בֶּכִי שֶׁל צִמָּאוֹן וְגַעְגּוּעַ

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 24/7/2020 | הרשמו כמנויים

היא הגיעה אלי עצובה ולמודת בדידות. עיניה רכות כעיני לאה, נוגות מבְּכִיָּה ממושכת. מיוסרת בשל מה שחסר לה בחייה, רוצה להשיב אליה את אבדותיה. מסע החיפוש שלה עבר דרך מטפלים רבים, אך לא שִׁכֵּךְ את כאביה. ליבה השבור מיאן להירפא. סל התקווה שלה מצומק, כמעט מרוקן מאמונה בטוב המצפה לה.

והנה היא מולי. מה אוכל לתת לה? חמישים דקות של אוזן קשבת שעוברות כהרף עין וטובעות בבור ללא תחתית? אמפטיה שמעניקה נחמה פורתא, הצוללת הַיְשֵׁר לתהום הנשייה של בדידותה? אני מנסה להגיע אליה, ואיני מצליחה. מפגש אחר מפגש היא בוכה ללא הרף, מקוננת על קשרים מימים עָבָרוּ שלא ישובו עוד. דוחה את המנחה הדלה שאני מציעה לה כאן ועכשיו. הודפת את קשר העין והלב. מתעלמת מהצעתי לצאת יחד לרגע של התבוננות אל מחוץ לגבולות הצער.

האם עלי להמשיך ולהכיל את הקינה על העבר בחמלה ובקבלה עד שזו תיפסק מאליה, או שמא עלי לזרוע פירורי תקווה אל בינות ההתייפחויות? עד כמה להניח לה לקונן על מה שהיה ולא ישוב עוד? היא זקוקה כל כך לאמפטיה, להקשבה, לכך שאהיה מֵיכָל לדמעותיה. ומצד שני – אני רוצה לסדוק סדקים של אור בחשכת ליבה, לזרוק לים הדמעות אבן זעירה שתיצור אדוות של שינוי.

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה?

זיהיתי בה כוחות חיים שכרגע היא עיוורת אליהם: רגישות, חום, תבונה, אכפתיות, נדיבות – תכונות נפלאות שיכולות להשיב אותה לקשר לבבי עם הזולת. אך היא מצידה, מתקשה לדמיין את עצמה בעתיד טוב יותר. אוחזת בהריסות הקשר שהיה ונגוז. אינה מאמינה ביכולתה לבנות את בית המקדש השני שלה על חורבותיו של הראשון.

אני דווקא כן מאמינה בה. האם ומתי עומדת לי הזכות ואף החובה לפתוח בפניה את האפשרות של קבלת העבר ובניית ההווה והעתיד? הייתי רוצה לומר לה "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה^"[1] אך אינני מעיזה להגות זאת בקול רם.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

עד כמה בריאה ומועילה חוויית הקתרזיס של הבכי על העבר? היכן עובר הגבול שממנו והלאה קינה משחררת על האובדן הופכת לבור טובעני ללא תחתית? האם "הרחם הטיפולית" אמורה לספוג לחיקה את הבכי עד בלי די, או שמשלב מסוים הסיוע האמיתי עובר דרך וויסות הדמעות לכיוון אחר? ברשימה זו נתבונן בבכי של חורבן לעומת בכי של בניין, ברוח ימי האבל הלאומי על חורבן בית המקדש.[2]

בין המצרים: שלושה סיפורי בכי

בימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, נהוגים בעם ישראל מדורי דורות מנהגי אבלות. אלו ימים של בכייה עתיקת יומין בת אלפיים שנה, שאינה דועכת ואינה שוככת. נתבונן בשאלה מהו בכי של חורבן ומהו בכי של בניין דרך שלושה סיפורי בכי יהודיים:

הסיפור הראשון מוצג בספר שמות, ומתאר את בת פרעה אשר יצאה עם שחר אל היאור מלווה בשפחותיה. בעומדה על גדות היאור, זיהתה תיבה קטנה במים ומתוכה עלה קול בכיו של תינוק. היא הלכה בעקבות הקול וזיהתה לאיזה לאום משתייך התינוק הבוכה: [3]

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה".

הפרשנים מסבירים על דרך הדרש, כי ליבה של בת פרעה הרחומה גילה לה שמדובר בתינוק יהודי דווקא בשל אופי בכייתו של משה הקטן. מה מיוחד בבכי זה?

הסיפור השני מתייחס למפגש בין הפילוסוף אפלטון לנביא ירמיהו. אפלטון נוכח בבכי התמרורים של ירמיהו בעודו מקונן על חורבן בית המקדש. ביודעו את גודל חכמתו של הנביא, שאל אותו משום מה אדם נבון כמותו בוכה על העבר. הלוא בית המקדש כבר נשרף, העבר נמוג ואיננו, ובמה תועיל בכייתו? ירמיהו הנביא שמע את דבריו וענה לו כי לא יוכל להשיב על שאלתו, משום שלא יהיה מסוגל להבין את התשובה. מהו הדבר אותו לא יוכל אפלטון להבין?

