היפנוזה, אומנות השכנוע וערכים מקודשים
אפרת ליה שחף
"קחי מה שנמצא תחת ידך, העצם הכי רגיל, עיפרון, שעון, כוס... לא משנה. הסתכלי בו וחזרי על שמו, בקול נמוך... עיפרון, עיפרון, עיפרון, עיפרון... זה לא צריך לקחת הרבה זמן. תוך רגעים אחדים המילה המוכרת תתפצל ותתכווץ. את תחזרי ותלעסי סדרה של צלילים מוזרים. רעשים מגוחכים בזה אחר זה, חסרי משמעות.. [...] נסי להשגיח במנוסת המשמעות, בגיחתה המחוספסת של הממשות אל מחוץ למילים". (דרואה, 2003, עמ' 12-13).
בפברואר 1975, הגיע המהפנט, אבישלום דרורי, להופעה במסיבת פורים בתיכון בדימונה (ברגמן, 1996). יפה סוויסה, נערה בת 16 עלתה לבמה להתהפנט, נכנסה לטראנס עמוק, ולא התעוררה ממנו במשך כשבוע. לפי הדיווחים הרשמיים, רק הפסיכיאטר, ד"ר מוריס קליינהאוז, הצליח להוציא אותה מהטראנס ההיפנוטי. בשנת 2015, צמד יוצרים העלו ליוטיוב שני טיזרים לסרט תיעודי בנושא ההיפנוזה בישראל (גוטמן ופיק, 2015א). הטיזר השני (גוטמן ופיק, 2015ב), מעורר תהיות משום שיש בו עדויות לכך שד"ר קליינהאוז לא היה היחיד שטען שהוא זה שהעיר את יפה סוויסה.
"כשקרה המקרה, אבא העיר אותה, באותו רגע שהיא נרדמה, ואז הוא נסע לביתו" (אסנת דרורי, בתו של אבישלום דרורי). יהודה וכטל, מהפנט ישראלי-אמריקאי, טוען שהעיר את יפה סוויסה ביום הרביעי לאשפוזה. בטיזר ניתן לראות כתבה מעיתון "ידיעות אחרונות" (25 בפברואר 1975), ובה מתואר כי אמא של הנערה, שולמית סוויסה, סיפרה לכתב: "הוא [יהודה וכטל] ציווה על האחות לדקור לה את היד במחטים. בתי פרצה בבכי ופקחה את העיניים שלה". וכטל עצמו מספר: "היא שכבה. התחילה להסתכל מסביב. נשארתי שם בערך עוד שעה. היא דיברה. הייתה בסדר". בראיון עם יפה סוויסה עצמה, הכתב שואל: "באותם הימים כשהיית תחת שינה – את זוכרת משהו?", ויפה עונה "לא, שבעה ימים לא זכרתי שום דבר, כלום".
היוצרים שואלים, מדוע רק גרסה אחת של הסיפור נשמעה עד היום? לדברי אבישלום דרורי זכרונו לברכה, "כל ההיסטוריה של ההיפנוזה קשורה בקבוצה של אנשים שהשתדלה שזה לא יעבור לאף אדם אחר. זה מתחיל מהחרטומים של מצרים והשמאנים. וזה נגמר ברופאים של היום". בעקבות המקרה, ישראל הפכה למדינה היחידה בעולם שקבעה בחוק את גבולות ההיפנוזה. משנת 1984 ועד שנת 2018, גילדת מערכת הבריאות לא התירה לבעלי מקצועות אחרים (מלבד רופאים, רופאי שיניים ופסיכולוגים), להשתמש בהיפנוזה. כיום מורשים גם עובדים סוציאליים, קרימינולוגים, מיילדות ואחיות [תיקון טעות מפורט בתגובות למאמר]. מעניין אם לסרט התיעודי שלא יצא לפועל יש יד בעניין.
בכתבה של תאגיד השידור כאן 11 מה-6 באפריל 2019 שנקראת "היפנוזה בישראל: הסיכונים הגדולים מול ההזדמנויות הרפואיות", ניתן לשמוע את המשך הראיון עם דרורי. "אני חושב שזה לא מסוכן. בהחלט לא מסוכן. חוזר על דבריי. אני יודע שעשרים שנה הם צועקים, 'זה מסוכן, זה מסוכן, זה מסוכן', והיום הגיעה שעתם הגדולה. 'הנה! אמרנו, והנה זה קרה'". כיום, עולם הרפואה בישראל רואה בהיפנוזה טיפול פורץ דרך, והכתבה שהתפרסמה בתאגיד השידור כאן 11, שנועדה להפיג את חששות הציבור, לוותה גם בקמפיין תקשורתי בעיתונות הכתובה והדיגיטלית, והחזירה מעט את כבודו האבוד של דרורי. בכתבה ניתן לשמוע את אחד מבכירי מערכת הבריאות בנושא היפנוזה מספר שלא רק שיש צורך ברישיון כדי להפנט, אלא שיש צורך ברישיון מיוחד כדי ללמד היפנוזה. הכתבה מציגה באופן מטושטש את הסדנה האינטרנטית של ד"ר תומר סברון להיפנוזה עצמית. הקטעים לקוחים מתוך החלק הראשון של הסדנה הזמין באופן חופשי ביו-טיוב.
הפנומנולוגיה של ההיפנוזה
היפנוזה היא מצב תודעה ער, שבו תשומת הלב של האדם מנותקת מהסביבה החיצונית, וממוקדת בחוויות הפנימיות (Heap, 2012). אינדוקציה היפנוטית (התהליך המקדים הנדרש ליצירת התנאים להיפנוזה) מערבת מיקוד גבוה של תשומת הלב, מיקוד שבדרך כלל מקושר לסטרס גבוה, יחד עם הרוגע והשלווה של הגוף. בנוסף לקשב הממוקד, יש גם מעורבות של הדמיון, עד לנקודה שבה כל מה שהאדם מדמיין מרגיש אמיתי. המהפנט והמהופנט בונים יחד את המציאות ההיפנוטית, בשיתוף פעולה מלא, ובהסכמה מודעת.
מצבי טראנס היפנוטיים יומיומיים הם חלק מהחוויה האנושית, כמו לשכוח את עצמך בקריאת ספר, לנסוע בכביש מוכר ללא זיכרון מודע של הנסיעה, בזמן תפילה, בזמן ביצוע פעילות מונוטונית או בזמן ביצוע פעילות יצירתית (Williamson, 2019). מיינדפולנס, לעומת זאת, שונה מטראנס היפנוטי, למרות שגם הוא משלב מיקוד גבוה בשעת רגיעה, בשונה מהמצב השכיח של מיקוד גבוה במצבי סטרס. אבל מיינדפולנס כרוך בשמירה על מודעות עצמית בשעת הפעילות, בעוד שבמצבי הזרימה (flow) וההיפנוזה, יש מידה של אובדן המודעות העצמית ושקיעה-מתמזגת לתוך הפעילות, כמו לשכוח הכל כשרוקדים, או לשקוע לתוך תמונת דמיון ולחוש במציאותה ובחיוניות שלה (Sheldon et al., 2015). במובן הזה, היפנוזה דומה יותר למצב הזרימה מאשר למיינדפולנס.
ניתן לראות בהיפנוזה מצב מדיטטיבי, דמוי זרימה (flow), שאליו ניתן לגשת באופן מודע, לשם השגת מטרה טיפולית (Williamson, 2019). לאחר שמעוררים את מצב התודעה הזה, ניתנות השאות מילוליות או ויזואליות, המכוונות לתוצאה הרצויה. התוצאה יכולה להיות שחרור מחרדות ופחדים על ידי גישה מיידית לרגיעה גופנית. אפשר גם להשתמש בהיפנוזה כדי לסייע בהפסקת עישון, בניהול תופעות הלוואי של תרופות, ובהקלה על כאב או על תסמינים אחרים. עם זאת, התועלת העיקרית שניתן להפיק מהמצב ההיפנוטי היא היעילות המוגברת של הסוגסטיה והגישה הישירה לקישורי הגוף-והנפש והעיבוד הלא-מודע.
היפנוזה כשלעצמה אינה טיפול, אך היא יכולה להיות כלי המקל על מתן הטיפול באותו אופן שבו מזרק מספק תרופות. היפנוזה אינה הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, אך יכולה לעזור למטופלים להאמין ולחוות את מה שאפשרי עבורם להשיג. ד"ר אנדרו הוברמן (Huberman, 2021), פרופ' לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של סטנפורד, ומנחה הפודקאסט Huberman Lab, פודקאסט שנועד לסייע למאזינים לשפר את בריאותם בעזרת כלים מבוססי מדע, טוען שהיפנוזה היא מצב תודעתי שמאיץ נוירופלסטיות (גמישות מוחית), ושהיא דומה למצבים הפסיכדליים המיוצרים על ידי פסילוסיבין (פטריות הזיה) ו-LSD.
אינדוקציה היפנוטית: אמנון בן צבי
אמנון בן-צבי זכרונו לברכה היה פסיכולוג קליני ורפואי. בקרב יודעי ח"ן (חכמת הנסתר) היה מוכר כחבר ותיק בעמותת גורדייף בישראל, שחלק מחבריה מתגוררים במושב שיתופי בגליל בשם יודפת וחלקם חיים בינינו. הוא כתב במדור שנקרא "חי נפשי", במגזין "חיים אחרים", בתקופה שבה פסיכולוגים עוד התביישו בנטיותיהם הרוחניות. בשנת 1997, הוא פרסם במדור טור תחת הכותרת "איך עוקפים ניתוח מעקפים", ובו סיפר בדרכו המקסימה כיצד סייע למטופל לפני ניתוח מעקפים לתכנת את גזע המוח שלו, באמצעות לחישות היפנוטיות ודימויים חיוביים.
"המציאות, אתה אומר לו, היא קודם כל בראש שלך. יש אנשים שמקבלים אותה בהכנעה, ויש אנשי חזון, דמיון ויצירה. המוח הגדול שלנו הוא קורבן פסיבי של המציאות, אבל המוחון הקטן והממזר מאחורי הראש מנסה תמיד ליצור מציאות חדשה. כשהרופאים ירדימו את המוח הגדול המציאותי שלך, כדאי שישאר לך חיוך קטן מהחלום הטוב שאתה עובר עם המוח הקטן. לא מחכים לך עם הניתוח חמש שנים עד שתגמור טיפול. לכן, אתה מכניס לו בשטוזה את כל הדוזה, ומחזק בשתיים-שלוש וריאציות גולדברג. [...] כך אתה מעורר בקליינט חלום נינוח, או עירות נינוחה, או נינוחות ערנית או ערנות חלומית. מה שתגיד, ובעיקר מה שלא תגיד. אתה לא מתווכח עם המוח הלוגי שלו. אתה רק מעודד את המוח היצירתי" (בן-צבי, 1997).
כדי להיכנס לטראנס היפנוטי, צריך למקד את הקשב, וישנן דרכים רבות להשיג זאת (Williamson, 2019). להתבונן בלהבת נר או לבהות בנקודה כלשהי בקיר שממולנו כטכניקות למיקוד ויזואלי. מיקוד שמיעתי באמצעות קטעים מוזיקליים רגועים, מזמורים דתיים או שימוש במנטרות. אינדוקציה יכולה להיות בעיקר קינסטטית (קשב לתחושה של תנוחות ותנועות הגוף), כמו הרפיית שרירים, נשימות וסריקת גוף. אחת השיטות הפשוטות ביותר היא דמיון מודרך באמצעות החייאה של חוויה טובה או פנטזיה על חוויה טובה. ניתן להשתמש בהיפנוזה באופן רשמי בפגישה טיפולית, או באופן לא רשמי בשיחה על ידי הכוונת הפוקוס של המטופל והפעלת דמיונו, כפי שעשה אמנון בן-צבי בקטע שלעיל.
"אתה רואה את מבטו מתרכך, ורואה את הקשב הדו-ערוצי שלו, מתמקם אט אט באזור האינטגרטיבי בין מציאות עובדתית למציאות נחלמת. הוא כבר מסוגל למחזר אותך ואת כל שטיפות המוח שלך, וזה הזמן לומר לו לילה טוב ולהניח לו להמשיך להתכונן לניתוח בעצמו. אחרי חודש... שמע, הוא אומר לך, לא תאמין. סיפרתי לרופא איך היה הניתוח, שהיד שלי נפלה והוא החזיר אותה לשולחן, וכל מה שהם דיברו מעליי בניתוח מילה במילה" (בן-צבי, 1997).
