קריסה לשעבוד תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה

קריסה לשעבוד תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה

מחשבות על איפיון פרוורסיה של החשיבה

יקיר קריצ'מן

"יש לך מאה הזיות לעג

על אלהים. הפוך אותן לתשעים ותשע!"

(מתוך "ההארה", רומי, עמ' 78)

תקציר

אני רוצה לאפיין מהי "פרוורסיה של החשיבה" בעזרת המשגות שונות. חקירת המושג פרוורסיה באיזור שאינו בהכרח מיני היא חשובה, כי היא עשויה להפחית את הגינוי המובנה בו, ולעזור להתקרב אליו ולחקור את התקיימותו הבלתי-נמנעת בכל אחד מאיתנו. בהתבסס על כתבים שונים, בעיקר על אלו של ביון (10) דנה אמיר (1) ומשה לנדאו (15), אפרוש את הטענה שפרוורסיה של החשיבה קשורה לשילוב ספציפי בין קריסה, היפוך, קיטוב והונאה, באזור נפשי שבו הפציעה מובחנות (הפצעת היכולת להבחין באחר/ות), אולם אין עדיין יכולת לשאת נפרדות, על מגוון משמעויותיה. בשפה אקזיסטנציאליסטית יותר אפשר להגדיר זאת כאזור שבו יש התחלה של הבחנה באמיתות, במורכבויות, בסתירות ובחסרים המובנים בקיום האנושי, אולם אין יכולת לשאתם. כתוצאה מכך יש קריסה לאופנויות קשר והבנות פשטניות ומחפיצות התואמות את טווחיו המצומצמים של העצמי, תוך הונאת העצמי והאחר (סוג של תעמולה) שנמצאה תבונת על (כמו של אל). במובן זה הן מאלילות את טווחי העצמי ומסוות בהרמטיות את מוגבלותם.

מרכיב ההונאה בפרוורסיה הינו מרכזי ועשוי לחדד את ההבחנה (הקשה) בינה לבין התארגנויות אחרות, כגון מגלומניה, פסיכופתיה ופסיכוזה. בכתיבה אטען שפרוורסיה קשורה להונאה לא-מודעת של העצמי ושל האחר גם יחד, כלומר הסטייה של השדה עצמי-אחר. בניגוד לכך, בהתארגנויות אחרות ההונאה היא או של העצמי (כמו במגלומניה, פסיכוזה, התמכרות, ובמידה מסוימת גם OCD, פגיעה מינית ועוד), או של האחר (כמו בפסיכופתיה). פרוורסיה קשורה לחוסר במשאבים (יחסית לרמת התסכול) וקריסה להליכת והולכת שולל המבוססת על כמיהות ראשוניות לקיום/איחוד שאין בו חסר, כלומר על פנטזמות¹. מתוך קו זה אנסח הגדרה כללית לפרוורסיה של החשיבה²: חוסר יכולת לשאת את החסר המובנה/הסתירות המובנות בקיום האנושי וקריסה לשעבוד³ תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה.

קבוצות הדרכה למטפלים באומנויות ולמנחי קבוצות
הקבוצות מתקיימות בזום פעם בשבועיים לסירוגין. בימי שלישי 20:00-21:30

הקדמה

התאוריות הפסיכואנליטיות התחילו לעסוק בפרוורסיה דרך הניסיון להבין את הדינמיקות שעומדות מאחורי פרוורסיות מיניות. הגדרות מילוניות עכשוויות לפרוורסיה אכן מציבות במרכז התופעה את הנושא של התנהגויות מיניות אבנורמליות, או של התנהגויות המנוגדות לדרך הטבע. כלומר, הן נוטות לראות בפרוורסיה סוג של "נלוזוּת" ו"סטייה מינית". עם זאת, למרות הנטייה להתייחס לאלמנט המיני הקיים בהגדרת הפרוורסיה, הגדרות מוקדמות יותר של פרוורסיה מוזכרות בהקשרים דתיים כסטייה ממערכת הנחשבת אמיתית, כהטייה, כעיוות, כסילוף, ו/או כהשחתה של האמת. בעיניי, ניתן להוסיף לכלל ההגדרות האלו גם את המילים "מעילה" (באמת), "בעילה" (של האמת) ו"החפצה" (של האמת). בנוסף קיימות גרסאות המתייחסות לפרוורסיה כ- "דבקות עיקשת בשגוי (במובן המוסרי) או בכוזב", וכ"שינוי של משהו לדבר אחר שאינו תואם את הוויתו המקורית, הטבעית או הנורמלית" (22, תרגום חופשי). מעין הסטייה של המהות.

אם מנסים לסכום את ההגדרות האלה דרך שימוש בביטויים מהתחום הדתי, אולי אפשר לומר שמדובר בסוג של עבודה זרה, עבודת פסילים ותמונות, או נבואת שקר. גם לצירוף "עבודת בעל" יש משמעות עמוקה, כי הנושא של בעילה ובעלות (possession) גם הוא מהותי לפרוורסיה.

בעקבות ההגדרות האלה, המדגישות את היבט ההתרחקות, הסילוף והשחתת פניה של האמת, נראה טבעי להיכנס לחקר הפרוורסיה דרך ההמשגות של ביון הקשורות לחתירה לאמת; אלו אותן המשגות שמתייחסות לחתירה למגע או לאחדות עם O (הממשות, האמת המוחלטת אודות המציאות המוחלטת, האלוהי, האינסופי, הדבר כשלעצמו), להבדיל מהמשגות שקשורות למיניות, דחפיות, לריגוש ולאיד. נתיב החקירה הזה חשוב כנתיב משלים להתייחסות להיבטים המיניים בפרוורסיה. התייחסות כזו לפרוורסיה עשויה לערב פחות תלות באופנות תקופתיות אשר מגדירות מהי נורמליות מינית ומהי אבנורמליות מינית וכך להסתבך פחות עם נושאים של תקינות פוליטית. חקירה כזו עשויה להפחית את הטעינות המגונה שיש למושג הפרוורסיה ולאפשר חקירה יותר פתוחה שלו בתוך כל אחד מאיתנו. כלומר, במקום הגינוי המיידי הגלום במילה "פרוורט" כסוטה מין, אולי תתאפשר חקירה ואיפיון של החלקים הפרוורטיים הקיימים באופן בלתי נמנע בכל בן אנוש. עצם ההיתפסות למרכיב המיני בהגדרת הפרוורסיה מייצרת גינוי גורף שלה, כך שנחסמת האפשרות לחשוב. המהלך הזה כשלעצמו נגוע בדינמיקה של חשיבה פרוורטית, המתאפיינת בהיתפסות אלימה לרכיבים קיצוניים, בולטים ומרגשים בתוך שדה רחב של גירויים, תוך קריסה של שדה החשיבה המלא.

סקירה תיאורטית קצרה של עבודות פסיכואנליטיות בולטות בעברית שעסקו בפרוורסיה

הפסיכואנליזה מקיימת דיון מסועף, עשיר ומרתק באטיולוגיה הפרוורטית. ככלל, היא רואה את הפרוורסיה המינית בשלוש צורות עיקריות שאינן שוללות זו את זו: כבעיה או שיבוש הקשורים בהתפתחות הדחפים המיניים, בעיקר כקיבעון במיניות פרה-גניטלית שלא עברה הכחשה או כנסיגה למיניות פרה-גניטלית בגלל חרדות סירוס קשות וחוסר יכולת להבקיע התפתחותית לתוך הזירה האדיפאלית, כמנגנון הגנה בשירות אינטגרציית העצמי ושרידותו המשמש כתמוכות פיצוי לעצמי חסר, מדולדל, פגום או מת (החל מהרגעה אומניפוטנטית ועד כדי החזקה ותחליף), ו/או כפתרון המאפשר מילוי כמיהות לקרבה אנושית במצב של אימה מקרבה אנושית.

בהקשר של כמיהה ואימה מקירבה, הפרוורסיה (בעיקר התצורה הסדו-מזוכיסטית) נתפסת כפשרה אקונומית המאפשרת שליטה בסיטואציה בין-אישית דרך הגדרה ברורה של התפקידים, באופן שמנטרל את אימת הדיפוזיות הקיימת באינטימיות. לפי קו מחשבה זה לאדם יש קושי בשלב ההתמזגות עם האובייקט (שלב הכרחי בדרך להפנמת אובייקט), בגלל אימת היבלעות. האדם אינו מסוגל להיות במגע עם אחר בלי לנטוש את העצמי, ולהיפך⁴. במצב זה הפרוורסיה מאפשרת להתמודד עם האימה בעזרת שליטה בהגדרת תפקידים כך שעדיין מושגת מידה מסוימת של הזנה מקרבה אנושית.

