מאוהבת במטפלת שלי 2

טל סער28/10/2012

כן, דבורה, הכמיהה הכואבת [ל"ת].

dvora ashkenazi28/10/2012

להיות מטופל. טל,
כתיבתך מאוד מרגשת,
חושבת שרבים יש את הכמיהה להיות מטופל,
להרגיש שמישהו דואג
ודרך הכמיהה הזאת נזרקים לזכרונות ילדות לכמיהה של הילד הקטן אל אמו.

טל סער12/10/2012

בואי נסכם. שאנחנו פיטים... את מזדהה עם התחושות שלי, ואני מרגישה פחות מטורפת..(:

grey street12/10/2012

לא בטוחה. אם הייתי אמורה להבין את המשפט כמו שהוא- שמספיק שיש הזדהות אחת לפחות... או שיש שם משמעות מתחכמת.. בילבלת עם המילה "רק" ;-)

טל סער12/10/2012

טוב, אני חייבת לומר. שמתפשט בי רוגע מסוים אם רק עוד מישהי אחת חשה כמוני בטיפול שלה (:

grey street12/10/2012

זה חייב ללכת ביחד לא? ;-). אם זו המשאלה שלי... כנראה שאת יכולה לקחת את זה בתור מחמאה..
אני לא מזדהה עם כל המילים שלך, אבל עם התחושות כן... באופן מפחיד לפעמים... ואפילו קצת מלחיץ שאולי יש עוד "כמוני" אי שם... והעובדה שהצלחת להעביר רגשות ולגעת בי גם דרך צורת כתיבה שאני פחות מתחברת אליה כן אומר שאת יכולה לקחת בתור מחמאה, לפחות ממני :-)

טל סער11/10/2012

מחמאה או משאלה, גריי? ...(: [ל"ת].

grey street11/10/2012

הלוואי שתכתבי עוד [ל"ת].

טל סער10/10/2012

תודה(; [ל"ת].

adi das10/10/2012

וואו. איך אפשר לא להאמין לך? את כנראה חזותית ויצירתית להפליא.. הרשי לי רק להשתתף ברגשותייך ולומר שעולם פנימי כזה הוא בודאי מבהיל לפעמים. אבל אלו דימוייך וזהו עולמך. האומץ הוא להיות את. ועוד מול אנשים אחרים. נפלא!
אמשיך לקרוא בוודאי ולהתרשם מהחוויה האישית שלך שלא לקוחה מאף אחד וכאילו שואבת מכל המקורות גם יחד..

טל סער10/10/2012

הי עדי. שמחה שנעצרת ליד הבלוג שלי עם השאלות המתעניינות והכנות והאמיצות (" קשה לי להאמין לך";)
אז ככה, אני כנה עכשיו, שמעולם לא הצצתי לתאוריות פסיכולוגיות שמכתיבות לי את התחושה הטיפולית
הפנטזיות שלי "נטורליות" ואותנטיות ונכתבות בבכי פעמים רבות ובתשוקה של חסר בוער משתק ומייסר
אני זוכרת את תחילת הטיפול שלנו כשהתחלתי לפנטז הייתי מובכת כל כך מעצמי, ויום אחד סיפרתי לה שאני מפנטזת שאני יונקת ממנה בהתמסרות טוטאלית למגעה, ישבתי בראש מורכן ועיניים מושפלות
וזה היה אמיתי, לא משום תאוריה,
אז אני מכוונת לדעת גדולים בעצם, לא?!
ועכשיו את חייבת להאמין לי, עדי, כי אם אאבד את האמון שלך מי עוד יאמין לי? (;

adi das10/10/2012

אתגר!. קודם כל, אהבתי שלקחת את זה כאתגר.. זה לא דבר של מה בכך
אני בהחלט מוכנה לנסות להסביר את עצמי.
אני חושבת שאנחנו חושבים לא מעט דרך המשגות חברתיות/ ספרותיות וגם לענייננו פסיכולוגיות. החברה שלנו, במאה השנים האחרונות ויותר, עוצבה לא מעט על בסיס המשגות פסיכואנליטיות. אני כבר יודעת מראש שאני אמורה "להשליך" על המטפלת שלי רגשות מסוימים שמקורם באמא הביולוגית לדוגמא ושיש לי קנאת פין (לא לי, לחברה..:)).. אי אפשר "להתנקות" לגמרי מההמשגות האלו אבל אפשר אולי לזכור שהן רק אופציות מבין רבות.

לתחושתי, את שירייך עיצב ידע קודם אודות מהותה של החוויה הראשונית הסימביוטית של האם והילד שבו האם היא כולו שלו, היא כולו הוא עצמו. מורגשת, ללא ספק, כמיהה עמוקה לשחזר חוויה שמן הטקסט עולה כי היא מאוד חסרה. אף אחד, אולם, אינו זוכר (במובן של זיכרון דקלרטיבי, בוגר) את החוויה הראשונית. אנחנו מכירים רק את הכמיהה. אותה כמיהה מקבלת בשיריך שפה פסיכואנליטית (לא דבר רע, דווקא סופר מרתק). אולם, לתחושתי היא מעוצבת בעיקר על ידי תפיסות מקובלות של מהי מהותה של החוויה הראשונית של התינוק. אותי מעניינת מהי החוויה של טל, המספרת. האם טל מאוהבת במטפלת דרך דימוי האם הלא מושגת, או שבו זמנית יש בה קול נוסף, אחר, שמסביר לה את מה שהיא מרגישה בשפה אחרת, השפה שהיא רק שלה. ללא דימויים מהעולם הספציפי הזה. מעניין אותי..

טל סער9/10/2012

אהבתי את האתגר. אני אנסה לעשות את זה, רק תוכלי להסביר במילים הכי פשוטות שתוכלי למה הכוונה תאורטי או אותנטי ומה ההבדל ביניהם מבחינת הכתיבה?

adi das9/10/2012

התיאורטי והאותנטי. מתלבטת אם לכתוב.. ובכל זאת, הדף פתוח לתגובות. אני מודה שכשאני קוראת פוסטים שלך אני מרגישה שיש בהם צלילה עמוקה מאוד לתאורטי. חס וחלילה אני לא טוענת שיש תחושה רגשית שאינה לגיטימית להבעה ובכל זאת.. לתאוריות הפסיכולוגיות השונות יש הרבה מאוד תוכן על החוויות הראשוניות ונדמה שאת שוחה בתיאוריות הללו ומתלבשת לתוכן בקלות רבה. מתאהבת בדימויים. את כותבת נפלא, אין ספק, אבל יש לי קושי להאמין לך. לא לך כאדם, חס ושלום, אלא לך ככותבת. עולם הדימויים הוא עולם נפלא ומאפשר אבל לדעתי גם חונק את הדיבור האוטונומי, זה שאינו תלוי בדבר (כמעט). אשמח לדוגמא להבין את ההתאהבות שאת מדברת עליה בשיר דרך קול נוסף שאינו בעיקר חוויית החוסר הפסיכולוגי (האמיתי/המדומיין, למי אכפת) בהזנה הראשונית. קול שנותן את החוויה האותנטית, זו שלא נלעסה בשיניים תיאורטיות. ואולי אני טועה לגמרי. באמנות כמו באמנות..