מבוא לטיפול עצמי בטראומה היקשרותית
אפרת ליה שחף
במהלך שיטוטי ביוטיוב, שהפכה בשנים האחרונות למעין כיכר שוק דיגיטלית, נחשפתי לשתי דמויות מרתקות בתחום הפסיכולוגיה. הראשונה הייתה טיל סוואן, שבסרטון מאיר עיניים הביעה תסכול עמוק מהגישה המקובלת בתחום בריאות הנפש: "הכי מתסכל אותי זה הקטע ההתפתחותי הזה - התפיסה שקיימת נקודה מוגדרת שבה הילדות מסתיימת. זה קו שרירותי לחלוטין... ואני מחפשת דרך לתת מענה לצרכי הילדות האלה".
השנייה הייתה דיאן פול-הלר, שפגשתי בשיחה מרתקת עם גאבור מאטה במסגרת סדרת "חוכמת הטראומה". הניגוד ביניהם היה בולט: מאטה, בגישתו האיטית והמהורהרת, עמד בניגוד חד לאנרגטיות והאופטימיות הקורנת של פול-הלר. דבריה חקקו בי רושם עמוק: "אני מאמינה ביכולת הטבעית שלנו להחלים. כשאנחנו מקבלים את התמיכה המתאימה, טראומה יכולה להפוך למנוף משמעותי להתפתחות אישית. אמנם טראומה לא מטופלת עלולה להוביל למחוזות החשוכים ביותר של הנפש, אך היא גם מצפינה בתוכה אנרגיה אדירה".
פול-הלר מרחיבה על מושג ההיקשרות הבטוחה, המתאפיין בהורות אינטואיטיבית וקשובה. היא מתארת תהליך המתחיל במגע עור-בעור בלידה וממשיך דרך כל שלבי ההתפתחות, כשההורים מאזנים בין הגנה למתן מרחב לעצמאות. לדבריה, המפתח טמון ביכולת לתקן - להכיר בטעויות ולגשר על פערים. "טעיתי, הייתי רוצה לנהוג אחרת" או "אני מבין שפגעתי בך" הן מילים שבונות חוסן רגשי.
גאבור מאטה מוסיף נדבך חשוב לדיון כשהוא מצביע על המכשולים החברתיים בפני הורות מיטיבה. הוא מביא כדוגמה את העובדה המטרידה שכרבע מהנשים בארצות הברית נאלצות לשוב לעבודה תוך חודשיים מהלידה, בעוד שהמחקר מראה שילדים זקוקים לנוכחות הורית משמעותית לאורך שנים. מדבריו עולה ביקורת על מערכת חברתית שאינה תומכת בהורות.
מניסיונו האישי, מאטה מתאר כיצד תיקון פשוט לא היה חלק מהמארג המשפחתי שלו. הוא תמיד היה זה שנדרש ליזום תהליכי תיקון, אם בכלל. פול-הלר מאשרת שזוהי תופעה נפוצה - בסדנאותיה, רק כ-5% מהמשתתפים, רובם אנשי מקצוע בתחום הטיפול, מדווחים על מודלים חיוביים של תיקון מבית הוריהם.
הדיון מסתיים בנימה מעודדת עם ממצאיו של ג'ון גוטמן, חוקר מוביל בתחום הזוגיות, המראים שזוגות שרוכשים את היכולת ליזום ולקבל תיקון, מצליחים להעלות את איכות הקשר שלהם ב-85% באופן יציב ומתמשך (Gottman, 2018). ממצא זה מדגיש שתיקון, למרות שאינו יכולת מולדת, הוא מיומנות שניתן לפתח ולטפח.
במאמר הנוכחי אתייחס לעקרונות הבסיסיים של הטיפול בטראומה היקשרותית מתוך ספרה של דיאן פול-הלר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" (Heller, 2019).
תרגום ההקדמה לספר
"הכל התחיל בתאונת דרכים בדנוור, 1988, שבועיים לפני חתונתי. בעודי נוהגת במהירות של 90 קמ"ש, הבחנתי בפסלון פורצלן – קישוט לעוגת החתונה שקיבלתי מחמותי – מחליק לרצפת הרכב. בניסיון למנוע את שבירתו, שחררתי את חגורת הבטיחות והתכופפתי להרימו. הטיית גופי גרמה לסטייה חדה, והתנגשתי ברכב שהגיע מהכיוון הנגדי. הנהג השני, שנסע בוולוו ישנה ועמידה, יצא כמעט ללא פגע – דבר שאני אסירת תודה עליו עד היום. אני, לעומת זאת, נפגעתי קשות: ללא חגורת הבטיחות, ראשי התנגש בשמשה וספגתי פגיעת ראש טראומטית.
התקופה שלאחר התאונה הייתה מבלבלת ומאתגרת. סבלתי משורה של תסמינים מטרידים: ערבוב מספרים, התנהגות מוזרה כמו הנחת מגהץ במקרר וחלב במיקרוגל, ושכחת רכב מונע בחניון העבודה. אך לצד הבלבול והקושי, חוויתי גם רגעים מופלאים של התרחבות תודעה. במשך כשישה שבועות, זכיתי לחוות מצבים של פתיחות לב יוצאת דופן וראיית הטוב שבאחרים באופן עמוק ומיוחד.
