היקשרות נמנעת: הבנה, מאפיינים ודרכי התמודדות
אפרת ליה שחף
בהמשך לשני המאמרים הקודמים "מבוא לטיפול עצמי בטראומה היקשרותית" ו-"טכניקות ותרגילים לפיתוח היקשרות בטוחה" (שחף, 2025), המאמר הנוכחי מרחיב את הדיון בטכניקות ותרגילים מעשיים עבור המאופיינים בהיקשרות נמנעת, בהתבסס על ספרה של דיאן פול-הלר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" (Heller, 2019).
עד כה התמקדנו בהיקשרות בטוחה, בבסיס היציב שמאפשר לנו להתפתח מתוך תחושת ביטחון וקשר. אבל לעיתים רחוקות המציאות כל כך אידיאלית. החיים מזמנים לנו מצבים שבהם צרכי ההיקשרות שלנו אינם נענים באופן מספק, ואנו נאלצים להסתגל בדרכים שונות. במאמר הנוכחי, נבחן את ההשלכות של מצבים אלו דרך העדשות של סגנונות ההיקשרות הלא בטוחה, וננסה להבין כיצד הם מעצבים את חיינו הבוגרים.
פול-הלר מתארת את ההיקשרות הנמנעת כתוצאה מהתאמות פסיכולוגיות שנוצרות בילדות כתגובה לסביבה רגשית שאינה מספקת מענה לצרכי ההיקשרות. ילדים המפתחים סגנון זה חווים דחייה עקבית, בין אם גלויה או סמויה, כאשר הם מבקשים קרבה, תמיכה או נוכחות רגשית. כתוצאה מכך, הם לומדים לווסת את עצמם באופן עצמאי ולפתח הסתמכות יתר על משאבים פנימיים (הסתמכות עצמית מוגזמת), תוך שהם מצמצמים את הביטוי החיצוני של רגשות וצורכי קשר. לאורך זמן, דפוס זה הופך לאסטרטגיית הישרדות המקנה להם תחושה של שליטה, אך גם מגבילה את יכולתם לפתח מערכות יחסים אינטימיות ומספקות.
בבגרותם, אנשים עם סגנון היקשרות נמנע עשויים להיראות עצמאיים, ממוקדים במשימותיהם ובלתי תלויים באחרים מבחינה רגשית. עם זאת, פול-הלר מדגישה כי תפיסה זו מסתירה מנגנוני הגנה עמוקים שנבנו מתוך צורך להימנע מפגיעות. משום שהניסיון המוקדם שלהם לימד אותם שקשרים רגשיים עלולים להיות כרוכים בדחייה או באי-נגישות רגשית, הם מפתחים נטייה להימנע מקרבה אינטימית ולהדחיק רגשות. הם עשויים להעדיף התנהלות רציונלית על פני ביטוי רגשי, להציב גבולות נוקשים או להימנע משיח רגשי עמוק עם בני זוגם.
למרות שהאסטרטגיות הללו מסייעות לשמור על תחושת שליטה וביטחון עצמי, הן גובות מחיר משמעותי ברמה הרגשית והבין-אישית. פול-הלר מציינת כי אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים לחוות קשיים במערכות יחסים אינטימיות, במיוחד כאשר בן או בת הזוג מביעים צורך בקרבה רגשית עמוקה. הם עשויים לחוות מצבים אלה כאיום, המפעיל תגובות של הסתגרות רגשית או התרחקות. תחושות של נוחות במרחב אישי לצד קושי בהבעת צרכים רגשיים הופכות לדפוס חוזר, שעלול להוביל למעגל של ריחוק ותסכול במערכות יחסים.
הבשורה החיובית היא שסגנון היקשרות אינו קבוע וניתן לשינוי דרך עבודה מודעת ומכוונת. פול-הלר מציעה גישות שונות שיכולות לסייע לאנשים עם היקשרות נמנעת לפתח יכולת רבה יותר לאינטימיות ולחיבור רגשי. אחת הדרכים המרכזיות לכך היא תרגול של מיקרו-רגעים של חיבור – תרגילים המאפשרים לאדם להרחיב בהדרגה את טווח הנוחות שלו בקרבה רגשית. לדוגמה, היא מציעה להתמקד בזיהוי רגעים קטנים של תמיכה, אמפתיה או קרבה ולתת להם מקום במודעות. בנוסף, היא מדגישה את החשיבות של פיתוח מיומנויות לוויסות רגשי, המסייעות להפחית את הצורך במגננות ולהגביר את היכולת להתמודד עם רגשות פגיעות.
עבודה עם מטפל המכיר את דפוסי ההיקשרות יכולה להוות נדבך משמעותי בשינוי דפוסי ההתנהגות האוטומטיים. פול-הלר מתארת כיצד יצירת מרחב בטוח בטיפול מאפשרת לאנשים עם היקשרות נמנעת ללמוד לחוות קשרים באופן שונה – כזה שאינו מאיים או פולשני. תהליך זה עשוי להיות ממושך, אך הוא מאפשר פיתוח הדרגתי של תחושת ביטחון בקשרים ומעבר מסגנון של הימנעות לסגנון של קרבה מודעת ומווסתת יותר.
ההכרה בכך שההיקשרות הנמנעת היא תוצאה של הסתגלות חיונית בילדות יכולה לעזור לאנשים להפסיק לראות את עצמם כ"קרים" או "מנותקים" ולהתחיל להבין את עצמם מתוך חמלה. פול-הלר מדגישה כי ההתמרה של דפוסים אלה אינה מחייבת ויתור על העצמאות או הכוח האישי, אלא הרחבה של היכולת לחוות תמיכה וקשר מבלי לחוות זאת כאיום. העבודה על שינוי דפוסי ההיקשרות מאפשרת לאדם להחזיר לעצמו חלקים רגשיים שנותקו בעבר, וליצור קשרים מספקים ובריאים יותר לאורך חייו.
