינה מרגישה בטוחה. מציאות זו מחלחלת לעולמנו הפנימי, מגבירה חרדות, ובתגובה אליהן, ובדומה לביטוייהן במרחב הציבורי, מתרחשים מעברים חדים בין חוסן, הסתגלות ואף צמיחה, לבין דפוסי התמודדות שהם פחות מיטיבים ומועילים, כל אחד ואחת בהתאם לדי. אנ. איי. הנפשי שלו ושלה. במצבים אלו, אנחנו זקוקים לכמה שיותר עוגנים, ואני רוצה להציע שהאופן שבו אנחנו ניצבים אל מול המציאות בתוכנו ומחוצה לנו בעמדה חומלת כלפי עצמנו ואחרים, עשוי לשמש עבורנו עוגן מרכזי וחשוב.
מה זה חמלה
בספרות הבודהיסטית מתוארת המילה חמלה כרטט הלב למראה כאב, כיכולת לפגוש את הקשיים שלנו ושל אחרים בעיניים טובות ולא לברוח מהם. עמדה זו היא תחילתו של תהליך ריפוי הכאב, והיא המאפשרת לנו להתמודד עם הקשיים ולצמוח מהם. זאת בניגוד לעמדה של התגוננות מפניהם בכיווץ ובפחד, או שקיעה בהם (קורנפילד, 2009).
ג'ק קורנפילד הינו פסיכולוג קליני בהכשרתו המערבית, וכן נזיר בודהיסטי, ובעבודתו הטיפולית הוא משלב ידע משני תחומים אלו. הוא נוהג לומר: "חמלה שאינה כוללת בתוכה את עצמנו, אינה שלמה" (Kornfield,1994). חמלה עצמית הינה חמלה המופנית פנימה, ולה שלושה מרכיבים (Neff, 2003):
- נדיבות אל מול שיפוטיות וביקורתיות: זוהי עמדה הנכונה לקבל את החוויה כמו שהיא, על כל הרגשות והמחשבות שהיא מעוררת. זאת במקום לחוש כלפיה אשמה מוגזמת, שמייסרת ומקשה על תנועה. אולי לא בכדי קיים גם קשר פונטי בין המילים 'חמלה' ו'מחילה'.
- רשות להיות אנושי: הכרה בכך שחוסר שלמות, טעויות וקשיים הם חלק מהחוויה האנושית המשותפת לכולנו. ניתן לומר כי כולנו יחד מהווים רקמה אנושית אחת שלמה באי שלמותה, דבר שמעניק תחושה של חיבור לעומת נבדלות ובידוד.
- קשיבות ומיינדפולנס: ההגדרה של מיינדפולנס הינה שימת לב מכוונת ובלתי שיפוטית כלפי החוויה המורכבת מתחושות גופניות, רגשות ומחשבות. הקשיבות היא כלי דרכו אנחנו מנסים למצוא איזון בין לגיטימציה ורשות לחוש תחושות שעולות מצד אחד, לבין שמירה על מרחק מסוים מהם מצד שני, כך שאנחנו לא נבלעים בתוכם או הולכים בהם לאיבוד.
חמלה היא הבסיס האנושי הטבעי שלנו, לחם חוק קיומנו, ונובעת מתחושה של שייכות ואחריות גורל משותפת. אמירה זו עשויה להישמע מהפכנית אל מול תפיסות עולם כמו "יצר לב האדם רע מנעוריו", או אל מול הגישה הפרוידיאנית הקלאסית, לפיה האדם מונע מתוך חיפוש עונג, והאחר הוא טוב רק במידה בה הוא משמש פורקן או אמצעי למטרה זו. אמירה זו אולי אף מהפכנית במידה דומה לאמירתו של ויניקוט "אין דבר כזה תינוק" בישיבת החברה הפסיכואנליטית הבריטית ב- 1942, אמירה שהציבה את הטיפול ההורי במרכז ההתפתחות הנפשית, וסללה את הדרך להתבוננות על הסביבה והקשר עמה כאלטרנטיבה להתמקדות, באופן כמעט בלעדי עד אז, במלחמות הפנימיות בתוך נפשו של האדם. כלומר, גישות מודרניות יותר, אשר מציבות את הקשר הבינאישי כמוקד התיאורטי והטיפולי, למעשה חוזרות אחורה לחוכמות עתיקות יומין מהמזרח, ומעלותן על נס, במעין "רגרסיה תיאורטית לתלות", את הקשר עם האחר.