הסיפור השלישי מתאר את המצביא הדגול נפוליאון אשר הגיע בליל תשעה באב לבית-כנסת מט לנפול באחת העיירות היהודיות באירופה, ופגש שם יהודים יושבים על גבי הרצפה וממררים בבכי. "מדוע אתם בוכים?" שאל בפליאה. "אנו בוכים על בית המקדש שחרב", השיבו המקוננים. "לפני כמה זמן חרב אותו בית מקדש?" הוסיף נפוליאון להקשות. התשובה הכתה אותו בתדהמה: "לפני  כ-2,000 שנה". נפוליאון הגיב במלים אלו: "רק עם שיודע לבכות על עברו לאחר זמן כה ממושך, יוכל לשרוד גם את העתיד הקשה ביותר."

מה היה ייחודי בבכיו של משה רבינו שזיהה אותו כבכי של תינוק עברי? מדוע לא יכול היה ירמיהו הנביא להסביר לאפלטון את סיבת בכיו? מדוע עורר הבכי היהודי התפעלות שכזו בנפוליאון?

בכי של חורבן ובכי של בניין

הרבי מסלונים בעל ה"נתיבות שלום" מסביר כי בכי יהודי הנו תופעה סגולית.[4] זהו בכי של תקווה ולא בכי של ייאוש. לתפיסתו, מנהגי האבלות עתיקי היומין על חורבן הבית אינם מעודדים ביטוי צער על העבר, אלא געגוע ותקווה לעתיד:

"ומהו אם כן תפקיד הימים, ובוודאי אין זה רק המשמעות הפשוטה של אבלות להתאבל על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר על זיכרונות של עבר בעלמא אם לא שהם קשורים להווה ולעתיד...ויש לבאר זאת שהמשמעות של האבלות על בית המקדש היא אי-השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו...שהגרוע ביותר הוא כאשר משלימים עם המצב כמות שהוא, וכך האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית המקדש..."

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

הרבי מסלונים מייקר את הבכי על החורבן משום שהוא רואה בו בכי של תקווה המכוון לעתיד לבוא. זהו בכי של בניין. וכאשר מעיין דמעותיו של האדם יבש, משמעות הדבר היא שניטל לחלוטין כוחה של התקווה, האדם משלים עם החורבן ואינו תולה את עיניו לעתיד של תיקון ובנייה מחודשת. ממשיך הרבי מסלונים וכותב כך:

"ומשמעות האבלות היא השתוקקות והשתפכות הנפש...וזהו עניין האבלות והבכיות של ישראל על חורבן בית המקדש, השתוקקות וגעגועים לגילוי הגדול של אור האלוקות שהאיר בזמן שבית המקדש היה קיים. וכאשר יהודי בוכה על בית המקדש הרי זו בכייה של תקווה...כיוון שבכיה של יהודי אינה צער על העבר אלא געגועים ותקווה לעתיד"

בהמשך הדברים מסביר הרבי מסלונים כי הגעגועים לדבר גדולים יותר מעצם הדבר. כלומר, בכי של געגוע והשתוקקות מעצב ומחזק את רצון האדם לחוות את גאולתו. יכולת האדם להתפרק ממש מרוב תשוקה לגאולה, היא כלי רב עוצמה בבניין חורבות ביתו. מסיבה זו, תקופת ימי בין המצרים היא נקודת ההתחלה של בנין הבית, זמן הנחת אבן הפינה שלו. רק מתוך ימים של השתפכות הנפש בבכי של צימאון למציאות המתוקנת ביותר שיש, יוכל להתחולל תיקון.  

בכי של השתוקקות וגעגוע

המצביא הדגול נפוליאון פירש את הבכי היהודי כבכי עיקש ונחוש של בניין, ולא כבכי של חורבן. בת פרעה זיהתה את משה כתינוק יהודי משום שברגישותה שמעה בקולו יללות של תקווה והשתוקקות, אותו בכי תינוקות של בית רבן המצויים בגלות מרה ומצפים לגאולה. ירמיהו הנביא התקשה להאמין שאפלטון יכיר במימד הרוחני של הבכי על חורבן הבית, משום שזהו בכי מיוחד שמהותו צימאון.

הבכי היהודי בן אלפיים השנה אינו ביטוי של ייאוש וקינה על העבר, אלא בכי של תשוקה וגעגוע לעתיד. ומה נוכל לאמץ לחיינו משושלת ארוכת יומין של אימהות ואבות שידעו לבכות בכייה של בניין? אולי נקבל מהם השראה לכוון את הבכי לתקווה, ללבן מן הדמעות לבנים לבית החדש שיבנה על חורבות הישן. יתכן שגם בתוככי חדר הטיפול, מוטלת עלינו שליחות להתמיר בכי של חורבן לבכי של בניין. להכיל ולהקשיב להתייפחות, אך לספר אותה מחדש כסיפור של צימאון וגעגוע לטוב.

במיוחד בימים אלו, נלמד לתת מקום לבכי שמהותו אי רצון להתפשר על חיים במציאות של גלות הנפש. נזעק זעקה ששואפת לתיקון עולם. נעניק לעצמנו בכי של ציפייה לישועה, החוזה באומץ לב מציאות מתוקנת.