קשב דו-ערוצי באזור האינטגרטיבי
בקטע שלעיל אמנון בן-צבי מזכיר את האינטגרטיביות של המציאות והדמיון ומייחס אותה למתח שבין גזע המוח (המוח הקטן) לבין שאר חלקי המוח (המוח הגדול). חלקי המוח משמשים במקרה זה כמטפורה. גם מטפורות אחרות של המוח, כמו המטאפורות של מוח ימין ומוח שמאל, משמשות על מנת להסביר את המצב ההיפנוטי.
המוח מורכב משתי המיספרות, ובעודו במצב הערות הרגיל שלנו, המוח השמאלי נוטה להיות דומיננטי יותר וניתן לדמותו ל"מוח המודע" שלנו (Williamson, 2019). המוח השמאלי מתקשר מילולית והוא החלק האינטלקטואלי, המודע והרציונלי יותר שלנו. כאשר אנו נרגעים או מעורבים עמוקות בפעילות כלשהי, המוח הימני שלנו הופך דומיננטי יותר. ניתן לראות את המוח הימני כחלק הרגשי והיצירתי יותר שלנו שמתקשר באמצעות סמלים ודימויים, וניתן לראות אותו כ"מוח הלא-מודע" שלנו. תמיד יש קושי לומר לעצמנו לא להיות מוטרדים או חרדים כי מילים אינן השפה של המוח הימני. אבל אפשר לצייר תמונת מילה באמצעות דמיון מודרך או מטפורה. כלומר, כדי לתקשר בצורה יעילה עם שני סוגי העיבוד המוחי שלנו, אנו זקוקים ליותר ממילים; עלינו להשתמש במילים המעוררות דימויים. לכן, אין זה מפתיע שכל המורים הגדולים של האנושות השתמשו במטאפורות, במשלים ובסיפורים כדי להעביר את תורתם. עם זאת, צריך לזכור שלא מדובר באמת במוח ימין ומוח שמאל, או במוח הקטן והגדול, אלא בשני סוגי עיבוד מנטאליים, הדיוניסי והאפולוני, הגופני והנפשי.
"הסמלים של העצמי עולים ממעמקי הגוף והם מבטאים את החומריות של הגוף לא פחות מהמבנה של התודעה המתבוננת. הסמל הוא אפוא הגוף החי, גוף ונפש כאחדות אחת; מכאן שה'ילד' או ה'ילדה' תואמים למהות של הסמל – מקור האחדות של הסמל בגוף-נפש. הייחודיות של הנפש לעולם אינה יכולה להתבטא במלואה במציאות, היא יכולה להתגשם רק בקירוב, למרות שהיא עדיין נשארת הבסיס המוחלט של כל התודעה. ה'שכבות' העמוקות יותר של הנפש מאבדות את הייחודיות האינדיבידואלית שלהן כשהן נסוגות יותר ויותר אל תוך הלא-מודע. 'נמוך למטה', כלומר כשהם מתקרבים למערכות הגוף האוטונומיות, שכבות הנפש הופכות יותר ויותר קולקטיביות, עד שהן הופכות לאוניברסליות לחלוטין ונכבות בחומריות הגוף, כלומר בחומרים כימיים. הפחמן של הגוף הוא פשוט פחמן. מכאן ש'בתחתית' הנפש היא פשוט 'עולם'." (תרגום המחברת: Jung, 2014, para 291).
- פרסומת -
מחקרי הדמיה מוחית הראו ששינויים חווייתיים בתגובה לסוגסטיה מקבילים לשינויים באזורים מוחיים הקשורים לתפקוד הפסיכולוגי הספציפי המדומיין, כך שכשמישהו מדמיין משהו בהיפנוזה (צבע, צליל, פעילות גופנית וכאב), מופעלים אזורים במוח, הדומים לאלה שמופעלים כאשר האדם חווה את החוויה הזו במציאות (Cojan et al., 2009; Demertzi et al., 2015). דרבישייר ועמיתיו (Derbyshire et al., 2004) הראו שגם כאב מושרה פיזית וגם כאב מושרה היפנוטית מאופיינים במטריצת הכאב הקלאסית במוח. ממצאים דומים הוצגו ביחס לסוגסטיות ויזואליות ושמיעתיות (Kosslyn et al., 2000; Barabasz, 2000). כלומר, עבור המוח, לדמיין זה לחוות.
קיצור תולדות ההיפנוזה
הטראנס ההיפנוטי מוכר לבני אדם משחר ההיסטוריה והשמאנים השתמשו בו לריפוי חולים, תוך שימוש במקצבי תופים, בריקודים ובחפצים בעלי משמעות תרבותית ודתית (אברמוביץ, 2013). בימי הביניים, הטראנס ההיפנוטי נחשב לסוג של מדיטציה. הרופא הפרסי אבן סינא (980-1037) היה הראשון לתעד את הטראנס (Hall, 2021), אך גם הרופא היווני היפוקרטס (460-370 לפנה"ס), על שמו נקראת שבועת הרופאים, כתב על חשיבות ההרמוניה בין גוף ונפש, שהיא מהנחות היסוד של הטכניקה ההיפנוטית, וציין כי ניתן לטפל בתחלואות הגוף בשעה שהמטופל עוצם את עיניו, בדומה לאופן שבו נהוג לטפל באמצעות היפנוזה (אברמוביץ, 2013, עמ' 16).
במאה השמונה עשרה, טכניקות לריפוי באמצעות סוגסטיות ושינויים תודעתיים זכו לתשומת לב ציבורית רחבה. פרנץ אנטון מֶסְמֶר (1734-1815), האיש שהפסיכולוגיה חבה לו את טכניקת ההיפנוזה, היה רופא וינאי שהתעניין בפיזיקה ובאסטרונומיה, ואימץ מניפולציות הכוללות שימוש במתכות מגנטיות, אותן היה מצמיד אל גוף המטופל, כטכניקה המבוססת על התיאוריה שלו, שהמגנטיות החייתית של האדם מחברת אותו עם העולם הפיזי, ומעבר לכך לעולם המטאפיזי, ולאנרגיה האלקטרו-מגנטית המגיעה מהכוכבים (Britannica, 2024). לתפיסתו, המגנטיות החייתית יכולה להיות מופעלת על ידי כל עצם ממוגנט ולהיות מתופעלת על ידי כל אדם המיומן בכך. מסמר האמין שמחלות נוצרות כתוצאה ממחסומים בזרימת המגנטיות בגוף, ושניתן לשחרר את החסימות האלה באמצעות "משברים" (Crisis). משברים הם מצבי טראנס המסתיימים לרוב בהזיות ו/או עוויתות.
טכניקת ההיפנוט של מסמר הייתה מאוד תיאטרלית. "לפני שהיה מתחיל את הטיפול, התעקש על נוכחות המטופל, בטיפול של המטופל הקודם, בכך היה משיג תיאום ציפיות משיטת הטיפול שהציע" (אברמוביץ, 2013, עמ' 17). במהלך קריירת ההיפנוט שלו, מסמר החל להעדיף טיפולים קבוצתיים על פני טיפולים יחידניים, לא רק משיקולים כלכליים, אלא גם ובעיקר בשל האימפקט של הרגרסיה הקבוצתית, כאשר בשלב מסויים היו נוכחים עד 250 צופים (שם, עמ' 18). שיטות ההיפנוזה שלו, שכונו דאז "מסמריזם", הביאו לריפוי של מחלת ההיסטריה, שכיום מתויגת תחת הכינוי הפרעת המרה או קונברסיה, ונתנו השראה לטכניקות ההיפנוזה של ז'אן-מרטן שארקו, יוזף ברויר, זיגמונד פרויד ופייר ז'נה.
באותה תקופה שבה פעל מֶסְמֶר נתגלתה תופעת רייכנבך (APA, Reichenbach phenomenon), שדה אנרגיה אלקטרו-מגנטי שנראה על ידי אנשים "רגישים", שדיווחיהם תועדו על ידי הכימאי האוסטרי ברון קארל פון רייכנבך (1788-1869), שטען כי תופעת רייכנבך היא ביטוי של כוח פיזי חובק כל שהוא כינה "אודי" על שם האל הנורדי אודין. מבקרי התיאוריה טענו כי ניסוייו אינם ניתנים לשחזור. הנבדקות, ברובן נשים נוירוטיות, הושפעו ככל הנראה מהסוגסטיות שהציע להן רייכנבך ומדבקותו באמונה בכוח האודי. סמיון קירליאן (1898-1978), מדען סובייטי, גילה בטעות בשנת 1939 שאם מניחים אובייקט על לוח צילום מחובר למקור מתח גבוה, נוצרת תמונה של הילה אלקטרומגנטית מסביב לעצם. המאמינים טוענים שצילום קירליאן הוא שדה האנרגיה האלקטרומגנטי של רייכנבך. רייכנבך ראה את הכוח האודי כנבדל מחשמל וממגנטיות אך דומה למגנטיזם החייתי של פרנץ אנטון מסמר (Glymour & Eberhardt, 2008). כיום, מושג הכוח האודי נחשב כמקביל למושגי אנרגיית הצ'י ברפואה סינית ואנרגיית הפראנה בהינדואיזם. רעיונות אלה השפיעו מאוחר יותר על וילהלם רייך ועל התיאוריה שלו לגבי אנרגיית האורגון.
"ואף על פי כן נוע תנוע!" אמר גלילאו גליליי. ואכן, יכול להיות שלא נאמרה המילה האחרונה בעניין ההשפעה המגנטית של כדור הארץ על נפש האדם. מחקר פורץ דרך (Wang et al., 2019) מצא שבני אדם יכולים לחוש באופן לא-מודע את השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולת זו, המכונה בעברית "חישה מגנטית" (Magnetoreception), ידועה היטב בציפורים ודגים, אך כיום יש עדויות לכך שגם המוח האנושי רגיש לשדות מגנטיים. חוקרים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech) ומאוניברסיטת טוקיו מדדו את גלי המוח של 26 משתתפים שנחשפו לשדות מגנטיים שניתן לתמרן. מעניין לציין שגלי המוח לא הושפעו משדות המופנים כלפי מעלה. המשתתפים במחקר, שכולם הגיעו מחצי הכדור הצפוני, תופסים שדות מגנטיים המופנים כלפי מטה כטבעיים, בעוד ששדות כלפי מעלה מהווים אנומליה, טענו החוקרים. ידוע שבעלי חיים עם חישה מגנטית מכבים את המצפנים הפנימיים שלהם כאשר הם נתקלים בשדות מוזרים, כמו אלה שנגרמו מברק, שעלולים להוליך אותם שולל. בני אדם ילידי הכדור הצפוני עשויים באופן דומה לסווג את החוש המגנטי שלהם כ"לא-מקוון" כאשר הם מתמודדים עם שדות מוזרים המצביעים כלפי מעלה.
היבטים היפנוטיים בשיטת EMDR, טכניקת העפעוף וטאפינג
ווילהלם רייך (1897-1957), פסיכיאטר פרוידיאני, חולק קווי דמיון רבים עם הרופא המהפנט, פרנץ אנטון מסמר, הן באופן שבו ניהל את מחקריו המיוחדים והן באופן בו הודר מהקהילה המדעית. רוב ההיסטוריונים מסכימים שבשנותיו הראשונות רייך היה תיאורטיקן מבטיח ונחשב לאבי הפסיכותרפיה הפסיכוסומטית. רייך פיתח טכניקת ניתוח אופי, המבוססת על מתח שרירים, שתרמה לפיתוח הרעיונות של אנה פרויד בספרה "האגו ומנגנוני ההגנה" (Freud, 1936). הרעיון של רייך על שיריון שרירי – הביטוי של האישיות בדרך בה הגוף נע – תרם גם לפיתוח טכניקות פסיכותרפיה חדשניות כמו תרפיית גשטלט ופסיכותרפיה גופנית (Raknes, 2004). רייך האמין שהאופי של המטופל משתקף ברמה הגופנית על ידי התנועות והתנוחות של הגוף. אדם החווה פחד, צער או כעס, נושא את גופו ביציבה שמהווה ביטוי לאותו הרגש.
"לטראומה, ובמיוחד לטראומה מוקדמת, יש השפעה עמוקה על העיניים. המחקר של הנס סלייה אישש את מה שידע וילהלם רייך חמישים שנה קודם לכן, שבמצבי סטרס יש צמצום של שדה הראייה ועיוותים ויזואליים אחרים. המתח הקשה והבלתי נסבל של טראומה התפתחותית מוקדמת ושל טראומה קלאסית (הלם) מנוהל על ידי התכווצות כרונית, מתח וקפיאה בשרירים סביב העיניים. התכווצות זו של העיניים היא חלק מדינאמיקה רחבה יותר של מתח וחוסר גמישות בתנועות הפנים, הצוואר, הכתפיים, כולם מרכיבים של תגובה הגנתית לא-שלמה" (תרגום המחברת: Heller & LaPierre, 2012, p. 200).
