התקווה מאפשרת לתקן באמת
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 10/1/2025 | הרשמו כמנויים
בְּעֵת אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ הָאָדָם נְפִילָה
יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁמִּמַּעֲמַקֵּי הַתְּהוֹמִים
הוּא צָרִיךְ לִדְלוֹת מַרְגָּלִיּוֹת יְקָרוֹת
וְיָשׁוּב וְיַעֲלֶה,
וִיחַדֵּשׁ כּוֹחוֹ בִּגְבוּרָה וְשַׁלְוָה,
לְאוֹר עוֹלָם,
עוֹד בְּיֶתֶר שְׂאֵת מִיְּמֵי קֶדֶם.
הרב קוק, שמונה קבצים
כשתהילה התקשרה לקבוע איתי פגישה וסיפרה לי קצת על עצמה ועל מה שהיא מחפשת, חשבתי לעצמי כמה כיף שמדי פעם יש לי גם טיפולים "מאווררים" ורגועים כאלה, של בחורות צעירות ונמרצות המבקשות הכוונה בתהליך חיפוש זוגיות. לא מחלה, לא הפרעה, לא משבר - רצון פשוט בעזרה בהקמת בית בישראל. תהילה נשמעה אינטליגנטית, מודעת לעצמה, אסרטיבית. "אני יוצאת לדייטים ולא כל כך מוצאת את עצמי בסיטואציה הזו, צריכה שתעזרי לי להתגבר על איזו בעיה שיש לי".
בפגישתנו הראשונה ראיתי מולי בחורה נאה בעלת עיניים בורקות, לחיים סמוקות, שיער מתולתל וארוך, לבושה בשמלה דקיקה וצנועה שהחמיאה לגזרה הגבעולית שלה. איזה כיף להיות פרח צעיר ומלבלב כזה, חשבתי לעצמי ברגע מסונוור מקנאה ומלא רחמים עצמיים על העלומים שהלכו והתרחקו ממני. תהילה סיפרה לי בקיצור נמרץ על לימודי התואר במשפטים שהיא אוטוטו מסיימת בהצלחה, על שנות האולפנא ועל הבית שגדלה בו, על השירות הצבאי שהייתה בו מורה חיילת, המדרשה שבה למדה לפני הצבא ושאותה שהיא ממשיכה לפקוד יום בשבוע גם בהיותה סטודנטית. איזו בחורה לעניין שיודעת בדיוק מה היא רוצה, חשבתי לעצמי.
ואז בבת אחת מטון בוטח ונלהב הקול של תהילה נסדק והיא אומרת בגילוי לב: "ניגש ישר לעניין: באתי אליך כי אני לא מצליחה לפתור לבד את הבעיה הזו. אני רוצה למצוא בן זוג, אבל בכל פעם שמישהו באמת מוצא חן בעיני ואנחנו מגיעים לפגישה רביעית-חמישית, אני פשוט חוטפת התקף חרדה. בפעם הראשונה והשנייה עוד חשבתי שזה מקרי, אבל כשזה קרה בפעם השלישית הבנתי שזהו, אני בבעיה. רוצה להתקדם קדימה, ומתנגשת בקיר בטון. ברור לך שלא הייתי מסוגלת לראות שוב את הבחורים האלה, שמצאו חן בעיני, אחרי הבושה וההשפלה שהייתה לי לידם, ועוד במקום ציבורי. זיעה קרה, קוצר נשימה, תחושה של עילפון, סחרחורת. אחד מהם כל כך נלחץ עד שרצה לקחת אותי לבית חולים והיה נראה שהוא לא עומד בזה. לא מאשימה אותו, הייתי אאוט לגמרי. בחור אחר פשוט לא הבין מה קרה, היה בהלם, התנתק, ואשה זרה שהייתה שם ניגשה לטפל בי. אני כרגע לא יוצאת לדייטים. לא מוכנה שזה יקרה לי שוב".