אולם ההתעלות הזו לא נמשכה. לפתע מצאתי את עצמי צוללת לתהומות נפשיים אפלים. התאונה העלתה זיכרונות טראומטיים מילדותי שהיו קבורים עמוק בתוכי, ובשלוש-ארבע השנים הבאות נאבקתי להתמודד עם המציאות החדשה. חיפשתי עזרה בכל דרך אפשרית – מדפי זהב ועד סדנאות והרצאות – אך ללא הצלחה משמעותית.
נקודת המפנה הגיעה כשפגשתי את פיטר לוין ונחשפתי לשיטת החוויה הסומטית (SE - Somatic Experiencing). אף שלא הבנתי את השיטה לעומק, חשתי מיד שהיא עובדת עבורי. באמצעות העבודה עם פיטר, למדתי להבין את הקשר בין פיזיולוגיה לטראומה ואת חשיבות ויסות מערכת העצבים.
ההחלמה הובילה אותי להפוך לאחת המנחות הראשונות של SE, ובמשך יותר מ-25 שנה זכיתי ללמד את השיטה ברחבי העולם. התמקדתי במיוחד בשיקום קשרים בין-אישיים לאחר טראומה, תחום שהפך לייעוד חיי. כיום, אני ממשיכה להקדיש את עצמי לחקר טראומה וחוסן נפשי, ולעזרה לאנשים בהשבת החיוניות לחייהם. ההבנה העמוקה שלי היא שהמערכת העצבית שלנו מסוגלת להסתגל ולצמוח מחדש, גם אחרי חוויות טראומטיות קשות. דרך עבודה מודעת, אנו יכולים לשחרר דפוסים ישנים ולבנות מערכות יחסים בטוחות ומזינות יותר.
במרכז עבודתי ניצבות שאלות יסוד על תהליכי ריפוי והתחדשות. אני מבקשת להבין כיצד ניתן לשקם את החיבורים שנשברו – הן עם עצמנו והן עם הסובבים אותנו – ולמצוא דרך חזרה לתחושת שלמות. מעניין אותי במיוחד האופן שבו אנחנו יכולים לשלב את מגוון החוויות שלנו ולהשלים עם החלקים השבורים שבתוכנו. שאלה מרכזית נוספת נוגעת לתהליך ההתאוששות מטראומה: כיצד ניתן להתרומם מתוך אובדן, פחד וחוסר אונים, ולשוב לתחושת עוצמה וחוסן? וכשטראומה מערערת את תחושת הקיום הפיזי שלנו – דרך ניתוק או טשטוש גבולות – איך אפשר לבנות מחדש חיבור בטוח לגופנו ולסביבתנו? בבסיס כל אלה עומדת השאיפה להבין כיצד נוכל לשקם את זכותנו המולדת להרגיש מקורקעים ומחוברים, להיות בעלי חמלה, ולחוות נוכחות מלאה בכל רבדי הקיום שלנו – הפיזיים, הרגשיים והרוחניים.
במהלך שנות עבודתי, גיליתי שמפתח מרכזי למענה על שאלות אלו טמון בשני מרכיבים: הבנה אמפתית של דפוסי ההיקשרות המוקדמים שלנו, ויישום התערבויות מתקנות המבוססות על תיאוריית ההיקשרות. השימוש בתובנות מתיאוריית ההיקשרות – בין אם בטיפול זוגי, פרטני או בעבודה עם הורים וילדים – מספק כלים מעצימים ומשני חיים.
- פרסומת -
ספר זה נועד להוביל אותך במסע להבנת עצמך וקשריך עם אחרים. נתחיל בחקירת היסטוריית ההיקשרות המוקדמת שלך, נלמד להכיר את סגנונות ההיקשרות השונים, ונתמקד בדרכים מעשיות לריפוי פצעי היקשרות. זוהי הזמנה לצלילה עמוקה אל תוך היכולת האנושית ליצור חיבורים משמעותיים ומעשירים. נבחן כיצד חוויות היקשרות מוקדמות משפיעות על מערכות היחסים הבוגרות שלנו, וחשוב מכך – כיצד ניתן לפתח יכולת להיקשרות בטוחה, ללא תלות בחוויות הילדות שחווינו. דרך תהליך זה, נגלה את המרכיבים החיוניים ליצירת מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" (Heller, 2019, pp. 10-13).
החיבור כמפתח להחלמה: על טראומה, היקשרות וריפוי משותף
החיים מציבים בפנינו אתגרים בלתי נמנעים. בין אם מדובר באובדן, התעללות, גירושין, מחלה, תאונה או אסון – כולנו חווים משברים שמערערים את יציבותנו. המחקר האפיגנטי אף מראה שאנו נושאים עמנו את העקבות הטראומטיים של הדורות הקודמים, אך גם את החוסן שפיתחו. טראומה, במהותה, היא תוצאה של אירוע שחורג מיכולת ההתמודדות שלנו – אירוע שמערער את האמון שלנו בעצמנו, בגופנו ובסביבתנו. אך מעבר להגדרה הקלינית, טראומה היא בעיקר סיפור של חיבורים שנשברו: החיבור לגופנו, לתחושת העצמי שלנו, לאחרים שאנו אוהבים, ולתחושת היציבות שלנו בעולם.