שנת REM, על תנועות העיניים המהירות שלה, ועל כוחות הריפוי הטמונים בה, מזכירה אסוציאטיבית שיטת ריפוי מטראומה שנקראת EMDR. ההיפנוזה האריקסונית ושיטת ה-EMDR חולקות הנחות תיאורטיות דומות, ועשויות ללכת יד ביד בעבודה עם לקוחות (Gilligan, 2002). שתיהן מסתמכות על מצב הלמידה המיוחד, המאפשר להניח בצד דרכי תגובה ישנות, להיות קשובים לחוויות הליבה ולהתפתח באופן טבעי לזהות חדשה.
מחקרי מטא-אנליזה מוקדמים, שבחנו את תרומת תנועת העיניים לטיפולי EMDR, מצאו שהיא לא הכרחית, אך מטא-אנליזה מאוחרת יותר (Lee & Cuijpers, 2013), הצביעה על בעיות מתודולוגיות במטא-אנליזות הקודמות, והראתה שתנועות עיניים משפיעות על עיבוד זכרונות רגשיים בהשוואה לקבוצת ביקורת ללא תנועות עיניים. כמו כן, נמצא כי האפקט של תנועות עיניים בהקשר טיפולי היה בינוני ומובהק, ושגודל האפקט של תנועות עיניים במעבדה היה גדול ומובהק. לבסוף, נמצאו שיעורי נשירה נמוכים יותר, ונאמנות גבוהה יותר בטיפולי EMDR, שבהם היה אפקט גדול יותר עבור תנועות עיניים.
נראה שתנועות העיניים האופקיות, הזכורות גם מטכניקת ההיפנוזה הקלאסית באמצעות מטוטלת, מעוררות "תגובה מכוונת" במוח, המשמשת לסריקת הסביבה לשם איתור איומים והזדמנויות, ומוצע כי תנועות עיניים אלו עשויות להיות יעילות בהפחתת מצב המצוקה המיידי, ובכך לאפשר למרכיבים אחרים של טיפול EMDR (כמו חשיפה והקהייה של הזכרונות) להתקיים (Jeffries & Davis, 2013).
רעיון אנרגיית האורגון שפיתח רייך מקביל למושגי אנרגיית הצ'י ברפואה סינית ואנרגיית הפראנה בהינדואיזם (Raknes, 2004). רייך האמין שבגוף האדם קיימת אנרגיית-חיים (צ'י, פראנה, הכוח האודי, אורגון), שכאשר היא זורמת בחופשיות, הגוף נמצא באיזון ובהרמוניה, אך כאשר היא חסומה, נוצרים מחלות גופניות או נפשיות. לתפיסתו, שחרור החסימות מאפשר לגוף ולנפש לרפא את עצמם. המונח "אורגון" מבוסס על המונחים "אורגניזם" ו"אורגזמה" ומתייחס להתרחבויות וההתכווצויות החוזרות ונשנות כתנועה הבסיסית של כל היבטי החיים, במיוחד תנועת השרירים, ובאופן מיוחד עוד יותר, השרירים שמסביב לעיניים. השרירים שמגיעים להרפיה כשהמבט מתרכך. השרירים שחושפים אם החיוך שלנו אמיתי או לא.
אחד מממשיכי דרכו הישראליים של וילהלם רייך, רפי רוזן, היה אבי תורת הביואורגונומי ופיתח את טכניקת העפעוף (גזית, 2007). רוזן היה מן הבולטים והוותיקים שבמפיצי רעיונות העידן החדש בישראל. הוא העמיד תלמידים העוסקים במתן טיפולי רפואה משלימה על פי תורתו, אך הקפיד שלא לגודד מסביבו כת ולא לאמץ אורח חיים של גורו. הוא פיתח את טכניקת העפעוף בספרו "החוש השביעי והמציאות שמעבר". לפי תורתו, שריר העין מגיב בוויברציות עדינות לשדות אנרגטיים שהגוף מקרין, ובאמצעותם ניתן לאבחן בעיות גופניות ונפשיות ולטפל בהן. מעניין לציין בהקשר זה, שמיוקימיה (התכווצות לא רצונית של שרירי העפעף), קשורה ברוב המקרים לרגישות מוגברת לסטרס, ושהסטרס הוא החוט המקשר בין הבריאות הנפשית לבריאות הגופנית שלנו.
אחד מממשיכי דרכו האמריקאים של וילהלם רייך, רוג'ר קלהאן, הוא אבי השיטה התרפויטית שנקראת "תרפיית שדה המחשבה" (TFT), שפותחה לאחר מכן על ידי תלמידו, מהנדס בשם גארי קרייג, ל"שיטת השחרור הרגשי" (EFT: Emotional Freedom Technique), שמשלבת אלמנטים של טיפולי חשיפה וטיפולים קוגניטיביים עם אקופרסורה (תיפוף על מרידיאנים) לטיפול במצוקה פסיכולוגית (Clond, 2016). לפי תורת הרפואה הסינית, ישנם בגוף 14 מרידיאנים (נאדי בסנסקריט), שהם ערוצי אנרגיית צ'י (פראנה בסנסקריט). 12 מרידיאנים מתוך ה-14 הם ערוצי אנרגיה ראשיים, ומהם מסתעפים ערוצי אנרגיה משניים.
מחקר סקירה שיטתי (Clond, 2016), המשלב חישובי מטא-אנליזה, מצא כי טיפול באמצעות שיטת השחרור הרגשי הראה ירידה משמעותית בציוני החרדה, גם כאשר מתחשבים בגודל ההשפעה של פלצבו בקבוצות הביקורת. מחקר סקירה ומטא-אנליזה נוסף (Sebastian & Nelms, 2017) הראה אפקט גדול לטיפול עבור מחקרים שהשוו EFT לטיפול רגיל או לרשימת המתנה. בנוסף, לא נמצאו הבדלים בהשפעת טיפול EFT במחקרים שהשוו EFT לטיפולים מבוססי ראיות אחרים, כגון הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR; מחקר אחד) וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT; מחקר אחד). לבסוף, נערך מחקר סקירה ומטא-אנליזה (Church et al, 2018) שהראה שמרכיב האקופרסורה הינו מרכיב פעיל בטיפול והתוצאות לא נבעו רק מפלצבו, מהשפעות לא ספציפיות של טיפול כלשהו או מהמרכיבים שאינם אקופרסורה.
ניתוח המחקרים הקיימים הראה שסדרה של 4-10 מפגשי EFT מהווה טיפול יעיל ל-PTSD ולחרדות עם מגוון אוכלוסיות. המחקרים שנבדקו לא דיווחו על השפעות שליליות מהתערבויות EFT והראו שניתן להשתמש בשיטה הזו הן על בסיס עזרה עצמית והן כטיפול מבוסס ראיות ראשוני ב-PTSD ובחרדה.
בסרטון המצורף, פופי דלברידג׳, מתאמנת ומדריכה בשיטת השחרור הרגשי (EFT), שהמציאה מותג חדש על בסיס השיטה, וכינתה אותו בשם "Rapid Tapping", מראה כיצד לתופף בעזרת קצות האצבעות על נקודות דיקור מסויימות בפנים ובגוף, בליווי אמירות שמסייעות להירגעות ולשינה.
ישנם היבטים היפנוטיים בשיטות תרפיה נוספות כמו האקומי, פוקוסינג (התמקדות), דימיון מודרך, NLP ועוד, אך קצרה היריעה מלסקור את כולם.
היסודות הפיזיולוגיים של ההיפנוזה ותנועות העיניים
הפעילות החשמלית במוח נחלקת לחמישה סוגי תדרים. גלי דלתא הם התדרים הנמוכים ביותר (0.5 עד 4 הרץ) ומתבטאים בשינה עמוקה. גלי תטא (4 עד 7.5 הרץ) מתבטאים בשינה קלה, שנת חלום ומדיטציה עמוקה. גלי אלפא (7.5 עד 14 הרץ) מתבטאים במצב ערות רגוע ושליו. הם מרפים את הגוף ומסייעים בזרימת הדם לגפיים. גלי בטא (14 עד 40 הרץ) מתבטאים במצב ערות מתוח ודרוך, שאנחנו מכנים "נורמאלי", הם מארגנים את המחשבות שלנו, ועוזרים לנו לזכור דברים חיוניים לתפקוד בעולם, ולריכוז במשימות יומיומית. וגלי גמא (מעל 40 הרץ) מתבטאים ברמות גבוהות של ריכוז וקשב ובביצוע מקסימאלי.
בסקירה שיטתית של שינויים בפעילות החשמלית של המוח בזמן היפנוזה (Wolf et al., 2022) נמצא כי תנודות אלקטרואנצפלוגרפיות (EEG) של גלי תטא (θ) קשורות למצב התודעה ההיפנוטי. תוצאות ה-EEG הראו משרעות גדולות יותר בפעילות ההמיספרה השמאלית בקרב נבדקים הניתנים להיפנוט. המוח הילדי נמצא באופן טבעי בתדרים של גלי תטא, כשתודעתו נסחפת על ידי הדמיון והפנטזיה, והקשב שלו אינו משוקע, כמו הקשב של המבוגר, באובייקטים החיצוניים במציאות העובדתית כי אם באובייקטים הפנטסטיים המצויים במציאות הנחלמת.
ילדים נמצאים בטראנס היפנוטי תמידי עד גיל 11 בערך, כאשר הקוגניציה הבוגרת בקליפת המוח הקדמית שלהם, מתחילה להבנות את החוויות באופן לוגי, והם לומדים לתקשר במושגים מופשטים (Huberman, 2022). בשלב הזה, ישנם אנשים המאבדים את היכולת הסוגסטבילית שלהם. היכולת הסוגסטבילית מתקבעת סופית עד גיל 20 בערך, ואם מודדים אותה לאחר 25 שנים, בגיל 45 בערך, מגלים שיש מתאם של 0.7, גבוה יותר מהמתאם שנמצא במבחני אינטליגנציה (0.6), ממצא המעיד על כך שתכונת הסוגסטבילית היא יציבה מאד (Piccione et al., 1989). הסוגסטבילית מתפלגת באוכלוסיה כך שבערך שליש אינם סוגסטביליים כלל, שני שליש סוגסטביליים במידה מסויימת, וכ-15% מהאוכלוסייה סוגסטביליים במידה רבה מאד.
בתדרים הנמוכים של הפעילות המוחית (דלתא, תטא ואלפא) ישנה עליה ברמות הסרוטונין, המלווה בתחושה של קהות חושים וישנוניות, בעוד שבתדרים הגבוהים (בטא וגמא), ישנה עליה ברמות הדופמין (Jemmer, 2009). דופמין קשור לתגמול ולמוטיבציה, למיקוד בגירויים חיצוניים וברצון להשיג עוד מאותו הדבר – אוכל, סקס או תוכנית טלוויזיה שצפינו בה. הוא לא גורם לנו להיות שקועים בתחושת העונג ברגע הנוכחי, כמו הסרוטונין, אלא גורם לנו לחוש שאנחנו רוצים יותר מאותו הדבר המענג בעתיד.
המצב הער, דמוי החלום, שחווים בטראנס ההיפנוטי, דומה כאמור להשפעה של פסילוסיבין ו-LSD, הפועלים על קולטני הסרוטונין, ובמיוחד קולטן 5-HT2A, האחראי על השינויים במצב הרוח, בתפיסה ובדמיון. בסקירה שיטתית (Dawood Hristova & Pérez-Jover, 2003) נמצא כי טיפולים באמצעות סמים פסיכדליים, במיוחד פסילוסיבין, מראים פוטנציאל מבטיח בטיפול בדיכאון. חלק מהיתרונות שלהם כוללים שיפור מהיר ואקספוננציאלי בתסמיני הדיכאון, ותחושת רווחה מוגברת שיכולה להימשך חודשים לאחר הטיפול, כמו גם התפתחות משמעותית של יכולת ההתבוננות הפנימית. במובן הזה, MDMA שונה במקצת, למרות שגם הוא פועל על קולטני הסרוטונין, משום שהוא בו זמנית פועל גם על קולטני הדופמין, שגורמים לקשב מוגבר לגירויים חיצוניים.
במהלך ההיפנוזה נצפתה פעילות מופחתת באינסולה, אזור בקליפת המוח המעורב במודעות לסביבה ולגוף. בנוסף, נצפתה פעילות מופחתת ב"פיתול החגורה הקדמי", אזור בקליפת המוח הלימבית המעורב בעיבוד מידע מהגירויים בסביבה. במחקר שנערך לאחרונה, נמצא שהירידה בתשוקה לעישון באמצעות השאות סלידה היפנוטיות עשויה לנבוע מוויסות מלמעלה למטה (top‐down) של הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסו-לטרלי ביחס לאינסולה השמאלית (Li et al., 2019). כלומר, יש עיכוב של עיבוד הקלט מהסביבה במהלך הטראנס ההיפנוטי.