תהילה מספרת שמעולם לא חוותה התקפי חרדה עד הדייטים הדרמטיים הללו, ובאה משום שקראה באינטרנט שאני מומחית לטיפול בחרדות, והיא רוצה כלים מעשיים. "את מבינה, אני לא הטיפוס שמגיע לטיפול פסיכולוגי, אני לא בעניין של חפירות ולדבר על העבר. קראתי על חרדות והבנתי שטיפול CBT הוא קצר וקולע, אני רוצה ת'כלס, לא מדוע ולמה זה קורה לי ושאר פילסופים".
במפגשים הבאים תהילה מקבלת בדיוק את הת'כלס שהיא רוצה. על אף שאני אוהבת לשלב בטיפול מגוון שיטות, מה שנקרא "טיפול אינטגרטיבי", ומסתייגת מאוד מהיצמדות לשיטה אחת מסוימת, תהילה נחרצת ברצון שלה. פה ושם אני מנסה בעדינות לפתוח צוהר להתבוננות עמוקה יותר על מה שקורה לה, להבנה למה דווקא בסיטואציה הזו לראשונה בחייה היא חוטפת התקפי חרדה דרמטיים. ברור לי שמשהו מסתתר שם, אך השער נעול. תהילה מנומסת ואדיבה אך הודפת כל ניסיון להיכנס לעומק. אני אוהבת את האסרטיביות והנחישות שלה ובוחרת להרפות. היא מתמסרת לטיפול, מגיעה בזמן, עושה את כל שיעורי הבית שאני נותנת לה.
בשלב מהיר מאוד אני מסבירה לה שמיצינו, שכדי שנדע שהכלים הללו באמת עוזרים לה ברגע האמת, לא נוכל להמשיך לעבוד באופן תיאורטי. היא חייבת לחזור לצאת לדייטים, ולהגיע אל מחסום הדייט החמישי. תהילה נבהלת אך מתעשתת מהר, היא פייטרית. אנחנו מסכמות שנחדש את הפגישות שלנו כשמתחיל להתחמם קשר עם בחור שמוצא חן בעיניה.
לוקח זמן, אך הרגע הזה מגיע. תהילה משאירה לי הודעה נרגשת בוואטסאפ "אנחנו חייבות להיפגש, רוני ממש מוצא בעיני ואני מרגישה שזה הדדי. אוטוטו הפגישה החמישית שלנו. אני חייבת להתכונן להמשך. תקבעי לי פגישה הכי דחוף שאפשר".
תהילה מגיעה אלי נרגשת וסמוקת לחיים, בציפייה לקראת הפגישה החמישית שלה עם רוני. היא מתנשמת בכבדות, אפשר ממש להריח את החרדה שלה. התחושה היא שנכנסנו יחד לחמ"ל, נערכות לכל התרחישים ומנסות להתכונן היטב. תהילה לא מוכנה לסטות כהוא-זה ממה שלמדה: היא מאומנת בשיטות שונות של הרגעה גופנית, קרקוע, דמיון מודרך, יכולת להיות בקבלה מול רגש לא נעים וממשיכה לתרגל בעקביות מיינדפולנס. היא יוצאת ממני בעיניים בורקות, עם תזכורת לכל מה שביכולתה לעשות אם וכאשר החרדה תגיע, מאמינה שהפעם תצלח בגבורה את מחסום הפגישה החמישית, ומבטיחה להתקשר לספר לי מה קרה.
כעבור יומיים אני מקבלת מתהילה הודעת וואטסאפ בקול שבור: "זה לא הלך, אני לא יכולה לדבר עכשיו, אבל תדעי – כלום לא עזר! בדיוק מה שקרה עם השלושה הקודמים!". למחרת היא עדכנה אותי בהשתלשלות הענייניים: הפגישה עברה כמעט בשלום. בתחילה תהילה הייתה לחוצה והרגישה ממש על סף התקף חרדה, אך עשתה בשקט את כל הדברים שעוזרים לה, הרגישה שהיא מצליחה לווסת את המתח שנוצר והייתה ממש מרוצה מעצמה. באיזשזהו שלב היא כבר הייתה שקועה עמוק כל כך בתוך הפגישה, עד ששכחה לחלוטין שהיו לה אי פעם התקפי חרדה. רוני מצא חן בעיניה, והיא הרגישה שהתחושה הזו הדדית.
