מה החיים מצפים ממני?
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 3/1/2025 | הרשמו כמנויים
החורף של 1944-1945 היה אחד הקשים ביותר באושוויץ-בירקנאו. רופא במחנה שיתף את עמיתו ויקטור פראנקל בתופעה מטרידה: בין חג המולד לראש השנה האזרחית, שיעור התמותה עלה באופן דרמטי. הסיבה, לדברי הרופא, הייתה זו: רבים מהאסירים האמינו בכל ליבם כי עד חג המולד ישוחררו וישובו לבתיהם. כשתקווה זו התנפצה, רוחם נשברה - והם הלכו לעולמם.
פראנקל היה עד למקרה דומה: אסיר שחלם חלום נבואי לפיו ישתחררו בשלושים במרץ. כשהתאריך הגיע והשחרור בושש לבוא, הוא איבד את הכרתו ומת יום לאחר מכן. הוא הבין שתקווה שתלויה רק בציפייה לאירוע חיצוני היא שברירית מדי. נדרש משהו עמוק יותר, יציב יותר. אך כיצד עושים זאת?
בהתבוננו באסירים שנכנעו לייאוש מול אלה שהצליחו להחזיק תקווה, החל פראנקל להבין משהו עמוק על טבעה של תקווה. הוא ראה שהאסירים שאיבדו תקווה היו אלה ששאלו שוב ושוב "מתי אשתחרר?", "מתי יגיע הסוף?", "כמה עוד אסבול?". לעומתם, היו כאלה שגם בתוך התופת הצליחו לשמור על ניצוץ של חיים - והם היו דווקא אלה שמצאו דרך להיות משמעותיים עבור אחרים, שהצליחו לראות מעבר לסבלם שלהם. מתוך כך פראנקל הגיע להבנה זו:
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים – יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד".
במילים אחרות, פראנקל התרשם כי הדרך לשמור על תקווה היא להפוך את השאלה: במקום לשאול "מה החיים יכולים לתת לי", לשאול "מה אני יכול לתת לחיים". גם בתוך התופת הנוראה של המחנות, אנשים שמצאו דרך להיות משמעותיים עבור אחרים - לעזור, לתמוך, לעודד - הצליחו לשמור על צלם אנוש ועל תקווה.
האם התובנה הזו רלוונטית רק למצבי קיצון? המחקר המודרני מראה שוב ושוב שדווקא בזמני משבר, היכולת להעניק לאחרים היא אחד המפתחות החזקים ביותר לשמירה על חוסן נפשי ותקווה.
הביולוגיה של התקווה
מסתבר שהנטייה לפנות החוצה ולהעניק לאחרים ברגעי משבר אינה רק בחירה מוסרית, אלא מנגנון הישרדות שמוטבע בגופנו. כשאנו נמצאים במצבי לחץ ומשבר, מופרש בגופנו הורמון בשם אוקסיטוצין. הורמון זה, שידוע גם כ"הורמון החיבור" או החיבוק, מעורר בנו דחף עמוק לחפש קשר עם אחרים, להושיט יד, לתמוך ולעזור. זוהי תגובה ביולוגית שנועדה לעזור לנו להתמודד עם מצבי לחץ: במקום להיסגר בתוך עצמנו, הגוף דוחף אותנו להתחבר לאחרים ולפעול למענם.
כשאנו נענים לדחף הזה ופועלים מתוך אכפתיות כלפי אחרים, מתנדבים ועוזרים, אנחנו מגבירים את ייצור האוקסיטוצין בגופנו. בנוסף משחרר הגוף הורמונים כמו סרוטונין ודופאמין המשפרים גם הם את מצב הרוח, מרגיעים, מונעים תגובות דלקתיות, ואפילו מחזקים את הלב. אך מעבר לתחושה הטובה המיידית, נתינה לזולת מפעילה גם מנגנונים פיזיולוגיים שתורמים לבריאות לטווח ארוך: היא מפחיתה רמות של הורמוני דחק כמו קורטיזול, מחזקת את המערכת החיסונית, ואפילו מסייעת בהפחתת לחץ דם ודלקות כרוניות. מחקרים מראים שאפילו מחוות קטנות של עזרה לזולת, כמו תרומה צנועה או סיוע לשכן, יכולות להפעיל את המנגנונים המיטיבים הללו.
דווקא בזמני משבר ולחץ, פעילות התנדבותית יכולה לשמש כגורם מגן משמעותי מפני טראומה ושחיקה נפשית. מחקר שנערך בקרב אנשים שחוו אסונות טבע מצא שאלה שהתגייסו לעזור לאחרים התאוששו מהר יותר מהטראומה והראו רמות נמוכות יותר של תסמיני דחק פוסט-טראומטי. מעבר ליתרונות הביולוגיים, נתינה לזולת מחזקת גם את תחושת המסוגלות שלנו. היא מזכירה לנו שיש בכוחנו להשפיע על העולם, להיות משמעותיים עבור אחרים. יתרה מזאת, עצם הפעולה של נתינה מספקת מוצא מעשי בזמני משבר - במקום להיות שקועים במחשבות טורדניות או ברגשות מועקה, אנחנו פועלים ועושים.