מחקרים אמפיריים מאששים את הטענה שהיפנוזה יעילה בהפחתת כאב כרוני וסטרס, ויכולה לסייע בגמילה מעישון וירידה במשקל (Häuser, Hagl, Schmierer & Hansen, 2016). ההתקדמות האחרונה במדעי המוח אפשרה לנו להבין מה קורה כאשר נכנסים לטראנס היפנוטי (Gruzelier, 2006; Oakley & Halligan, 2013; McGeown et al., 2015; Jiang et al., 2017; Elkins, 2016; Terhune et al., 2017), ונבנים פרוטוקולים מבוססי ראיות לשימוש בהיפנוזה ככלי להתמודדות עם מגוון רחב של מצבים נפשיים, במיוחד חרדה וכאב.
ישנם מספר כיווני מחקר מעודדים המצביעים על קשרים אפשריים בין סוגסטביליות היפנוטית לבין מגוון של תופעות גרמאניות-תודעתיות (Germane Phenomena), הכוללות שליטה קוגניטיבית, מיינדפולנס, תרגולי התבוננות, פלצבו וכדומה – אשר יחד עשויות לשפוך אור על הבדלים אינדיבידואליים בסוגסטביליות היפנוטית ועל מנגנוני הסוגסטיות עצמם. מטא-אנליזה עדכנית (Wieder et al., 2022), שבחנה סוגסטביליות בקרב בעלי הפרעות דיסוציאטיביות, איששה את הטענה שבעלי הפרעות דיסוציאטיביות הם יותר סוגסטביליים מקבוצות הביקורת. בנוסף, סקירה עדכנית (Otgaar et al., 2021) מצאה באופן חד משמעי שרמות גבוהות של סוגסטביליות היו קשורות לפגיעות מוגברת להודאה כוזבת באשמה (הודאת שווא).
"אז נשאלת השאלה כיצד העצמי יכול להיות גם המרמה וגם המרומה. אנו מציעים שזה מושג באמצעות דיסוציאציות של תהליכים נפשיים, כולל זיכרונות מודעים מול לא-מודעים, עמדות מודעות מול לא-מודעות ותהליכים אוטומטיים לעומת תהליכים מבוקרים" (תרגום המחברת: Von Hippel & Trivers, 2011).
ישנם יותר ויותר עדויות המצביעות על קשר בין תופעות שינה חריגות לחוויות דיסוציאטיביות. עם זאת, עד כה תיאוריית גבול ערות-שינה לא סיפקה הסבר משכנע לדיסוציאציה או פירטה את היסודות הביולוגיים שלה. מחקר שנערך לאחרונה (Smith & Terhune, 2023) מציע שילוב של תיאוריות וממצאים אמפיריים, ממספר תחומי מחקר העוסקים בדיסוציאציה ובוויסות תנועות העיניים המהירות (REM) בשינה.
תיאוריה זו טוענת שהבדלים אינדיבידואליים במעגלים השולטים בתנועות העיניים בשנת ה-REM, וגורמים לפעילות מוגברת בגרעין הפדונקולופונטין ובגרעין הטגמנטום הדורסו-לטרלי, קובעים את מידת הדמיון בפרופיל הקישוריות במצבי ערות ושנת REM. כלומר, פרופיל הפעילות של שני גרעינים בגזע המוח שלנו קובעים עד כמה מצב הערות שלנו יהיה דומה לשינה היפנוטית. החוקרים מציעים שתכונה סמויה, המאופיינת פנומנולוגית בחוויות דיסוציאטיביות מוגברות, מתבטאת נוירולוגית כנתק של האזורים הניהוליים הפרונטליים בעקבות שינויים באיזון הכולינרגי (אצטילכולין) דמוי שנת REM.
היכולת להסתכל כלפי מעלה בזמן סגירת העפעפיים (גלגול עיניים לכיוון החלק העליון של הראש בזמן סגירת העפעפיים) תואמת מאוד (73.9%) ליכולת להיכנס לטראנס היפנוטי כפי שנמדדה על ידי פרופיל אינדוקציה היפנוטי בקרב כאלפיים מטופלים (Spiegel, 2010). במונחים קליניים מעשיים, נמצא שגלגול העיניים מנבא יכולת סוגסטבילית בשלושה מתוך ארבעה מקרים. יתר על כן, ככל שהגלגול גבוה יותר (סולם 0-4), כך יכולת הטראנס ההיפנוטי עמוקה יותר. זו טכניקה מהירה ועדינה לברר אם להיפנוזה יכול להיות תפקיד משמעותי בטיפול.
ד"ר דיוויד שפיגל, מנהל המרכז לסטרס ובריאות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, התראיין בפודקאסט של ד"ר אנדרו הוברמן (Huberman, 2022), וסיפר על מטופלת של אביו, שהייתה לה הפרעת המרה חמורה (היסטריה), שגרמה לה לחטוף התקפים פסאודו-אפילפטיים (ללא אבנורמליות של מדדי EEG), שבהם עיניה התגלגלו לאחור, בזמן שהעפעפיים שלה חצי נעצמו וניתן היה לראות רק את לובן העין, ללא קשתית העין והאישון. שפיגל האב לימד את המטופלת להפעיל את ההתקפים האלו באופן מודע ולשלוט בהם באמצעות השאות היפנוטיות. באופן הזה הוא גילה שישנם מטופלים שאינם סוגסטביליים ושיש מתאם בין היכולת לגלגל את העיניים אחורה לבין היכולת להתהפנט.
התרגיל שבו המהפנט מבקש מהמהופנט לגלגל את עיניו לאחור ולסגור לאט את עפעפיו בעודו משאיר את עיניו מגולגלות פנימה – דורש מהמוח לעשות פעילות פרדוקסלית עבורו – להשאיר את מיקוד העיניים והמבט כלפי מעלה בזמן שהעפעפיים נסגרות כלפי מטה. זו סתירה בתנועתיות של עצבי הגולגולת השלישי (העצב מניע העיניים), הרביעי (עצב הסליל) והשישי (העצב המצדיד), המניעים את גלגל העין, עם התנועתיות של עצב הגולגולת השביעי (עצב הפנים), המניע את העפעפיים. כלומר, אנחנו מעכבים תנועה של שלושת עצבי גולגולת (הירידה מטה של קשתית העין והאישון) בזמן שאנחנו מבצעים תנועה אחרת קשורה אליה (סגירת העפעפיים), ומסמנים למוח שאנחנו מעוניינים להיכנס למצב שינה באופן מכוון ומודע.
לתנועות העיניים יש קשר הדוק לרמות התודעה. ראשית, יש את התנועה של המטוטלת, הדימוי הקלאסי של ההיפנוט. אנחנו עוצמים את עינינו כשאנחנו ישנים. ישנן תנועות עיניים מהירות בזמן שאנחנו חולמים. רוב הסמים שמשפיעים על רמות התודעה משפיעים על העיניים ועל תנועת העיניים, על כיווץ או הרחבה של האישונים, כתלות באופי הסם, אם הוא ממריץ (מגדיל את האישון) או אופיואיד (מכווץ את האישון). החומר האפור המרכזי (PAG), השולט בתפיסת הכאב וניחן במספר רב של קולטנים אופיואידים, מקיף את גרעיני העצבים הגולגולתיים בגזע המוח, השולטים בתנועות העיניים. בגופנו ישנם 12 עצבים גולגולתיים (קרניאלים). בניגוד לעצבים פריפריים היוצאים מחוט השדרה, העצבים הגולגולתיים יוצאים דרך חורים שבגולגולת ומעצבבים בעיקר את אזור הראש והצוואר. מתוך ה-12, שלושה אחראיים על התנועה של גלגל העין (השלישי, הרביעי והשישי). אחד מתוך ה-12, אגב, הוא העצב התועה, עצב הוואגוס, הידוע בקשריו למצבי סטרס ורגיעה.
"מְנוֹרַת הַגּוּף הִיא הָעַיִן. לְפִיכָךְ אִם עֵינְךָ טוֹבָה כָּל גּוּפְךָ יֵאוֹר. אַךְ אִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשַׁךְ; וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, מָה רַב הַחֹשֶׁךְ!" (הברית החדשה, הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַתַּי, פרק ו', פסוקים 22-3).
ישנם תרגולי יוגה וזן להתבוננות בעין השלישית שאמורים לחזק את האינטואיציה (Peterson et al., 2017). פרמהנסה יוגאננדה תרגל ריכוז בנקודה שבין הגבות (המכונה תודעת קרישנה, תודעת ישו, העין של שיווה, העין הרוחנית או העין השלישית). הריכוז נעשה ללא מתח. העיניים מורמות בעדינות כאילו מביטים בפסגת הר רחוקה. תרגול קרייה יוגה שנקרא שמבהבי מהמודרה1 (Shambhavi Mahamudra), שפירושו טכניקת רפרוף הנשימה (ומילולית, זה שנולד משלום או הרגש האלוהי), משלב פראניאמה מהירה ואיטית, שהיא טכניקת נשימה עמוקה, המתורגלת בתדירויות שונות של מקצבי נשימה, וכוללת תנועה מהירה ומבוקרת של הסרעפת היוצרת תחושת רפרוף או רטט באזור העין השלישית (Vijayalakshmi & Surendiran, 2005). גם תנוחת האריה (Simhasana) דורשת את גלגול העיניים והמיקוד בעין השלישית.
ד"ר שפיגל ואביו (Spiegel & Spiegel, 2008) פיתחו את פרופיל האינדוקציה ההיפנוטי (HIP). ה-HIP מורכב מארבעה חלקים עיקריים: (א) השלב המקדים לאינדוקציה, שבו מוערכים המבט למעלה וגלגול העין; (ב) שלב האינדוקציה, שבו מוצע ריחוף זרוע; (ג) שלב פוסט אינדוקציה, שבו המטופל מתבקש לפקוח את עיניו ולבצע ריחוף זרוע שני; (ד) השלב הפוסט-היפנוטי כולל דיווח סובייקטיבי על החוויה. ה-HIP מספק שני סולמות שונים, הראשון הוא סולם של 0 עד 10 נקודות, הנקרא ציון אינדוקציה (IS), והשני הוא ציון אינדוקציה חדש ומורחב יותר (EIS), המורכב מסולם של 0 עד 16 נקודות. ניתן לצפות בד"ר שפיגל מעביר את פרופיל האינדוקציה ההיפנוטי (HIP) לד"ר אנדרו הוברמן בסרטון שנקרא "Dr. Andrew Huberman is Hypnotized by Dr. David Spiegel".
אפקט פלצבו ודיכאון קליני ממושך
מהו אפקט פלצבו? זה האפקט של האמונה שלנו. האפקט של קפיצת האמונה של קירקגור. האפקט של הערכים המקודשים שלנו. חלק מאמינים לאמני חושים. אחרים מאמינים למדענים, נוירולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומטפלים ב-NLP. ויש את אלו שמאמינים באלוהים ואת אלו שמאמינים בעצמם. אפקט פלצבו הוא האפקט של האמונה. וההיפנוזה היא אומנות השכנוע באמונות חדשות.
ג'ניס שונפלד נזכרת באירועים שהובילו להחלמתה משלושים שנות דיכאון (Greenberg, 2003). בשנת 1997, היא ראתה מודעה בעיתון שמחפשת נבדקים למחקר נגד דיכאון. היא זוכרת בבהירות את הכיסא שעליו ישבה כשהתקשרה למכון הנוירופסיכיאטרי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA); ואת החלון שממנו הסתכלה כשדיברה לראשונה עם מישל אברמס, האחות שליוותה אותה במהלך הניסוי. היא זוכרת שהייתה מתוחה ומלאת תקווה כשהגיעה למכון, וחשה מעט חוסר נוחות כשהטכנאי שם ג'ל על ראשה, חיבר כובע פלסטיק עם אלקטרודות ותיעד את הפעילות המוחית שלה במשך 45 דקות. אבל יותר מהכל, ג'ניס זוכרת שקיבלה את בקבוק הכדורים החדשים שלה בשקית נייר חומה מבית המרקחת של בית החולים. "כל כך התרגשתי," היא סיפרה. "לא יכולתי לחכות להתחיל איתם".