הבחנה נוספת קיימת בספרות בין פרוורסיה כמבנה לבין פנטזיות פרוורטיות. אדם עם מבנה אישיותי פרוורטי הוא בעל נפש מדולדלת עם נטיה לאקטינג אאוט מתמכר, לעומת אדם שמחזיק בפנטזיות פרוורטיות בנפש עשירה יותר.

מכבי מגייסת תומכי בריאות הנפש ברחבי הארץ
התחילו את הקריירה שלכם בבריאות הנפש וקבלו הכשרה ייחודית, הדרכה וליווי מקצועי פרטני

בעברית קיימים מספר מאמרים שעוסקים בנושא. עבודותיהן של עפרה אשל (8) ושל דנה אמיר (1), משמעותיות, וכל אחת מהן מתבססת גם על עבודתה הבהירה ומלאת הדקויות של נעמה קינן (17). בנוסף לשלוש עבודות אלה, אליהן אתייחס בקצרה להלן, ארצה להתייחס לטיוטה להרצאה⁵ של משה לנדאו (15) העוסקת במצבי נפש פרוורטיים (Perverse state of mind), דרך מושגיו של ביון, ובעיקר המושג -K.⁶

קינן (17) כתבה סקירת ספרות מדוקדקת ובהירה ודנה בשימוש ההגנתי של פרוורסיות מיניות דרך ניתוח מקרה טיפולי. היא רואה בפנטזיות מיניות פרוורטיות אוסף מגוון של שימושים הגנתיים, המגיחים בהתאם לרמת ההתפתחות של העצמי ולאיומים הקרדינליים שבפניהם הוא ניצב, החל מאימת כיליון וכלה בחרדת סירוס. כך, פנטזיות מסוימות עשויות, למשל, לשכך חרדות איון, ואחרות חרדות סירוס.

אשל (8) מתארת אדם המנהל חיי שגרה יבשים ופקידותיים המכור לאקטים מיניים אלימים (כלפיו) עד כדי סכנת חיים. היא מאפיינת את הפרוורסיה שלו כפתרון אוטוטומי (אותו אקט שבו השממית משירה את זנבה לצרכי הישרדות) ורואה בפרוורסיה פעולה הגנתית קדומה של פיצול נפשי מסיבי, בתוך סביבה ראשונית מכחידה ומשתמשת. במצב עניינים זה הנפש משירה את החלק החי שלה ומקריבה אותו לתהומות של טירוף קניבליסטי ומתענג בשאול, בעוד היא נשארת מרוקנת ומקיימת ב"מציאות" חיי קליפה שטוחים. להבנתי, בניגוד לשממית שמקריבה זנב "מת" (שצומח מחדש) לצורך הישרדותה החיה, מתוארת כאן הקרבה של החלק החי להיטרפות בסחרחרת ריגוש של אלימות-תשוקה-כאב, תוך חיי שגרה מתים (בולטים כאן הההקצנה וההיפוך הפרוורטיים - המוות חי והחיים מתים). אשל רואה בהתמכרות לאקט המיני המזוכיסטי של המטופל שלה חזרה כפייתית אל ועל המוקד הטראומטי; זוהי חוויה שמייצגת את הטראומה וחיה אותה מחדש ובה בעת מכניסה אותה תחת שליטתה, כך שהכאב הנפשי והאימה הכרוכים בה מוכחשים.

אמיר (1) רואה בפרוורסיה ישות נזילה שקשה להגדירה (באופן שתואם לבעיית הגבולות הנזילים של הפרוורט עצמו), "המאפיינת את כל האזורים של ריקון האחר מאחרותו" (עמ' 61). במצב זה האדם מחונן בהצצה לאחר תוך קליטת רזי שפתו (החיצונית והפנימית) של האחר, ובייצור אשליית פיתוי מתוחכמת. היא רואה את השפה הפרוורטית "שפת זיקית המאפשרת את ההסתננות לתוך האחר מבלי שהוא מרגיש בכך". תוך כדי הצצה והסתננות האדם מביים סיטואציה בין-אישית המתעתעת לקירבה יתרה, וכך משיג חזקה על הסיטואציה ועל האחר. הפרוורט, לפי אמיר, הולך שולל ומוליך שולל אחר פנטזמה⁷ ומנצל את "המשאלה האנושית הבסיסית להתמסר ולהתמזג… [אך בפועל מפעיל] זיקיות המופעלת במטרה לשעבד ולרוקן את האחר ממובחנותו כאחר… [ולביים] נהייה מדומה כלפיו, שמטרתה האמיתית היא ריקונו וההשתכנות בתוכו"⁸ (עמ' 61).

אמיר רואה זאת כהגנה ראשונית לא מודעת הנובעת מהימחקות ראשונית על ידי האחר; הימחקות שלא היו לה עדים: לא המוחק, לא הנמחק ולא תודעה שלישית כלשהי. ההסתננות והביום הפרוורטיים הלא מודעים, גם משחזרים מחיקת-אחרות שאין לה עדים וגם מכניסים אותה תחת שליטת הקורבן המקורי. בדומה לאשל, היא רואה בכך הגנה קדומה ולא מודעת, משומנת היטב, המשחזרת באופן כפייתי את המאורע הראשוני, תוך הכנסתו תחת שליטה. היא רואה בטיפול אפשרות לכונן פעם ראשונה את העדות החסרה למה שמתרחש (והתרחש) באמת בסיטואציה, וכך להפוך את דינמיקת יצירת הקשר "מהצצה למבט, מפיתוי לקשר" (61).

לנדאו (15) שואב ממונחיו של ביון בכדי לתאר הלכי נפש פרוורטים (לאו דווקא מיניים). הוא מתייחס לכתיבתו של ביון בנוגע לדינמיקת הערטול האלים ממשמעות רגשית שמאפיינת את K-, ונשען גם על תיאורים מוקדמים יותר של ביון הנוגעים להתקפות על חיבורים ולכינונו של הסופר אגו הפרימיטיבי (סופר-אגו הורס אגו). לנדאו מתאר מחיקה אלימה וקיצונית של משמעויות רגשיות כהגנה הרמטית מפני האמת הרגשית. לכלי הנפשי אפס סובלנות לכל חסר שהוא, כולל חסר של ודאות לגבי המצב או לגבי האחרות. החסר באשר הוא, חוסר האונים, הנזקקות, הבלבול והמבוכה נחווים כמכת מוות משפילה ושנואה שאין אפשרות למתנה או לתקשרה. האמת הרגשית נמחקת בהרמטיות אלימה ומוחלפת בפוזיציה יהירה ומלאת בוז של ידיעת-כל ויכולות-כל המחסלת כל נטייה להתפתחות וחיפוש אמיתיים. במצב זה כל היסוס, אמביוולנציה או תחילתו החיה של מהלך יצירתי מעוקרים מייד ומוחלפים במוחלטות קיצונית. אמיתות רגשיות בלתי נסבלות (למשל, יש חוסר אונים ונזקקות בעולם החורג מהבנתי ומשליטתי) מוחלפות בשקרים (למשל, אין לי צורך באף אחד, יש לי הבנה מלאה של העולם ולכן גורלי נתון רק בידיי). השקרים הופכים לאידיאולוגיה של האישיות, מואללים על ידה ומאלילים אותה. בהלך רוח זה האמת מנוכסת והאחר מוחפץ.

באיזור האסון - שאלות על ריפוי והשבת העצמי
"ערב בצוותא"– יום א' 16/2/25 ב'ישראל יפה בפארק'

לפי לנדאו, האפיון הבולט של הפרוורסיה הוא ריקון משמעות רגשית או תקשורתית ביחסים בין הפרט לעצמו ובין הפרט לסביבתו, כמנגנון הגנה שמאפשר להתרחק מאמת רגשית. על בסיס כתביהם של סנדלר, מלצר וביאנקדי, מציין לנדאו שבמקרים מסוג זה הידע הופך לדרך לשלוט בזולת, דבר שלא מאפשר כל אינטימיות.