המחקר מראה שההחלמה מטראומה אינה יכולה להתרחש בבידוד. כפי שאומר סטאן טטקין, פסיכולוג קליני ומפתח גישת הפסיכוביולוגיה של טיפול זוגי (PACT: A Psychobiological Approach to Couple Therapy): "נפגענו בתוך קשר, ולכן אנחנו מחלימים בתוך קשר" (Tatkin, 2018). מחקרים מראים כיצד הנוכחות של אחרים משפיעה על ההתאוששות שלנו – החל ממטופלים בתרדמת שמגיבים לקול משפחתם (Pape et al., 2015), ועד לאנשים שמתמודדים טוב יותר עם אתגרים כשהם בחברת אדם קרוב (Schnall et al., 2008).
המפתח להחלמה טמון בהבנת האופן שבו המערכת העצבית שלנו מתפתחת ומתווסתת. בתנאים אידיאליים, הורים משמשים כ"מווסתים ראשיים" עבור ילדיהם, ויוצרים סביבה בטוחה שמאפשרת התפתחות בריאה (Solomon & Tatkin, 2011). דרך מגע, מבט וחיבור רגשי, הילד לומד לווסת את עצמו ולבטוח באחרים.
כשחוויות ההיקשרות המוקדמות נפגעות, אנו עלולים לפתח קשיים ביצירת קשרים בריאים בבגרות. אך המחקר מראה שתמיד אפשר לפתח מחדש את היכולת להיקשרות בטוחה. זה דורש עבודה על שני מישורים: ויסות עצמי (דרך טכניקות כמו יוגה ומדיטציה) וויסות משותף (דרך קשרים בטוחים עם אחרים).
התובנה המרכזית היא שהחלמה מטראומה דורשת יצירת סביבה בטוחה שבה אפשר לחקור, לטעות ולצמוח. כשאנו מרגישים מאוימים, המוח מתקשה לגשת לאזורים האחראים על מודעות עצמית וחיבור לאחרים. לכן, הצעד הראשון בריפוי הוא יצירת תחושת ביטחון – בתוך עצמנו ובקשרים שלנו עם אחרים.
להרגיש בטוחים ונינוחים: תרגיל התבוננות
קחו לעצמכם רגע של שקט. עצמו את העיניים והרשו למחשבותיכם לנדוד אל אדם שמעניק לכם תחושת ביטחון עמוקה. זה יכול להיות כל אחד - בן זוג, הורה, חבר קרוב, או אפילו חיית מחמד אהובה. חשבו על מישהו שבנוכחותו אתם יכולים פשוט להיות, לנשום בחופשיות, להרגיש בבית. התמקדו באדם אחד או שניים שעולים בתודעתכם. אם אף אחד לא צץ כרגע במחשבתכם, אל דאגה - זה בסדר גמור, ונתייחס לכך בהמשך. אם מישהו כן עלה במחשבתכם:
- דמיינו אותו בפרטי פרטים
- שימו לב לתחושות שעולות בגופכם כשאתם חושבים עליו
- זהו היכן בגוף אתם חשים את הביטחון והרוגע
- הרשו לעצמכם להתמסר לתחושת הנוכחות המרגיעה
הקדישו לתרגיל כמה דקות שקטות. אין צורך למהר. פשוט הניחו לעצמכם לחוות את החוויה במלואה.
בספרה "כוחה של היקשרות", מתארת דיאן פול-הלר את המצב האידיאלי של התפתחות רגשית בילדות המוקדמת. היא מציירת תמונה של סביבה משפחתית פרו-חברתית, שבה כל איתות של התינוק - בכי, מבט או תנועה - זוכה למענה אוהב ועקבי. במצב זה, מסבירה פול-הלר, התינוק לומד שהוא משפיע על סביבתו ושצרכיו נענים, גם כשאין לו עדיין מילים לבטאם.
פול-הלר מתבססת על תורתו של ג'ון בולבי, מחלוצי תיאוריית ההיקשרות, המדגיש כי היכולת ליצור קשרים מיטיבים היא צורך ביולוגי מולד. לטענתה, למרות שרבים מאיתנו לא זכו לחוות את המצב האידיאלי הזה בילדותם, כולנו נושאים בתוכנו את הפוטנציאל להיקשרות בטוחה. היא מדגישה שזהו תהליך המעצב לא רק את נפשנו אלא גם את גופנו - את מערכת העצבים, המוח והרקמות שלנו.
מושג מפתח בספרה הוא "קונטינגנטיות" - היכולת להרגיש שמישהו באמת מבין אותנו. בהסתמך על מחקריו של דניאל סיגל (Siegel, 2001, 2015), פרופסור לפסיכיאטריה ומייסד-שותף של המרכז למודעות קשובה (Mindful Awareness Research Center) באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), פול-הלר מסבירה שאנחנו מצוידים ביכולת מולדת לזהות מתי אדם אחר באמת קשוב ומכוון אלינו. זוהי תחושה עמוקה של חיבור, החורגת מעבר להבנה מילולית גרידא.
לאור תובנות אלה, פול-הלר קוראת לנו לבחון מחדש את מערכות היחסים בחיינו. היא ממליצה להשקיע בקשרים שבהם אנו חשים מובנים באמת, ולטפח מערכות יחסים המסוגלות להתמודד עם קונפליקטים ולצמוח מתוכם. ברוח משנתה של ברנה בראון (Brown, 2015), היא מעודדת אותנו לזהות את האנשים הראויים לשמוע את סיפורינו - אלה שיכבדו את פגיעותנו ויאפשרו לנו להתפתח.