אבל כל זה התרסק בסיום הפגישה, ברגע שרוני חנה ליד הבית שלה, רגע לפני שהיא ירדה מהרכב שלו. הוא אמר לה במילים מפורשות את מה שכבר הרגישה. כשהחל לרמוז על רגשותיו כלפיה ניסה להזמין אותה ליום של טיול משותף יחד - התקף החרדה הגיע כמו צונאמי, ושום טכניקה לא הצליחה לעצור את המערבולת הזו. הכל התרחש תוך שניות. רוני נבהל, הם היו ממש מתחת לבית שלה אבל היא לא הצליחה לזוז וישבה ברכב קפואה ומשותקת. רועדת, מזיעה, נושמת בכבדות. לא מסוגלת לדבר. היא אפילו לא זוכרת מה רוני שאל אותה או מה ניסה לעשות, רק שהיה שם איתה עד שלבסוף, כדרכם של התקפי חרדה – הגל פשוט ירד מעצמו. תהילה התעשתה מעט, קמה ויצאה מהרכב בלי לומר שלום, עלתה הבייתה ובכתה במיטה כל הלילה. בבוקר ראתה שיחות שלא נענו מרוני והודעות דואגות, הוא ביקש שתענה לו, שתספר מה שלומה ומה קרה לה. היא לא ענתה לו וגם ביום שלמחרת סיננה את כל השיחות שלו. בסוף חסמה את המספר שלו.
בפגישתנו הבאה תהילה מכווצת ועצובה: "כל הכלים, הם טובים פה בחדר, אבל לא עובדים במציאות. אז או שה-CBT הזה לא להיט כמו שמספרים, או שאני מקרה אבוד. בכל מקרה אני לא מתכוונת לקבוע שוב עם רוני. אין לי שום כוונה שהוא או כל בחור אחר יראו אותי מושפלת וחסרת שליטה. גם אם הוא מזוכיסט ומוכן לצאת עם בחורה כמוני, זה הרי לא יחזיק מעמד הרבה זמן".
זו הפעם הראשונה שתהילה מרשה לעצמה לבכות בחדר באמת, מכל הלב. אני מרגישה את האכזבה התהומית שלה מעצמה, ויודעת שאין מקום לאכזבה הזו. שאת מה שהיא רואה ככישלון, אני רואה כסימן פשוט לכך שעדיין לא נגענו בעומק הקושי שלה, בסיבה שגרמה לה להתקפי החרדה הללו בהקשר המיוחד הזה. וכעת, כשתהילה כל כך חסרת אונים ואינה מצליחה לדבר, אני שואלת אותה אם מתאים שאעמעם את האורות בחדר, אדליק לנו נרות, והיא תשכב על הספה. אני מביאה לה שמיכה נעימה, מתיישבת ממש לידה, והיא שוכבת שם, בוכה. אנחנו נושמות יחד. הבכי נרגע לאיטו, ואני שואלת את תהילה:
"מה יקרה אם היחסים שלך עם רוני יעמיקו?"
"זה לא יהיה טוב", תהילה אומרת בקול אחר, שונה מזה שאני מכירה. הוא רך יותר, ילדי, חשוף וחסר הגנות. זו תהילה שונה.
"למה נראה לך שזה לא יהיה טוב?" אני שואלת.
"כי אני לא באמת טובה בשבילו".
"למה את חושבת שאת לא טובה בשבילו?
"אני לא ראויה. לא מגיע לבחור טוב כמוהו להיות איתי".
אני מצטמררת, מתקשה לחבר בין תהילה מלאת הביטחון והתוססת לתהילה הפצועה ששוכבת כאן על הספה. היא שוב בוכה, בכי כזה שאני יודעת שאחריו תגיע עבודה טובה ועמוקה, כזו שתתן לה אפשרות להוציא לאור את השדים הפנימיים שרודפים אחריה בכל פעם שקשר רומנטי מתחמם. אלו שאינם מניחים לה להגשים את מה שהיא כל כך רוצה, אך מסיבה כלשהיא מרגישה לא ראויה אליו.