בהמשך, שואב לנדאו מתאוריו של רוזנפלד אודות הנרקיסיזם ההרסני. בתאורים אלה (המקבילים לתיאוריו של ביון אודות כינונו של הסופראגו הפרימיטיבי) הנפש שאינה יכולה לשאת את רגשות הנזקקות והתלות באחר "מנפצת" את הדמויות המופנמות ומשתעבדת לארגון מאפיונרי קשוח ויהיר המבטיח בטחון לנתיניו. במקרים מסוג זה קיימת אשליה של השתחררות מהתלות באחר, אבל בפועל מדובר בשעבוד פנימי של הנפש לאותו ארגון פנימי מאפיונרי. לפי לנדאו, אותן התקפות אלימות על משמעויות רגשיות אמיתיות נשלחות מהגרעין הפסיכוטי של האישיות. הוא כותב:

"קיים אלמנט של הכנעה וטרור מול המהססים ואיום על אותם אספקטים נזקקים ותלותיים. הפן המאפיונרי לא מאפשר התפתחות, גדילה וצמיחה ודורש כניעה וצייתנות מוחלטת לציווי טרוריסטי אלים תוך הבטחה של שייכות ובטחון. זוהי אילוזיה של השתחררות… הזעם והמחאה מול הקיפוח, החסר וחוסר ההכלה המתבטא בניפוצן של הדמויות הראשוניות ואילוזיה של חופש, הופך לשעבוד טוטלי והפיכה לנתין של המאפיה הפנימית" (הדגשה שלי).

ניתן להמחיש תרחיש זה דרך היפוך המהלך שבו אברהם שובר את הפסילים ומחליפם באמונה באל אחד חסר-צורה. כלומר, בתרחיש זה מנפצים את הדמות של אל חסר-צורה ומשתעבדים לפסילים. ניתן לחשוב על חוסר יכולת לשאת את התסכול הכרוך בנזקקות ותלות (הכרה בקיומו של אחר המצוי מחוץ לשליטה מלאה וידיעה מלאה) וניפוץ התלות באחר תוך השתעבדות לעצמי מואדר ורווי בוז, שאינו מתפתח. מדובר בהחלפה של רכיב חי בחלופה פשטנית ומעוקרת/מעקרת, מעין מוטציה קיקיונית של עצמי אמיתי.

בתרחיש זה יש מעבר של סף מסוים (שעד אליו אור התקווה עדיין קיים) שאחריו נמצאים תחת דינמיקות של עולם אחר, עולם השאול. אפשר לומר שלאחר שאובדת התקווה ואופסים הכוחות, ואור האמונה בחיים אובד, יש קריסה לייאוש ולדינמיקות שמולך בהן המוות, זוהי מלכות השאול. במקום לחוש כעבד מושפל במציאות (בעולם האור שעוד שוררת בו תקווה) מייצרים תכסיס נפשי המאפשר לחוש מלכים בגיהנום (עולם החושך בו שולט היאוש). זה מזכיר את מה שביון כותב במאמר "על היהירות" (9) - "...באישיות בה שולטים דחפי החיים, הופכת הגאווה לכבוד-עצמי, ובמקום בו שולטים יצרי המוות, הופכת הגאווה ליהירות (עמ' 89).

אפשר לראות זאת כמעבר סף שאחריו אין אפשרות לשאת את החרדה הכרוכה באי-וודאות וקריסה להתענגות הפגנתית או פאגנית שבה לא אכפת מכלום. אפשר לפרוק את העול הכרוך בשמירה המתמדת על החיים והבריאות והתמסרות מעולפת לחינגה אפוקליפטית שבה אין דין ואין דיין, אין מוסר ואין עונש, ובעיקר אין מאמץ הכרוך באכפתיות כלפי חייך או חיי אחרים. ניתן לומר שהתהוות קורסת לעיוועי התאוות לאחר שסף מסוים נחצה.

הבחנות בין פסיכוזה לפרוורסיה - מובחנות ללא יכולת לשאת נפרדות

ההבחנה בין פרוורסיה לבין תופעות נפשיות אחרות אינה פשוטה, ובעיקר בין פרוורסיה לבין פסיכוזה. דנה אמיר (1) מנסחת את הקושי הזה באופן נפלא במאמרה על שפת הזיקית של הפרברסיה. היא כותבת על הפרוורסיה כקטגוריה אבחונית: "טשטוש גבולות הוא אחד ממאפייניה העמוקים ביותר. לא רק הפרברטי חוצה את הגבול בינו לבין האחר – גם הפרברסיה כמושג, כמושא לחשיבה, חוצה את הגבול ומקשה מאוד משום כך את חקירתה כאובייקט נפרד" (עמ' 61). בחלק זה אנסה להתייחס לקושי שהדגישה אמיר ולשרטט קו הפרדה בין פרוורסיה לבין פסיכוזה תוך שימוש במספר מקורות.

במאמרו "תיאוריה של חשיבה" (10) מבחין ביון בין שתי רמות של חוסר יכולת לשאת תסכול, ובהתאמה שתי רמות של אלימות כלפי מגע עם המציאות. הראשונה אופיינית יותר לפסיכוזה והשנייה לפרוורסיה. בתרחיש האופייני לפסיכוזה מתואר חוסר יכולת מוחלט לשאת תסכול ואלימות גורפת כלפי סימניה של המציאות, כולל המרחב והזמן. התינוק נמצא במשבר חריף, הוא נכנס להלך רוח מבועת-סוער-חסר הבחנה-אלים-מיואש, ומנסה לחסל את ההכרה ברכיב שמתקיף אותו. מכיוון שהוא מצוי ביאוש חסר-הבחנה עצם הקיום כולו נחווה כבלתי נסבל כולל הרכיבים שמחזיקים תפיסת קיום על תילה, דהיינו מרחב וזמן. בתוך המצב המשברי הזה הוא מנפץ את ההכרה במרחב ובזמן ומנסה להידחס לנקודה ולהעלים אף אותה. אפשר לדמיין את הדינמיקה המשברית כעצימת עיניים כוחנית ודחוסה כשברקע נשמעת כל הזמן שירה חלולה, פראית וקצובה של מנטרה שחורה, "לא לשמוע לא לראות לא לדעת לא לחוות".

קורס היפנוזה - לקבלת רשיון להיפנוט ממשרד הבריאות
סמינר הקיבוצים תל אביב, החל מ–31.01.25 , בימי ו', 10 מפגשים

אנסה להרחיב על הקיום הבלתי נסבל במצב זה. ככלל, המגע עם המציאות כולל רכיב לא ידוע; המציאות תמיד חורגת מיכולתנו לדעתה. זהו חסר קבוע ומתסכל, שבשפה קלייניאנית עלול לעורר צרות עין נכבדת. חוסר ההתאמה המובנה בין עליית צורך לבין סיפוקו בפועל מייצג חסר כרוני נוסף. זמן ההמתנה לסיפוק וחוסר ההתאמה המושלמת בין תבנית הצורך לבין תבנית הסיפוק מייצרים תסכול בלתי ניתן לעיקוף. את הגוונים השונים של חסרים המובנים בתהליך החיים ביון מכנה "שאינו-דבר" וטוען שהיכולת לשאתו מייצגת נפש המסוגלת להתפתח. לעומת זאת, בתוך דינמיקות נפשיות שביון מכנה "הלוסינוסיס"⁹ אין יכולת לשאת את מה שמכונה שאינו-דבר, כל אותם חסרים מובנים. במקרים אלה ה"שאינו-דבר" נחווה כשום-דבר אלים ורע, מסולק מיידית בלי להשאיר זכר ואיתו מחוסלת היכולת להשאיר על תילה תפיסה תקינה של מרחב וזמן. ברמות מצוקה קיצוניות אלה המרחב והזמן הם חלק מהמציאות המקושרת ל"רוע" המֶעֲנה של ה"שאינו דבר" וברגע התסכול (שאי אפשר לשאתו) הם אינם מובחנים מהאובייקט הרע (הנחווה כרוע טהור המכוון נגד כל יש שהוא).

באותו הרגע מרחב וזמן מייצגים מציאות שבה קיימת המתנה נזקקת לדבר מה חיצוני שאינו בשליטת האדם. הם מייצגים במה שעליה עלול להתגלם חוסר אונים מכאיב ולכן יש להשמידם. אם הזמן מחוסל, מחוסל גם מתח ההמתנה בין עלייתו של צורך להגעת הרגעה וסיפוק. אם המרחב מחוסל, אין אובייקט ואין סובייקט ואין הבחנה ביניהם. במצב שכזה אין שוני, אין אחרות ואין תלות - התנאים שעלולים להוביל לכאב נפשי. זהו ניסיון לחסל את הקואורדינטות הראשוניות שבתוכן משמעות עלולה להתהוות. הקיום הופך נטול חיים, בובנאי, מוחפץ, עקר והלוצינטורי. כל זמן שהקואורדינטות הראשוניות של זמן ומרחב נשארות מחוסלות הקיום אינו יכול לקבל חזרה נפח של משמעות חיה. זהו ניסיון לנפץ את כלי ההכרה במציאות (פונקציית אלפא בשפה של ביון) תוך הידחסות אינסופית לנקודה נטולת-נפח שיש שאיפה להקטינה עד אינסוף, עד מחיקה מוחלטת (דבר בלתי אפשרי לצערו ולמזלו של הגרעין הפסיכוטי). זוהי תהלוכה דחלילית של איברים נטולי נפש, קרעיו של בלון.