תרגיל: לחוות מחדש רגע של חיבור אמיתי (להיזכר בקונטינגנטיות)
פול-הלר מציעה תרגיל שמזמין אותנו להתחבר מחדש לרגע משמעותי של הבנה הדדית עמוקה. היא מבקשת להיזכר בחוויה ספציפית שבה הרגשנו שמישהו רואה ומבין אותנו באמת, מעבר למילים. זהו רגע של מפגש עמוק בין תודעות, שברברה פרדריקסון (Fredrickson, 2013) מגדירה כביטוי טהור של אהבה, ללא קשר למשכו או להקשרו.
התרגיל מזמין אותנו לשקוע בזיכרון הזה: לשים לב לתחושות הגופניות שעולות, לרגשות שמתעוררים, ולאיכות המיוחדת של אותו רגע שבו חווינו הדהוד אמיתי עם אדם אחר. פול-הלר מעודדת אותנו להתבונן בחוויה הזו מחדש, לגלות בה רבדים נוספים, ולהרגיש כיצד היא משפיעה עלינו גם ברגע הנוכחי.
תרגיל זה ממחיש את הטענה המרכזית בספרה: שהיכולת לחוות חיבור אמיתי טבועה בנו, ושרגעים כאלה של קונטינגנטיות הם אבני היסוד של מערכות יחסים מיטיבות ועמוקות.
מבוא לסגנונות היקשרות
מערכת ההיקשרות האנושית היא מנגנון ביולוגי מולד המעצב את אופן התקשרותנו לאחרים לאורך חיינו. דיאן פול-הלר, בספרה "כוחה של היקשרות", מדגישה שבעוד שהיקשרות בטוחה היא המצב האידיאלי אליו אנו שואפים, חשוב להבין שכל סגנון היקשרות – גם אם אינו בטוח – התפתח כאסטרטגיית הישרדות. היא מסבירה שדפוסי היקשרות לא-בטוחים הם תגובות הסתגלות למצבים מאתגרים, וחשוב במיוחד להבין שהם אינם גזירת גורל. להלן נסקור את ארבעת סגנונות ההיקשרות המרכזיים, כפי שהם מתוארים בספרה.
היקשרות בטוחה
היקשרות בטוחה, כפי שמתארת פול-הלר, היא הביטוי המיטבי של מערכת ההיקשרות האנושית. אנשים שפיתחו דפוס זה גדלו בסביבה שסיפקה להם אהבה ותמיכה עקבית, עם מטפלים שהגיבו לצורכיהם באופן רגיש ומותאם. כתוצאה מכך, בבגרותם הם מפגינים גמישות רגשית ומחשבתית יוצאת דופן: הם חשים בנוח הן בקרבה והן בנפרדות, מסוגלים לראות מצבים מזוויות שונות, ומתמודדים היטב עם קונפליקטים ושוני בין-אישי.
מה שמייחד במיוחד אנשים עם היקשרות בטוחה, מסבירה פול-הלר, היא יכולתם להפנים ולהכיל אהבה מאחרים. הם ניחנים בכושר סליחה טבעי וביכולת ליצור ולתחזק מערכות יחסים בריאות ותומכות. דפוס זה מהווה בסיס איתן להתפתחות רגשית ולקשרים בין-אישיים מיטיבים לאורך החיים.
היקשרות נמנעת
היקשרות נמנעת, לפי פול-הלר, מתאפיינת בנטייה להרחיק אינטימיות ולהפחית בערכן של מערכות יחסים קרובות. היא מסבירה שדפוס זה מתפתח לרוב על רקע של הזנחה רגשית או דחייה בילדות המוקדמת, או במקרים שבהם ההורים היו נוכחים בעיקר בהקשרים פונקציונליים, כמו הקניית מיומנויות, תוך התעלמות מהצרכים הרגשיים של הילד.
המאפיין המרכזי של דפוס זה, מדגישה פול-הלר, הוא ניתוק מכוון של מערכת ההיקשרות - מעין "בלם חירום" שמופעל על הצורך הטבעי בקשר. אנשים עם היקשרות נמנעת מתקשים לפתח אמון באחרים ולחשוף את עולמם הרגשי. עם זאת, פול-הלר מדגישה כי ניתן לשקם את היכולת ליצור קשרים קרובים, וכי עבודה הדרגתית על יצירת חיבורים בטוחים היא מפתח חיוני להתפתחות רגשית בריאה.
היקשרות אמביוולנטית (חרדה-נמנעת)
היקשרות אמביוולנטית, המכונה גם חרדה-נמנעת, מאופיינת בפי פול-הלר בחרדה עמוקה סביב אהבה וביטחון רגשי. היא מסבירה שדפוס זה מתפתח לרוב בסביבה שבה המטפלים העיקריים הפגינו חום ואהבה, אך באופן בלתי צפוי ולא עקבי - לעיתים נוכחים ומגיבים, ולעיתים נעלמים או מנותקים רגשית.
התנודתיות הזו בחוויית הילדות, מציינת פול-הלר, מובילה לדריכות מתמדת ולפחד עמוק מנטישה בבגרות. אנשים עם דפוס היקשרות זה נוטים לפרש סימנים מינוריים של מרחק כאיום של נטישה, ולעיתים דוחים קשרים מראש כמנגנון הגנה מפני פגיעה אפשרית. הם זקוקים לתקשורת עקבית והרבה אישורים רגשיים כדי לחוש ביטחון במערכות יחסים, דבר המשקף את הצורך העמוק שלהם ביציבות רגשית.