קשר מהווה מעין "רחם נפשי" להתפתחות אישית ובינאישית, המקיימות ביניהן יחסי גומלין מתמשכים. תיאוריית ההתקשרות, ומחקרי אורך שנעשו במסגרתה, הדגימו באופן אמפירי את השפעותיו רחבות היריעה של בסיס בטוח, שהוא תוצר של טיפול הורי ראשוני אמפתי, וביניהן: היכולת להיות בקשר זוגי, הצלחה אקדמית ומקצועית וחוסן מפני משברים וטראומות (Colins & Feeney, 2000; Consedine & Magai, 2003; Corwin, 2012; Svanberg, 1998; Tummala-nara, Liang & Harvey, 2007 ).
לגישות תיאורטיות אלו הצטרפו עדויות אמפיריות רבות שמאששות את קיומו של בסיס נוירולוגי מולד ליכולת שלנו לחוש הזדהות ולהיות בקשר. באמצעות תאי מוח בשם "נוירוני מראה" אנחנו חשים ברגשות ובמחוות של האנשים סביבנו ומעריכים את כוונותיהם (Gallese and Goldman, 1998;Iacoboni, 2009;Rizzolatti, Fabbri-Destro &Cattaneo, 2009) כמו כן, אנחנו מכירים כיום במוכנות המולדת לרכישת שפה (Arbib, 2005), ובצורך האינהרנטי שלנו כבני אנוש בקשר עין ובמגע מהלידה ועד המוות (Bush, 2001; Carlson, 2005;Duhn, 2010;Gallace & Spence, 2010) . אם כן, ניתן לומר שאמפתיה וחמלה הלכה למעשה מהוות רכיבים מרכזיים בחיי הגוף והנפש שלנו.
חמלה עצמית וחמלה כלפי אחרים
חמלה כלפי אחרים וכלפי עצמנו שלובות זו בזו ותלויות זו בזו, אך נקיטה של עמדה חומלת אינה מעשה פשוט ליישום. בספרו "הלב הנבון", קורנפילד (2009) מספר על מקדש גדול בתאילנד בו עמד פסל עצום של בודהה מחימר. יום אחד, בשל תנאי מזג האוויר, הפסל נסדק, ומתחת לפני השטח בצבץ זהב טהור, ממנו היה עשוי הפסל המקורי. לפי הסיפור, הנזירים שגילו את הסדקים הבינו כי הפסל כוסה עם השנים בחימר ובבוץ כדי להגן עליו בימים של סכסוכים ואי שקט.
גם אנחנו, כמו פסל הבודהה, מתחספסים פעמים רבות במפגש עם המציאות, מקשים את ליבנו ועוטים עליו שכבות של הגנה מפני הפגיעוּת הנובעת מהיותנו אנושיים, לא מושלמים, ותלויים זה בזה לקיומנו, דבר אשר לעיתים קשה עבורנו מנשוא. הרבה פעמים אנו מרגישים שכדי להיות שייכים ובטוחים עלינו להתחרות, להילחם על משאבים, להקטין אנשים אחרים וכדומה. אנחנו מייצרים על ידי כך תופעות של ניכור, צרות-עין ותוקפנות, ובכך נלחמים לא רק באחרים, אלא גם בעצמנו, מחרבים את מה שעשוי היה להיות קרקע מזינה, רשת תמיכה אנושית אחת גדולה. המלחמה הזו מחלחלת גם עמוק יותר פנימה, ואנחנו מודדים את עצמנו במדדים כמותיים, בנתונים יבשים, ובכך מתרחקים מהמהות שלנו ויוצרים גם ניכור עצמי ושנאה עצמית. התוצאה העגומה היא – מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים.