גורמים להתפתחות של היקשרות נמנעת
דיאן פול-הלר משתמשת לעיתים קרובות בביטוי "התאמת היקשרות", ולא במקרה. כתינוקות, הישרדותנו תלויה לחלוטין בהורינו, ואין לנו אפשרות לבחור את התנאים בהם אנו גדלים. כדי להבטיח את המשכיות הקשר, אנחנו מתאימים את עצמנו לא רק למשאבים וליכולות של המטפלים שלנו, אלא גם לחסרים ולמגבלות שלהם. הסתגלות זו היא יצירת מופת של גמישות אנושית, תהליך טבעי ועמוק שבו אנו מגיבים לסביבה בצורה היעילה ביותר האפשרית – גם אם פירוש הדבר שעלינו לדכא חלקים מעצמנו או לצמצם את הציפיות שלנו מקרבה.
המחקר בתחום ההיקשרות החל לצבור תאוצה רק בשנות ה-70, עם ניסוי "המצב הזר" של מרי איינסוורת' (Ainsworth et al., 1978), שנערך במעבדתו של ג'ון בולבי, מחלוצי תיאוריית ההיקשרות. איינסוורת' בחנה כיצד פעוטות מגיבים לנוכחותם ולהיעדרותם של הוריהם, וזיהתה דפוסים שונים של תגובה רגשית והתנהגותית. ילדים שזכו להיקשרות בטוחה הפגינו שמחה וחיפוש קרבה עם חזרת ההורה. אך היו גם ילדים שהתנהגותם הייתה שונה: חלקם נראו אדישים לכאורה, נמנעו מאינטראקציה עם ההורה, והמשיכו לשחק לבדם גם כשהוא חזר. בתחילה, החוקרים שיערו כי ילדים אלו אינם מושפעים מהפרידה, אך מדדים פיזיולוגיים הראו תמונה שונה לחלוטין – רמות המתח שלהם היו גבוהות, אך הם למדו להסתיר את רגשותיהם. כך למעשה נולד המונח "היקשרות נמנעת" (Avoidant Attachment), המתאר ילדים שאינם מבטאים מצוקה כלפי דמות ההיקשרות, אך חווים אותה בעוצמה גבוהה.
בבגרות, דפוס זה עשוי להתבטא כהיקשרות מפחיתה (Dismissive Attachment), כפי שמתארת מרי קונורס (Connors, 1997) במאמרה "הוויתור על האהבה: היקשרות מפחיתה והטיפול בה". אנשים עם סגנון היקשרות זה מפתחים עצמאות רגשית קיצונית, נמנעים מתלות בזולת, ומתקשים לתת מקום לפגיעות. בילדותם, הם עשויים להיראות מנותקים רגשית או מתקשים ליצור קשרים קרובים, ובבגרותם – להשקיע את עיקר האנרגיה בהישגים מקצועיים או אינטלקטואליים על חשבון מערכות יחסים משמעותיות.
דיאן פול-הלר מציגה את סיפורו של הרולד, איש עסקים משיקגו, כדוגמה להיווצרות של היקשרות נמנעת בילדות והשפעותיה בבגרות. אמו של הרולד חוותה מצוקה רגשית רבה, דבר שהקשה עליה להיות נוכחת ואוהבת עבורו. עם זאת, היא הקפידה לשמור על ניקיון הבית באובססיביות, גם כשהתינוק שלה נותר מבודד בעריסתו, ללא גירויים, מגע או קשר עין משמעותי. החוויה הזו של בידוד רגשי ופיזי עיצבה את מערכת העצבים של הרולד, אשר למד לדכא את הצורך שלו בקשר. בבגרותו, הוא התקשה להתחבר רגשית לאשתו, ונכנס לטיפול מתוך הכרה בקושי זה.
המקרה של הרולד ממחיש את הגורמים המרכזיים שעלולים להוביל להתפתחות היקשרות נמנעת. פול-הלר מונה מספר גורמים אפשריים:
- בידוד – כאשר ילדים מבלים זמן רב מדי לבד, גם אם הם אינם מבודדים לחלוטין, חוסר בקשר רגשי מתמשך עשוי לעכב את התפתחותם התקינה.
- חוסר נוכחות רגשית – הורים עשויים להיות נוכחים פיזית אך מרוחקים רגשית, כך שהילד אינו חש חיבור אמיתי.
- נוכחות משימתית – חלק מההורים מתקשרים עם ילדיהם רק כאשר יש בכך מטרה פונקציונלית, כמו למידה או משמעת, מה שמעביר לילד מסר לפיו הקשר מותנה בתועלת שהוא מביא.
- היעדר מגע פיזי – מגע הוא מרכיב קריטי בהתפתחות מערכת העצבים של הילד. מחסור במגע חם ואוהב עשוי ליצור "רעב למגע" (skin hunger) ולהשפיע על יכולתו לפתח תחושת ביטחון בקשרים.
- הזנחה רגשית – כאשר צורכי ההיקשרות של הילד אינם נענים בעקביות, הוא חווה חוסר תגובה מתמשך, מה שמוביל אותו לדיכוי הדרגתי של הצורך בקשר.
- דיסוננס הבעתי – כאשר הורה משדר רגשות סותרים, למשל מחייך בזמן שהוא עצוב או כועס, הילד מתקשה לפתח מודעות רגשית ברורה וללמוד כיצד להבין ולהביע רגשות בעצמו.
- מעורבות מופרעת – מצבים כמו מחלה ממושכת של הילד או חוסר זמינות רגשית של ההורה יכולים לפגוע בפיתוח היקשרות בטוחה.
- דחייה – כאשר ילד חווה דחייה גלויה מצד הוריו, גם אם ללא עוינות מפורשת, המסר העקבי שהוא מקבל הוא שצרכיו אינם רצויים.
בהתאם לכך, פול-הלר מדגישה כי ילדים מסתגלים למציאות של הוריהם ומפתחים אסטרטגיות הישרדות בהתאם לסביבה הרגשית שהם גדלים בה. כאשר ילד חווה התעלמות, דחייה או היעדר תגובה מספקת, הוא מפחית בהדרגה את התנהגויות החיפוש אחר קרבה ולומד להסתמך בעיקר על עצמו. עם הזמן, התפתחות זו יוצרת מצב של "עצמאות תגובתית" (reactive autonomy), שבו הילד נאלץ לפתח הסתמכות עצמית מוקדמת, לא מתוך תהליך טבעי של התבגרות, אלא מתוך הכרח. יש הבדל מהותי בין עצמאות שמתפתחת באופן אורגני ובין כזו שנכפית על הילד בשל נסיבות של חוסר תמיכה הורית.
