תחושות חדשות בטיפול
טל סער | 4/9/2012 | הרשמו כמנויים
מה שמפתיע אותי בעצמי הוא היכולת להשתכלל
נו.... יש לזה שם.. היפר ונטילציה.. כתבתי את זה נכון?
כן, מוכר, מוכר
מאופיין אצלי בדופק מהיר כשלב ראשון, נשימות בטראנס בשלב שני
ידיים מאבדות תחושה ופה יבש עד ההתעלפות
טוב, מעולם לא התעלפתי בקליניקה, נשבעת בפרויד
אני פשוט עוצרת את הנשימה לגמרי עד שהתחושה חוזרת לידיים כשלב ראשון
הדם השוצף מנמיך גלים והנשימות לוחשות: "וואלה, איזה צירוף מקרים.."
והפעם הגוף שלי השתולל כל כך מהשניה שראיתי אותה
עד שבנוסף לנשימות, לדופק, לערפול והנימול- הבטן הצטרפה לרשימה ורציתי לצרוח מכאבים
כי אגרוף ברזל סחט לי דרך הטבור את כל המילים והתחושות וההכרה
ופתאום הידיים סרבו פקודה
ויחד עם הבטן והלב זה היה משולש בוגדני כל כך שאני ניצבת בטבורו חסרת אונים
אני מודה שהבטתי עמוק בעיניה של המטפלת שלי, חשבתי למצוא שם זריקת הרגעה?
היא הביטה בי, ואני נשבעת, הפעם ביונג, שהיא בטחה בי
היא בטחה בי, כמו בכל אותם הפעמים שאדע את השביל החוצה מהמבוך
אז שוב עצרתי את הנשימה ורק הדופק הדהד ופילח את הדממה
וחשבתי עליה חזק, ועל הטעם החריף המתוק שהיא יודעת למהול בדמעותיי
אבל, ופה הפואנטה המרגשת, שבניגוד לכל אותם הפעמים שבהם כשהדופק חזר למסדר הקצוב
והכל בא על מקומו בשלום
הידיים סרבו פקודה עוד זמן רב אחר הרוגע, לא, לא חשתי אותם וכמעט ולא יכולתי להשתמש בהם
לצרכים הפשוטים כמו פתיחת דלת...
אני יודעת שאני עושה סיפור גרנדיוזי מהעיניים שלה לכל אורך הבלוג הזה
וזה לא שהם כחולות... או ירוקות... או חומות מיוחדות מידי.. (אנחנו נשאיר בסוד את הגוון בסדר?)
הם פשוט העיניים שלה
ואחרי שבועיים שבמהלכם נעתי הרחק ממנה בבריחה, ושבתי חזרה למעמקי אישוניה
צביטה חדה בבטני למבטנו סיפרה לי עד כמה התגעגעתי..
המטפלת שלי רוצה שאמצא מתוכי את הכח לשוב אל גופי בדיסוציאציה
להשקיט בכוחותיי את ההיפר וינטילציה
ובעצם,
הייתי מסכמת
להגן על עצמי מהמנגנונים...