במאמרו "תיאוריה של חשיבה" כותב ביון (10) כי חוסר יכולת לשאת תסכול מוביל להימנעות מתסכול, כך שלא ניתן לחשוב (עמ' 112). המרחב והזמן הם חלק מאובייקט רע ולכן מסולקים בהרמטיות אלימה כך שהבנות בעלות משמעות רגשית אינן ניתנות להרכבה (עמ' 113). זהו תיאור של חיסול מוחלט, האופייני לפסיכוזה, של אבני הבסיס שעשויות להוביל לכאב רגשי.

בהמשך המאמר ביון מתאר מצב שבו יש מעט יותר יכולת לשאת תסכול. במצב זה, האופייני יותר לפרוורסיה, אין סילוק מיידי וחיסול מוחלט של המציאות. זוהי אינה פסיכוזה המייצגת התחמקות מוחלטת מהמציאות, ניפוץ כלי ההכרה (פונקציית אלפא), וחיסול הקואורדינטות הראשוניות של מרחב וזמן. עם זאת, אין מספיק יכולת להכיר בעקרון המציאות, ובעיקר בחוסר אונים. במצב זה, יש סילוף או הסטייה של המציאות והאדם קורס לאומניפוטנציה ולתחושה של ידיעת-כל. ההונאה העצמית חוגגת, ובמסגרתה האדם מדמה עצמו לשליט הקובע מה אמיתי ומה מוסרי. ה"אמת" וה"מוסר" הם תוצר של הונאה עצמית רודנית שמטרתה התחמקות מהכרה בחוסר אונים (קטנות, תלות, נזקקות). במצב זה פועל מרכיב מגלומני.

ביון (10) מתייחס למצבים שבהם קיים קושי לשאת תסכול, אך במידה שלא מנתקת לחלוטין את האדם מהמציאות. בטווח זה נוצר קושי להבחין בין אמת לשקר והוא מהווה כר פורה לקיומם של עיוותים מוסריים. במקום שהאדם יהיה מסוגל ללמוד מן הניסיון באמצעות מחשבות וחשיבה, הוא נוטה להניח ידיעת-כל. להבנתי, ביון מציע שאדם האחוז בהלך רוח קיצוני שכזה הוא מעין רודן המסטה את האמת לצרכיו ה"מוסריים" (ביון, עמ' 113-114).

במצבים אלה, תחת רודנות שרירותית, מתבצעות החלפות לא נאותות של רכיבים לא-ידועים ברכיבים "ידועים", של רכיבים חיים ברכיבי לא-חיים, של משתנים בקבועים, של אמיתות בשקרים. המשוואות של החיים הופכות לפשטניות, מחפיצות, לעיתים ילדותיות ולבטח כוזבות. העצמי אינו כפוף למערכת צירים הרחבה ממנו, אלא חי תחת ההונאה הרודנית שהוא המחולל של מערכת הצירים.

בראייתי, אותו אזור שאינו פסיכוטי מחד אך אינו מכיר במציאות מאידך, עשוי להוביל להגדרה צרה ומדויקת יותר של פרוורסיה. באזור זה חוסר היכולת לשאת תחושת חוסר אונים מוליך לקריסה לאומניפוטנציה תוך הונאה עצמית הרמטית של ידיעת-הכול. העצמי אינו יכול לשאת את חוסר האונים הקיומי ומייצר אשליה שהמושכות בידיו. הוא אינו כפוף עוד לכוחות מעבר לשליטתו. זהו אינו חיסול מוחלט של המרחב, הזמן והאמת (כמו בפסיכוזה) אלא הסטה שלהם, בהתאם ליכולת האישיותית.

קורס היפנוזה לרופאים ופסיכולוגים
לקבלת רשיון להיפנוט ממשרד הבריאות | בימי ו', 10 מפגשים

אזור ביניים שכזה משרטט גם אייגן (4), אם כי מזווית שונה, בדיונו על השלב של "התייחסות אובייקט" בחשיבתו של ויניקוט. אייגן מתייחס לשלבים אפשריים, בתנאים טובים דיים, של "חוויתיות מעברית" ושל "שימוש באובייקט". מדובר במצבים שבהם היצירתיות חיה, מפכה באמונה ומובילה להתפתחות נפשית. בראשון (חוויתיות מעברית), הסובייקט עדיין אינו מובחן. עצמי ואחר, לא-עצמי ולא-אחר עדיין לא מובחנים וקיים פוטנציאל התאחדות חסוד עם משאביה ומשביה של יצירתיות ראשונית. בשלישי (שימוש באובייקט שמופיע לאחר התייחסות אובייקט) האובייקט הופך לזולת, דרך תהליכי הרס הפנטזיה שהזולת הוא סך השלכות שמקורן בעצמי. אז מתאפשרת אהבה ו"הלם של חדווה" הקשור להזנה ולמפגש עם מקור שהוא חיצוני - זולת אמיתי.

כאמור, בין שני שלבים אלה ממקם אייגן את "התייחסות אובייקט". בשלב זה הסובייקט מתחיל להתבחן, כלומר מתחילה להתרקם ממברנה המבחינה בין פנים וחוץ, בין אני ולא-אני. עם זאת, עדיין לא מצויה היכולת להכיר באחר כזולת. כל פעם שמתחילה אפשרות של הכרה כזאת, העצמי המתבחן מקריס אותה תחת שליטתו ומנכס אותה לצרכיו. שחר הפצעת האחר מתחיל, אך הוא אינו יכול להבקיע כזולת. הבקעה כזאת מייצגת פציעה שהסובייקט עדיין אינו יכול להכילה. הוא משמר את האחר בתוך מסלולי ההקפה של השלכותיו, צרכיו ושליטתו. כל תחושה של אחרות נעשית חלק ממנגנון ההפנמה וההשלכה האישי של העצמי. מאחר שאותן הזדהויות הפנמתיות והשלכתיות הן חלק מתשתית התפתחות החוויה האירוטית, תפיסת האחר עלולה להיות משובשת/צבועה-יתר בגוונים מיניים. מצב זה מייצג, לפי אייגן, כר פורה לתרמיות והונאות עצמיות, כמו גם לשימוש באחר, ללא הכרה באחרותו, כלומר, לשימוש פרוורטי.

אייגן כותב:

"באמצעות פעולות אלה יכולה הנפש… לאפשר סודיות ומסתור, יחד עם יתר הדקויות הקשורות להונאה עצמית. ויניקוט מקשר ריגוש גופני לתחום זה של העצמי, שכן הזדהויות הפנמתיות-השלכתיות מסייעות לעצב את יכולת החישה הארוטית… [ועלולות לסלול] את הדרך להבניית עיוותים של האני הקשורים לארוטיזציה של פונקציות נפשיות. הם מאפשרים סגנונות ביטוי פתייניים ומגרים, התוקפים את התחושה של עצמי אמיתי ומקדמים חיים של רמייה" (עמ' 37).

תיאור זה מתאים לדרך בה מגדירה דנה אמיר פרוורסיה כ"ריקון האחר מאחרותו". גם במצב זה יש הסטייה אומניפוטנטית של קואורדינטות האמת למידתו של האני (למשאביו המוגבלים).

כיוון התבוננות נוסף על התחום הפרוורטי ניתן למצוא במושג השלישי המשעבד אותו קושר אוגדן לדינמיקות של הזדהות השלכתית (3). גם בתרחיש זה ישנו קושי לשאת את משמעויותיה המגבילות של נפרדות, היוצר קריסה להתערבבות הנושאת אופי של טפילות/אירוח תוך פנטזיה של חריגה מגבולות העצמי. אוגדן גורס שהזדהות השלכתית הינה דינמיקה המנסה לחתור תחת גבולותיו המקובעים של הסובייקט. בתהליך זה, הסובייקט המשליך אינו יכול להשלים עם מה שהינו (ומנסה להיפטר מחלקים לא רצויים) ועם מה שאינו (מנסה לשכון באובייקט כדי לחוות עצמו כאחר).