ואז זה יוצא החוצה. תהילה מספרת שבתקופת האולפנא היא הייתה הנערה המושלמת והנערצת. מצטיינת בלימודים, מקובלת מאוד חברתית, מדריכה בבני עקיבא, מתנדבת בקו לחיים, וגם הדוסית של השכבה. אין מקום שתהילה לא בלטה בו. כצפוי היא נבחרה לרבנית פורים בכתה י"ב. כולם ידעו שתהילה אחראית, בוגרת, רצינית, אחת שתמיד אפשר לסמוך עליה. הם הכירו את העולם העליון שלה, אבל לאף אחד לא הייתה גישה לעולם התחתון, והוא היה שונה לגמרי.
בפעם הראשונה שתהילה נחשפה לסרטון פורנוגרפי, זה היה בלי שהתכוונה לכך. משהו קפץ לה משום מקום, היא חשה גועל ואמרה לעצמה שהיא לא מבינה למה אנשים רואים את הדברים המטונפים האלה. ובכל זאת היא ראתה עד הסוף, מתוך סקרנות. והסקרנות הלכה וגברה. אף אחד בבית לא חשב לשים לה הגנות על הטלפון למרות שלאחים שלה בהחלט שמו. בת בכורה בוגרת ואחראית ואחריה ארבעה בנים שובבים במיוחד, מי בכלל חשב עליה בהקשר הזה? לאט לאט היא מצאה את עצמה שוחה בבוץ הטובעני של עולם הפורנוגרפיה ברשת. זה נמשך מכתה י' ועד שהתגייסה לצבא, גם כשהייתה במדרשה ולמדה תורה.
שנים של ייסורי תופת ובושה עזה, כשבחוץ תהילה ממשיכה להיות דמות נערצת. היא מעולם לא סיפרה לאף אחד. ניסתה לקרוא ברשת איך נגמלים ומה עושים כדי להפסיק, התאמצה בכל מיני שיטות ודרכים, אך בסופו של דבר, תמיד זה הופיע שוב. היא חשה גועל מעצמה, והטרידה אותה המחשבה (השגויה) שזה משהו שקורה רק לבנים ואם זה קורה לה כבת, אז מה זה אומר עליה, אולי היא מקולקלת לחלוטין?
איכשהו, בטירונות, קרה לה ממש נס, כך היא בוחרת להגדיר את זה. הלם היציאה מהבית, התנאים הקשים פיזית, האינטנסיביות של השירות – למרבה הפלא כל זה סייע לה לשים את הדבר הזה מאחוריה. היא הייתה עסוקה כל כך ושקועה בעולם חדש, וזה עזר לה להפסיק.
"קרה לי נס", היא חוזרת ואומרת. "כל השנים ניסיתי להפסיק וזה לא החזיק מעמד לאורך זמן, ובצבא זה פשוט קרה ונמשך. היום אני מסתובבת עם הסינון הכי כבד שיש בטלפון. לא אכפת לי שהוא חוסם אותי גם מדברים אחרים, העיקר לא לחזור לימים החשוכים הללו".
למרות שכבר כמה שנים תהילה אינה גולשת באתרים כאלה, היא מרגישה מוכתמת. מלוכלכת. כי הרי את הנעשה אין להשיב. מראות שהיא ראתה ספוגים בתוכה, התמונות עדיין אצלה בראש. להיכנס לקשר אינטימי עם בחור, כשיש לה "עבר פלילי" כזה, זה לשקר. היא אומרת לי: "איזה בחור נורמלי ירצה בחורה שנראית נפלא מבחוץ אבל מלוכלכת מבפנים? יש כתמים שאי אפשר להוריד, ויש סודות שאם מספרים אותם הכל אבוד. מילא נער שנופל באתרים כאלה, אבל נערה? את זה אף אחד לא יוכל להבין, ובצדק. את מבינה שאני מחפשת בחור ישיבה, אחד כזה שחי ונושם תורה. את מה שאני הכי רוצה, לא באמת מגיע לי לקבל".
