הַבַּיִת לָקַח אֶת הָרַגְלַיִם שֶׁלּוֹ וְהָלַךְ

עלון פסיכולוגיה עברית | 23/3/2025 | הרשמו כמנויים

יסודות הבית המשותף רועדים. מרגישים את זה בכל הקומות, ובכל דירות השכנים. מרגישים את זה בפנטהאוז ובמרתף, בצד הימני של הבניין ובזה השמאלי, אמות הסיפים נעות, רוקדות, משתוללות. קשה לעמוד זקוף על קרקע לא יציבה. קשה בכלל להחזיק את הגוף ולא ליפול ולהשתטח אפיים על הרצפה. ובכל זאת, נאחזים הדיירים זה בזה, פה תופסים יד, שם כתף, נשענים, נופלים זה על צווארו של אחר. ומשהו מתחזק, בשרירים ומבפנים, מתעקש על הבית, מבקש את הבית, מחויב לכל דייריו, גם אלה שלא כאן כבר יותר מדי ימים. בימים כתיקונם הבית שומר על האדם, ובימים בערעורם, האדם מחפש את דרכו לשמור על הבית.

השבוע באתרנו מאמרים מקצועיים חדשים ומעניינים בנושאים מגוונים:

גברים, בדומה לנשים, מתמודדים עם אובדנים רבים במהלך טיפולי הפוריות, חלקם עמומים ולא מקבלים לגיטימציה מהסביבה. עם זאת, גברים לרוב נתפסים כמשניים בטיפולי הפוריות, ובהתאם זוכים למידה פחותה משמעותית של מענים פסיכו-סוציאליים ולתשומת לב מופחתת של הצוות הרפואי לצורכיהם הנפשיים בתהליך. מאמרם של ג'וליה גוזמן ורני בלטוך מתבסס על ניסיון קליני בשירות פסיכו-סוציאלי ביחידות להפריה חוץ גופית, ובאמצעות הלמידה מהקליניקה מבקש לשפוך אור על החוויות הייחודיות לגברים. במאמר מובאת נקודת המבט של גברים על התהליך, בדגש על האובדנים המורכבים המתרחשים במהלכו, ובפרט האובדנים בהקשר הזוגי ובהיבטים ייחודיים לטיפולי הפוריות.

אחרי שבשבוע שעבר סקרה את מאפייניה של ההיקשרות הנמנעת, אפרת ליה שחף ממשיכה להעמיק בספרה של דיאן פול-הלר "כוחה של היקשרות: איך ליצור מערכות יחסים אינטימיות, עמוקות ומתמשכות" והפעם מביאה לנו סקירה מקיפה של היקשרות אמביוולנטית. אנשים עם דפוס זה מאופיינים בחרדת נטישה, רגישות יתר למצבים חברתיים, צורך מתמיד באישור ובהרגעה מאחרים וקושי לזהות ולקבל ביטויי אהבה כשהם ניתנים. המאמר מתאר כיצד דפוס זה מתפתח מחוסר בקביעות והתמדת אובייקט בילדות המוקדמת, ומציע מגוון תרגילים ואסטרטגיות להתמודדות, כולל פיתוח יכולת הרגעה עצמית, זיהוי והכרה במחוות חיוביות מאחרים, ושמירה על איזון בין חיבור לעצמי לבין חיבור לאחרים. דרך סיפורי מקרה, כמו זה של ג'ורג'יה והנרי, המאמר ממחיש כיצד מודעות והבנה של דפוסי ההיקשרות יכולים להוביל לשיפור משמעותי במערכות יחסים ולפיתוח היקשרות בטוחה יותר.

קבוצות טיפוליות
רשימה עדכנית של קבוצות פעילות בכל הארץ. ניתן להוסיף פרטים אודות קבוצות נוספות באופן חופשי

במדור סקירות הספרים - "לִמְשׁוֹרֵר בְּיִידִישׁ אֵין רְשׁוּת לָמוּת" – גיא פרל בקריאה פסיכו-פואטית בספר "איך אומרים ג'נוסייד בעברית" מאת ליאורה בילסקי. הסקירה עוסקת בקשר בין טראומה, שפה ועדות כפי שמשתקף בספרה של בילסקי. בילסקי חושפת כיצד התקפות ג'נוסייד אינן רק פיזיות אלא מכוונות גם נגד התרבות והשפה, תוך התמקדות במשפט אייכמן ובהשתקת עדים שביקשו להעיד על השמדת היידיש כתרבות חיה. המאמר מציג את שירתו של אברהם סוצקובר כדוגמה להתנגדות לשונית וטראומטית – הן כנגד הפירוק שמבצע הכוח המדכא מבחוץ והן כנגד ההרס הפנימי שמתרחש בנפשו של הניצול. ניתוח שיריו מצביע על השירה ככוח מאחה ומבריא, המסוגל להיאבק במנגנוני ההשתקה הפנימיים והחיצוניים של השפה. המאמר מציע שהתעלמות מהעדויות על חורבן התרבות היהודית נובעת ממנגנון הגנה לאומי המונע עיסוק בפצעים שנותרו פתוחים. הספר של בילסקי, כפי שמתואר במאמר, מהווה צעד חשוב בהכרה ובטיפול בפיצול זה.

ובפסיכובלוגיה:

הרפורמה החדשה בשכר הפסיכולוגים בשירות הציבורי יוצאת לדרך! - יו"ר חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות ד"ר יובל הירש משתף אותנו בבשורות ההו כה משמחות: 

"אז הנה זה קרה. אחרי הריון של מספר שנים, נולד הסכם שכר. רפורמת שכר מקיפה והיסטורית. לקח זמן, הרבה עבודה, והרבה עצבים, אבל בסוף הבאנו את התהליך הזה לגמר. הבטחנו עם הקמת התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, שנפעל להוצאת העגלה של הפסיכולוגיה הציבורית מהבוץ, ועכשיו אנחנו מאמינים שהנחנו את התשתית הבסיסית כדי לעשות את זה. זה הסכם שכר שאנחנו מאמינים שיביא לשינוי, כזה שבאמת יאפשר לפסיכולוגים ופסיכולוגיות להישאר ולשוב למערכת הציבורית".

ולסיום, פרופ' עמיה ליבליך מגיבה להתרחשויות האקטואליות ומשתפת אותנו בהרהוריה בבוקר קודר – 

"התעוררתי להליכה היומית שלי עם הד מדבריו הקשים והנכונים של השופט אהרון ברק אמש – אנחנו בדרך לשפיכות דמים, הוא הזהיר. בהליכה על חוף הים הבוקר, היו השמיים קודרים, הים אפור וסוער, והרוח חזקה. גלים עזים התנפצו אל סלעי הים שלנו בקצף אדיר, ממש כמו מצב הרוח הלאומי. מישהו ממשכימי קום ושותי הקפה שכמוני, אצל קלדרון בחוף בת ים, אמר לי: "מזמן לא כתבת כלום בבלוג של הפסיכולוגים". ובאמת, יש לי מה להגיד אבל אני מונעת עצמי מלהיות 'לעומתית'. מנסה להתרחק מהפוליטי, כי באמת אני חושבת שיש דעות שונות וחייב להיות מקום לכולן, לכולנו...".

Photo by Wesley Tingey on Unsplash