מבחינת אוגדן, גם הסובייקט המקבל את ההשלכה עושה זאת כשהוא אחוז בפנטזיה לפיה הוא מסוגל לחרוג מתחושת העצמיות המקובעת שלו. כלומר, דרך קבלת ההשלכה לתוכו, וההזדהות איתה, הוא נוגע באפשרות להיות לא-אני ולחוות עצמו כאחר. שיתוף הפעולה בין המשליך למקבל (ברית הנוצרת תחת פנטזיית היות לא-אני) יוצר, לפי אוגדן, אובייקט שלישי משעבד. אובייקט זה נוצר על בסיס פנטזיית טשטוש תחומי הסובייקטיביות. הוא שולט במרחב האינטרסובייקטיבי ומייצג שיבוש משתק בדיאלקטיקה בין סובייקטיביות ואינטרסובייקטיביות. יכולתו של המטפל להכיר בפנטזיה (הכרה דכאונית מטבעה), להבחין במתרחש, ולפרש, יחד עם מוכנות המטופל לקבל את הפירוש, היא בבחינת "החזרת בנים לגבולם". בעקבות הפירוש המתאים כל אחד מהדיאדה שב אל הסובייקטיביות, על עודפיה וחסריה. עם זאת, גורס אוגדן, השניים לא חוזרים להיות מי שהיו טרם המהלך. הם חוזרים שונים לעולמם הפנימי, לאחר שהמגע (המשתכן/משכן) בלא-אני חולל בהם טרנספורמציה. גם כאן (3), כמו אצל דנה אמיר (1), ההתפכחות של המטפל, ויכולתו להעיד על האמת, מסירות את הכישוף ומוליכה את הצמד להבשלה.

תחום הביניים אותם מתארים ביון, אייגן ואוגדן, קשור לשלב שבו יש התבחנות אך אין יכולת לעמוד בנפרדות. התבחנות הסובייקטיביות כרוכה ביכולת גוברת להבחין בתוואי השטח של האחר/ו⋅ת. עם זאת, עדיין אין יכולת לשאת נפרדות, על משמעויותיה הרגשיות הקשות, הכוללות מימד של בדידות, סינגולריות, תלות, חוסר שליטה וחוסר אונים. התשתית הנפשית שמאפשרת את העמדה הדפרסיבית אינה בשלה והמיינד קורס לסוגים שונים של הונאה עצמית אומניפוטנטית עם גוון מאני/מגלומני: ידיעת כל, היכולת להיות כל אחד, שלמות והאללת העצמי. בפועל, במצב זה פעילות דינמיקות נואשות של האחזות, שליטה והשתכנות טפילית באחר או אירוח מוחק של האחר. התחום הזה מהווה את הכר להיווצרותן של פרוורסיות. הוא משקף היפוך של מרחב הביניים המשחקי של ויניקוט כי הוא מושתת על פאניקה נטולת משאבים. הוא עשוי להיות תכסיסני, אך לא משחקי (למעשה, מדובר בפסאודו-משחקיות). עשוי לעלות בו ריגוש אדרנליני/מיני אך אין בו הנאה ונחת. אותו תחום ביניים יכול להיות מאופיין גם ע"י הטרופיזם "טפיל/מארח" של ביון¹⁰ ודרך היחס הקבלי המתואר כפנים-לאחור או אחור-לפנים¹¹.

מכבי מגייסת תומכי בריאות הנפש ברחבי הארץ
התחילו את הקריירה שלכם בבריאות הנפש וקבלו הכשרה ייחודית, הדרכה וליווי מקצועי פרטני

אנסה לסכם בקצרה את ההבדל בין פסיכוזה לפרוורסיה.

פסיכוזה: ניפוץ הכלי המבקש להתחיל להתבחן, קריסה לחוסר מובחנות ולהתערבבות סימביוטית ראשונית בגוף האם. חיסול הקואורדינטות הראשוניות כולל מרחב וזמן. קשורה ליחס הקבלי אחור-לאחור¹², ולטרופיזם לרצוח-ולהירצח.

פרוורסיה: יש מובחנות (והבחנה ראשונית באחר/ות) אבל מאחר שאין יכולת לשאת את מתחי הנפרדות יש קריסה להונאה. הפרוורסיה כוללת הסטה אומניפוטנטית של הקואורדינטות, בהתאם למשאביו ולמידותיו של העצמי ובשירות ההסוואה של קטנותו. הסטייה הממקמת אותו כמחוללן, כאילו הנפש שלו היא 'ראשית הצירים', קשורה ליחס הקבלי אחור-לפנים (או פנים-לאחור), ולטרופיזם טפיל-מארח.

תחום השקר של ביון ופרוורסיה

מעבר להבחנות בין פרוורסיה לפסיכוזה קיים אתגר נוסף הקשור להבחנת תחום הפרוורסיה בתוך התחום הרחב שביון מכנה "שקר". "שקר" בכתביו של ביון הינו שם קוד לתחום רחב ורב-גוונים. למעשה הוא כולל את כל מה שאינו אמת. בשפה של ביון כל הזדהות עם רשמי החושים ומישור ¹³K, כל הקפאה נרטיבית של תנועת ההתהוות לרבות היתפסות אליה או הזדהות איתה, ואפילו כל ייצוג של האמת, נגועים ברכיב שקרי. ביון מכניס אפיונים אלה תחת טור 2 ב"רשת" (מסומן בסימן ψ). זהו טור שביון עצמו הציע לפרוש כמעין ציר אופקי שלילי בעל רמות חומרה שונות. את אותו התחום מכנה ביון גם "הלוסינוסיס" (הזיה); תחום המנוגד ליכולת לשאת תסכול, להימצאות במגע עם המציאות וללמידה מן הניסיון (להתפתח). במצבים חמורים (דינמיקות שביון מכנה K-) אותו תחום מתואר כרכיב בדינמיקה שלילית, היפוך של פונקציית אלפא. מתבצע ערטול ממשמעות וחזרה לגולמיות חסרת המשמעות של רכיבי ביתא, שכעת מקבלים צביון ביזארי. זו אינה חלק מתנועת התהוות, אלא הגנה מסיבית אלימה למול הכאב שמייצרת הכניסה לחיים, התקפה על חיבורים שנושאים בפועל, או שעשויים לשאת משמעות רגשית. מדובר במגוון אפשרויות הקשורות להונאה עצמית והחפצה-המתה, שלעיתים עוברות דרך תחושות יכולות-כל וידיעת-כל, ניסיון לעקר או לרצוח כל רכיב נפשי חי-מרגיש-הווה-מתהווה, ולהפוך את האנוש לצלם בלבד - לחפץ נטול חיים, בעולם נטול משמעות. ביון רואה את הדינמיקות האלה כנובעות מהגרעין הפסיכוטי של האישיות, אצל כל אדם (10, 11, 20, 21).

בעזרת מושגיו של ביון ניתן לומר שליבת האמת, הליבה הלא-שקרית (שהיא בהכרח גם לא-פרוורטית) קשורה ליכולת להיות אחד-עם-O, להתהוות, to become becoming, כלומר ליכולת לשאת את חווית המגע עם האמיתי, המתהווה, הטרנזיטיבי, הדיאלקטי, הפרדוקסלי. תהליך זה מערב את היכולת להתמסר לאקט-של-אמונה ולשאת את מרכיב ה"שאינו דבר", אותו מרכיב חסר ש"אין לדעתו", שהוא חלק מובנה בכל תופעת חיים, בכל התפתחות או התהוות אמיתיות. כלומר, הגרעין הלא-שקרי הינו היכולת להיות אותה ליבת התהוות שבה דבר אינו מוחפץ טרם-זמנו כידוע. זהו גרעין המוכן להיות אחד עם הממשות, להתמסר לזרם ההתהוות, לאותה רטיטה מתהווה-נצחית, שהיא לעולם בלתי ניתנת לידיעה שלמה.

בניסיון להבחין את הפרוורסיה בתוך תחום השקר אפשר לומר שפרוורסיה אינה רק התרחקות מהאמת, או התקפה אלימה על האמת עד כדי סילוק הרמטי (הונאה עצמית, הזייה, כזב, חיפצון), אלא יותר הסטייה שלה (מעין זריית אבקה מגנטית שקרית). מדובר על דינמיקה של תעמולה המשווקת שקרים כאמיתות באופן מאני-קומפולסיבי-הרמטי שאינו ניתן לזיהוי לא על ידי העצמי ולא על ידי האחר.

הגדרת פרוורסיה של החשיבה

כהמשך ישיר לסעיף הקודם אני נוטה להגדיר פרוורסיה כ: "חוסר יכולת לשאת את O וקריסה לשעבוד¹⁴, תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה".