פול-הלר חולקת על חלק מהתיאוריה המסורתית של ההיקשרות, הגורסת כי אנשים עם סגנון היקשרות נמנע פשוט אינם רוצים קשרים קרובים. לדעתה, ההפך הוא הנכון – ההשתוקקות לקשר קיימת אצל כולם, ללא קשר לסגנון ההיקשרות שלהם. מערכת ההיקשרות הבטוחה היא תכונה מולדת באדם, אך כאשר הילדות אינה מספקת מענה לצורך זה, הילד עשוי לפתח מנגנוני הגנה המדחיקים את הצורך בקשר כדי להפחית את הכאב הכרוך בו. עם זאת, הדחף לחיבור אינו נעלם, אלא פשוט מוסתר על ידי שכבות של הגנות.
אנשים עם היקשרות נמנעת עשויים להאמין שהם אינם זקוקים לקשרים אינטימיים, אך למעשה, מדובר בתגובה הגנתית לפגיעות רגשית. רבים מהם מנותקים מהשתוקקותם לקשר מתוך פחד לא מודע מדחייה חוזרת. פול-הלר מציינת כי כאשר מטופלים בעלי היקשרות נמנעת מצליחים להתמודד עם פצעי ההזנחה שחוו, הם מגלים מחדש את רצונם בקשר, לצד החשש הרב הכרוך בכך. החשיפה לרגשות הללו מציבה אותם במצב פגיע, אך מהווה גם פתח לשינוי.
בסיכום דבריה, פול-הלר מדגישה כי היקשרות בטוחה היא אפשרית עבור כל אדם, גם עבור אלה שפיתחו התאמות היקשרות נמנעות. למרות האתגרים הרגשיים הנלווים לכך, תהליך ריפוי הדרגתי יכול לאפשר להם ליצור קשרים עמוקים ומספקים יותר, תוך פיתוח יכולת להישען על אחרים מתוך אמון וביטחון.
מאפייני ההיקשרות הנמנעת
פול-הלר מציינת כי אנשים עם היקשרות נמנעת מתוארים לעיתים קרובות כמרוחקים, חסרי רגישות או אדישים לקשרים רגשיים, אך בפועל מדובר באסטרטגיית הסתגלות שנבנתה לאורך שנים. בעוד שעל פני השטח הם עשויים להיראות עצמאיים ואפילו משדרים ביטחון, ברוב המקרים מדובר במנגנון הגנה שנועד להימנע מתחושות פגיעות ודחייה.
חוסר נוחות במערכות יחסים ותחושת עצמי מבודדת
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת חווים חוסר נוחות במערכות יחסים לצד תחושת עצמי מבודדת. עבורם, להיות לבד מרגיש טבעי והם מפתחים תחושת נפרדות חזקה. הם נוטים להסתמך על עצמם, נמנעים מבקשת עזרה, ולעיתים אף מפתחים קשרים משמעותיים יותר עם חפצים דוממים, בעלי חיים או צמחים מאשר עם בני אדם. למרות שבדידות זו עשויה להיראות להם כבחירה, לעיתים עולה כמיהה לקשר, אך היא נחווית כלא נגישה או מבלבלת. רבים מהם חשים מנוכרים, כאילו הם שונים מהותית מאחרים, ובמקרים קיצוניים אף חווים עצמם כרובוטים חסרי רגש.
הסיבה לכך נעוצה בתוכנית-האב הראשונית (Relational Blueprint), שלימדה אותם שקשרים אינם מספקים. כתוצאה מכך, הם נוטים לזלזל בחשיבותם של קשרים, אינם מצפים שאחרים יהיו שם עבורם, ונמנעים מהסתמכות על אחרים. במקרים רבים, הם מקיימים קשרים שטחיים רבים אך מתקשים לפתח אינטימיות רגשית אמיתית. הדבר עשוי להתבטא גם בהעדפה לסטוצים או לאוננות על פני מערכות יחסים מחייבות. גם כאשר הם נמצאים בזוגיות, הם עלולים להתקשות להביע מחויבות רגשית.
תופעה נוספת שאנשים עם היקשרות נמנעת חווים היא "אופוריה של פרידה" (Separation Elation) – תחושת הקלה זמנית כאשר אדם קרוב מתרחק מהם, בין אם בנסיעה, פרידה או אפילו במוות. התחושה נובעת מהיעדר הלחץ להיות נוכח רגשית, אך עם הזמן היא עשויה להשאיר אותם בתחושת ריקנות עמוקה. מערכת ההיקשרות שלהם נמצאת בתת-פעילות, כך שהם אינם מודעים למידה שבה הם מנותקים רגשית עד שהם מתחילים בתהליך ריפוי.
מתחת לכל מנגנוני ההגנה הללו, עדיין קיימת השתוקקות עמוקה לקשר, גם אם היא מודחקת מחשש לדחייה. כאשר אנשים עם היקשרות נמנעת מצליחים ליצור קשר עם בן זוג או חבר אמין שמציע להם יציבות רגשית, הם עשויים להתחיל להאמין בקשרים ולפתח בהדרגה יכולת לאינטימיות. תהליך זה דורש זמן וסבלנות, אך הוא אפשרי כאשר הם נחשפים לקשרים המזינים שהם לא חוו בעבר.
דיסוציאציה
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים להשתמש בדיסוציאציה כאסטרטגיה טבעית להתמודדות עם מצבי לחץ רגשיים, במיוחד כאשר קשרים אינטימיים נחווים כמאיימים. חוויות מוקדמות של הזנחה או דחייה עשויות להיות כה מכאיבות, שהדרך היחידה להימנע מהכאב הייתה "לעזוב" רגשית – להימנע מהחיבור לעצמם ולאחרים.