כמה סבל אנחנו פוגשים במטופלים שלנו, ובתוכנו עצמנו, כתוצאה ממלחמות אלו, מתוך "פרעה פנימי" מייסר שמענה גם את הסובבים לפעמים, פרעה שיש המכנים אותו סופר אגו נוקשה, וכמה אנחנו זקוקים שיהיה מישהו שיראה את השלמות שבאי השלמות שלנו, ולא רק שלא יירתע ממנה, אלא יכיר ויעריך גם את יופייה. כפי שמיטיבה דור אלה גבע לתאר בצורה מרגשת כל כך את התהליך הזה בטיפול:
כדי לדעת / דור אלה גבע
אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר
הָיִיתִי צְרִיכָה לְטַפֵּל עֶשְׂרִים שָׁנָה
כְּדֵי לָדַעַת
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
זָקוּק לטִפּוּל
אֶלָּא לְאַהֲבָה.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם
צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת
אֶלָּא לְהֵרָפֵא.
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ
אָדָם דָּבָר
מִלְּבַד עֵינַי הָרוֹאוֹת
אֶת שְׁלֵמוּתוֹ
בִּפְנִים הַסֶּדֶק.
הנסיכה דיאנה אמרה פעם בראיון כלשהו: "אני חושבת שהמחלה הכי גדולה שהעולם סובל ממנה בימים אלו ובתקופה זו היא המחלה של האנשים המרגישים בלתי נאהבים". אני סבורה כי במילותיה אלו היא מבטאת את הקשר שבין העדר חמלה למלחמה ומחלה. חמלה מצריכה אומץ, היות והיא מבקשת מאיתנו "לנקות מעלינו את החימר", להיות פגיעים ולבטוח בעצמנו ובמי שמולנו. באופן שאולי אינו אינטואיטיבי, דווקא בפגיעוּת, יש הזדמנות להחלים, יש הזדמנות לחיות.
לצד זאת, חשוב לזכור כי חמלה אין פירושה למחול על כל דבר, להסכים עם כל דרישה, לתת בלי קץ. חמלה מכילה את האפשרות ל"כן" וגם את האפשרות ל"לא". חמלה שמה גבולות ממקום אמפתי. אחד מסיפורי הילדים המוכרים ביותר הינו "העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין. בסיפור הזה מסופר על עץ שנתן לילד קטן, ודי דרשן, את הכל ומעבר לכך, עד שלא נשאר לו עצמו דבר. זוהי לא חמלה, זוהי הקרבה, וכזו שאינה מלמדת את הילד לראות את האחר, לתת ולא רק לקחת. חמלה אמיתית מכירה בהזדקקות ונענית לה ברוחב לב אמיתי, אך זאת עם הבחנה חשובה בין נתינה לניצול.
ניתן לראות כי חמלה היא לא החלטה חד פעמית, וכרוכה גם בהכרה שזהו תהליך שחלק אינהרנטי מהצלחתו היא היכולת לשאת את הכישלון בו מעת לעת. היא כרוכה בתרגול חוזר ונשנה ומציאה מחדש של איזונים עדינים בין צרכים שונים ומנוגדים, ובין העצמי לאחר. אך על אף הקושי, חמלה היא מתנה שאנחנו יכולים לבחור לתת לאחרים סביבנו, והמתנה הזו מתחילה בנו וכלפי עצמנו.
התרומה של חמלה וחמלה עצמית בתקופת משבר
מחקרים רבים שנעשים היום מוכיחים שוב ושוב את התרומה של חמלה עצמית לרווחתנו, בייחוד כאשר אנו ניצבים בפני קשיים ואתגרים. מחקר מ-2012 למשל, הראה שאנשים קשישים שנהגו בחמלה עצמית, דיווחו על חוויה סובייקטיבית של רווחה, למרות ולצד מצבים בריאותיים מורכבים (Goldwasser & Leary, 2012). כמו כן, הספרות מראה באופן עקבי כי אנשים בעלי חמלה עצמית גבוהה נוטים לשמור על בריאותם באופן כללי, ושבאופן ספציפי, חמלה עצמית עשויה להקל על סימפטומים פיזיולוגיים ונפשיים של מחלות כרוניות כגון: מעי רגיז, דלקת פרקים, פיברומיאלגיה, HIV, דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, הפרעות אכילה ועוד. ממצאים אלו נמצאו כמתקיימים בכל טווחי הגילאים (Bluth & Neff, 2018;Brion, Leary & Drabkin,2014;Dunne, Sheffield & Chilcot,2018;MacBeth & Gumley, 2012;Marsh, Chan & MacBeth, 2018;Nakamura, Lipschitz, Kuhn, Kinney & Donaldson, 2013;Neff, Kirkpatrick & Rude,2007;Sharifi et al.2018;Sirois, Molnar & Hirsch, 2015;Sirois & Hirsch, 2019, Terry & Leary,2011; Thompson & Waltz, 2008;Yang & Mak, 2017).
