רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה - בְּתִקְוָה
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 12/3/2025 | הרשמו כמנויים
ימים ספורים לאחר שבנה יותם נהרג, התראיינה איריס חיים לאחד מערוצי החדשות. היא ניסתה להשיב על שאלה שנדמה לי שכולנו שאלנו את עצמנו כשהתבוננו בה: מאין היא שואבת את הכוחות להאמין בטוב ולהתבונן בעולם מתוך הארת פנים? מה עזר לה להחזיק תקווה במהלך שהות בנה בשבי, ומה סייע לה לדבוק בגישתה זו לאחר מותו הטראגי? נדמה לי שתשובתה מהדהדת סיפור כללי ועמוק יותר מסיפורה הפרטי. אלו הדברים שאמרה:
"כל פעם כשדיברתי ושאלו אותי מאיפה הכוחות...ניסיתי להבין מאיפה זה בא. ויש בזה שני דברים – אחד זה באמת שאני אמא של יותם. יותם בתור ילד ונער ואדם בוגר הוא איתגר אותי כאמא בצורה שאין הרבה ילדים שמזמנים להורים שלהם כל כך הרבה אתגרים. היו לו הרבה קשיים, התמודדות נפשית-רגשית. החיים שלו לא היו פשוטים מגיל מאוד צעיר, הוא נולד עם בעיה רפואית וסביב זה התפתחה גם בעיה רגשית שסחב הרבה שנים, ואח"כ זה התפתח לעוד בעיות רגשיות ונפשיות. ואנחנו כהורים היינו מאוד צמודים אליו. לא תמיד הבנו את הנפש המאוד רגישה שלו. אבל דווקא כשהוא הגיע לשבי החמאס, חשבנו שהכוחות שהתמודד עד היום עם קושי יומיומי, הקושי בשבי החמאס יהיה קטן עליו ובאמת צדקנו. כי ידענו שהוא מתמודד שם. זה שהייתי אמא לילד מאוד מאתגר והרחבתי את המיכל שלי, את יכולות ההכלה שלי. זה עזר לי...הדבר השני זה שאני אחות פיליאטיבית"
בסיפור הזה ניתן לזהות תבנית מפתיעה לכאורה של התפתחות התקווה: היינו יכולים לחשוב שאיריס חיים מלאת תקווה כיוון שחייה היו רצופי הצלחות, הגשמה ונחת, או שחוותה משפחתיות מספקת וטובה, ומתוך כל השפע הזה נבנו בה כוחות לשאת תקווה גם במצבים קשים. אך היא מספרת סיפור אחר: דווקא לנוכח חוויה קשה ומתמשכת של גידול בן מתמודד נפש, התפתחו בה כוחות לקוות. ולא רק זה: גם עבודתה עם חולים סופניים העמיקה את יכולתה לקוות. נראה כי המפגש עם החושך, הבחירה להתמסר לאתגר, ההשתדלות למשוך קו של אור אל המקומות האפלים – כל אלו בונים תקווה. לתפיסתה של האם, תהליך מקביל התחולל גם בנפשו של בנה: האתגרים הרבים שעמם התמודד לאורך חייו הקצרים, הם אלו שאפשרו לו להחזיק תקווה ולגלות אומץ לב בשבי.
כשמתבוננים בסיפורם של איריס ויותם חיים, ניתן לראות בו לא רק סיפור פרטי, אלא גם סיפור כלל-אנושי על תקווה שמתפתחת מתוך צמצום. בדגם הזה של התקווה, החושך, החיסרון, האתגר - מושך אליו קו של אור. תבנית זו אינה רק סיפור אנושי מרגש - היא משקפת עיקרון רוחני שטמון ביסוד הבריאה. כדי להעמיק בהבנה זו, נפנה למי שהאיר את מהותה הרוחנית של התקווה - הרמח"ל.
הרמח"ל
רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), רב, מקובל, סופר ומשורר, נולד במאה השמונה עשרה בעיר פאדובה שבאיטליה. מצעירותו ניכר כבעל כישרונות מיוחדים גם בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תקופתו עמדה בצילו האפל של הנזק שגרם לעם היהודי משיח השקר שבתאי צבי, ובשל כך כישרונותיו הייחודיים של הרמח"ל עוררו כלפיו חשדנות, התנגדות ותוקפנות. הרמח"ל אולץ להפקיד בעל כורחו את ארגז כתביו, ושני מפתחות התיבה הופקדו בידי רבו ובידי בית הדין של וונציה. בטקס משפיל נכפה עליו להצהיר בשבועה שלא יכתוב עוד לעולם פירושים על ספר הזוהר ותורת הנסתר. עם השנים עבר הרמח"ל להתגורר באמסטרדם ועסק בליטוש יהלומים. העלילות, השערוריות והרדיפות כלפיו המשיכו, אך הוא לא התייאש, ועסק בכתיבת ספרי מוסר שבהם הוטמנו במרומז רעיונות קבליים עמוקים. בערוב ימיו זכה לעלות ארצה, והתיישב סמוך לעכו.
נדמה לי שעוד לפני שנתוודע אל משנתו בעניין התקווה, עצם סיפור חייו של הרמח"ל כבר מצהיר תקווה: אדם שהתמודד עם איום קיומי לא הוגן כלפי מעיין היצירה הטהור שלו - ויכל לו; אדם שכוחות ההשפעה המיטיבה שלו בעולם נתקלו בהתנגדות עזה - אך לא כבו; אדם שחווה מאבקים ונידוי - ולא אמר נואש, אלא מצא את דרכו היצירתית להמשיך ולכתוב – אדם כזה לימד על התקווה לא רק מתוך שכינה שדיברה מגרונו, אלא גם מדם ליבו.