ביטויים נפוצים של דיסוציאציה כוללים עיסוק מוגבר בפעילויות שמאפשרות ניתוק רגשי, כמו גלישה באינטרנט, משחקי מחשב, צפייה בטלוויזיה ואפילו מדיטציה. אמנם חלק מהפעילויות הללו עשויות לסייע ברגיעה, אך כאשר הן הופכות לכלי לבריחה מקשרים רגשיים, הן למעשה מחזקות את חוויית הבידוד ומעמיקות את חוסר החיבור לגוף ולתחושות פנימיות.
כדי להתמודד עם הדפוסים הללו, פול-הלר ממליצה על תרגול מודע של חיבור לעצמי ולאחרים. במקום לפנות באופן אוטומטי להרגלי ניתוק, היא מציעה לנסות לאתגר את עצמנו וליזום אינטראקציה עם אנשים בסביבה הקרובה. פנייה לאחרים עשויה להיות קשה ומעוררת חרדה, ולכן היא ממליצה להתחיל בצעדים קטנים ומדודים, כמו בקשת עזרה קטנה או שיתוף חוויות פשוטות.
אם מדובר בבן או בת זוג עם היקשרות נמנעת, חשוב להבין שהריחוק הרגשי אינו נובע מאי-רצון לקשר אלא מהגנות שנבנו לאורך שנים. יש להימנע מלקיחת ההתנהגות באופן אישי ולהבין שמדובר בתגובה הסתגלותית שהתפתחה מתוך צורך לשרוד בסביבה רגשית לא יציבה. עם זאת, שינוי אפשרי כאשר האדם מתחייב לתהליך של בניית היקשרות בטוחה וללמידת מיומנויות רגשיות חדשות.
אחד הכלים היעילים שפול-הלר מציעה הוא תרגול תשומת לב משותפת (Joint Attention). אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים לבחור בפעילויות שבהן הם נמצאים לצד אחרים, אך אינם מעורבים איתם רגשית. כדי לשנות זאת, היא ממליצה לבחור פעילויות המעודדות חוויה משותפת, כמו טיול בטבע, ביקור במוזיאון או ארוחה במסעדה, ולשים דגש על אינטראקציה בזמן אמת.
כדוגמה, היא מספרת על שתי חברות, דידי ושלי, שנהגו לטייל יחד בעיר. שלי, שהייתה בעלת היקשרות נמנעת, תמיד הלכה מעט קדימה, משאירה את דידי מאחור באופן בלתי מודע. במקום לכעוס או להתרחק, דידי הציעה להן לעצור יחד בגלריות אומנות או בדוכני אוכל, מה שאפשר להן ליצור נקודות חיבור רגשיות לאורך המסלול. עם הזמן, שלי למדה להאט, להיות נוכחת יותר בקשר, ולהיטמע במערכת היחסים בצורה טבעית יותר.
תהליכים כאלו מאפשרים לאנשים עם היקשרות נמנעת להתקרב לאחרים בקצב מדורג, תוך שמירה על תחושת שליטה וביטחון. כאשר נוצרת חוויה יציבה ובטוחה, הם יכולים להתחיל להאמין בכך שקשרים אינם בהכרח מכאיבים או פולשניים – אלא מקור לתמיכה ולקרבה משמעותית.
קושי ביצירת קשר עין
פול-הלר מתארת את הקושי בקשר עין כחלק בלתי נפרד מהיקשרות נמנעת, הנובע מחוויות מוקדמות של שיקוף שלילי מצד דמויות המטפלות. כאשר ילדים מביטים בעיני הוריהם, הם מחפשים בהם הכרה, אהבה ואישור. מבטים אלו מסייעים להם להבין את זהותם ולגבש תחושת עצמי. אם הילד חווה דרך עיני ההורה אהבה וקבלה, הוא ילמד לראות את עצמו כראוי לאהבה. לעומת זאת, אם עיניו של ההורה משדרות ריחוק, כעס, ביקורת או היעדרות רגשית, הילד עשוי להפנים תחושת ערך עצמי פגוע, לראות עצמו כבלתי ראוי לאהבה או להימנע מקשר עין כדי להגן על עצמו מפני שיקוף מכאיב נוסף.
אנשים עם היקשרות נמנעת עשויים להרגיש אי-נוחות או חרדה כאשר הם מנסים לשמור על קשר עין, משום שהם מצפים להיתקל בדחייה או בזלזול. חלקם מפתחים אסטרטגיות שמאפשרות להם להיראות כאילו הם מקיימים קשר עין, אך בפועל הם מתמקדים בנקודות אחרות בפנים – כמו האף או הסנטר. אחרים מסיטים את מבטם לעיתים קרובות, במיוחד כאשר הם חווים רגשות כמו בושה או חוסר ביטחון.
דוגמה לכך מובאת דרך סיפורם של ג'ים וסאלי, זוג שנאבק בקשיים הנובעים מהסתגלויות ההיקשרות שלהם. ג'ים רצה יותר קשר עין, אך סאלי התקשתה בכך, משום שחשה בושה כאשר נאלצה לפגוש את מבטו הישיר. בושה נוטה לגרום להסרת מבט ולסגירה רגשית, ולכן כאשר סאלי ניסתה להכריח את עצמה לשמור על קשר עין, הדבר רק העצים את תחושת המצוקה שלה. במקום זאת, פול-הלר המליצה לזוג להתמקד במגע גופני מרגיע כמו חיבוק, המאפשר חיבור פיזי מבלי להפעיל לחץ על שמירה על קשר עין. עבור סאלי, גישה זו הקלה על החיבור הרגשי שלה עם ג'ים ואפשרה לה לחוות את הקרבה באופן פחות מאיים.
כדי להתמודד עם קושי בקשר עין, פול-הלר מדגישה את הצורך בגישה הדרגתית וחומלת. היא ממליצה שלא לראות בכך "משימה" שיש לבצע בכוח, אלא כהזדמנות לתרגול חוויות חדשות של קבלה וחיבור. במקום להתמקד ישירות בשמירה ממושכת של קשר עין, היא מציעה להתחיל בתרגיל עדין המכונה "עיניים טובות", שמטרתו לעזור לאדם לפתח חוויות חיוביות דרך מבטים אוהבים.