בנוסף, חמלה עצמית נמצאה כמשמעותית בהתמודדות עם מצבים מגוונים של משבר ולחץ, כגון גירושין (Sbarra, Smith & Mehl, 2012), גידול ילדים עם צרכים מיוחדים (Wong, Mak & Liao,2016) ומחלות מסכנות חיים כגון סרטן (Lathern et. al, 2018;Nakamura et.al ,2013;Sharifi et.al 2018).תרומה חשובה במיוחד שנמצאה לחמלה עצמית היא בהתמודדות עם גורמי לחץ בעבודה, בייחוד במקצועות טיפוליים מסוגים שונים, בין היתר בקרב רופאים, אחיות, ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. נמצא שככל שרמת החמלה העצמית הייתה גבוהה יותר, כך הסיכוי לשחיקה מקצועית קטן יותר (Beaumont, Durkin, Martin & Carson, 2016; Coleman, Martensen, Scott & Indelicato, 2016 ;Dorian & Killebrew, 2014;Duarte & Pinto-Gouveia, 2017; Raab, 2014; Upton, 2018).
מחקרים אלו הם עדות הולכת ומצטברת לחמלה עצמית כתורמת לחוסן. חוסן בהגדרתו מתייחס למידה בה אנחנו מתמודדים עם מצבי לחץ ומשבר באופן שמאפשר הסתגלות ואף צמיחה (Luthar,Cicchetti & Becker, 2000). כשאנחנו נמצאים במערבולת בים, המאבק בה – דווקא הוא זה שעשוי להחליש את הכוחות ולהוביל לטביעה. לעומת זאת, נוכחות רגועה ונשימה עמוקה תאפשר לנו למצוא את הדרך דרכה בחזרה לחוף מבטחים. כמו בים, גם בחיים. חמלה עצמית, במובן מסוים, היא מסכת חמצן לה אנו זקוקים כדי לעמוד בפני המערבולות, הסערות והבצורות שהחיים מזמנים בפנינו.
ההישרדות שלנו את האתגרים היא הכרחית, אך לא די בה כדי לחיות חיים מלאים. בספרו "האדם מחפש משמעות" , ויקטור פרנקל (1970) בהתייחסו ליכולת לשאת את תופת השואה, מצטט משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' למענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך"( עמוד 97). היכולת שלנו לשאת את התקופות הקשות, תלויה ביכולת לצקת משמעות לחוויות דרך התקווה ללמוד ולגדול מהן כבני אדם וכן ביכולת לחלום ולדמיין עתיד. פרנקל בעדותו מוסיף וכותב: "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד, בעתידו, גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית, הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש" (עמוד95). בהקדמה לספרו "על אי היכולת לחלום" כותב תומס אוגדן (2014): "אי היכולת לחלום משמעותה אי היכולת של האדם לחלום את עצמו אל תוך הקיום, אם זה המצב, האינדיבידואל אינו אף אחד" (עמוד 8).
נדמה לי שהיכולת לחלום ולהאמין קשורות לאמונה בטוב שקיים בתוכנו וסביבנו, גם אם יש מצבים בחיים בהם נדמה שאין לכך אחיזה במציאות. את זאת לא נוכל לעשות ללא הרכות החומלת במבטנו לעצמנו ולאחרים. רכות רבת עוצמה, שהוכחה שבכוחה להזיז הרים, לשנות את הכימיה הגופנית שלנו ואף להכריע בין כיליון לחיים.
בספרו, קורנפילד (2009) מביא עדות של אישה שגדלה בצל הורות מתעללת. היא מתארת כיצד כילדה בת חמש, בלילות בהם לא הצליחה להירדם, הייתה מביאה למיטתה לחם וגבינה וביד אחת מאכילה את עצמה וביד השנייה מלטפת את פניה שלה, כשהיא מדמיינת שאלו ידיו של מלאך שומר. היא מספרת שהייתה לוחשת לעצמה שהיא מוגנת, בטוחה ואהובה.