היקשרות לא-מאורגנת
היקשרות לא-מאורגנת היא הדפוס המורכב ביותר שמתארת פול-הלר בספרה. דפוס זה מתפתח במצבים שבהם מערכת ההיקשרות מתנגשת חזיתית עם אינסטינקט ההישרדות הבסיסי. זהו מצב פרדוקסלי שבו דמות ההורה, שאמורה להיות מקור להגנה וביטחון, הופכת למקור של איום ופחד. לרוב, מסבירה פול-הלר, דפוס זה מתפתח במשפחות שבהן ההורים עצמם נושאים טראומות לא מעובדות, המשפיעות על יכולתם להעניק טיפול עקבי ובטוח.
הביטוי של דפוס זה בבגרות מתאפיין בתנודות קיצוניות בין דפוסי התנהגות שונים - מהימנעות מוחלטת ועד לתלות יתר. אנשים עם היקשרות לא-מאורגנת חווים לעיתים קרובות מצבי לחץ מוגברים, בלבול רגשי עמוק, או אפיזודות של ניתוק (דיסוציאציה). עם זאת, פול-הלר מדגישה כי הדרך לריפוי מתחילה ביצירת תחושת ביטחון בסיסית ובפיתוח יכולות לוויסות רגשי, תהליך שמצריך תמיכה מקצועית וסביבה מכילה ובטוחה.
סיכום סגנונות היקשרות
דיאן פול-הלר מדגישה בספרה נקודה מעודדת במיוחד: סגנון ההיקשרות שלנו אינו גורל נחרץ, אלא דפוס שניתן לשנות ולעצב מחדש. היא מסבירה שככל שנצבור חוויות של קשר בטוח ונפתח יכולות ויסות רגשי, כך נוכל לטפח תחושת ביטחון עמוקה יותר במערכות היחסים שלנו.
בבחינת סגנונות ההיקשרות, פול-הלר מזמינה אותנו להתבונן בדפוסים המתגלים במערכות היחסים השונות בחיינו - עם בני זוג, הורים, חברים וילדים. היא מדגישה שסגנונות ההיקשרות אינם קטגוריות נוקשות; לרוב אנו מגלים בעצמנו שילוב של כמה דפוסים, כשחלקם מתעוררים במיוחד במצבי לחץ. ההבנה הזו, היא טוענת, מאפשרת לנו להשתחרר משיפוטיות עצמית ולהתחיל בתהליך של צמיחה והתפתחות.
תשומת לב מיוחדת מקדישה פול-הלר למערכות יחסים רומנטיות, שבהן מערכת ההיקשרות פעילה במיוחד. היא מסבירה כיצד בן או בת הזוג הופכים בהדרגה לדמות ההיקשרות המרכזית בחיינו, תהליך המלווה בתחילה באופוריה הורמונלית שעלולה להסוות סימני אזהרה חשובים. היא מעודדת התבוננות מפוכחת בדפוסים החוזרים במערכות היחסים שלנו, תוך הבנה שרבים מהתהליכים הללו מתרחשים ברובד הלא-מודע.
לסיכום, פול-הלר מציעה שההכרה בדפוסי ההיקשרות שלנו והבנת השפעתם על חיינו הן המפתח ליצירת מערכות יחסים בריאות ומספקות יותר. היא מדגישה שבאמצעות מודעות, הבנה וסבלנות, נוכל לפתח דפוסי התקשרות בטוחים יותר ולבנות קשרים משמעותיים ויציבים.
התפתחות קוגניטיבית, מדעי המוח ותיאוריית ההיקשרות
בחלק מרתק בספרה "כוחה של היקשרות", מתארת פול-הלר את הבסיס המדעי לתהליכי ההתקשרות המוקדמים. היא מסבירה כיצד המוח והגוף שלנו, בשנים הראשונות לחיינו, פועלים כמו מקליט תמידי שסופג כל חוויה וגירוי מהסביבה. חוויות אלו נשמרות ב"זיכרון המרומז" - מעין זיכרון לא-מודע המורכב מתמונות, תחושות ורגשות, שכן בגיל כה צעיר אין לנו עדיין את היכולת הקוגניטיבית להפוך אותן לנרטיב מגובש.
המפתח להבנת התהליך הזה, מסבירה פול-הלר, טמון בהתפתחות ההיפוקמפוס - אזור במוח האחראי על עיבוד זמן ומרחב. בשמונה-עשר החודשים הראשונים לחיים, כשההיפוקמפוס עדיין מתפתח, חוויות נצרבות במסלול "עוקף-היפוקמפוס". כתוצאה מכך, זיכרונות מוקדמים אלה, במיוחד אלו הקשורים להתקשרות או לטראומה, נשמרים בצורה שונה מזיכרונות מאוחרים יותר.
זה הגיוני לחלוטין, כמובן. אפשר לראות את החוכמה שבכך – אם אתה זקוק להגנה רבה יותר מאחרים, טבעי שהמוח יפתח מערכת רדאר לזיהוי סימני סכנה מוקדמים. עם זאת, המורכבות מתחילה מאוחר יותר בחיים, כאשר אתה נתקל במערכות יחסים בטוחות ותומכות, אך המערכת שלך עדיין פועלת לפי הדפוסים הישנים. כולנו מסתגלים כילדים לסביבה הרגשית שבה אנו גדלים, וזה בדרך כלל לא תהליך מודע, אלא משהו שנחקק בגוף שלנו. זו הסיבה שאנו נוטים ליצור קשרים עם אחרים בהתאם לזיכרון המרומז שלנו (המכונה גם זיכרון פרוצדורלי), המשפיע על האופן שבו אנו תופסים את העולם. זה מסביר מדוע אנו לפעמים מתנהגים בדרכים שנראות לא מותאמות או חווים תחושות שלא נראות קשורות להווה.