בתרגיל זה, האדם מתבקש לעצום עיניים או להשאיר אותן פקוחות ולדמיין מבט של אדם אוהב או דמות משמעותית – בין אם בן משפחה, חיית מחמד, או אפילו דמות ציבורית המעוררת חמלה. המטרה היא לקלוט את התחושה שמעורר המבט האוהב ולתת לה לחלחל לתוך הגוף, תוך תשומת לב לתגובות הרגשיות והפיזיות שמתעוררות.
עבור חלק מהאנשים, תרגול זה עשוי להיות מאתגר בהתחלה, במיוחד אם הם מתקשים לדמיין או לזכור מבט חם ומקבל. במקרים כאלה, פול-הלר ממליצה להשתמש בתמונות של אנשים מוכרים או לאסוף תמונות של מבטים טובי-לב שיכולים לשמש כעוגן רגשי. אחד ממטופליה אף יצר אלבום תמונות בטלפון שלו, המכונה "בועת החיבור", אליו הוא פונה כאשר הוא זקוק להזכיר לעצמו שהוא מוקף באהבה ותמיכה.
ההסתגלות לקשר עין מחודש היא תהליך, והרגשות שעולים בו עשויים להיות מורכבים. בעוד שחלק מהאנשים עשויים לחוות רוגע והקלה, אחרים עשויים להרגיש אי-נוחות או שאריות של כאב מהעבר. פול-הלר מדגישה שאין צורך לדחוף את עצמנו בכוח לתוך חוויות שמעוררות מתח רב מדי, אלא לגשת אליהן בעדינות, מתוך הבנה שחיבור הדרגתי יכול להפוך בסופו של דבר לחוויה חיובית ומשמעותית.
ויסות עצמי וחשיבות המעברים
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת רגילים להיות לבד ושקועים עמוק בעולמם הפנימי. המעבר מאינטראקציה פנימית להתמקדות באחרים אינו אינטואיטיבי עבורם ולעיתים עלול להיות מאתגר. כאשר הם נדרשים לעבור במהירות ממצב של ריחוק רגשי למצב של אינטראקציה, הם עשויים להגיב בקצרה או בחוסר סבלנות, אך אין זה נובע מחוסר רצון בקשר, אלא מהצורך שלהם בזמן הסתגלות.
לאנשים עם היקשרות נמנעת יש מנגנוני ויסות עצמי שמאפשרים להם להרגיש נינוחים כאשר הם לבדם, אך אינטראקציה חברתית עשויה לעורר אצלם מתח, במיוחד אם הם נדרשים לעבור אליה באופן מיידי. פול-הלר מדגישה שהתגובה המסויגת של אדם נמנע אינה אישית ואינה משקפת בהכרח חוסר עניין או דחייה. להיפך, אנשים נמנעים לרוב רוצים קשר, אך הם זקוקים ליותר זמן מעבר כדי לווסת את עצמם ולהיות מוכנים לכך.
אם בן או בת הזוג הם בעלי היקשרות נמנעת, ניתן להקל עליהם באמצעות מתן זמן מעבר ברור והזדמנות להיערך רגשית. למשל, במקום להפתיע אותם בדרישה פתאומית לתשומת לב, ניתן להציע תיאום מראש, כמו: "אשמח שנלך יחד לארוחת ערב, כמה זמן תצטרך/י להתכונן?". גישה זו מאפשרת לאדם הנמנע להרגיש שליטה על המעבר ומפחיתה את הלחץ הכרוך בכך.
הצורך בזמן הסתגלות דומה לתהליך של עלייה ממעמקי הים – אם אדם צולל עמוק במשך זמן רב, הוא אינו יכול לעלות אל פני השטח במהירות, אחרת הוא ירגיש תחושת לחץ או דיסאוריינטציה. כך גם אנשים עם היקשרות נמנעת – כאשר הם שקועים בעולמם הפנימי, הם זקוקים לזמן כדי "לעלות לפני השטח" ולהתחבר לאחרים באופן טבעי יותר.
לאנשים עם היקשרות נמנעת מומלץ לתרגל מודעות למעברים וללמוד כיצד לווסת את עצמם בצורה הדרגתית. במקום להרגיש מוצפים כשהם נדרשים לאינטראקציה, הם יכולים להגדיר לעצמם צעדים קטנים כמו נשימות עמוקות לפני מפגש חברתי, הזמנה מודעת של אינטראקציה לפרקי זמן קצרים או קביעת גבולות שיאפשרו להם להרגיש נוחות וביטחון בקשר. לדוגמה, אדם נמנע יכול לומר: "אני מצטרף אליך למסיבה, אבל ייתכן שאעזוב מוקדם אם ארגיש צורך".
באופן זה, אנשים עם היקשרות נמנעת יכולים להתחיל לשלב חוויות של קשר בתוך מנגנוני הוויסות העצמי שלהם, מבלי להרגיש שהן גוזלות מהם את החופש האישי שלהם. כאשר מתייחסים לצורך זה בכבוד ובתשומת לב, הם מסוגלים להתחבר לאחרים בצורה הדרגתית וטבעית יותר.
קושי בזיהוי צרכים אישיים
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת מתקשים לזהות ולהכיר בצרכים האישיים שלהם, בין אם רגשיים ובין אם בין-אישיים. לרוב, הם אינם מרבים להרהר בקשיים שחוו בילדותם, ולעיתים אף מציגים אותה כחוויה חיובית, ללא מודעות לכך שצרכיהם הרגשיים לא נענו באופן עקבי. במקרים רבים, הם נוטים לנתק את עצמם מהעבר ולהתמקד בעתיד, מה שמונע מהם להבין כיצד חוויות מוקדמות של הזנחה השפיעו על חייהם הבוגרים.
כתוצאה מכך, אנשים עם היקשרות נמנעת לא רק שמדחיקים את צרכיהם, אלא לעיתים אף דוחים ניסיונות של אחרים להציע להם עזרה או תמיכה. כאשר אדם מאמין שאין לו צורך באחרים, הוא לא רק מונע מעצמו את התמיכה הרגשית שהוא זקוק לה, אלא גם שולל מאחרים את האפשרות לבטא נדיבות ואכפתיות כלפיו. הדבר מוביל לצמצום ההזדמנויות לחיבור בין-אישי ולהעמקת הבידוד הרגשי.
