ממך אלייך------ בורחת
טל סער | 1/12/2012 | הרשמו כמנויים
הי... מישהו שם? יש למי לכתוב בכלל?
קר ועצוב לי כמו ילדה אבודה בגשם
כן אני יודעת שאני לא ילדה, ואין בחוץ גשם רק רוח שצולפת בפנים
גם זה כואב, לא חייב גשם כדי שיהיה עצוב
פשוט צריך רוח, חזקה, שתעיף את העולם הקיים, תרים באויר את כל מה שהכרתי הלאה גבוה
שאשמע את הנפץ , את הרסיסים, השברים הצרחות
אולי הצרחות שלי? אולי של סתם אנשים שנקלעו לסערה שיצרתי?
אני יוצרת סערות. אני צובעת כל חיוור בעז, אני מגביהה אוקטבות לקלאסית רגועה
אני שוברת כמו פיל בחנות חרסינה
אני מגושמת אני זזה לאט, הצבע שלי שונה
יותר ממגושמת, אני עצובה. הכל סביבי נראה עצוב אתי, כהה אפל שחור
גם הבוקר של מחר נדמה מעורפל ואני רוצה לישון
כן כן, אני בטיפול, מישהו פה שמע את זה בפעם המיליון..?
כבר מעל שנה. אני יודעת שהרבה דפים נהפכו וזרעים חדשים נרקבו וצמחו
ודמעות ושיחות
אני יודעת שאני צריכה להגיע שוב לטיפול השבוע
אבל כל מה שרציתי עכשיו הוא רק. שהזמן. יעצור.
אני חושבת שהכעס שלי יכול לפגוע בי כל כך אבל אין לי מה לחפש אצלה
נמאס. נשבר. לפתוח לסגור לשתוק לבעוט לבכות , לבכות לבכות
כשאני לא בטיפול אני בוכה מפחד כי מרכז החיים שלי חוזר להיות אני. ולא היא.
וכשאני חוזרת אליה אני, בעצם מה אני?
ומי אני? אני עייפה... כואבים לי התאים האפורים מלהסתובב במעגלים
כועסת עלי. עליה. על שתינו. על הטיפול שלנו.
אני רוצה לברוח. ולהשאר. בו זמנית. אתה. ממנה .
אבל אסור לי, ושוב כואב לי, ברגע שמרכז החיים שלי יהיה אני