לא משנה אילו סיפורים הזיכרון ההצהרתי שלנו מספר על חוויות ילדותנו – אם מערכת העצבים שלנו עוצבה מתוך תגובה לאיומים חוזרים ונשנים, תגובת האיום שלנו תופעל בקלות גם בהמשך החיים. כדי לעבור לכיוון היקשרות בטוחה, נדרשת עבודה מודעת לשנות את העיצוב הראשוני של המערכת. כאשר אנו מוצפים לחלוטין, אנו עלולים אפילו להיכנס לתגובה של קיפאון, שבה הגוף הופך משותק, והיכולת שלנו לדבר או לשמוע מתערערת. כך בדיוק לטראומה יש השפעה עמוקה על היכולת שלנו לתפקד חברתית – מה שמכונה "מעורבות חברתית", כפי שמגדיר זאת סטיבן פורג'ס, פרופסור לחקר המוח ומפתח התיאוריה הפולי-וגאלית (Porges & Dana, 2018).
כמובן, אנו זקוקים לתגובת האיום שלנו כדי להתמודד עם סכנות ממשיות בחיי היומיום. עם זאת, המטרה היא להפחית את פעילותה, כך שלא תהיה מוגברת יתר על המידה לאורך זמן. השאיפה היא ללמוד כיצד להרגיע את מרכז האזעקה במוח – האמיגדלה, ובמקביל להפעיל את קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית, האזור שאנו זקוקים לו כדי ליצור קשרים עמוקים ומשמעותיים עם אחרים.
ריק הנסון, פסיכולוג, מרצה וסופר המתמקד במדעי המוח ובמיינדפולנס, מציין כי המוח שלנו נוטה להעדיף פחד ואיום, כיוון שתפקידו החשוב ביותר הוא לשמור עלינו בטוחים (Hanson, 2009, pp. 40-42). עם זאת, אפשר לראות בזה גם היבט חיובי. כאשר אנו מבקשים לפתח היקשרות בטוחה בבגרותנו, משמעות הנטייה הזו היא שעלינו להקדיש יותר תשומת לב לדברים החיוביים שנכנסים לחיינו. זו הסיבה שפול-הלר מקדישה זמן רב לעבודה עם המטופלים שלה על חוויות מתקנות, וניתן למצוא רבות מהן בספרה.
פול-הלר מציגה תובנה מרתקת על אופן התפתחות המוח: הוא מגיע לעולם "שמן" - עם עודף של תאים ופוטנציאל - ומעצב את עצמו בהתאם לסביבה. בסביבה בטוחה ותומכת, המוח מחזק במיוחד את האזורים האחראים על קשרים בין-אישיים. לעומת זאת, בסביבה מאיימת או בלתי יציבה, הוא מפתח מנגנוני הגנה מוגברים כאסטרטגיית הישרדות. עם זאת, פול-הלר מדגישה נקודת אור משמעותית: הנוירופלסטיות של המוח - כלומר יכולתו להשתנות ולהתפתח - מאפשרת שינוי גם בבגרות. היא מסבירה שגם אם חווינו ילדות מאתגרת, היכולת להתקשרות בטוחה נשארת טבועה בנו ברמה הביולוגית. תפקידנו הוא לזהות את החסמים המונעים גישה אליה ולטפח את הנטיות הבטוחות הקיימות בתוכנו. במיוחד מעודדת הבנתה שאין צורך בשלמות כדי לחוות ריפוי משמעותי, וככל שנפתח היקשרות בטוחה בעצמנו, נוכל לתרום להתפתחותה גם אצל אחרים.
תרגיל: מבט מאוזן על חוויות הילדות (השלמה עם חוסר השלמות)
פול-הלר מציעה תרגיל מעמיק שמטרתו לפתח ראייה מורכבת ומאוזנת של חוויות הילדות שלנו. התרגיל מחולק לשני חלקים המשלימים זה את זה:
בחלק הראשון, היא מזמינה אותנו לבחון את החסרים והפגיעות שחווינו בילדות. פול-הלר מציינת שאנשים עם סגנונות היקשרות שונים עשויים לחוות חלק זה באופן שונה: בעוד שבעלי היקשרות אמביוולנטית או לא-מאורגנת נוטים לזכור בבהירות את החוויות השליליות, אלה עם היקשרות נמנעת עשויים דווקא למעט בחשיבותן, עד שתהליך הריפוי מאפשר להם להכיר במה שהיה חסר להם רגשית.
בחלק השני, היא מדריכה אותנו להתבונן בהיבטים החיוביים והמועילים שקיבלנו מהורינו. פול-הלר משתפת מניסיונה האישי כדי להדגים זאת, ומתארת כיצד הוריה, למרות מורכבותם, ביטאו אהבה בדרכים ייחודיות להם: אמה דרך נדיבות ומעורבות קהילתית, ואביה באמצעות דאגה יומיומית ונוכחות שקטה ועקבית.