תוך מספר שבועות, ג'ניס, שהייתה אז מעצבת פנים בת 46, הראתה שיפור מהיר ודרמטי. היא חזרה לטפל בעצמה, בבעלה ובבתה. וכבר לא הייתה כל כך משוכנעת בחוסר הערך שלה שהיא שקלה התאבדות. במשך החודשיים הבאים, היא חזרה מדי שבוע לבדיקות, ראיונות נוספים ו-EEG. ובסוף המחקר, נראה היה שג'ניס היא עוד מטופלת שחוותה החלמה מופלאה בזכות הדור החדש של תרופות נוגדות דיכאון – במקרה הזה, ונלפקסין, הידועה יותר בשם אפקסור.
אבל במהלך ביקורה האחרון במכון, אחד הרופאים שניהל את המחקר, ביקש ממנה לשבת בזמן שהוא מוסר לה הודעה מטרידה. "הוא אמר לי שלא לקחתי תרופה בכלל. קיבלתי פלצבו. הייתי בהלם מוחלט". כך גם האחות אברמס. שתי הנשים ידעו שמחצית מהנבדקים מקבלים פלצבו וג'ניס עלולה להיות ביניהם. אבל לא רק שהיא הרגישה טוב יותר - היא אפילו חוותה בחילה, תופעת לוואי הקשורה בדרך כלל לאפקסור, אז כולם הניחו שהיא בקבוצת התרופות. ג'ניס הייתה כל כך בטוחה בכך שבהתחלה היא לא האמינה לרופא. "אמרתי לו, 'אתה בטוח? תבדוק שוב את הרשומות האלה'." (שם). אבל לא היה ספק. השקית החומה לא הכילה דבר מלבד כדורי סוכר. מה שלא אומר, הוא מיהר להוסיף, שהיא ממציאה משהו, אלא רק שלא ייתכן שהשיפור שלה נובע מההשפעות הפרמקולוגיות של הגלולות שנטלה.
ג'ניס, ואנשים דומים לה, מציגים שינויים אמיתיים בפעילות המוחית הנמדדת באמצעות EEG. כלומר, לא מדובר כאן בשינוי נפשי בלבד, אלא שינוי ברמת הפעילות המוחית. אזורים מוחיים הקשורים בשמחה ובבריאות נפשית הראו עליה בפעילות לעומת אזורים המקושרים לדיכאון שהראו הפחתה משמעותית בפעילות. כל מה שג'ניס הייתה צריכה כדי להירפא משלושים שנות דיכאון הייתה אמונה אחת פשוטה – שהיא קיבלה תרופה.
תרופות נוגדות דיכאון אמורות לפעול על ידי תיקון חוסר איזון כימי, ובמיוחד, מחסור בסרוטונין במוח (Kirsch, 2014). ואכן, יעילותם כביכול היא העדות העיקרית לתיאוריית חוסר האיזון הכימי. אבל ניתוחים של הנתונים שפורסמו, והנתונים שטרם פורסמו שהוסתרו על ידי חברות התרופות, מגלים שרוב (אם לא כל) היתרונות נובעים מאפקט הפלצבו. חלק מהתרופות נוגדות הדיכאון מעלות את רמות הסרוטונין, חלקן מפחיתות אותן, וחלקן אינן משפיעות כלל על הסרוטונין. עם זאת, כולם מראים את אותה תועלת טיפולית. אפילו ההבדל הסטטיסטי הקטן בין תרופות נוגדות דיכאון לפלצבו עשוי להיות אפקט פלצבו משופר, בשל העובדה שרוב הניסויים הקליניים הם ניסויים שבהם רק המטופלים עיוורים. תיאוריית הסרוטונין כנראה הוכחה כשגויה. במקום לרפא דיכאון, תרופות נוגדות דיכאון עלולות לגרום לפגיעות ביולוגית, כמו גם לדיכאונות עתידיים חמורים יותר.
הדמיון בין הפנומנולוגיה של ההיפנוזה לפנומנולוגיה של אפקט הפלצבו מעלה את התהייה אם יש להן בסיס אורגני משותף (Raz, 2007). עם עליית הפסיכיאטריה הביולוגית ו"המהפכה התרופתית", ניסויי תרופות קליניים משלבים יותר ויותר מצבים מבוקרי פלצבו כחלק מהפרדיגמות שלהם, ונמצא כי יש מתאם בין מידת הרגישות לאפקט פלצבו לבין מידת הסוגסטביליות (De Pascalis et al., 2002). אפקט הפלצבו וההיפנוזה מהווים שתי דוגמאות קיצוניות לאופן שבו תהליכים קוגניטיביים יכולים להשפיע על תחושת הכאב (Kupers, Faymonville & Laureys, 2005). מחקרי פלצבו מצביעים על כך שקולטנים אופיואידים וקולטני דופמין ממלאים תפקיד חשוב בתיווך בין תגובת הפלצבו לבין ההפחתה בכאב.
אפקט פלצבו, פרקינסון וניתוחי דמה
באפריל 1999, בכנס של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה, הציגו ד"ר קורט פריד מאוניברסיטת קולורדו בדנוור וד"ר סטנלי פאן ממרכז קולומביה פרסביטריאן בניו יורק את תוצאות המחקר שלהם, שנערך במשך ארבע שנים, במימון ממשלתי בסך 5.7 מיליון דולר, לטיפול בפרקינסון באמצעות רקמות מעוברים שהופלו (Clark, 2002). תוצאות המחקר הקליני הראשון במימון ממשלתי, מבוקר פלצבו, תוך שימוש ברקמות עובריות, הראו כי התסמינים של חלק מחולי פרקינסון הוקלו. מחקר זה כלל ארבעים נבדקים, תשע-עשרה נשים ועשרים ואחד גברים; כולם סבלו ממחלת פרקינסון במשך 13.5 שנים בממוצע. כל הנבדקים במחקר עברו נוירוכירורגיה: ארבעה חורים זעירים, שנקדחו מעל הגבות לתוך הגולגולת, כדי ליצור מסלול חדירה למוח. אבל רק מחצית קיבלו זריקות של תאי עובר לתוך הפוטמן, אזור מוחי השולט בתנועה; החצי השני לא קיבל כלום. שנה לאחר מכן, שלושה מחברי קבוצת הפלצבו אמרו שהתסמינים שלהם השתפרו.
במחקר (Goetz et al., 2008) שאסף נתונים מ-858 חולי פרקינסון, שהשתתפו ב-11 מחקרים שונים, נמצא שתגובות הפלצבו החיוביות אינן מקריות, והן מופיעות בכל שלבי המעקב (3-7 שבועות; 8-18 שבועות; 23-35 שבועות). מדובר הן בניסויים המערבים ניתוחי דמה והן בניסויים המערבים תרופות דמה. החוקרים הגדירו תגובת פלצבו חיובית כשיפור של למעלה מ-50% בציון המוטורי הכולל של מבחן פרקינסון (UPDRSm) או עליה של למעלה משתי נקודות בשני פריטים במבחן בהשוואה לבסיס. שיעורי התגובה הכוללים לפלצבו היו 16% עם טווח שנע בין 0% לבין 55% שיפור מוטורי בעקבות תרופות או ניתוחי דמה.
במחקר (Wartolowska et al., 2014), שבחן האם יש להשתמש בפלצבו (ניתוח דמה) בהערכת התערבויות כירורגיות, נמצא שב-39 מתוך 53 ניסויים (74%) חל שיפור בזרוע הפלצבו וב-27 (51%) ניסויים השפעת הפלצבו לא הייתה שונה מזו של ניתוח. זו תוצאה מדהימה! ב-26 (49%) ניסויים, הניתוח היה עדיף על פלצבו, אך עוצמת ההשפעה של ההתערבות הכירורגית על זו של הפלצבו הייתה בדרך כלל קטנה. תופעות לוואי חמורות דווחו בזרוע הפלצבו ב-18 ניסויים (34%) ובזרוע הכירורגית ב-22 ניסויים (41.5%); בארבעה ניסויים המחברים לא ציינו באיזה זרוע התרחשו האירועים. עם זאת, במחקרים רבים תופעות לוואי לא היו קשורות להתערבות הכירורגית או לחומרת המצב.
ניתוחי הדמה והאפקט המרפא שלהם מצוי גם בניתוחים השמאניים בדרום אמריקה. פרופ' נחום מגד (1998) מספר על שאמנית בשם פאצ'יטה, שערכה ניתוחים באמצעות סכין ציידים ארוכה עשויה מעצם, שאלו שהשתתפו בהם, כולל מגד, לא יכלו להסביר את מראה עיניהם.
"הסיפור של פאצ'יטה מדהים, ובכל הסבר נשארים קצוות פתוחים. ברור לאיזו קבוצה שייכת פאצ'יטה: יש בה מן המרפא הספיריטיסטי ומן השמאן השבטי. אבל מעבר לשייכות הקבוצתית, מדובר בשיטה של אשה אחת, שהעוזרים שלה, כולל בנה, לא הצליחו לחקות ולו במעט. אמנם נכון שפעלו כאן יסודות פסיכולוגיים כמו אמפתיה ואמונה של מטופלים. בפי החוקרים היו סיפורים שונים על הרגשה טובה כשהחולים האמינו, והרגשה לא טובה כשהפסיקו להאמין. אבל הטיפול המוצלח בתינוקות מחייב למצוא הסבר אחר אשר אינו מבוסס על סוגסטיה" (שם, עמ' 403).
היפנוזה היא אומנות השכנוע הרגשי
מצבים היפנוטיים שימשו לריפוי מאז שהמין האנושי קיים, אך מכיוון שניתן להשתמש בהיפנוזה לרעה עבור מה שנקרא "בידור", היא הוצגה בתקשורת כדבר מה מסתורי וקסום, כביכול מחוץ לשליטתו של האדם המהופנט, ונתקלה בחשדנות מצד אנשי מקצוע רבים בתחום הבריאות, מה שהוביל להגבלות חמורות ולפחדים מיותרים (Williamson, 2019).
כיום, ההיפנוזה כ"בידור" הפכה להיות מנת חלקם של אמני החושים (המנטליסטים), המשתמשים, בין השאר, בממצאים מתחומי הפאראפסיכולוגיה ובעקרונות ההיפנוזה. ההופעות של מנטליסטים עשויות להיראות כמו היפנוזה, טלפתיה, תפיסה על-חושית, ניחוש עתידות, טלקינזיס, שליטה נפשית באנשים אחרים, זיכרון יוצא דופן, יכולות חישוב מתמטיות מהירות וכדומה. אחד המנטליסטים הישראלים, בן קלה, חשף בהרצאת TEDx של הטכניון, שנקראת "Hypnosis, Finally explained", את התיאוריה שלו על היפנוזה. כל מה שמהפנט עושה, טוען בן, זה לשכנע אותך שהוא שולט בתודעה שלך. כלומר, ההיפנוט הוא אומנות השכנוע.
השכל הוא המהפנט הגדול ביותר שלנו. מחשבות חולפות בו בכל דקה ומשכנעות אותנו בנכונותן. המחשבות האלה הן לא בהכרח החברות הכי טובות שלנו. לפעמים בדיוק להיפך. המחשבות האלה הופכות לאויבים הכי גדולים שלנו. הן מתעללות בנו. ואנחנו הופכים קורבן לכאב שהן מעוררות בנו. מהפנט בשם זאק פיננסיס, טוען בהרצאת TEDx שנקראת "You Experience What You Believe: The Truth About Hypnosis", שהדרך היחידה להפסיק להיות מהופנט על ידי המחשבות הוא להפנט אותן בחזרה. פיננסיס טוען שלמרות שאיננו יכולים לבחור את המחשבות שלנו, אנחנו יכולים לבחור באילו מחשבות להאמין, ולאילו מחשבות אנחנו מקנים ערך אמת. כל מה שאנחנו מאמינים בו, אומר פיננסיס, הופך להיות מה שאנחנו חווים, ומה שאנחנו חווים הופך להיות האופן שבו אנחנו מתנהגים, והאופן שבו אנחנו מתנהגים הופך להיות מי שאנחנו. כלומר, אנחנו הופכים להיות מי שאנחנו מאמינים שאנחנו. ההיפנוט מתרחש כשהמחשבה, הסוגסטיה או ההשאה, הופכת להיות האמונה שלנו ואנחנו מקנים לה ערך אמת. וזה לגמרי תלוי בנו. אנחנו אלה שמחליטים במה להאמין. והיפנוזה היא הדרך לחוות את מה שאנחנו מאמינים בו. הדרך לקחת את הכוח חזרה לידיים שלנו.
כפי שכתב תלמיד ועמית של מסמר, המרקיז דה פויסגור (Puységur, 1786) "את כל הדוקטרינה של המגנטיזם החייתי ניתן לצמצם לשתי מילים בלבד: להאמין ולרצות. אני מאמין שברשותי ישנו כח... ואני רוצה שכוחי יסייע לאדם שזקוק לעזרה. זה כל המדע שלי וזו כל הטכניקה שיש לי. פשוט, תאמינו ותרצו, ואתם תשיגו אותן תוצאות כמוני" (אברמוביץ, 2013, עמ' 20).