פול-הלר ממליצה לאנשים עם היקשרות נמנעת להתנסות בבקשת עזרה קטנה ולשים לב כיצד זה מרגיש להיות נתמכים. גם אם התגובה אינה מושלמת, עצם הפתיחות לקבלת עזרה עשויה לאפשר שינוי תפיסתי וליצור קרקע לבניית קשרים מזינים יותר.
אנשים עם נטייה נמנעת לעיתים קרובות מזוהים כל כך עם תחושת המסוגלות העצמית שלהם, עד שהם מתקשים להבין מדוע אחרים זקוקים לתמיכה. הם עשויים לראות בתלות של בני זוגם או ילדיהם סימן לחולשה, ואף לחוש עליונות כלפיהם מתוך מחשבה שאם הם הצליחו "למשוך את עצמם למעלה בכוחות עצמם", גם אחרים אמורים להיות מסוגלים לכך. גישה זו עלולה לפגוע ביכולתם להביע אמפתיה ולזהות צרכים רגשיים של אחרים, מה שמוביל לקושי במערכות יחסים אינטימיות.
פול-הלר מדגישה כי תרבותנו נוטה להלל ערכים של עצמאות ואוטונומיה, אך המציאות היא שכולנו תלויים זה בזה, במיוחד בתוך מערכות יחסים. תלות הדדית אינה סימן לחולשה אלא לבגרות רגשית, המאפשרת לנו להיעזר באחרים באופן בריא ומאוזן.
המטפלת מריון סולומון (Solomon, 1994) מתייחסת למושג "תלות חיובית" (Positive Dependency), שבו תלות אינה נתפסת כחולשה, אלא ככוח מחבר וצומח. כדי לפתח היקשרות בטוחה, יש צורך ללמוד לאזן בין עצמאות לבין היכולת לקבל ולתת תמיכה הדדית. כאשר אדם לומד להכיר בצרכיו ולהביע אותם בצורה פתוחה, הוא מאפשר לעצמו ולסובבים אותו לבנות מערכות יחסים עמוקות, מספקות ובריאות יותר.
נטייה לעיבוד של האונה השמאלית
פול-הלר מתארת כיצד ילדים שגדלים ללא תמיכה רגשית מספקת או חיבור משמעותי לדמויות מטפלות עשויים לפתח הטיה של האונה השמאלית. משמעות הדבר היא שהם מפתחים דפוסי חשיבה לוגיים, אנליטיים ועובדתיים, אך פעמים רבות על חשבון חיבור רגשי עמוק.
אחד המאפיינים הבולטים של אנשים עם היקשרות נמנעת הוא עיבוד חוויות דרך עובדות ונתונים במקום דרך רגשות. כאשר הם מתייחסים לזיכרונות ילדותם, הם עשויים לזכור פרטים מדויקים כמו שמות המורים שלהם, מיקומם בכיתה או באיזה גן למדו, אך לא את התחושות הרגשיות שליוו את החוויות הללו. זיכרונותיהם עשויים להיות חדים, אך חסרי צבע רגשי, מה שמעיד על תהליך עיבוד שמתרחש בעיקר בהמיספרה השמאלית של המוח, בעוד שההמיספרה הימנית – האחראית על רגש, אינטואיציה וחיבור בין-אישי – נותרת פחות פעילה.
המוח הימני ממלא תפקיד קריטי בעיבוד רגשות, יצירת קשרים אינטימיים וזיהוי רמזים חברתיים. כאשר אדם בעל נטייה נמנעת נשען יתר על המידה על האונה השמאלית, הוא עלול לפספס מסרים רגשיים חשובים או לפרש אותם באופן שגוי. לדוגמה, הוא עשוי להתמקד במילים שנאמרו לו מבלי להבחין בטון הדיבור או בהבעות הפנים שמעבירות מסרים רגשיים עמוקים יותר. כתוצאה מכך, הוא עלול להחמיץ כוונות נסתרות בקשרים בין-אישיים או לייחס לאנשים אחרים מניעים שאינם קיימים בפועל.
המטרה, כפי שמציינת פול-הלר, אינה להפחית מערכן של היכולות הקוגניטיביות הקשורות להמיספרה השמאלית, אלא ליצור איזון. אדם עם היקשרות נמנעת יכול להפיק תועלת מחיזוק ההמיספרה הימנית דרך תרגול מודע של חיבור רגשי. פעולות כמו תרגילי דמיון מודרך, ביטוי רגשות דרך אמנות או מוזיקה, והתמקדות בתחושות גופניות בזמן חוויות רגשיות עשויות לסייע בפיתוח איזון זה.
כאשר אדם לומד לחבר בין המוח הרציונלי למוח הרגשי, הוא מסוגל לגשת לחוויותיו ממקום עמוק יותר ולפתח יכולת גבוהה יותר לאינטימיות ולחיבור בין-אישי. איזון זה מאפשר לו לא רק להבין אנשים מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם להרגיש אותם – מה שמוביל ליחסים קרובים, אותנטיים ובעלי משמעות רבה יותר.
נטייה לפעולה
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים להיות ממוקדים בפעולה ובתוצאה, ולעיתים קרובות הם חווים תקשורת רגשית כמסורבלת או מיותרת. כאשר הם מדברים על עברם, דבריהם עשויים להיות תמציתיים, שטחיים או נטולי רגש, ולעיתים נראה כי יש צורך לחלץ מהם מידע כדי לקבל תמונה מלאה על ילדותם. אחת הסיבות לכך היא שבילדותם לא היו סביבם אנשים שטיפחו אצלם את היכולת והרצון לשתף ולתקשר חוויות רגשיות.