מטרת התרגיל, מסבירה פול-הלר, היא לפתח הבנה מורכבת יותר של הורינו ושל אופני הביטוי השונים של אהבתם. היא מעודדת אותנו לזהות את השיעורים והמיומנויות שרכשנו מהם, תוך הכרה בכך שפעלו במסגרת המשאבים והיכולות שהיו ברשותם. זוהי הזמנה לראות את המורכבות המלאה של חוויות הילדות שלנו, ולהכיר בכך שגם בתוך הפגמים וההתנהגויות הפוגעות, יכולה להתקיים דאגה עמוקה.
הזיכרון והבלו-פרינט ההיקשרותי המקורי
ההשפעה העמוקה של דפוסי ילדות על חיינו הבוגרים היא נושא מרכזי בספרה של פול-הלר. היא מסבירה כיצד התבנית הרגשית הראשונית שלנו נבנית בילדות ומועתקת באופן לא מודע אל מערכות היחסים הבוגרות שלנו. כתוצאה מחוסר המודעות לתהליך זה, אנו משחזרים דפוסים והתנהגויות שוב ושוב, לעיתים תוך האשמה עצמית או האשמת בני זוג שלא בצדק. במיוחד, מדגישה פול-הלר, ההיסטוריה ההיקשרותית שלנו יכולה להשפיע עמוקות על מערכות היחסים הבוגרות שלנו.
אולם פול-הלר מציעה גם דרך לשינוי: העלאת דפוסים אלה למודעות מאפשרת לנו להתחיל בתהליך של החלמה ופיתוח דפוסי היקשרות בריאים יותר. היא מדגישה שגם אם לא גדלנו עם היקשרות בטוחה, ניתן לפתח אותה בבגרות דרך תרגול מכוון שמעורר את הזיכרון המרומז של התבניות המוקדמות, מעבד אותן ומשלב אותן בתודעה באופן מודע.
בהתבסס על עבודתם של ברוס אקר ועמיתיו (Ecker, Ticic & Hulley, 2012), פול-הלר מתארת תהליך שחוקרי המוח מכנים "גיבוש מחדש של זיכרון". היא מסבירה שבעוד שאיננו יכולים לשנות את ההיסטוריה העובדתית שלנו, אנו יכולים לשנות את המשמעויות, האמונות ומנגנוני ההתמודדות שפיתחנו בעקבותיה. מטרת התהליך, היא מדגישה, אינה להכחיש את העבר אלא לפתח יכולת רחבה יותר לחוויה רגשית בהווה ובעתיד, ובכך לממש את הפוטנציאל הטבעי שלנו להיקשרות בטוחה.
התרגילים
בספרה, פול-הלר מציגה גישה מעמיקה ורגישה לעבודה עם דפוסי היקשרות. היא מדגישה שהתרגילים החווייתיים שהיא מציעה הם חלק מתהליך הדרגתי ומתמשך של ריפוי וצמיחה. במקום לחפש פתרונות מהירים, היא מעודדת "פתיחת דלתות קטנות" - התקדמות הדרגתית שמאפשרת הבנה והתפתחות עמוקה יותר.
פול-הלר מתארת שני סוגי תגובות נפוצות לתרגילים: לעיתים נחווה תחושת הקלה מיידית והתחזקות, ולעיתים דווקא מודעות כואבת למה שהיה חסר. היא מדגישה ששתי התגובות הן חלק טבעי ומשמעותי מתהליך הריפוי. במיוחד היא מדגישה את חשיבות החוויה הגופנית והרגשית, מעבר להבנה השכלית גרידא. לדבריה, חוויות מתקנות אלו מאפשרות "גיבוש מחדש של הזיכרון" - תהליך שיכול לשנות דפוסים רגשיים והתנהגותיים מושרשים.
באופן מיוחד, פול-הלר מתייחסת לאתגרים שעלולים לעלות בתהליך. היא מסבירה שכאשר נוגעים בזיכרונות מרומזים מהעבר, החוויה עשויה להרגיש מוחשית ועכשווית, כאילו מתרחשת בהווה. במקרים כאלה, היא ממליצה על מספר אסטרטגיות:
- לקחת הפסקה כשהתהליך מציף מדי
- לעבוד בנוכחות אדם תומך ובטוח
- להתמקד במיומנויות היקשרות בסיסיות כאלטרנטיבה בטוחה
לסיכום, פול-הלר מדגישה שהמפתח הוא להתקדם בקצב אישי מותאם, תוך הקשבה לצרכים הרגשיים והגופניים שלנו. היא מזכירה שגם אם איננו שוכחים את האירועים המקוריים, תהליך העבודה יכול להוביל להקלה משמעותית מהכאב הרגשי שליווה אותנו לאורך השנים.
שאלות להערכה עצמית
בארבעת הפרקים הבאים של ספרה, שיפורטו במאמר הבא, מציעה פול-הלר סט לא פורמלי של שאלות להערכה עצמית. היא מדגישה שמטרת השאלות אינה לספק אבחון מדעי או קטגוריזציה נוקשה, אלא לשמש ככלי עזר להעמקת ההבנה העצמית של דפוסי ההיקשרות שלנו.
פול-הלר מציעה שלוש דרכים מעניינות להתייחסות לשאלות:
- השוואה בין מצבי רוגע ומצבי מתח - היא ממליצה לענות על השאלות פעמיים: פעם במצב רגוע ופעם במצב של לחץ. הבדלים אלה עשויים לחשוף כיצד דפוסי ההיקשרות המוקדמים שלנו מתעוררים דווקא במצבי מתח.