היפנוזה, שטיפת מוח וערכים מקודשים
גם שטיפת מוח, כמו היפנוזה, היא אומנת השכנוע הרגשי. בתוכנית נטפליקס מומלצת שנקראת "The Mind, Explained", הוקדש הפרק החמישי בעונה השנייה לנושא "שטיפת מוח" (Brainwashing), ובו ד"ר נאפיס חמיד, העוסק במדעי הקוגניציה מציע ש"שטיפת מוח" היא למעשה שכנוע עמוק.
השלד של הנפש שלנו, המצפון, מורכב ממערך חוליות של ערכים מקודשים (Sacred Values). אלו העקרונות העמוקים ביותר שלנו. כמו האהבה למשפחה שלנו. כמו האמונה הדתית שלנו. כמו הנאמנות לקהילה ולמדינה שלנו. הערכים שלנו מחברים אותנו ל"שבט" שלנו. קבוצה של ישויות רחבה יותר מאיתנו, שיכולה במקרים מסוימים להכיל אנשים שמעולם לא פגשנו אלא רק קראנו את מחשבותיהם בספרים.
למרות שערכים מקודשים אלו, הם ערכים שאנחנו לא מתפשרים עליהם, ואם אי פעם נראה שהערכים האלה נמצאים בסכנה, אנחנו נהיה מוכנים להילחם עליהם, ואפילו להקריב את החיים שלנו עבורם, המחקר מראה שהערכים האלה ניתנים להפרה כאשר הם ממוסגרים מחדש כהתנהגויות נורמאליות או התנהגותיות טראגיות הנובעות בהכרח ממצב סוציו-אקונומי קשה (Tetlock, 2003).
אנשים רבים מתעקשים, שהמחויבות שלהם לערכים מסוימים (למשל אהבה, כבוד, צדק) היא מוחלטת ובלתי ניתנת להפרה, והם מתייחסים לעצם המחשבה על סחר בערכים קדושים מול ערכים חילונים (כמו כסף) כמקוממת. כלומר, הם מתייחסים אליה כטאבו. עם זאת, כלכלנים מתעקשים שבעולם של משאבים דלים, פשרות טאבו כאלה הן בלתי נמנעות (שם). אבל לא רק בעולם של משאבים דלים, במאמר הקודם (שחף, 2024), הראיתי שאנשים סוחרים בערכים שלהם על בסיס יומיומי – בעבודה, עם חברים ובקהילה.
המוח שלנו מעבד ערכים מקודשים בדרך שונה. אזור במוח הקדמי, שנקרא "הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסו-לטרלי", שקשור לשליטה עצמית וכוונה מודעת, ופעיל בדרך כלל בזמן קבלת החלטות, מפסיק לפעול בשעת העיבוד של ערכים מקודשים, בזמן שהאזור שכולל את הרגשות ואת השיפוט החברתי שלנו, שנקרא "הקורטקס הפרה-פרונטלי ונטרו-לטרלי", ממשיך לפעול (Pretus et al., 2019). מספר מחקרים מאששים את הטענה שיש אזור נוסף של פעילות מוחית שקשור בערכים המקודשים שלנו, שנקרא "הפיתול המצחי התחתון", המעורב בפעילות של אחזור (שליפת) כללים (Hamid et al., 2019).
העקשנות שלנו, העמידות שלנו בפני שכנועים באמצעות טיעונים רציונליים, טיעונים לוגיים או באמצעות ראיות עובדתיות – אלה לא כשלים של המערכת הקוגניטיבית שלנו אלא התכונות הבסיסיות של המערכת הקוגניטיבית שלנו. זה לא באג במערכת – זה פיצ'ר של המערכת. אלו אבני הבניין של ההכרה שלנו שמאפשרות לנו להפנט את עצמנו. זו ההונאה העצמית שיוצרת את האזור המוצל והלא-מודע של התודעה. וזו הסיבה שכל כך קשה לצאת מהשכנוע העצמי הזה, ומצד שני, כל כך קל. זה כמו קסם, שברגע שראית אותו, את כבר לא רואה את עצמך באותה צורה. את מבינה שההזיה שהמוח שלנו שקוע בה – היא חלק בלתי נפרד מהמערכת – לטוב ולרע.
"שטיפת מוח" היא בעצם האקינג של המערכת. איך עושים את זה? מבודדים את המערכת הקוגניטיבית מהסביבה שלה. אפשר לעשות את זה באמצעות עצימת עיניים, חושך, מדיטציה ודמיון מודרך. אולם יש פעמים שהמערכת עוברת מין "האקינג" כזה בתוך מערכת יחסים, מקום עבודה, קהילה, דת או כת. למשל, כשאנחנו חשים מנותקים מהקבוצה שלנו (משפחה, חברים, קולגות) אז יותר קל לשכנע אותנו בערכים אחרים. כמובן שאנשים לא קמים בוקר אחד משוכנעים בערכים שונים מהערכים שהיו להם בעבר. אבל כמו שבישראל יש רבים שמחליפים עמדה פוליטית, זה תהליך איטי, שבו הערכים משתנים בצעדי תינוק, עד שהם מתהפכים לחלוטין.
חשוב לציין שהחשיבה הרציונלית שלנו היא תרופת נגד לשכנועים ההיפנוטיים. עולם השיווק כבר מזמן מיישם בכישרון את כל הידע שמנסה גילדת בריאות הנפש להסתיר בעידן המידע, ללא הצלחה כמובן. אבל כולנו למדנו להתמודד עם שפע הפרסומות בדרכים רציונאליות. לרובנו יש שכל ישר, המאפשר לנו להטיל ספק בסמכות, ולדרוש הצדקות אמפיריות או לוגיות לאמירות עמומות ולכללים חסרי-היגיון, ולחלקנו יש גם מצפון. "בשנת 1785 הדגיש מונטרוויל (Tardy de Montravel), שבמצב ההיפנוטי, המטופל מסוגל להתנגד לכל הוראה או פקודה של המהפנט, במידה והסוגסטיה או הפקודה מעוררות סתירה אתית או קונפליקט מצפוני" (שם, עמ' 21).
היפנוזה, דה-פרסונליזציה והתבוננות בנשימה
הפרעת דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה שונה משאר ההפרעות הדיסוציאטיביות בכך שהיא מאופיינת בחרדה גדולה יותר, בחיוניות נמוכה יותר של דימויים בדמיון מודרך, וברמות נמוכות יותר של מיינדפולנס, בעיקר בפעולה מודעת (Millman et al., 2022). בעלי הפרעה זו אינם סוגסטביליים כשאר בעלי ההפרעות הדיסוציאטיביות, ולכן מומלץ לעבוד עמם בטכניקות מיינדפולנס ולא בהיפנוזה. מחקר קודם המליץ אף הוא על אימון בטכניקות מיינדפולנס כגישה טיפולית להפרעה זו (Nestler et al., 2015), ויש אינדיקציות לכך שתרגילי מיינדפולנס, במיוחד נשימה מודעת, יכולים להפחית באופן מיידי דה-פרסונליזציה (Michal et al., 2013).
במאמר קודם (שחף, 2024), הזכרתי את הקשר שבין רמות נמוכות של מצפוניות בשאלון חמש התכונות הגדולות לבין רמות נמוכות של פעולה מודעת בשאלון FFMQ, הבוחן את חמשת היבטי המיינדפולנס (Roemer, et al., 2024). הציונים הנמוכים של בעלי הפרעת דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה בפעולה מודעת תואמים גם לתיאוריה הנרקמת במאמרים הקודמים שפרסמתי, הקושרים את הפעולה המודעת עם המצפון, ואת המצפון עם יכולת ההתבוננות הפנימית. המאפיין הפנומנולוגי העיקרי של התגובה להשאה היפנוטית היא הפחתה או שיבוש של תפיסת השליטה על מעשיו ומחשבותיו של האדם (Bowers, 1981; Polito et al., 2014). במילים אחרות, אובדן תחושת הסוכנות האישית היא אחד המאפיינים המרכזיים של הטראנס ההיפנוטי. למרות הבולטות של החוויה הזו, שמלווה כל תגובה היפנוטית, מעט מחקרים יחסית (Haggard et al., 2004; Lush et al., 2016) ניצלו ידע שנרכש ממחקרים על תחושת הסוכנות האישית (Moore & Haggard, 2010; Moore & Obhi, 2012).
שכנוע רגשי ושכנוע רציונאלי
כאשר המטופלים חרדים מאוד, הם פועלים ברמה רגשית ולא קוגניטיבית, ואפשר לסייע להם לכוון את הדמיון היצירתי שלהם למה שמועיל עבורם, ולהסיח את דעתם ממה שמזיק להם. מטופלים חרדים משתמשים בדמיון שלהם כדי ליצור תרחישים עתידיים קטסטרופליים, שיוצרים חרדה רבה עוד יותר, ומכאן יותר אדרנלין, שעלול לגרום להתקף פאניקה (Williamson, 2019).
שתי דרכים מתפצלות בנפש. באחת, דרך השכנוע הרגשית, הולכים רוב בני האדם (כשני שליש מהאוכלוסיה), ואילו בשנייה, דרך השכנוע השכלית, מטיילים רק מעטים (כשליש מהאוכלוסיה). דרך ההיפנוזה היא דרך השכנוע של כוחות הרצון, האמונה, הרגש והדמיון. אבל ישנם רק 15% שהם סוגסטביליים במידה רבה מאד. השאר מוגבלים ביכולת שלהם להשתכנע באמצעות הרגש והדמיון בלבד.
"בראש ובראשונה, יש להיווכח שהשינה שהאדם נתון בה אינה שינה רגילה כי אם היפנוטית. האדם מהופנט והמצב ההיפנוטי הזה מקויים ומוחזק בו בלי הרף. נראה כאילו ישנם כוחות המפיקים תועלת מהחזקת האדם במצב היפנוטי וממניעתו מראיית האמת ומהבנת מצבו. [...] 'להתעורר' פירושו לגבי האדם להשתחרר מן ההיפנוט. כאן טמון הקושי העיקרי, וכאן טמונה גם הערובה לאפשרות להתעורר, כי אין שום סיבה אורגנית לשינה, ואדם יכול להתעורר" (אוספנסקי, 1949, עמ' 236-7).
פול שארל דובואה (1848-1918), פסיכיאטר ונוירופתולוג שוויצרי, שכתב את הספר "הפסיכונוירוטים והטיפול המוסרי" (Dubois, 1904), האמין שבעיות פסיכולוגיות נובעות מאוטוסוגסטיה שלילית (שכנוע עצמי שלילי), ותיאר את גישתו לבעיות אלו, כטיפול באמצעות "שכנוע רציונלי". דובואה התעניין ברפואה פסיכוסומטית, טיפל במספר לקוחות מפורסמים, כולל הסופר מרסל פרוסט, ובסופו של דבר צבר מוניטין של פסיכותרפיסט מוערך מאד. הוא בז לטיפול ההיפנוטי, שאותו ראה כחולשה של השכל, ופיתח פסיכותרפיה מוסרית המבוססת על תרגול של "דיאלוג סוקרטי", במטרה לשכנע מטופלים באופן רציונלי לנטוש את הרעיונות הלא בריאים שלהם, האחראים למגוון התסמינים הנוירוטיים והפסיכוסומטיים שהם חווים.
עקרונות "השכנוע הרציונלי" היו כדלקמן (Sharpe & Carson, 2001). ראשית, על המטפל להשיג את אמון המטופל ולהפגין הזדהות עם חווית המטופל; שנית, עליו להקשיב להיסטוריה של המטופל בסבלנות וללא קוצר רוח; שלישית, הוא צריך להשתמש בסמכות הרפואית ובקשר הטיפולי כדי לשכנע את המטופלים באמונה שהם יחלימו; ולבסוף, הקשר בין המטופל למטפל צריך להיות שיתופי ומכליל, ויש להסביר לעומק את גישת הטיפול.
"אם נערוך מהכתבים העתיקים כמה רמיזות שמעניקות להם צבע מקומי, נמצא את הרעיונות של סוקרטס, אפיקטטוס, סנקה ומרקוס אורליוס מודרניים לחלוטין וישימים לתקופתנו... בעזרת תרגול, אנו יכולים ללמוד לעקוב אחר מחשבותינו ולאתגר את הרעיונות האי-רציונליים הגורמים לרגשות לא בריאים ולתסמינים פסיכוסומטיים" (תרגום המחברת: Dubois, 1909, pp. 108-9).
דובואה ראה את הפסיכותרפיה הרציונלית שלו ככוללת סוג של סטואיות, במיוחד כפי שהיא מתבטאת בכתבים של סנקה.