דוגמה מוחשית לכך ראינו במלחמת 'חרבות ברזל', כשאלפי ישראלים התגייסו להתנדב: לבשל ארוחות לחיילים, לארח משפחות מפונות, לסייע בחקלאות. רבים מהמתנדבים העידו שדווקא היכולת לתת ולעזור לאחרים עזרה להם עצמם להתמודד עם הטראומה והחרדה. הפעולה המעשית של נתינה שימשה כעוגן של יציבות ומשמעות בתוך הכאוס והפחד.
'על מה צריכים אותך?'
רגליו של החסיד היו כבדות כשהתקדם לעבר ביתו של האדמו"ר הזקן. רק לפני שנים ספורות היה מהעשירים הגדולים בעיירה שלו. ידו הייתה פתוחה לרווחה לצדקה והוא דאג לא רק לילדיו הפרטיים אלא גם לקרוביו וסביבתו- הבטיח נדוניה לכלות יתומות, תמך בלומדי תורה, היה מעמודי התווך של הקהילה. והנה התהפך עליו הגלגל. החובות תפחו, העסקים קרסו, והוא מצא את עצמו אביון מרושש.'אם רק אוכל למלא את התחייבויותיי', חשב לעצמו בדרכו אל הרבי, 'אם רק אצליח לשלם את החובות ולקיים את הבטחותיי'. בליבו כבר הכין את המילים שיאמר, איך יתאר את מצבו הקשה, איך יבקש ברכה שיוכל לפחות לעמוד בהתחייבויותיו לצדקה ולחסד.
אך כשסיים לשפוך את ליבו בפני הרבי, הרים האדמו"ר הזקן את עיניו ואמר: 'סיפרת הכל מה שאתה צריך, ואילו על מה צריכים אותך - אינך אומר כלום!". המילים היכו בחסיד כרעם ביום בהיר. הוא התעלף במקום, וכשהתעורר, המילים הדהדו בראשו שוב ושוב. במשך הימים הבאים, התהלך כאדם אחר. הוא שכח מדאגותיו והחל לעסוק בתורה ובתפילה, מנסה להבין את משמעות דברי רבו. הרי גם כשהיה עשיר הרבה להשפיע טוב על הזולת ולתת צדקה- אם כן למה מתכוון הרבי?
כעבור תקופה, כשנקרא שוב אל הרבי, כבר היה אדם שבור לגמרי - אך לא משברון כלכלי, אלא משברון של תשובה והתבוננות פנימית עמוקה. הפעם, כשעמד לפני הרבי, כבר הבין: כל חייו הסתכל על הדברים רק דרך העדשה של 'מה אני צריך', גם בימים בהם שעסק בצדקה ובחסד. עכשיו הבין שהשאלה האמיתית היא 'למה אני נצרך' - מהי השליחות שלי בעולם?
במילים הנוקבות שלו - 'על מה צריכים אותך' - האיר האדמו"ר הזקן את עיניו של החסיד להבין משהו עמוק: עד כמה הוא היה שקוע בסיפור האישי שלו, בחוויה הפרטית של המשבר, במקום לברר מהי שליחותו בעולם. הרבי לא נתן לו לשקוע במסכנותו, אלא דווקא החזיר אותו לרוממות המתאימה לו - להבנה שתפקידו בעולם הוא להיות עשיר ולהיטיב עם אחרים בקנה מידה גדול. לא רק לשלם חובות פה ושם, אלא להמשיך להיות מקור איתן של שפע וברכה לאחרים.
כל אחד מאיתנו נקרא להתבונן בעומק באירועים ובחוויות של חייו, לחפש בהם את הקריאה האלוקית להגשמת התכלית האישית. זוהי עבודה שדורשת מאמץ - לנסות לראות את החיים מנקודת מבט אלוקית, כביכול 'להיכנס לראש' של הסופר האמיתי של המציאות ולהתחבר לכוונה העליונה הטמונה בחיים שלנו.מדוע אנחנו כאן? מה הסיפור האמיתי של חיינו? הכיוון שמציע הרב יונתן זקס מוסיף אור בכיוון זה:
"אלוקים נכנס לחיינו כקריאה מן העתיד. הוא כמו מנופף לנו בידו מקצה אופק הזמן, מפציר בנו לצאת למסע ולבצע משימה שאיכשהו, בדרכיו הנסתרות של הבורא, נולדנו כדי למלא. איננו נמצאים בעולם במקרה. אנחנו כאן כי ה' רצה שנהיה כאן, ומפני שיש משימה שנועדנו להגשים. לא קל לגלות מהי. לפעמים אנו מגלים אותה רק אחרי הרבה שנים והרבה התחלות חדשות".
כשאנחנו מצליחים לאמץ נקודת מבט כזו, משהו מהותי משתנה: אנחנו הופכים מקוראים פסיביים של סיפור חיינו לסופרים פעילים שלו. אנחנו יכולים לבחור בחירות נכונות יותר לקראת העתיד, לפרש מחדש את העבר, ולייקר כל רגע בהווה.
התקווה מתחזקת בקרבנו כשאנו תופסים את חיינו הפרטיים כחלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. כשאנו פוסקים מלשאול רק 'מה אני צריך' או 'מה יהיה איתי' ומתחילים לשאול 'למה אני נצרך'. כשאנו מבינים שהחיים קוראים לנו למלא תפקיד ושליחות - אז מתחילה לצמוח תקווה שהיא עמוקה ויציבה יותר מכל ציפייה לשיפור בנסיבות החיצוניות.
[2] בחוברת על התקווה של סיון רהב מאיר עמוד 13