בעיני, זוהי עדות חיה ונוגעת ללב ליכולת של חמלה עצמית להוות הגנה חשובה וקריטית, בייחוד בהעדר בסיס בטוח, וזוהי גם עדות לכוחו של דמיון ויצירתיות ולפנים הרבות של חמלה עצמית. עבור אותה אישה, אלו היוו היסודות לקריירה בתחום הכתיבה, ובכך חמלתה העצמית אף היוותה את הבסיס ל"הפיכת מספדה למחול לה" (תהילים, ל, יב). כמו כן זוהי עדות, בדומה לקשרים הסמנטיים המובאים כאן, לכוחן של מילים, לא רק כמשקפות מציאות, אלא גם כיוצרות שלה, ולאפשרות וההזמנה לבחור – את האופן בו אנו מדברים לעצמנו ולאחרים, וגם את המילים והנימה שנבחר להכניס פנימה ללב ולתודעה שלנו.
אסיים בשיר נוסף, שמצליח לצייר ממש, את הצורך המהותי של ציפור הנפש שלנו בחמלה כלפי עצמנו, כלפי אחרים ומאחרים, כדי למצוא מנוח ולהימצא מחדש, וכמה כוח יש בזה, בייחוד במציאות סוערת:
מבוקש מקום / אדמיאל קוסמן
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.
מקורות
פרנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם. מבוא ללוגותרפיה. תל-אביב: דביר.
קורנפילד, ג'. (2009). הלב הנבון: מדריך לעקרונות האוניברסליים של הפסיכולוגיה הבודהיסטית. מושב בן שמן: מודן.
אוגדן, ת. (2014). על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.
Arbib, M. A. (2005). From monkey-like action recognition to human language: An evolutionary framework for neurolinguistics. Behavioral and brain sciences, 28(2), 105-124.
Beaumont, E., Durkin, M., Hollins Martin, C. J., & Carson, J. (2016). Measuring relationships between self‐compassion, compassion fatigue, burnout and well‐being in student counsellors and student cognitive behavioural psychotherapists: A quantitative survey. Counselling and Psychotherapy Research, 16(1), 15-23.
Beaumont, E., Durkin, M., Martin, C. J. H., & Carson, J. (2016). Compassion for others, self-compassion, quality of life and mental well-being measures and their association with compassion fatigue and burnout in student midwives: A quantitative survey. Midwifery, 34.
Bluth, K., & Neff, K. D. (2018). New frontiers in understanding the benefits of self-compassion. Self and Identity. 17(6), 605-608.
Brion, J. M., Leary, M. R., & Drabkin, A. S. (2014). Self-compassion and reactions to serious illness: The case of HIV. Journal of health psychology, 19(2), 218-229.
Bush, E. (2001). The use of human touch to improve the well-being of older adults: A holistic nursing intervention. Journal of holistic nursing19, (3), 256-270.
Carlson, F. M. (2005). Significance of touch in young children's lives. YC Young Children.60(4), 79.
Coleman, C., Martensen, C., Scott, R., & Indelicato, N. A. (2016). Unpacking self-care: The connection between mindfulness, self-compassion, and self-care for counselors. Counseling & Wellness: A Professional Counseling Journal, 5.
Collins, N. L., & Feeney, B. C. (2000). A safe haven: An attachment theory perspective on support seeking and caregiving in intimate relationships. Journal of personality and social psychology, 78(6), 1053.
Consedine, N. S., & Magai, C. (2003). Attachment and emotion experience in later life: The view from emotions theory. Attachment & Human Development, 5(2), 165-187.
Corwin, H. L. (2012). A secure attachment base is ideal to be a great learner. Journal of Prenatal & Perinatal Psychology & Health, 27(1), 38.
Duarte, J., & Pinto-Gouveia, J. (2017). The role of psychological factors in oncology nurses' burnout and compassion fatigue symptoms. European journal of oncology nursing, 28, 114-121.
Dorian, M., & Killebrew, J. E. (2014). A study of mindfulness and self-care: A path to self-compassion for female therapists in training. Women & Therapy, 37(1-2), 155-163.
Duhn, L. (2010). The importance of touch in the development of attachment. Advances in Neonatal Care.10 (6), 294-300.
Dunne, S., Sheffield, D., & Chilcot, J. (2018). Brief report: Self-compassion, physical health and the mediating role of health-promoting behaviours. Journal of health psychology,23(7), 993-999.