"הרעיון אינו חדש; הסטואים דחפו את ההתנגדות הזו לכאב ולחוסר מזל עד לדרגה הגבוהה ביותר. נראה שהשורות הבאות, שנכתבו על ידי סנקה, שאובות מחיבור מודרני על פסיכותרפיה: 'היזהרו מעצמכם, היזהרו מלהחמיר את הצרות שלכם, ולהחמיר את מצבכם על ידי תלונותיכם. האבל והיגון קלים יותר כאשר האמונה הקדומה לא הופכת אותם למוגזמים; ואם אדם מעודד את עצמו באומרו, 'זה כלום', או, לכל הפחות, 'זה קל; בואו ננסה לסבול את זה, כי תכף זה ייגמר', אדם מקל על הצער שלו מתוקף כך שהוא מאמין בכך'. ובהמשך: 'אדם הוא חסר-מזל בדיוק במידה שבה הוא מאמין שהוא כזה'. אפשר בהחלט לומר על הכאב, שאדם סובל רק כאשר הוא חושב שהוא סובל" (תרגום המחברת: Dubois, 1904, pp. 394-5).
דובואה מצטט מכתביו של סנקה גם כדי להמחיש את תפקידן של סבלנות וקבלה רדיקלית, בניגוד לדאגה, בכל הנוגע לשיפור יכולת ההתמודדות שלנו והימנעות מהחמרת מחלות גופניות. "עלינו לפנות כאן אל הקדמונים כדי להיזכר ברעיון של סבלנות כלפי מחלות, אותה פילוסופיה סטואית שלא רק עוזרת לתמוך בנו כשהגוף חולה, אלא גם מפחיתה או מרפאה את תחלואות גופנו" (תרגום המחברת: Dubois, 1909, pp. 224-5).
הטענה הסטואית העתיקה היא שעל ידי שינוי האמונות שלנו, אנחנו יכולים להקל על סבל רגשי ועל התסמינים הפיזיים הקשורים בו. זו הטענה שהכי ריתקה את תשומת ליבו של דובואה והוא ממחיש זאת באנקדוטה הבאה:
"בחור צעיר שניסיתי להחדיר בו כמה עקרונות סטואים כלפי מחלות עצר אותי במילים הראשונות, ואמר: 'אני מבין, דוקטור; תן לי להראות לך.' הוא לקח עיפרון וצייר כתם שחור גדול על פיסת נייר. 'זו,' הוא אמר, 'זו המחלה, במובן הכללי ביותר שלה, הצרה הפיזית - שיגרון, כאבי שיניים, מה שתרצה - צרות מוסריות, עצב, ייאוש, מלנכוליה. אם אני מכיר בה על ידי הפניית תשומת לבי אל הצרה הזו, אני כבר עוקב אחר העיגול לשולי הכתם השחור, והוא נעשה גדול יותר. אם אני מאשר זאת בחריפות, הנקודה מוגדלת במעגל חדש. הנה אני, עסוק בכאב שלי, מחפש אחר אמצעים להיפטר ממנו, והנקודה רק נהיית גדולה יותר. אם אני מעסיק את עצמי בזה, אם אני חושש מההשלכות, אם אני רואה את העתיד בעגמומיות, הכפלתי או שילשתי את הנקודה המקורית'. וכשהראה לי את הנקודה המרכזית של המעגל, הצרה הצטמצמה לביטוי הפשוט ביותר, הוא אמר בחיוך, 'האם לא הייתי צריך להשאיר אותו כפי שהיה?'... 'אדם מגזים, מדמיין, צופה סבל', כתב סנקה, ובמשך זמן רב, אמרתי למטופלים המיואשים שלי, וחזרתי לעצמי, 'אל תתנו לנו לבנות סיפור שני לצערנו בכך שנצטער על הצער שלנו'." (תרגום המחברת: Dubois, 1909, pp. 235-6).
הרצון שלנו להרגיש טוב מעוות את התפיסה שלנו, ובאופן פרדוקסלי, הוא הגורם העיקרי לתחושה הרעה המתמשכת מעבר לכאב המיידי. חוויה לא נעימה היא לא חוויה רעה. חוויה לא-נעימה שאנחנו עושים ככל יכולתנו להימנע מלהרגיש – היא חוויה רעה. זה החץ השני שהופך את החוויה לרעה. החץ הראשון הוא פשוט כאב וחוסר נעימות. החוץ השני הוא האמונה שלנו – לטוב ולרע – האופן שבו אנחנו שופטים את החוויה.
אחרית דבר
פטר דמיינוביץ' אוספנסקי (1878-1947) היה מורה רוחני, פילוסוף ומיסטיקן רוסי. אוספנסקי נודע בעיקר בשל הצגתו הבהירה והמפורטת לתורתו של המורה האזוטרי היווני-ארמני גיאורג איבאנוביץ' גורדייף (1866-1949), אותו פגש במוסקבה ב-1915. בספרו "חיפוש אחר המופלא: קטעי תורה לא נודעת" כותב אוספנסקי (1949, עמ' 28):
"מה דעתך על הפסיכולוגיה המודרנית?" שאלתי פעם את גורדייף מתוך כוונה להעלות את נושא הפסיכואנליזה, שלא היה לי בה אמון למן הרגע שבו הופיעה לראשונה. אבל גורדייף לא הניח לי להרחיק עד שם.
"קודם שנדבר על פסיכולוגיה, צריך להיות ברור לנו במי היא עוסקת ובמי אינה עוסקת", אמר. "פסיכולוגיה עוסקת באנשים, בבני-אדם, ביצורים אנושיים. איזו פסיכולוגיה (הוא הדגיש את המילה) אפשרית לגבי מכונות? מכניקה, ולא פסיכולוגיה, היא הדרושה ללימוד מכונות. הנה מדוע אנחנו מתחילים במכניקה. עוד רבה הדרך אל הפסיכולוגיה".
"היכול אדם לחדול להיות מכונה?" שאלתי.
"הנה, זו היא השאלה!", אמר גורדייף, "לו שאלת שאלות כאלה לעיתים קרובות יותר, יתכן שהיינו מגיעים בשיחותינו למקום כלשהו. אפשר לחדול להיות מכונה, אך לשם כך, יש תחילה להכיר את המכונה. מכונה, מכונה ממש, אינה מכירה את עצמה. מרגע שמכונה מכירה את עצמה, חדלה היא להיות מכונה; לכל הפחות, אין היא אותה מכונה שהייתה קודם לכן. היא כבר מתחילה להיות אחראית לפעולותיה".
"פירושו של דבר, לפי דברייך, שאדם אינו אחראי לפעולותיו?" שאלתי.
"אדם (הוא הדגיש מילה זו) אחראי. מכונה אינה אחראית".
הקול של המצפון הוא חזק וברור. הניסיונות להתחמק ממנו מסתיימים במפח נפש ובגיהנום. אדם יוצא למסע של חייו, המסע של הגיבור, והוא חייב לעבור באש. הוא לא ירגיש את העוצמה הפנימית שלו אם הוא לא יצליח לעבור את תהליך החניכה הרוחני, שמתבטא, בין השאר, גם בדיכאון ובחרדה. הוא לא יוכל לוותר על האמונות שהצילו אותו בשלב הקודם של חייו על מנת לאמץ לעצמו אמונות חדשות ומתאימות יותר למציאות שבה הוא חי כעת. הפונקציה של הסבל היא חלק בלתי נפרד מהמסע. בדיוק כמו הזמן החולף. היא עדות לתהליך של אובדן ואבל. תהליך שבו קוברים חלומות ישנים ונולדים חלומות חדשים. תהליך שמתיך את הארכיטיפים המנוגדים, המופרדים בדיסוציאציה היפנוטית, לעצמי אחד מאוחד. זה לא תהליך שקורה רק פעם אחת בחיים. אדם שחי חיי רוח טבעיים יפגוש את התהליך הזה מספר פעמים בחייו – הוא יתעורר, ימות וייוולד מחדש – יותר מפעם אחת.
"עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: הִנֵּה הַכֹּל אוֹמְרִים, שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. וְהִנֵּה עוֹלָם הַבָּא - אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַבָּא, אֶפְשָׁר יֵשׁ גַּם עוֹלָם הַזֶּה גַּם־כֵּן בְּאֵיזֶה עוֹלָם, כִּי בְּכָאן נִרְאֶה שֶׁהוּא הַגֵּיהִנֹּם, כִּי כֻלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים גְּדוֹלִים תָּמִיד" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא, פרק קי״ט, פסוק ב׳).
להיות מלא תקווה הרי זה דבר מה הזוי. אדם צריך להדחיק את המציאות הקיומית, על כל ייסוריה ההכרחיים – ובראשם חולי, זקנה ומוות – כדי לקיים תקווה. אבל האדם הוא יצור הזוי. מילדות, מוחו שרוי בגלי התטא ההיפנוטיים, שבהשראתם הוא אינו מבחין בין דמיון למציאות. ולכן אנחנו יכולים להטיל את עצמנו קדימה אל עבר העתיד בעוצמת הפנטזיה, למרות שהעבר העובדתי משתדל עד מאד לגרום לרגלינו לשקוע בבוץ. אבל זו לא חשיבה חיובית שטחית. צריך חזון. וסיפור בעל משמעות היסטורית אישית. וצריך להמציא לו סוף טוב. וצריך לעשות את קפיצת האמונה.
הערות
- מהמודרה [מַהָא-מוּדְרָה בסנסקריט; צַ'אג-צֶ'ן בטיבטית] החותם הכביר, גישת מדיטציה המתייחסת ישירות לחוויית טבעה האמיתי של התודעה.
מקורות
APA Dictionary of Psychology. Reichenbach phenomenon. Updated on 19 April 2018. Retrieved on the fourth of July 2024.
Balson, P. M., Dempster, C. R., & Brooks, F. R. (1984). Auto-hypnosis as a defense against coercive persuasion. American Journal of Clinical Hypnosis, 26(4), 252-260.
Barabasz, A. (2000). EEG markers of alert hypnosis: The induction makes a difference. Sleep and Hypnosis, 2(4), 164-169.
Bowers, K. S. (1981). Do the Stanford scales tap the "classic suggestion effect"? International Journal of Clinical and Experimental Hypnosis, 29(1), 42–53.
Britannica, T. Editors of Encyclopaedia (2024, May 19). Franz Anton Mesmer. Encyclopedia Britannica. https://www.britannica....Anton-Mesmer.
Brown, R. J. (2006). Different types of “dissociation” have different psychological mechanisms. Journal of Trauma & Dissociation, 7(4), 7-28.
Butler, L. D., Duran, R. E., Jasiukaitis, P., Koopman, C., & Spiegel, D. (1996). Hypnotizability and traumatic experience: a diathesis-stress model of dissociative symptomatology. The American journal of psychiatry, 153(7 Suppl), 42-63.
Church, D., Stapleton, P., Yang, A., & Gallo, F. (2018). Is tapping on acupuncture points an active ingredient in emotional freedom techniques? A systematic review and meta-analysis of comparative studies. The Journal of nervous and mental disease, 206(10), 783-793.
Clark, P. A. (2002). Placebo surgery for Parkinson's disease: do the benefits outweigh the risks?. Journal of Law, Medicine & Ethics, 30(1), 58-68.
Clond, M. (2016). Emotional freedom techniques for anxiety: a systematic review with meta-analysis. The Journal of nervous and mental disease, 204(5), 388-395.
Cojan, Y., Waber, L., Schwartz, S., Rossier, L., Forster, A., & Vuilleumier, P. (2009). The brain under self-control: modulation of inhibitory and monitoring cortical networks during hypnotic paralysis. Neuron, 62(6), 862-875.
Dale, K. Y., Berg, R., Elden, Å., Ødegård, A., & Holte, A. (2009). Testing the diagnosis of dissociative identity disorder through measures of dissociation, absorption, hypnotizability and PTSD: A Norwegian pilot study. Journal of Trauma & Dissociation, 10(1), 102-112.
Dawood Hristova, J. J., & Pérez-Jover, V. (2023). Psychotherapy with psilocybin for depression: systematic review. Behavioral Sciences, 13(4), 297.
Demertzi, A., Vanhaudenhuyse, A., Noirhomme, Q., Faymonville, M. E., & Laureys, S. (2015). Hypnosis modulates behavioural measures and subjective ratings about external and internal awareness. Journal of Physiology-Paris, 109(4-6), 173-179.
De Pascalis, V., Chiaradia, C., & Carotenuto, E. (2002). The contribution of suggestibility and expectation to placebo analgesia phenomenon in an experimental setting. Pain, 96(3), 393–402.