אני נאנחת, יודעת שיש לנו דרך לא קצרה לעבור יחד. דרך שמורכבת הרבה יותר מהקניית טכניקות לוויסות חרדה. דרך שבה תהילה צריכה ללמוד לספר לעצמה את הסיפור מחדש – במקום סיפור של בחורה מוכתמת, סיפור של בעלת תשובה, של בחורה אמיצה וחזקה שגילתה יכולת מופלאה לתקן.
אין הדבר תלוי אלא בי
תהילה עשתה צעד גדול של תיקון, שבה בתשובה על מעשים שהיו מנוגדים לערכיה. וחרף זאת, היא עדיין תופסת את עצמה כפגומה ומוכתמת. כולנו יודעים שישנם מצבים קשים לאין ערוך, שבהם האדם עדיין לכוד בתהומות של נפילה שלכאורה אין לה סוף. כזה היה מצבו של רבי אלעזר בן דורדיא:[1]
"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה"
חיים שלמים חלפו על רבי אלעזר בהתבוססות בשפל, בהתמכרות אל הריצה בין ביבים לתהומות. הוא הקדיש את חייו למסע של סיאוב, ניאוף וקלקול. אך משפט אחד נוקב שאמרה לו אותה זונה חדת אבחנה, חולל בו נקודת מפנה משנת חיים. לפתע הוא הצליח לראות את דמותו העלובה מבעד לעיניה של אותה אישה. הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו מן המראה הכעור שנגלה לו, וברגע זה אחזו בו הרהורי תשובה עזים.
המדרש ממשיך ומספר כי בלב שבור הלך לבקש חמלה ומחילה בינות לאיתני הטבע. ראשית ישב בין הרים וגבעות והפציר בהם שיבקשו עליו רחמים. לאחר שנענה על ידם בשלילה פנה אל החמה והלבנה, ואף אל הכוכבים והמזלות, אולם תשובתם הנוקבת הייתה זהה: נבקש רחמים על עצמנו, אך לא עליך, אלעזר! כשהבין כי אין שום בריה בעולם המוכנה לסייע לו, הגיע למסקנה הבאה:
"אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"
על סיפור זה הקשה רבי יהודה הנשיא קושיה: לכאורה מובן מדוע נמחלו חטאיו, אולם משום מה זכה שיכנו אותו 'רבי'? האם ברגע אחד הפך לגדול בתורה? לצדיק יסוד עולם? ההסבר החסידי שמובא ע"י הרב שטיינזלץ, הוא ש-'רבי' הוא כינוי לאדם המתווה דרך לאחרים.[2] אלעזר האבוד וחסר התקנה עבר ברגעי חייו האחרונים טרנספורמציה, ובזכות כך הפך ל-'רבי אלעזר'. במעשהו לימד שגם מי שכל ימיו היה שטוף בעבירות יכול לעשות תשובה אמיתית, ושגם מתוך תהומות הייאוש אפשר לתקן.
חטא, בושה ותקווה
אוי הבושה, הבושה. רגש כך כל קשה להכלה, עד כדי כך שיש סברות המלמדות שהעונש הקשה ביותר עמו נפגש האדם בבואו לגיהינום הוא הבושה שהוא חש בעודו כפוי לחזות בתזכורות חיות למעשים הבלתי ראויים שעשה לאורך חייו. גם בעולם הזה לא קל לשאת בושה: לרגע עשינו משהו שמנוגד לערכים שלנו, וברגע הבא כבר נקלענו למלכודת הבושה, העלולה למנוע מאיתנו מלגשש אחר הדרך החוצה מהמקום האפל שנפלנו אליו. מעניין לגלות שגם כאן התקווה היא זו שיכולה לסייע לנו להסיט את הבושה מהדרך, ולעלות בחזרה על מסלול התיקון.