Iacoboni, M. (2009). Imitation, empathy, and mirror neurons. Annual review of psychology, 60, 653-670.
Gallace, A., & Spence, C. (2010). The science of interpersonal touch: an overview. Neuroscience & Biobehavioral Reviews. 34(2), 246-259.
Gallese, V., & Goldman, A. (1998). Mirror neurons and the simulation theory of mind-reading. Trends in cognitive sciences. 12(2),493-501.
Kornfield, J.(1994.( Buddha's Little Instruction Book. New York: Bantam Books.
Lathren, C., Bluth, K., Campo, R., Tan, W., & Futch, W. (2018). Young adult cancer survivors experiences with a mindful self-compassion (MSC) video-chat intervention: A qualitative analysis. Self and Identity, 17(6), 646-665.
Luthar, S. S., Cicchetti, D., & Becker, B. (2000). The construct of resilience: A critical evaluation and guidelines for future work. Child development, 71(3), 543-562.
MacBeth, A., & Gumley, A. (2012). Exploring compassion: A meta-analysis of the association between self-compassion and psychopathology. Clinical psychology review32, 545-552.
Marsh, I. C., Chan, S. W., & MacBeth, A. (2018). Self-compassion and psychological distress in adolescents—a meta-analysis. Mindfulness, 9(4), 1011-1027.
Nakamura, Y., Lipschitz, D. L., Kuhn, R., Kinney, A. Y., & Donaldson, G. W. (2013). Investigating efficacy of two brief mind–body intervention programs for managing sleep disturbance in cancer survivors: a pilot randomized controlled trial. Journal of Cancer Survivorship, 7(2), 165-182.
Neff, K. D., Kirkpatrick, K. L., & Rude, S. S. (2007). Self-compassion and adaptive psychological functioning. Journal of research in personality. 41(1), 139-154.
Raab, K. (2014). Mindfulness, self-compassion, and empathy among health care professionals: a review of the literature. Journal of health care chaplaincy, 20(3), 95-108.
Rizzolatti, G., Fabbri-Destro, M., & Cattaneo, L. (2009). Mirror neurons and their clinical relevance. Nature clinical practice neurology, 5(1), 24-34.
Sbarra, D. A., Smith, H. L., & Mehl, M. R. (2012). When leaving your ex, love yourself: Observational ratings of self-compassion predict the course of emotional recovery following marital separation. Psychological science(3) 23 ,, 261-269.
Sharifi, S. S., Alipour, A., AghaYousefi, A. R., Mohammadi, M. R., Ghobari, B. B., & Anbiaei, R. (2018). Relationship of Patience and Self-Compassion with Depression in Patients with Breast Cancer.
Sirois, F.M., Molnar, D.S. and Hirsch, J.K. (2015) Self-Compassion, Stress, and Coping in the Context of Chronic Illness. Self and Identity, 14 (3). 334 - 347.
Sirois, F. M., & Hirsch, J. K. (2019). Self-compassion and adherence in five medical samples: The role of stress. Mindfulnes) 10 .1), 46-54.
Svanberg, P. O. (1998). Attachment, resilience and prevention. Journal of Mental Health, 7(6), 543-578.
Terry, M. L., & Leary, M. R. (2011). Self-compassion, self-regulation, and health. Self and Identity. 10 (3), 352-362.
Thompson, B. L., & Waltz, J. (2008). Self‐compassion and PTSD symptom severity. Journal of Traumatic Stress: Official Publication of The International Society for Traumatic Stress Studies. 21(6), 556-558.
Tummala-Narra, P., Liang, B., & Harvey, M. R. (2007). Aspects of safe attachment in the recovery from trauma. Journal of aggression, maltreatment & trauma, 14(3), 1-18.
Upton, K. V. (2018). An investigation into compassion fatigue and self-compassion in acute medical care hospital nurses: A mixed methods study. Journal of Compassionate Health Care, 5(1), 7.
Wong, C. C., Mak, W. W., & Liao, K. Y. H. (2016). Self-compassion: A potential buffer against affiliate stigma experienced by parents of children with autism spectrum disorders. Mindfulness.7(6), 1385-1395.
Yang, X., & Mak, W. W. (2017). The differential moderating roles of self-compassion and mindfulness in self-stigma and well-being among people living with mental illness or IV. Mindfulness.8(3) 595-602.