Derbyshire, S. W., Whalley, M. G., Stenger, V. A., & Oakley, D. A. (2004). Cerebral activation during hypnotically induced and imagined pain. Neuroimage, 23(1), 392-401.
Dubois, P. (1904). The psychic treatment of nervous disorders. New York: Funk & Wagnalls Company.
Dubois, P. (1909). Self-control and how to Secure it. New York: Funk & Wagnalls Company.
Elkins, G. R. (2016). Handbook of medical and psychological hypnosis: Foundations, applications, and professional issues. Springer Publishing Company.
Freud, A. (2018 [1936]). The ego and the mechanisms of defence. Routledge.
Gilligan, S. (2002). EMDR and hypnosis. In F. Shapiro (Ed.), EMDR as an integrative psychotherapy approach: Experts of diverse orientations explore the paradigm prism (pp. 225–238). American Psychological Association.
Glymour, C., & Eberhardt, F. (2008). Hans Reichenbach. First published Sun Aug 24, 2008; substantive revision Tue Mar 23, 2021. Retrieved on the fourth of July 2024. Stanford Encyclopedia of Philosophy.
Goetz, C. G., Wuu, J., McDermott, M. P., Adler, C. H., Fahn, S., Freed, C. R., ... & Leurgans, S. (2008). Placebo response in Parkinson's disease: comparisons among 11 trials covering medical and surgical interventions. Movement Disorders, 23(5), 690-699.
Greenberg, G. (2003). Is it prozac? Or placebo? New research suggests that the miracles promised by antidepressants may be largely due to the placebo effect. Too bad there's no money to be made in sugar pills. Mother Jones, 28(6), 76+.
Gruzelier, J. H. (2006). Frontal functions, connectivity and neural efficiency underpinning hypnosis and hypnotic susceptibility. Contemporary hypnosis, 23(1), 15-32.
Hall, Harriet (2021). Hypnosis revisited. Skeptical Inquirer. 45 (2): 17-19.
Haggard, P., Cartledge, P., Dafydd, M., & Oakley, D. A. (2004). Anomalous control: When 'free-will' is not conscious. Consciousness and Cognition: An International Journal, 13(3), 646–654.
Häuser, W., Hagl, M., Schmierer, A., & Hansen, E. (2016). The efficacy, safety and applications of medical hypnosis: a systematic review of meta-analyses. Deutsches Ärzteblatt International, 113(17), 289.
Heap, M. (2012). Hypnotherapy: A handbook. McGraw-Hill Education (UK).
Heller, L., & LaPierre, A. (2012). Healing developmental trauma: How early trauma affects self-regulation, self-image, and the capacity for relationship. North Atlantic Books.
Huberman, A. (2021). What is Hypnosis? Dr. Andrew Huberman Explains | The Tim Ferriss Show. Youtube.
Huberman, A. (2022). Dr. David Spiegel: Using Hypnosis to Enhance Health & Performance. Youtube.
Jeffries, F. W., & Davis, P. (2013). What is the role of eye movements in eye movement desensitization and reprocessing (EMDR) for post-traumatic stress disorder (PTSD)? A review. Behavioural and cognitive psychotherapy, 41(3), 290-300.
Jemmer, P. (2009). Getting in a (brain-wave) state through entrainment, meditation and hypnosis. Hypnotherapy Journal, 2, 24-29.
Jiang, H., White, M. P., Greicius, M. D., Waelde, L. C., & Spiegel, D. (2017). Brain activity and functional connectivity associated with hypnosis. Cerebral cortex, 27(8), 4083-4093.
Jung, C. G. (2014). Collected works of CG Jung. ed. R.F.C. Hull & trans. Gerhard Adler. New Jersey: Princeton University Press.
Volume 9 Part I: Archetypes and the Collective Unconscious.
Kirsch I. (2014). Antidepressants and the Placebo Effect. Zeitschrift fur Psychologie, 222(3), 128-134.
Kosslyn, S. M., Thompson, W. L., Costantini-Ferrando, M. F., Alpert, N. M., & Spiegel, D. (2000). Hypnotic visual illusion alters color processing in the brain. American Journal of Psychiatry, 157(8), 1279-1284.
Kupers, R., Faymonville, M. E., & Laureys, S. (2005). The cognitive modulation of pain: hypnosis-and placebo-induced analgesia. Progress in brain research, 150, 251-600.
Li, X., Chen, L., Ma, R., Wang, H., Wan, L., Wang, Y., ... & Zhang, X. (2019). The top‐down regulation from the prefrontal cortex to insula via hypnotic aversion suggestions reduces smoking craving. Human brain mapping, 40(6), 1718-1728.
Lush, P., Naish, P., & Dienes, Z. (2016). Metacognition of intentions in mindfulness and hypnosis. Neuroscience of Consciousness, 2016(1), niw007.
McGeown, W. J., Mazzoni, G., Vannucci, M., & Venneri, A. (2015). Structural and functional correlates of hypnotic depth and suggestibility. Psychiatry Research: Neuroimaging, 231(2), 151-159.
Michal, M., Koechel, A., Canterino, M., Adler, J., Reiner, I., Vossel, G., ... & Gamer, M. (2013). Depersonalization disorder: disconnection of cognitive evaluation from autonomic responses to emotional stimuli. PloS one, 8(9), e74331.
Millman, L. M., Hunter, E. C., David, A. S., Orgs, G., & Terhune, D. B. (2022). Assessing responsiveness to direct verbal suggestions in depersonalization-derealization disorder. Psychiatry Research, 315, 114730.
Moore, J. W., & Haggard, P. (2010). Intentional binding and higher order agency experience. Consciousness and Cognition: An International Journal, 19(1), 490–491.
Moore, J. W., & Obhi, S. S. (2012). Intentional binding and the sense of agency: a review. Consciousness and cognition, 21(1), 546–561.
Nestler, S., Sierra, M., Jay, E. L., & David, A. S. (2015). Mindfulness and body awareness in depersonalization disorder. Mindfulness, 6, 1282-1285.
Oakley, D. A., & Halligan, P. W. (2013). Hypnotic suggestion: opportunities for cognitive neuroscience. Nature Reviews Neuroscience, 14(8), 565-576.
Otgaar, H., Schell‐Leugers, J. M., Howe, M. L., Vilar, A. D. L. F., Houben, S. T., & Merckelbach, H. (2021). The link between suggestibility, compliance, and false confessions: A review using experimental and field studies. Applied Cognitive Psychology, 35(2), 445-455.
Peterson, C. T., Bauer, S. M., Chopra, D., Mills, P. J., & Maturi, R. K. (2017). Effects of Shambhavi Mahamudra Kriya, a Multicomponent Breath-Based Yogic Practice (Pranayama), on Perceived Stress and General Well-Being. Journal of evidence-based complementary & alternative medicine, 22(4), 788–797.
Piccione, C., Hilgard, E. R., & Zimbardo, P. G. (1989). On the degree of stability of measured hypnotizability over a 25-year period. Journal of personality and social psychology, 56(2), 289.
Polito, V., Barnier, A. J., Woody, E. Z., & Connors, M. H. (2014). Measuring agency change across the domain of hypnosis. Psychology of Consciousness: Theory, Research, and Practice, 1(1), 3–19.
Pretus, C., Hamid, N., Sheikh, H., Gómez, Á., Ginges, J., Tobeña, A., Davis, R., Vilarroya, O., & Atran, S. (2019). Ventromedial and dorsolateral prefrontal interactions underlie will to fight and die for a cause. Social cognitive and affective neuroscience, 14(6), 569-577.
Puységur, J. F. M. D. C. (1786). Mémoires pour servir à l'histoire et à l'établissement du magnétisme animal. 2nd edit, Paris: Cellot, 1809. P. 39-52.
Raknes, O. (2004). Wilhelm Reich and orgonomy. American College of Orgonomy.
Raz, A. (2007). Hypnobo: perspectives on hypnosis and placebo. American Journal of Clinical Hypnosis, 50(1), 29-36.
Roemer, A., Cervin, M., Medvedeva, A., Bravo, A. J., & Medvedev, O. N. (2024). Big five of mindfulness and personality: cross-cultural network analysis. Mindfulness, 15 (1), 37-47.
Sebastian, B., & Nelms, J. (2017). The effectiveness of Emotional Freedom Techniques in the treatment of posttraumatic stress disorder: A meta-analysis. Explore, 13(1), 16-25.
Sharpe, M., & Carson, A. (2001). “Unexplained” somatic symptoms, functional syndromes, and somatization: do we need a paradigm shift?. Annals of internal medicine, 134(9_Part_2), 926-930.
Sheldon, K. M., Prentice, M., & Halusic, M. (2015). The experiential incompatibility of mindfulness and flow absorption. Social Psychological and Personality Science, 6(3), 276-283.
Smith, D. M., & Terhune, D. B. (2023). Pedunculopontine-induced cortical decoupling as the neurophysiological locus of dissociation. Psychological review, 130(1), 183.
Spiegel, H. (2010). An eye-roll test for hypnotizability. American Journal of Clinical Hypnosis, 53(1), 15-18.
Spiegel, H., & Spiegel, D. (2008). Trance and treatment: Clinical uses of hypnosis. American Psychiatric Pub.
Strick, J. E. (2015). Wilhelm Reich, Biologist. Harvard University Press.
Tardy de Montravel, A. A. (1785). Essai sur la théorie du somnambulisme magnétique [Essay on the theory of magnetic somnambulism]. London: np.
Tetlock, P. E. (2003). Thinking the unthinkable: Sacred values and taboo cognitions. Trends in cognitive sciences, 7(7), 320-324.
Terhune, D. B., Cleeremans, A., Raz, A., & Lynn, S. J. (2017). Hypnosis and top-down regulation of consciousness. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 81, 59-74.
Vijayalakshmi, P., & Surendiran, A. (2005). Effect of slow and fast pranayams on reaction time and cardiorespiratory variables. Indian J Physiol Pharmacol, 49(3), 313-318.
Von Hippel, W., & Trivers, R. (2011). The evolution and psychology of self-deception. Behavioral and brain sciences, 34(1), 1-16.
Wang, C. X., Hilburn, I. A., Wu, D. A., Mizuhara, Y., Cousté, C. P., Abrahams, J. N., ... & Kirschvink, J. L. (2019). Transduction of the geomagnetic field as evidenced from alpha-band activity in the human brain. eneuro, 6(2).
Wartolowska, K., Judge, A., Hopewell, S., Collins, G. S., Dean, B. J., Rombach, I., ... & Carr, A. J. (2014). Use of placebo controls in the evaluation of surgery: systematic review. Bmj, 348.
Williamson A. (2019). What is hypnosis and how might it work?. Palliative care, 12, 1178224219826581.
Wieder, L., Brown, R. J., Thompson, T., & Terhune, D. B. (2022). Hypnotic suggestibility in dissociative and related disorders: A meta-analysis. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 139, 104751.
Wolf, T. G., Faerber, K. A., Rummel, C., Halsband, U., & Campus, G. (2022). Functional changes in brain activity using hypnosis: A systematic review. Brain sciences, 12(1), 108.
אברמוביץ, איתן. (2013). היפנוזה והיפנותרפיה: מדריך למטפלים. הוד השרון: ספרי מקור – עיון.
אוספנסקי, פטר דמיינוביץ'. (1982 [1949]). חיפוש אחר המופלא: קטעי תורה לא נודעת. תורגם מאנגלית בידי חברי החוג לחקר משנתו של גורדייף. תל-אביב וירושלים: הוצאת שוקן.
בן-צבי, אמנון (יוני 1997). איך עוקפים ניתוח מעקפים. מדור חי נפשי. מגזין חיים אחרים. גיליון 9. עמ' 46.
ברגמן, רונן (3 במאי 1996). בעקבות שועל המדבר. מוסף הארץ, עמ' 50-54.
גוטמן, ברוך; פיק, נטלי. (2 בפברואר 2015א). היפנוזה - דוקו ישראלי. יוטיוב. HypnoDoco.
גוטמן, ברוך; פיק, נטלי. (12 באפריל 2015ב). "היפנוזה - דוקו ישראלי" טיזר 2. יוטיוב. HypnoDoco.
גזית, נוגה. (2007). חוקר אנרגטי. ניו אייג' nrg. מקור ראשון.
מגד, נחום. (1998). שערי תקווה ושערי אימה: שאמניזם, מאגיה וכישוף בדרום ומרכז אמריקה. בן שמן: הוצאת מודן.
קפלן, אורן. (יולי 2005). היבטים היפנוטיים בשיטת EMDR. אתר האגודה הישראלית ל-EMDR.
שחף, אפרת ליה (2 ביוני 2024). תולדות השילוש האפל בעידן הנעורות. פסיכולוגיה עברית.