הם נוטים להתמקד בעובדות ולא ברגשות, ולעיתים קרובות מתקשים להבין מדוע אחרים זקוקים לתיאורים מפורטים יותר. כאשר אחרים משתפים חוויות עשירות בניואנסים רגשיים, הם עלולים לחוש חוסר סבלנות או תחושת הצפה. פול-הלר ממליצה לאנשים עם היקשרות נמנעת לנסות להתנסות בשיתוף חוויות אישיות עם מעט יותר פרטים רגשיים, וללמוד להקשיב לאחרים עם יותר תשומת לב. זה עשוי להרגיש לא טבעי בתחילה, אך עם הזמן זה תורם לפיתוח מיומנויות בין-אישיות עמוקות יותר ולשיפור איכות הקשרים.
עבור מי שנמצא במערכת יחסים עם אדם בעל היקשרות נמנעת, מומלץ להתאים את סגנון התקשורת כדי למנוע הצפה. פול-הלר מציעה לספר סיפורים באופן שמאזן בין פרטים רגשיים לתמצות מסוים, כך שהאדם הנמנע יוכל לעקוב מבלי לחוש שהוא טובע בעודף מידע. באופן זה, התקשורת הופכת לזורמת ויעילה יותר, תוך שמירה על חיבור רגשי מספק.
מעבר לכך, אנשים עם היקשרות נמנעת מונעים מפעולה ולא ממילים, ולכן הם נוטים להתמקד במשימות ובעבודה ולעיתים אף לשים אותן בראש סדר העדיפויות על פני מערכות יחסים. הם מצטיינים בעבודה עצמאית, אך עשויים לחוות שיתוף פעולה צוותי כמגביל או לא הכרחי. נטייתם להעדיף פרודוקטיביות על פני אינטראקציות בין-אישיות עשויה להוביל לכך שמערכות היחסים שלהם נדחקות הצידה, במיוחד אם העבודה תופסת חלק מרכזי בחייהם.
כאשר אדם נמנע נמצא בזוגיות, בן או בת הזוג עשויים להרגיש שהעבודה חשובה להם יותר מאשר הקשר האישי. במקרים כאלו, הצרכים הרגשיים של בן הזוג עלולים להישאר ללא מענה, מה שעשוי להוביל לתחושת ריחוק ותסכול. פול-הלר מדגישה כי איזון בין עשייה לבין מערכות יחסים הוא הכרחי ליצירת היקשרות בטוחה. ככל שאדם עם היקשרות נמנעת לומד להעריך קשרים ולתת להם מקום משמעותי יותר, הוא יכול להקדיש להם יותר זמן, אנרגיה ונוכחות, מבלי לוותר על עצמאותו או על עיסוקיו המקצועיים.
השינוי אינו מחייב ויתור על יעילות או הישגים, אלא לימוד הדרגתי של מתן מקום לקשרים בתוך סדר העדיפויות. ההבנה כי מערכות יחסים אינן נטל אלא מקור לאושר, תמיכה והשראה מאפשרת לאנשים עם היקשרות נמנעת לבנות חיים מאוזנים יותר, שבהם הם יכולים להרגיש גם פרודוקטיביים וגם מחוברים רגשית.
עכבות במחוות גופניות
פול-הלר מתארת כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת נוטים לפתח עכבות במחוות גופניות, במיוחד כאשר מגע פיזי לא היה נוכח או היה מאכזב בילדותם. עבורם, פעולות כמו הושטת יד לחיבוק, הישענות לקבלת תמיכה, או אפילו שמירה על קשר עין עשויות להרגיש לא טבעיות, ולעיתים אף מעוררות אי-נוחות. הקושי אינו מתבטא רק ביוזמה של מחוות גופניות אלא גם ביכולת להגיב להן – אדם עם היקשרות נמנעת עשוי להרגיש מבוכה או מתח כאשר מישהו מחבק אותו או מפגין חום פיזי כלפיו.
פול-הלר מציגה את סיפורה של סנדרה, אישה שחוותה טראומה קשה בילדותה ואיבדה את שני הוריה בגיל צעיר. סנדרה גדלה ללא חום פיזי משמעותי, ובעבודה טיפולית היא גילתה כי חלקים מגופה היו מנותקים מחווייתה הרגשית. רק כאשר החלה לעבד את הכאב של ילדותה, היא הצליחה להתחבר מחדש לגופה ולחוות תמיכה רגשית דרך מגע. ברגע מכריע, היא הצליחה להישען על אדם אחר ולספוג חום ותמיכה, דבר שלא היה אפשרי עבורה בעבר.
הסיפור של סנדרה ממחיש כיצד אנשים עם היקשרות נמנעת עשויים לנסות לעשות הכל לבד, תוך התנגדות לקבלת עזרה. עם זאת, כאשר הם מצליחים לפרוץ את מנגנוני ההגנה שלהם ולתת לאחרים לתמוך בהם, מתרחש שינוי עמוק ברמה הפיזיולוגית והרגשית. מערכת העצבים שלהם מתחילה להסתגל מחדש לקשרים אנושיים, ומחוות גופניות הופכות להיות טבעיות יותר עבורם.
כדי להתמודד עם עכבות אלה, פול-הלר מציעה תרגול מודע של פתיחות למחוות גופניות. אין הכוונה לכפות על עצמנו חום פיזי באופן לא טבעי, אלא לבחון בעדינות כיצד אנו מגיבות למגע וכיצד נוכל להתחיל לאפשר יותר חיבור דרך הגוף. ניתן להתחיל מצעדים קטנים, כמו קבלת פנים חמה יותר, יצירת מגע קל בתקשורת יומיומית, או תרגול של הישענות רגשית על אדם מהימן.
באופן רחב יותר, פול-הלר מציעה תרגיל חווייתי לשיקום תחושת היקשרות בטוחה, שבו האדם מדמיין את עצמו נולד מחדש בסביבה אידיאלית ומתקבלת באהבה. תרגול זה מאפשר לאדם לחוות כיצד זה מרגיש להיות רצוי, מוחזק ומוכר, גם אם במציאות חווה ילדות קשה.