היכולת לאזור אומץ ולתקן מתבססת על כך שיש לנו תקווה. אם אין לנו תקווה אמיתית – אנו עלולים להילכד בבושה עד אין קץ, ויקשה עלינו להתרומם מנפילות ולהתחיל מחדש. בדרוש הקיווי מסביר הרמח"ל את מילותיו של ישעיהו הנביא "לא יבושו קוי"[3] באופן הבא: מובטח לאדם המקווה – גם במצב שבו יש לו רק מעט מעשים טובים – כי לא ייבוש. זו הבטחה מוזרה, מנוגדת לטבע האנושי. הרי מי שפשע וחטא, מה יותר טבעי מכך שיתבייש? אך קיים דבר-מה שמעמעם את חוזקו של הקשר הישיר בין החטא לבושה: זוהי התקווה. המקווים אל ה'- כך מבטיח הנביא - יוכלו להתמודד עם אותה בושה המאיימת לאכל את נפשם, ולהמשיך אל מסלול התיקון.
"ביום ההוא יבוקש עוון ישראל ואיננו"[4]- כך מתאר הנביא ירמיהו את התשובה. ולא רק שהעוון איננו, אלא שכאשר האדם עושה תשובה מאהבה, עוונותיו הופכים לזכויות, וכבר אין לו במה להתבייש: אותו חומר שלילי יכול להפוך לחומר טוב. החושך הפך לאור.
כיצד מתאפשר לאדם להגיע לעמדה של תשובה מאהבה בזמן שהוא רואה את עצמו שקוע בלכלוך וזוהמה? מי שנוכח בכיעור חטאו, איך הוא יכול לחשוב על תיקון? התשובה היא - בזכות התקווה. המקווה בחושך מושך אליו נקודה של אור ע"י הקווים של התקווה – ובכך מסלק בהדרגה את החשיכה שסביבו. הרמח"ל מסביר כי התקווה היא שורש התשובה מאהבה[5]. התקווה מאפשרת לנו לראות מעבר למקום שבו אנו נמצאים, להבין שהחושך אינו סופי ומוחלט.
פעולת התקווה היא משיכת קוו, בניית סולם, צינור המקשר בין המצב החשוך הנוכחי שבו נתון האדם, לבין נקודה של אור. ואותה נקודת אור קטנה שהאדם משך אליה קו, היא עד כדי כך חזקה שבכוחה לזרוע אור בחושך שיש לו באותה עת בנפש. אולי לא במקרה המילה תקווה קשורה לא רק למשיכת קו, אלא גם למקווה של מים חיים. כי כמו מי המקווה, התקווה מאפשרת לנו לטבול ולהיטהר מדבר מה שאנו תופסים ככתם על נשמתנו.
לקוות ולהתחיל מחדש
על אף שתהילה כבר תיקנה, היא עדיין לא טבלה עמוק מספיק במקווה של התקווה. הבושה נדבקה אליה, חיבלה בעצם תחושת הראויות שלה כבת זוג עתידית. עבדנו יחד כדי שהטבילה הזו תהיה שלמה יותר, מטהרת יותר. ראשית כל ביקשנו להכיר את 'הכתם', להתוודע אליו קמעה קמעה, בעדינות, ולתת מקום של כבוד לשאלה המסקרנת – כיצד תהילה האמיצה הצליחה להיגמל מכך, ועוד בכוחות עצמה. לאחר מכן ניסינו למרק את הכתם, להבהיר אותו, לצחצח אותו עד שכל הבושה תתנדף ממנו, ותיוותר רק פיסת זיכרון עטופת חמלה, המעידה על כך שתהילה, כמו כל בני האדם, נופלת וקמה, שוגה ומתקנת.
צללנו לתוך הנפילה שלה, והדבר שכל כך נרתעה מלהיכנס אליו בתחילה הפך להיות מכרה זהב של מודעות עצמית וגדילה. תהילה הבינה עד כמה הפרפקציוניזם שלה, שהיה מלווה גם בדימוי עצמי נמוך ובניסיונות נואשים להוכיח את עצמה ללא הרף, לא איפשר לה לשחרר ולהיות מי שהיא בשום זירת חיים שנכחה בה. השליטה העצמית הקיצונית שהפעילה במקומות רבים בחייה התנפצה דווקא בנקודה אינטימית ורגישה זו, שבה אף אחד לא ראה אותה.