הגדרה זו בנויה כתבנית שניתן לייצר באמצעותה חלופות נוספות ספציפיות יותר, על ידי שינוי המילים שעבוד וגאולה, כלומר שינוי ה-X וה-Y במשפט המסיים של ההגדרה: קריסה ל-X תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך ל-Y, כאשר X ו-Y הן אפשרויות מקוטבות. למשל:

1. קריסה לעקרות תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לפריון חריג;
2. קריסה להחפצה תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה דרך לאינטימיות יתרה.
3. קריסה לצרות אופקים או בורות תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה נאורות.
4. קריסה לשקר, או דעה/תפיסת עולם (שהם בהכרח חלקיים) תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לאמת מוחלטת.
5. קריסה למוות תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לחיות מוגברת, חיים נטולי-סבל, או חיי נצח.
6. קריסה לחוסר-דעת (mindlessness) ו/או חוסר-משמעות (meaninglessness) תוך הונאת העצמי והאחר שנסללה הדרך להבנת-על של משמעות הקיום.
7. קריסה לנוסחאות מוסר פשטניות, מחפיצות וילדותיות, תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה נוסחה סופית למוסר אנושי וצדק אבסולוטיים.
8. קריסה ליחס אחור-לפנים/פנים-לאחור תוך הונאת העצמי והאחר שהם נמצאים ביחס פנים לפנים עוצמתי וחריג.
9. קריסה ליחס טפיל/מארח תוך הונאת העצמי והאחר שנמצא דרך לבריאה הדדית מודגשת.
10. קריסה להשתכנות אינפנטילית תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לבשלות יתירה וייחודית.
11. קריסה לאנקפסולציה סוליפסיסטית תוך הונאת העצמי והאחר ש"אחר אמיתי" אינו קיים או שתלות הינה סרח עודף.
12. קריסה לתלות תחת הונאת העצמי והאחר שהחיים אינם דורשים הבקעה עצמאית לנפרדות.
13. קריסה לשלהוב אדרנליני-דחפי-מגלומני תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך ל-Play אולטימטיבי.
14. קריסה להשתלהבות מרכיב בודד (שהינו למעשה תוצר של העצמי) תוך הונאת העצמי והאחר שהושגה ראיית התמונה השלמה (ממש מנקודת המבט של אל)

ואפשר (ומומלץ) להוסיף עוד ועוד.

"שש אחרי המלחמה – טראומה, וינקוט וצמיחה"
מכון סאמיט מזמין אתכם.ן ליום העיון השנתי | יום שלישי, 21/1/2025, תיאטרון ירושלים

דוגמה מובהקת ומנהירה להגדרה זו הינה פרשיית עגל הזהב.

משה נעדר זמן רב מידי. בשפה של ויניקוט (13, עמ' 115) מדובר על X+Y+Z. יכולתו של העם לשאת את התסכול הכרוך באמונה באל לא-מוחפץ עוברת סף מסוים. כוחותיהם הנפשיים כלים, הם מתייאשים וקורסים לשעבוד (לעגל), תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה. בתרחיש זה אפילו אהרון משתף פעולה עם יצירת העגל. לאחר חריטת העגל והגשת הקורבנות כתוב "ויקומו לצחק". המילה "לצחק" מייצגת סוג של נקודת שיא של הלך רוח פרוורטי, מעין קריסה לחינגה אפוקליפטית, אורגית, שבה הכל מותר, אין דין ואין דיין. יש בה מחיקה הרמטית של זכר ההמתנה מורטת העצבים והמפרקת, ופריקה טוטלית חסרת מובחנות. במהלך זה התהוות הופכת להתאוות, ואהיה אשר אהיה מוחלף ברעיון עוועים. הפרוורסיה אוחזת בעם ככישוף, עד חזרת משה ושבירת הלוחות. עדות עיניו של משה והינכחותו באמת מפרקות את הפרוורסיה מנשקה.

המחשה נוספת קיימת בספר משחק ומציאות (13) בפרק הראשון הדן באובייקטים של מעבר, בתיאור מקרה שויניקוט מכנה "חוט" (עמ' 48-52). מדובר בהתייעצות לגבי ילד בן שבע, שהפגין התנהגויות מוזרות וכפייתיות שונות, ביניהן שימוש אובססיבי בחוט. ויניקוט מפרש את השימוש בחוט כהתמודדות עם פחד מפני פרידה (בפועל הכחשת פרידה) מפני שהאם דיכאונית ואף אושפזה בשל דיכאון כשהילד היה בן 3 (לאחר לידת אחותו). במקרה זה החוט בסכנה להפוך מאובייקט מעברי המייצג את הקשר עם האם, לדבר עצמו: חפץ שיש בו השקעה כתחליף לאם וכהכחשת התלות בה. לפי ויניקוט, במצב בו ההשקעה בחפץ אינה סמלית ומשמשת באופן אבנורמלי לצרכי הכחשה, היא עלולה להפוך לפרוורסיה. כלומר, התקווה בקשר יציב עם האם נמוגה (או שדמותה המופנמת של האם נמוגה), והילד אינו יכול לשאת את צרכי התלות ו/או את האימה שאימו תעלם שוב. הוא מתייאש וקורס לפתרון בעל איכויות של משק אוטרקי: הוא משתעבד לחוט עצמו (תוך שליטה אומניפוטנטית בחוט) תוך הונאת העצמי והאחרים שהוא מצא דרך להתמודד כעצמאי. ויניקוט כותב שצריך להביא בחשבון "שתפקידו של החוט משתנה - מתקשורת להכחשת הפרידה. בתור הכחשת הפרידה, החוט נעשה דבר לעצמו… כשהתקווה נעדרת והחוט מייצג הכחשת פרידה, נוצר מצב עניינים מורכב… המקרה הזה הוא בעל עניין מיוחד… הוא מאפשר לצפות בהתפתחותה של פרברסיה" (עמ' 51).

גם פרשיית עגל הזהב וגם תיאור ה'חוט' של ויניקוט מנכיחים את הבלבול וההיפוך בין אמצעי ומטרה האופייניים לפרוורסיה. יש עבודה של, והאללה של, הכלי (עגל, חוט) במקום האור (ה', הקשר עם האם). באותו מובן, תחת הלך רוח פרוורטי, אינטימיות יכולה להיתפס ככלי להשגת מיניות.

ההגדרה לעיל עוזרת לעשות הבחנות דקות בין פרוורסיה לתופעות אחרות. כלומר, אם אין הונאה של העצמי אלא רק של האחר מדובר על פסיכופתיה. אם אין הונאה של האחר, אלא רק של העצמי, אז מדובר על מגלומניה, פסיכוזה, או כל התארגנות שיש בה הונאה עצמית שהאחר מזהה אותה כהוויתה, למשל מקרים מסוימים של OCD, התמכרות ופגיעה מינית. גם במקרים אלה יש קריסה לשעבוד ורמות שונות של הונאה עצמית אך לרוב אין בהם הונאה של האחר.

הכישוף הפרוורטי קשור להזזה מעוותת של המרחב, הונאה שמסיטה בפועל את המרחב שכולל גם את העצמי וגם את האחר. הוא מזכיר מצב מאני כי בעת ששרויים בו אין אפשרות להכיר בתסכול, בדיכאון או בחסר כלשהו (14). כל זמן שהכישוף פועל האמת אינה גלויה לאף אחד. הפיתוי המכשף, הקשור לפנטזמה¹⁵, מופעל בכל עוצמתו ומשבש את כל הנוכחים. הוא פועל על צרכיהם וחולשותיהם של העצמי ושל האחר. שני השותפים מוסטים בשל הצורך הקריטי והאלים באנחת רווחה ובמנוחה מטבעה המשתנה, הפרדוקסלי, הדיאלקטי והחורג-משליטה של המציאות (והאחר). רק עדות אמת אמינה עשויה לשבור את הכישוף והמרכיב שקרס - המשועבד, המשעבד, השקרי, המת, האינפנטילי-משתכן, או העקר - עשוי לצאת לאור.

תחת ההגדרה הזאת, המושג המעודן "עצמי כוזב" ובמיוחד ביטויו דרך "הדרמה של הילד המחונן"¹⁶ (16) נכללים בהגדרה של פרוורסיה וקשים מאוד לרזולוציה (כל זמן שלא העצמי ולא האחר מבחינים בפעולתם על המרחב), ואילו הפרוורט "המובהק" המכור לאקטינג אאוט אלים מיני מרוגש ועקר נכלל בקושי בהגדרה כי הוא מזוהה יחסית בקלות על ידי האחר ואפילו על ידי עצמו כמשועבד. כך, כאשר רכיב ההונאה פעיל במלוא עוצמתו על העצמי והאחר, קלושים הסיכויים שהאדם יפנה לטיפול.

