שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 17/1/2019 | הרשמו כמנויים

בוקר אחד התעוררתי, וראיתי מולי במראה חמור. ולא סתם חמור, חמור נכבד: 'חמור נושא ספרים', בעל תואר ד"ר. צעקתי בבהלה וניסיתי להתעורר מהסיוט, אך זה לא היה חלום. החמור השתקף מולי בשלוות נפש. איך זה קרה לי? היכן טעיתי? אחרי 22 שנות לימוד, מהן 12 שנות חובה ועוד עשר שנות בונוס של צבירת תארים מתקדמים, התרוצצויות בין למידה בקורסים, השתלמויות וסדנאות, אני נושאת על גבי שקי ידע כבדים, אך היכן אוכל למצוא את אותו חיבור של אמת בינם לבין החיים? 

הוקרתי תודה לחמור שהביאני עד הלום, והשתוקקתי להתחיל להיפרד ממנו לשלום. מסע הפרידה החל במילותיהם של חכמינו ז"ל במסכת אבות:

"כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת".^[1]

מיהו אותו אדם שחכמתו מרובה ממעשיו? הוא גומע נהרות של מילים, שועט בדהרה מהרצאה לסדנא, צולח תארים ונפשו אינה יודעת שובע. הוא מתמכר לצבירת ידע, אך אינו מוצא פנאי ליישם את שלמד, לעצור, להתבונן ולחבר בין ידיעותיו להרגלי חייו. לשיטתו יש ראש ויש גוף, והם אינם חייבים להיות מחוברים זה לזה. כך הוא עלול להפוך לחמור נושא ספרים.

מנגדו עומד אדם ארצי, שנראה פחות מרשים: איש שמעשיו מרובים מחכמתו. כשהוא לומד, הוא עוצר בנחת. אינו ממהר להמשיך ללימוד הבא, אלא מטכס עצה כיצד לטעת את התובנות שלמד בקרקע המציאות. מסכת אבות ממשיכה לתאר את קורותיהם של שני טיפוסים אלו דרך דימוי של עץ ותגובתו למשבר:^[2]

"כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו...אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ^"

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בתפיסתם של חז"ל עולם המעשה נמשל לשורשי העץ. השורשים מעניקים לעץ יציבות ומאפשרים את הזנתו. לימוד המחובר לחיים מתבצע תוך יניקה מן השורשים, כלומר חיבור הרמוני ומאוזן עם עולם העשייה. באופן זה, גם כשפורצת סופה עזה, כוחו של העץ יעמוד לו.

הגעה למציאות שבה מעשיו של האדם מרובים מחכמתו, דורשת עמל רב, שמפליג הרחק ממחוזות השכל. עפ"י הרבי מקוצק, המרחק הגדול ביותר על פני הגלובוס אינו בין השמיים לארץ, אלא בין הראש ללב.[3] ובהקשר זה, אולי גם המרחק בין העץ לשורשיו. זוהי משימת חיים מתמשכת ליצור חיבור הרמוני ומאוזן בין מה שהאדם תופס במעשה הלמידה, מצליח 'להוריד מטה' אל ליבו באופן חם ואותנטי, ולאחר מכן להביא למימוש בחיי המעשה.

כך כותב הרב עדין שטיינזלץ בספרו הנפלא "חיי שנה":

"...כל חלקיו של העץ, על ענפיו הארוכים, עליו הירוקים ופירותיו המתוקים- כולם גדלים רק מכוח השורשים. השורשים אינם גלויים לעין, אינם מרהיבים ואינם טעימים, אך הם קבועים בקרקע, ומחברים את העץ כולו אליה. שורשים של עץ הם אחד הדברים החזקים ביותר שישנם, והם יכולים לבקוע כל סלע. את הכוח הזה אין לענפים, עם כל פארם. אדם צריך ללמוד מן העצים ולשמור תמיד על פרופורציה נכונה בין חכמתו, חלומותיו ושאיפותיו, לבין חיי המעשה שלו, פעולתו בתוך העולם ואחיזתו בו..."

נדמה לי שהעץ יכול להעניק רמז פשוט ואצילי במיוחד לפתרון הבעיה שלי. בעיה כאובה, שלעניות דעתי מוכרת לרבים מאיתנו אנשי הטיפול, המרבים להתרוצץ חסרי נשימה מלימוד אחד למשנהו, בשם האידיאולוגיה לפיה המטפל 'חייב' להיות בלמידה והתחדשות בלתי פוסקת, אחרת הוא לא קיים או שאינו משתייך לזן המטפלים הטובים והמתחדשים. אמנם המטפל זקוק לצמרת בעלת ענפים הגונים, אך מה לגבי טיפוח השורשים, החלק הנסתר שמתחת לקרקע? הרי ההזנה מגיעה דרכם...

בהקשר זה אני חושבת על המטפל הפצוע שמפליא לעשות דווקא בשל פצעיו. על המטפל 'הטוב דיו', החש מדי פעם שחוק. או סתם כך על המטפל שנקלע לעיתות משבר מעת לעת, מעצם היותו בן אנוש. המטפל כל כך זקוק בעצמו להגנה, להזנה, ליניקה משורשיו ולתחזוקה שוטפת. כיצד יוכל להגן על עצמו מרוחות עזות כאשר ענפיו מרובים משורשיו?

בראש השנה לאילנות, כמו גם בשאר ימות השנה, אני משתוקקת לקבל השראה מהעץ, ולהישבע אמונים לחוקיות הצמיחה הדו-צדדית שבטבע: כשהעץ צומח כלפי מעלה, באותה מידה ממש הוא מעמיק את שורשיו כלפי מטה. וגם אני רוצה להיות כמותו: לא לשכוח שכל ענף שצומח זקוק לשורש איתן שיחזיק אותו.

כיצד מוצאים את האיזון בין הצמחת הענפים להעמקת השורשים? יש בי סקרנות גדולה לשמוע ממטפלים את תשובותיהם האישיות לשאלה זו, ואשמח לקרוא תגובות בעניין.  תורמת את חלקי הצנוע: מסע האיזון האישי שלי בין הענפים לשורשים כולל יצירת מרחב מקודש ויקר של עצירה, שהייה והרפיה. מרחב שבו אני לומדת כמו ילדה תמימה לבחור בגמישות גם במה שהפוך לחלוטין מברירת המחדל שלי: בוחרת לעצור את המילים ולעבור למעשים, לזנוח את הראש ולעבור לגוף, לרקוד במקום ללמוד, לקרוא תווים במקום לפענח בני אדם, לגעת בחומר במקום להבין את הרוח, לישון ולחלום במקום להספיק עוד.

באיחולי חג שמח לעצי השדה ולבני האדם.