התהליך הזה עזר לתהילה לשוב ולהאמין שהיא ראויה להקים בית ומשפחה עם אדם ערכי בדיוק כפי שהיא חולמת ומבקשת. אך המסע לא היה קל. הוא לווה בכאב ובאבל על התמימות שאבדה לה, ובצער על כך שנקלעה למצוקה גדולה ומתמשכת לבדה, מבוישת מכדי לבקש עזרה, חרדה מלנפץ את התדמית המושלמת שלה, צוברת על גבה משא כבד של אשמה ובושה. הבנו עד כמה חשה בודדה חרף המקובלות הגבוהה שלה. "אם רק הייתי מעיזה לספר למישהו" תהילה אמרה לי באחת הפגישות "יש סיכוי שהייתי מצליחה להיפטר מזה הרבה קודם".
תהילה הבינה עד כמה הפחד לאכזב הפעיל אותה. עד כמה הצפייה בתכנים המקולקלים הייתה עבורה משענת כוזבת של וויסות עצמי, ניסיון להתמודד עם מתח גדול בצורה לא בריאה. לאט לאט תהילה הבוגרת שישבה מולי הצליחה לגלות חמלה כלפי תהילה הנערה הצעירה שנפלה. היא הבינה את האנושיות והפגיעות שבה. אמנם היו פגישות שבהן היא נסוגה, חזרה לתחושות הישנות של בושה ואשמה, אך בהדרגה החלה לפתח יכולת אחרת של הסתכלות על עצמה - מבט של חמלה, של הבנה, של תקווה. כשהיא חזרה לצאת לדייטים, היא עשתה זאת מתוך מתוך יראת כבוד כלפי תהליך התיקון שעשתה. והתקפי החרדה? כיוון שהם כבר מילאו את שליחותם, הם נפרדו ממנה לשלום.
תאמין שיכולין לתקן
כנראה שמבלי לחוות שבר עמוק, קשה לגבש אמונה יוצאת דופן בתיקון, כגון זו שהתווה רבי אלעזר במילים: 'אין הדבר תלוי אלא בי'. גם רבי נחמן מברסלב, האדם שהצהיר כי: 'אין שום ייאוש בעולם כלל', לא דיבר ממרומי פסגת השמחה והאושר, אלא מהיכרות אישית עם תהומות הייאוש.[6] ואולי דווקא משום כך, זוהי אחת האמירות שלו שזכו לפרסום רב ביותר, ובצדק: [7]
"לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפּל הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ מֵחֲמַת רִבּוּי הַפְּגָמִים וְהַקִּלְקוּלִים שֶׁקִּלְקֵל עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו עָנָה וְאָמַר: אִם אַתָּה מַאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְקַלְקֵל, תַּאֲמִין שֶׁיְּכוֹלִין לְתַקֵּן."
לעיתים אנו עלולים להילכד בתחושה שישנם בחיינו או בחיי זולתנו דברים בלתי ניתנים לתיקון. לפעמים נעשו מעשים קשים מנשוא, אמון נבגד, מערכות יחסים נפגעו עמוקות. נדמה שהכתם ידבק בנו לעד. אך קולה של היהדות תובע מאיתנו לשאת בשורה לכלל האנושות: תמיד ישנה תקווה, והיא הרוח החיה המניעה את מפרשי התיקון.
[1] עבודה זרה י"ז ע"א
[2] הרעיון הכללי לדברים הכתובים כאן מתבסס על: שטיינזלץ, ע. (2008). חיי שנה: מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית. ידיעות אחרונות ספרי חמד.
[3] ישעיהו מט כג
[4] ירמיהו, נ כ.
[5] הרב שיינברגר בפירושו לדרוש הקיווי
[6] גרין, א. (1980). בעל הייסורים: פרשת חייו של רבי נחמן מברסלב. (תרגם: ברוך שראל). הוצאת עם עובד: סדרת אפקים.
[7] ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה קי"ב.