פרוורסיה של החשיבה וסזורה

המילה סזורה, בשפתו של ביון, אוצרת מגוון משמעויות. היא מייצגת, בין השאר, חתך חד הנושא בתוכו גם המשכיות, מרווח סינפטי, ואת המתח בין ניגודים (12). סזורה קשורה באופן הדוק לקריסה מאחר שהיכולת לשאת מתח סזוריאלי היא היכולת לא לקרוס לקיטוביות, ולשהות באותו תווך סינפטי שחגית אהרוני כינתה "בין הבתרים" (2) (בשפה הקבלית זו היא היכולת לשאת יחס "פנים אל פנים"). אותה יכולת היא קריטית לצורך חשיבה יצירתית, מתהווה, גמישה ובריאה הנמצאת במגע מתחדש עם המציאות ודרישותיה המשתנות. מנגד, פרוורסיה של החשיבה קשורה לקריסה ביכולת לשאת רב מימדיות ולחוסר יכולת לשהות בתווך של חוסר-מוחלטות. בהלך רוח זה יש שנאה של חסר מכל סוג שהוא. עמימות, ספק, חוסר ודאות ואמביוולנציה מסומנים כחולשה משפילה ומסולקים מיידית והרמטית לטובת מוחלטות. המרחב נוטה להיות מקוטב ולקרוס לבינאריות: מה שאינו בהכרח מיטיב מייד מושמץ כ"רע", ולהיפך; מי שאינו בעדי מייד מקוטלג כ"נגדי", ולהיפך; מי שאינו ימני הוא בהכרח "שמאלני", ולהיפך; מי שאינו חילוני הוא בהכרח "דתי", ולהיפך; מי שאינו מוכן להיות קורבן הוא בהכרח "תוקפן", מי שאינו מוכן להיות תוקפן הוא בהכרח "קורבן" וכן הלאה. כמו כן, כל סוגייה המערבת עדינות, ספק ושאלה של מינונים והתאמה אינדיבידואלית מייד מבוטלת בגסות לטובת פתרון מוקצן. למשל, במקום מרחב דיון הקשור לשתיית אלכוהול הוא או מואלל, או מושמץ¹⁷. במקרים אלה המרחב קורס לפריצות או למוסרניות. מרחב חשיבה שכזה אינו יכול לאפשר התפתחות, מאחר שללא הכרה בחסר, ויכולת לשאת ספק, מסולק הרמטית אזור אי הידיעה המתסכל שמניע חיפוש ושממנו נובעת התהוות.

בהקשר דומה שושני ושושני (19) מצביעים על כך שחוסר היכולת לשאת דיאלקטיקה משקף הפרעות אישיות קשות. לפי שושני ושושני, בליבתן של הפרעות אישיות שונות, קיים הקושי להתמודד באופן סמלי עם פרדוקסים משמעותיים בקיום האנושי וביחסים בינאישיים. הם כותבים:

"הפרדוקסים הגדולים של החיים, המוכרים לכולנו, הם נפרדות לעומת התמזגות, עצמי לעומת זולת, זכר לעומת נקבה, אומניפוטנטיות לעומת אימפוטנטיות, וסופיות לעומת אלמותיות.

לפי אימרתו של ויניקוט, המתאימה לניסיוננו, פרדוקסים אנושיים מעין אלה לא יכולים ולא צריכים להיפתר. יש לקבלם ללא שאלות: כלומר, הם צריכים להיות מוכלים. כל ניסיון לפתור אותם יגבה מחיר מהמורכבות האנושית".

חשוב להבהיר שהיכולת לשאת פרדוקס אינה מקבילה ליכולת אינטלקטואלית. אייגן (5) דן במטופל אינטיליגנטי מאוד (סאם), משורר, שהתקשה לשאת את העובדה שמידה מסוימת של סבל היא חלק מהקיום האנושי. מטופל זה תר בחמדנות אחר סוגי עונג שונים תחת אידיאולוגיה שסבל אינו חלק הכרחי בחיים, אך מרגיש שחייו "לא עובדים", שהריקנות הולכת ומשתלטת עליהם. למרות ניסיונות העינוג הריקנות פושה בו והוא פונה לטיפול. אייגן מציע שאימוץ אידיאולוגיות פשטניות אינו משקף רק עיוות קוגניטיבי שאפשר לפותרו בכלים קוגניטיביים, אלא מושתת על חוסר במשאבי עיבוד ראשוניים. אולי זו אחת הסיבות לכך שויכוחים והסברים אינם יעילים. לפי אייגן, האמונה של סאם לפיה אפשר להעלים סבל היא לא רק הצטמצמות קוגניטיבית, אלא קושי של ממש לבצע עבודה רגשית (עמ' 229).

במקום אחר (6) אייגן מתייחס לצמצום הזה באופן נרחב יותר ומציע שצמצום במשאבים ראשוניים אינו מאפשר לשאת את המתח המצטבר הכרוך בכל התפתחות נפשית, כך שהמתח שנוא ומסולק מיידית ואין כל מגע במציאות רגשית. במצב כזה קשה ביותר להכיר במציאויות רגשיות מורכבות, לנוע דרך קשיים ולהגיע אל מעבר להם (112-113, תחושת מוות נפשי).

עולמות תעסוקתיים רבים מאלצים, ואף מעודדים, את האדם לייצר מצג עצמי בטוח והחלטי אפילו אם הוא אינו מייצג נאמנה את תחושותיו האמיתיות. בתחומים אלה הפער בין האמיתי לכוזב נחשב כהכרחי לצורכי הצלחה ו/או הישרדות. זה בולט בתחומי הפרסום, השיווק והניהול, וככל הנראה מגיע לשיא בעולם הציבורי-פוליטי. אייגן (7) כותב כי בתחום זה היסוס ואמביוולנציה נתפסים מיידית כחולשה ואינם מאפשרים הישרדות. בתחומים אלה הדרישה הציבורית היא לודאויות משרות בטחון וסילוק אלים של ספקות נחשב כחלק הכרחי ורצוי מהמשחק. הוא כותב על עימות חסר רחמים שהתקיים בין שני פוליטיקאים בהקשר של שימוע משפטי:

"הם תיארו לעצמם שרוב האנשים מתייחסים לתוקפנות מילולית כאל דבר מובן מאליו, אפילו מכבדים אותה. נראה היה שקיימת הסכמה מרומזת שלולא פתחו במתקפה, לא משנה כמה היא גסה או מעודנת, הם היו נתפסים כחלשים ומאבדים את מעמדם ואת ההתעניינות התקשורתית בהם (עמ' 304). והוא מוסיף:

"בהינתן התאווה הציבורית לוודאויות חד-צדדיות… האם יש מקום לחוסר ודאות, להססנות ולספק עצמי בחיים הציבוריים? נדמה כי הצגה של תכונות אלה היא שוות ערך להתאבדות פוליטית. דבר זה מותיר אנשים במצב בו הם צריכים להעמיד פנים שיש להם יותר ביטחון, להט ואמונה בצדקת דרכם ממה שכלל אפשרי שיהיו להם. החיים החברתיים והפוליטיים מתייחסים כמובן מאליו לקרע שפועל בין הדימוי הציבורי לבין הרגשות הפרטיים, קרע שיכול להיות אלים מטבעו ולהוביל לאלימות" (עמ' 305).

דוגמה נוספת לקריסה קוטבית עלולה להתבטא במקרים של האללת אידיאולוגיה כלשהי סביב גידול ילדים; אידיאולוגיה מבוססת-קריסה הנובעת מחוסר במשאבים, או מחוסר בעיבוד ההיסטוריה האישית (עד כדי הזדהות עם התוקפן), ולא על ראייה ספציפית של הילד ושל צרכיו ההתפתחותיים ברגע נתון. למשל, אמונה גורפת בעידוד עצמאותו של הילד מגיל צעיר, תוך הפחתה בערך צרכי התלות. אמונה זו עלולה להתקבע כקריסה הרמטית הנובעת מחוסר במשאבים המאפשרים לשאת תלות, מתוך ניסיון לחקות את הדרך בה גודל ההורה, או מתוך ניסיון לפיצוי משלים על גידול שלא איפשר הבקעה לעצמאות (לצד אפשרויות רבות אחרות). במקרי קיצון, כשגישת ההורים מנוגדת לזרימת בשילתו של הילד, עלול להתגלע משבר נפשי בשלבים בהם הילד אמור להבקיע לעצמאות בוגרת, למשל סביב יציאה מבית ההורים לצורכי גיוס או קיום כלכלי עצמאי; זהו משבר שעלול להשאיר את הילד תלוי בהוריו בצורה מודגשת וטרגית, לעיתים במשך חיים שלמים. תרחיש זה מדגים את ההגדרה על ציר הזמן: יש חוסר יכולת לשאת את התלות המובנה בגידול ילדים תוך קריסה להונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לעצמאות/גאולה (מדומים¹⁸) ובפועל קריסה לשעבוד/תלות (שינכיחו עצמם על ציר הזמן בעתיד).