אנשים עם היקשרות נמנעת עשויים לחוש מנותקים מהקיום הפיזי שלהם, כאילו הם מעולם לא "נחתו" לחלוטין בעולם. העבודה על הפחתת העכבות הגופניות אינה רק רגשית, אלא גם פיזיולוגית – היא מאפשרת לגוף לחוות מחדש את האפשרות להיות מוחזק ומחובר, וכך לחזק בהדרגה את היכולת לקשרים אינטימיים ומספקים.
מדבר או נווה-מדבר
פול-הלר חותמת את הדיון על היקשרות נמנעת במשל מעורר השראה על מדבר הצמא למים, המדגים כיצד גם במקום הצחיח ביותר, שבו נדמה שאין כל אפשרות לחיים, קיימת יכולת טבעית להתחדשות.
בסרט תיעודי שצפתה בו, תואר מדבר שבו יורד גשם רק פעם בשבע שנים. במשך שנים, הקרקע נראית חרבה, נסדקת ומתפוררת, הצמחים מתייבשים ובעלי החיים עוזבים או מתים. הנוף כולו משדר חוסר חיים מוחלט. אך אז, לפתע, הגשם מגיע. בתחילה, הוא זורם על פני השטח מבלי לחלחל, אך בהדרגה הוא חודר עמוק יותר לאדמה. הזרעים, שהיו כל הזמן רדומים, מתחילים לנבוט, והמדבר השומם מתמלא בצמחייה ירוקה, פלגי מים וציפורים שבאות ליהנות מהשפע החדש. תוך זמן קצר, האזור כולו הופך לנווה מדבר שוקק חיים.
המשל הזה אינו מקרי. פול-הלר משתמשת בו כדי להמחיש את הפוטנציאל הטמון בכל אדם, ובמיוחד באנשים עם היקשרות נמנעת. גם כאשר נדמה שהקרקע הרגשית שלנו יבשה, שהיכולת שלנו לחיבור עמוק ולאינטימיות נפגעה, הזרעים של האהבה והקשר עדיין קיימים בתוכנו. הם אינם אבודים – הם פשוט ממתינים לסביבה מתאימה כדי לפרוח.
המסר המרכזי כאן הוא שהיכולת לאהוב ולהיקשר מעולם לא נעלמה. היא נמצאת בתוכנו, גם אם נדמה לנו שאיבדנו את החיבור אליה. כאשר אנו נחשפים לתנאים הרגשיים הנכונים, כאשר אנו מאפשרים לעצמנו להיפתח ולספוג אהבה, אנו מגלים מחדש את החיות הפנימית שלנו.
פול-הלר מסכמת בקריאה לפעול ולתרגל. מי שמזדהה עם דפוס ההיקשרות הנמנע יכול לשנות ולפתח את עצמו, והתרגילים המוצגים בפרק יכולים לשמש ככלי לעבודה עצמית. השינוי אמנם דורש מאמץ, אך התמורה היא עצומה: אמפתיה עמוקה יותר, יחסים משמעותיים, יכולת גבוהה יותר להסתגל ללחצים, מודעות גופנית והיקשרות בטוחה יותר.
אין זה משנה מה חווית או כמה זמן חיית בתוך דפוסים של ריחוק רגשי, כל העושר הרגשי והיכולת לחיבור אמיתי עדיין קיימים בתוכך. ברגע שתאפשר/י לעצמך להיפתח ולהזין אותם, הנטייה הטבעית שלך לקשר, אהבה ואינטימיות תפרח מחדש – ממש כמו המדבר שהופך לנווה מדבר עם הגשם הראשון.
שאלות להערכת דפוס היקשרות נמנע
- האם מערכות יחסים קרובות קשות עבורך?
- האם קרבה גורמת לך ליצור ריחוק לאחר מכן?
- האם את מתקשה להירגע עם בן או בת הזוג שלך במערכת יחסים אינטימית?
- האם את חשה לחץ בלתי מוסבר כאשר אנשים מתקרבים אלייך פיזית?
- עד כמה קשה לך לפנות ולבקש עזרה?
- האם את מתקשה לזהות או לבקש את מה שאת צריכה?
- האם את נאבקת בשמירה על קשר עין?
- האם את מעדיפה לעבוד לבד במקום עם אחרים?
- האם את מעדיפה להיות עם אנשים או לעסוק בפעילויות לבדך?
- האם את מרבה לשפוט אחרים על כך שאינם עצמאיים יותר?
- האם אנשים רגשיים, מוחצנים או דרמטיים מרגיזים אותך?
- מה קל לך יותר לעשות: לחשוב על נושאים שחשובים לך או להביע את הרגשות שלך לגבי אותם נושאים בפני אחרים?
- כאשר איבדת בעבר מערכת יחסים משמעותית, האם חשת בתחילה גל של הקלה או אושר? האם התחושה הזו התחלפה בהמשך ברגשות הפוכים כמו דיכאון או ייאוש?
- האם את מעדיפה מערכות יחסים עם בעלי חיים או חפצים על פני מערכות יחסים עם אנשים?
- עד כמה הקריירה והעבודה שלך חשובות בהשוואה למערכות היחסים האישיות שלך?
- האם את חשה זמינה ומחוברת יותר לאקסים שלך לאחר פרידה, כשאין יותר לחץ?
- האם את מרגישה שיש "האחד" או "האחת" המושלמים שם בחוץ שעדיין לא פגשת, ושקל יותר לחפש את הקשר הפנטסטי הזה מאשר ליהנות ולהתחייב לבן או בת הזוג שאיתם את נמצאת כעת?
מאמר זה מציג תקציר ותובנות מתוך הפרק השני בספר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" מאת דיאן פול-הלר (Heller, 2019), אך אינו תחליף לקריאתו המלאה. מומלץ למי שמתעניין להעמיק בנושא לעיין בספר המקורי או להשתתף בסדנאות שהיא מציעה.
מקורות
Ainsworth, M. D. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. N. ([1978] 2015). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Psychology press.
Connors, M. E. (1997). The renunciation of love: Dismissive attachment and its treatment. Psychoanalytic Psychology, 14(4), 475.
Heller, D. P. (2019). The power of attachment: How to create deep and lasting intimate relationships. Sounds True.
Solomon, M. F. (1994). Lean on me: The power of positive dependency in intimate relationships. New York: Simon & Schuster.