- בחינת מערכות יחסים שונות - היא מעודדת לבחון את דפוסי ההיקשרות שלנו במגוון מערכות יחסים: עם הורים, בני זוג ודמויות משמעותיות אחרות בחיינו.
- התבוננות לאורך זמן - היא מציעה לבחון כיצד דפוסים אלה מתבטאים במערכות יחסים שונות לאורך השנים.
פול-הלר מדגישה נקודה חשובה: דפוסי היקשרות הם דינמיים ואישיים, ועשויים להשתנות בהתאם לאדם שאיתו אנו מקיימים אינטראקציה. זוהי תזכורת חשובה שמטרת השאלות היא העמקת המודעות העצמית, ולא יצירת תיוג קבוע.
התמורה
בסיום ספרה, מתארת פול-הלר את התמורות המשמעותיות המתרחשות כאשר אנו מעמיקים בהבנת דפוסי ההיקשרות שלנו. היא מסבירה שכאשר אנו מתבוננים בדפוסים אלה בבהירות וברכות, נפתחת בפנינו היכולת לפתח חמלה רבה יותר כלפי עצמנו וכלפי אחרים. ההבנה שרבות מהתגובות שלנו במערכות יחסים בוגרות נטועות באינטראקציות מוקדמות, מאפשרת לנו לשחרר אשמה ולפתח הבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל זולתנו.
פול-הלר מדגישה שככל שאנו מתקרבים להיקשרות בטוחה, מתרחבת יכולתנו לאהוב. היא מסבירה שהמוח ומערכת העצבים שלנו מתוכננים מטבעם לשאוף לסביבות בריאות ולמערכות יחסים מאוזנות. כאשר אנו מכוונים עצמנו לעבר היקשרות בטוחה, אנו מאפשרים למוח לבחור בדרכי התמודדות מסתגלות יותר, מה שמוביל לוויסות רגשי טוב יותר ולחוסן מוגבר.
מושג מרכזי שפול-הלר משאילה מדניאל סיגל הוא תחושת ה-"MWe" - החיבור העמוק בין ה"אני" ל"אנחנו" (Siegel, 2016). היא מתארת כיצד היקשרות בטוחה מובילה להרחבת מעגל האכפתיות שלנו, מעבר לעצמנו ולסביבתנו הקרובה, לעבר החברה כולה. זוהי תנועה מתמדת מתגובתיות וכאב אישי לעבר חיבור משמעותי ויציב יותר.
לסיכום, פול-הלר מדגישה שלמרות האתגרים הכרוכים בתהליך, התגמול שווה את המאמץ: גילוי העצמי האותנטי, ריפוי פצעי העבר, העמקת היכולת לאינטימיות, וחוויה של פגיעות בטוחה יותר. זהו מסע של בחירה מודעת בדפוסים בריאים יותר, לא רק עבור עצמנו אלא גם עבור האנשים היקרים לנו והעולם בכללותו.
מקורות
Brown, B. (2015). Brene Brown + Tim Storey - The Anatomy of Trust | Super Soul Sunday S6E03 | Full Episode | OWN. OWN network: Oprah Winfrey ’s SuperSoul Sessions, episode 101.
Ecker, B., Ticic, R., & Hulley, L. (2012). Unlocking the emotional brain: Eliminating symptoms at their roots using memory reconsolidation. Routledge.
Fredrickson, B. L. (2013). Love 2.0: Creating happiness and health in moments of connection. Penguin.
Gottman, J. (2018). The seven principles for making marriage work. Hachette UK.
Hanson, R. (2009). Buddha's brain: The practical neuroscience of happiness, love, and wisdom. Oakland, CA: New Harbinger Publications.
Heller, D. P. (2019). The power of attachment: How to create deep and lasting intimate relationships. Sounds True.
Pape, T. L. B., Rosenow, J. M., Steiner, M., Parrish, T., Guernon, A., Harton, B., ... & Nemeth, A. J. (2015). Placebo-controlled trial of familiar auditory sensory training for acute severe traumatic brain injury: a preliminary report. Neurorehabilitation and Neural Repair, 29(6), 537-547.
Porges, S. W., & Dana, D. (2018). Clinical applications of the polyvagal theory: The emergence of polyvagal-informed therapies (Norton series on interpersonal neurobiology). WW Norton & Company.
Schnall, S., Harber, K. D., Stefanucci, J. K., & Proffitt, D. R. (2008). Social support and the perception of geographical slant. Journal of experimental social psychology, 44(5), 1246-1255.
Siegel, D. J. (2001). Toward an interpersonal neurobiology of the developing mind: Attachment relationships, "mindsight", and neural integration. Infant Mental Health Journal: official publication of the world association for infant mental health, 22(1‐2), 67-94.
Siegel, D. J. (2015). Part 1: Imagining Tomorrow: Healing and Hope in the Human Age. Psychotherapy Networker Conference, Washington, DC.
Siegel, D. J. (2016). Dan Siegel: Me + We = Mwe. Youtube: Omega Institute for Holistic Studies.
Solomon, M. F., & Tatkin, S. (2011). Love and war in intimate relationships: Connection, disconnection, and mutual regulation in couple therapy. WW Norton & Company.
Tatkin, S. (2018). We Do: Saying Yes to a Relationship of Depth, True Connection, and Enduring Love. Boulder, CO: Sounds True.