אולי אפשר להכליל תרחיש זה לאמירה הבאה: חוסר היכולת להסכין עם מינונים הכרחיים של שעבוד¹⁹, המובנים בחיי אנוש, עלול להוביל לקריסה לתפיסות עולם המאמינות בתרחישים של גאולה אבסולוטית. תפיסות אלה בתורן עלולות לטמון זרעי שעבוד ברחם הזמן, ולהתגלם כחורבן עתידי.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לאפיין מהי "פרוורסיה של החשיבה" בהקשר שאינו בהכרח מיני. בהתבסס על כתבים שונים, בעיקר על אלו של דנה אמיר (1) ומשה לנדאו (15), ועל המשגות של ביון (9, 10, 11, 12), טענתי שפרוורסיה של החשיבה קשורה לשילוב ספציפי בין קריסה והונאה באזור נפשי שבו הפציעה מובחנות (הפצעת היכולת להבחין באחר/ות), אולם אין עדיין יכולת לשאת נפרדות. שילוב מיואש זה מייצר הליכת שולל והולכת שולל תוך הסטייה של השדה עצמי-אחר. בהמשך ניסיתי להבחין בין פרוורסיה לפסיכוזה ולהבחין את תחום הפרוורסיה בתוך התחום שביון כינה "שקר". מהלך זה הוביל להגדרת פרוורסיה של החשיבה כחוסר יכולת לשאת את טבע המציאות (O) וקריסה לשעבוד תוך הונאת העצמי והאחר שנמצאה הדרך לגאולה. מאחר שהמציאות תמיד חורגת מיכולתנו לדעתה, כולנו נידונים לקרוס להונאה עצמית. השאלה היא מה רמת ההזדהות שלנו עם נרטיבים-מבוססי-קריסה, ומה מידת ההשפעה והסטייה שהם מייצרים בשדה עצמי-אחר. לסיום הצגתי את הקשר בין סזורה לבין פרוורסיה של החשיבה, בעיקר כזו הנוטה לקוטביות.

הערות

1. משפט זה עוקב אחר הקו שניסחה דנה אמיר (2013)
2. בהמשך הכתיבה אציג גרסאות נוספות להגדרת העל הזאת.
3. כמשועבד או/ו כמשעבד
4. בשפה של ביון, ניתן אולי לומר שקיים קושי בהחזקת הדיאלקטיקה שהוא מכנה נרקיס-יזם - סוציאל-יזם.
5. ההרצאה ניתנה ככל הנראה בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א בתחילת שנות ה 2000.
6. הסימן K- של ביון מעיד על היפוך תהליך של למידה רגשית דרך עיקור משמעויות רגשיות.
7. בשפה הלאקאניאנית מדובר באשלייה מוזהבת של שלמות נטולת-חסר, הזדקקות וסבל.
8. התרחיש אותו מתארת דנה אמיר משרטט את קרבי הדינמיקה של הדרמה של הילד.ה המחונן.ת. (16)
9. המצב שבו אין יכולת לשאת את תסכולי המציאות והיא מוחלפת ברמות שונות של הזיה.
10. ביון מנה 3 נהיות נפשיות ראשוניות העומדות בבסיס הדחף להזדהות השלכתית, אותן כינה טרופיזמים: לרצוח/להירצח (מתאים יותר לפסיכוזה/התערבבות), טפיל/מארח (מתאים לפרוורסיה), בורא/נברא (יכולת להיות בקשר אינטימי של חיבור/נפרדות). אני חושב שאפשר לראות את הנהיות האלה כניסיונות להתמודד עם המתח המובנה במפגש עם האחר/ות, ברמות מורכבות שונות.
11. היחס פנים-לאחור/אחור-לפנים מהווה שלב ביניים בין היחס אחור-לאחור (שקשור יותר לפסיכוזה והתערבבות סמביוטית) והיחס פנים-לפנים (היכולת לשאת את האחרות, לראות ולהיראות באופן יצירתי), והוא גם מרחב אליו קורס הקשר כאשר יש התפתחות מהיחס אחור-לאחור, אולם אין עדיין יכולת לשאת יחס פנים-לפנים. אחור-לפנים/פנים-לאחור מייצג ממש גרפית את מחיקת האחר או הסוואה הרמטית של העצמי כמו גם דינמיקות של בעילה/היבעלות.
12. היחס אחור-לאחור מיוצג ע"י זכר ונקבה המחוברים בגבם, שלב המקושר למצב טרם הנסירה, כלומר טרם השלב בו הפיל ה' תרדמה על האדם וברא מצלעו את האישה. בשלב זה יש מצד אחד חיבור סימביוטי (דרך הגב) אולם בו-זמנית העיניים פונות לכיוונים מנוגדים כך שאין הכרה של האחר.
13. מישור K הוא מישור knowledge - כל דבר שעשוי להיות ידוע, מיוצג או נחשב. כלומר כל דבר שעשוי להפוך לנכס של התודעה. זהו המישור של זיכרון ושל תשוקה.
14. כמשועבד או כמשעבד.
15. בשפה לאקאניאנית אפשר לומר שהפרוורט הולך שולל ומוליך שולל אחרי פנטזמה. אותה אשליית שלמות נטולת-חסר, הזדקקות וסבל; סמביוזה מוזהבת עם גוף האם, טרום-הגירוש מגן העדן.
16. הילד המחונן יודע איך לקנות אהבה (פסאודו-אהבה) דרך התאמה מושלמת לתבנית החסר של האובייקט, לרוב ההורה. בשפת המאמר, הילד המחונן משעבד את האחר בעזרת יכולתו המחוננת לשעבד את עצמו לאחר. כל זמן שהמהלך נעשה ללא מודעות או הבחנה של הילד או האחר שני הצדדים נמצאים תחת ההונאה שהם בקשר גואל של קירבה יתרה.
17. הדבר נכון גם לגבי סוגיות של שימוש בגראס ועוד.
18. פסאודו עצמאות ופסאודו גאולה
19. כמשועבדים או כמשעבדים

מקורות

1. אמיר, ד. (2013), שפת הזיקית של הפרברסיה, בתוך תהום שפה. מאגנס.
2. אהרוני, ח. (2012). ברית בין הבתרים: הסזורה כמודל של תנועה ופרדוקס. בתוך סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים של אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני. תולעת ספרים
3. אוגדן, ה. ת. (1994). הזדהות השלכתית והשלישי המשעבד. בתוך על אי-היכולת לחלום (2011). עם עובד.
4. אייגן, מ. (1981). מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. בתוך פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת (1999). עמ' 53-57. עורכים סטיבן א. מיטשל ולואיס ארון. תולעת ספרים.
5. אייגן, מ. (2004). תהליך ראשוני והלם, בתוך תחושת מוות נפשי. תולעת ספרים.
6. אייגן, מ. (2004). שני סוגים של שאינו-דבר, בתוך תחושת מוות נפשי. תולעת ספרים.
7. אייגן, מ. (2004). שקרים מנצחים, בתוך תחושת מוות נפשי. תולעת ספרים.
8. אשל, ע. (2004). פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית. שיחות, י"ח, 2.
9. ביון, ר. ו. (2003). על היהירות, בתוך במחשבה שנייה. תולעת ספרים.
10. ביון, ר. ו. (2003). תיאוריה של חשיבה, בתוך במחשבה שנייה. תולעת ספרים.
11. ביון, ר. ו. (1970, 2018). שקרים והחושב, בתוך קשב ופרשנות. תולעת ספרים.
12. ביון, ר. ו. (2012). סזורה: תרגום מוער ומאמרים נוספים של אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני. תולעת ספרים.
13. ויניקוט, ו. ד. (1971). משחק ומציאות. עם עובד.
14. ויניקוט, ו. ד. (1935). ההגנה המאנית, בתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב (2009), עורך: עמנואל ברמן. עם עובד.
15. לנדאו, מ., הגדרת מצב הנפש הפרברטי Perverse State of Mind, טיוטה להרצאה שניתנה ככל הנראה בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א בתחילת שנות ה-2000.
16. מילר, א. (2004). הדרמה של הילד המחונן. כנרת זמורה-ביתן דביר.
17. קינן, נ. (1990). הפנים השונות של הפרברסיה. עבודת גמר בחוג לפסיכותרפיה של אונ' ת"א בהנחיית עמנואל ברמן.
18. רומי, (2001). ההארה. חיים אחרים
19. שושני מ. ושושני ב. (2005). הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון. פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/...s.asp?id=547
20. Bion, R. W. (1963). Elements of Psychoanalysis. Routledge.
21. Grotstein, S. J. (2018). Lies, “lies”, and falsehoods, in A Beam of Intense Darkness: Wilfred Bion's Legacy to Psychoanalysis. Routledge.
22. https://www.etymonline....d/perversion מילון אונליין העוקב אחר השתלשלות ההגדרה של פרברסיה