במאמר קצר-יריעה ורב-עומק, לימד הרמח"ל על כוח התקווה בבריאה, וציין כי התקווה היא תשתית המציאות.[iv] אך בטרם נוכל להעמיק הבנה זו, נצטרך להקדים כמה מילים ביחס לבריאת העולם לאור תורת הנסתר.
בריאת העולמות: עולם התוהו ועולם התיקון
על פי פנימיות התורה, היו שני שלבים בהתהוות העולם.[v] העולם הראשון שנברא נקרא עולם ה'תוהו'. היה זה עולם רוחני מאוד, שאופיין במציאות של 'אורות מרובים וכלים מועטים'. בעולם זה האירו אורות אלוקיים עצומים במלוא כוחם, מבלי שהיו להם כלי קיבול מתאימים להאיר בהם, ובשל כך נוצר חוסר איזון מסוכן.
עולם ה'תוהו' היה בלתי מסודר ולא יציב. מלבד הצרימה של אורות גדולים בהשוואה לכלים קטנים, חל בעולם זה שיבוש נוסף: העדר התכללות, דהיינו חוסר שילוב ותיאום בין מכלול הכוחות המאירים בו, העדר כל של הרמוניה ביניהם.[vi] כל כוח האיר במלוא עוצמתו הייחודית, מבלי להתחשב כלל בכוחות אחרים. כך למשל, מידת החסד האירה בעולם חסד מוחלט, מידת הגבורה האירה גבורה מוחלטת, וכיו"ב. העוצמות הללו היו בלתי נסבלות, ומתוך כך התרחשה בעולם ה'תוהו' שבירת הכלים: סדר הדברים השתבש, ריבוי אורות עוצמתיים שאינם מתכללים זה עם זה ובמקביל לכך מיעוט הכלים - גרם לשבירתם.
העולם השני שנברא לאחר מכן נקרא עולם ה'תיקון': עולם שתכליתו לתקן את השיבושים שאירעו בעולם ה'תוהו'. בעולם ה'תיקון' צמצם הבורא את אורו האין-סופי, והתאים אותו לכלי הקיבול של הבריאה. כלל הכוחות בעולם ה'תיקון' אמנם מועטים בעוצמתם, אך דווקא משום כך הם מסוגלים להתכלל זה עם זה, ולכן למלא את הכלים.
מיהו שותפו -של הבורא בעולם התיקון? מה תפקידו? ואיך כל זה קשור לתקווה?
שיבולים או גלוסקאות?
מעשיו של מי נאים יותר – של הקב"ה או של האדם? את השאלה הפרובוקטיבית הזו הפנה טורנוסרופוס הרשע אל רבי עקיבא באחד מוויכוחיהם המפורסמים.[vii]
ענה לו רבי עקיבא ללא שמץ של היסוס: "מעשיהם של בני אדם נאים יותר".
אך טורנוסרופוס לא התרצה, והתעקש לשאול בהתרסה: "מדוע אתם היהודים עורכים ברית מילה, האם מעשיו של האל אינם מושלמים?"
"ידעתי כי על דבר כזה תשאלני," ענה לו רבי עקיבא, "ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא."
הביא רבי עקיבא לפני טורנוסרופוס שיבולי חיטה ישירות מן השדה, לצד גלוסקאות (לחמניות) מעשה ידי אופה. "אלו," הצביע על השיבולים, "מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו" הצביע על הגלוסקאות, "מעשה ידי אדם. האין אלו נאים יותר מן השיבולים?"
הקשה טורנוסרופוס: "ובכל זאת - אם חפץ הבורא במילה, מדוע אין הוולד יוצא מהול כבר ממעי אמו?"
השיב לו רבי עקיבא: "ומדוע חבל הטבור יוצא עם הרך הנולד בלידה, תלוי בבטנו, והאדם צריך לחתכו? גם זה חלק ממעשה הבורא שהאדם נדרש להשתתף בהשלמתו. ובדומה לכך, הוולד אינו נולד מהול, משום שהקב"ה ברא את האדם כשותפו למעשה תיקון העולם. בשל כך -מעשיו של האדם נאים יותר ממעשיו של הבורא - הוא משלים את המלאכה".
כאשר הקב"ה ברא את העולם, היה ביכולתו להביא את הבריאה לשלמותה בבת אחת. אך רצונו היה שהאדם ייקח חלק פעיל ויוצר במלאכת תיקון העולם. על הפסוק מתיאור בריאת העולם: "אשר ברא אלוקים לעשות" דרשו חכמים כי המילה "לעשות" מכוונת גם לפועלו של האדם "להיעשות" - מוטלת על כל אחד מאיתנו עשיית מלאכה לשם עילוי העולם והוצאתו ממצב של תוהו וגולמיות, למצב משוכלל ומפותח של תיקון.
ראשית הבריאה - בתקווה
בפתח דרשתו בעניין התקווה, כתב הרמח"ל את המילים הבאות על ערש הולדתה של התקווה - שהוא למעשה ערש הולדתו של העולם:
"לישועתך קיוויתי ה'- ראשית הבריאה בתקווה, שכל התחתונים מצפים לשיפעת עליונים...כתיב "בראשית ברא אלוקים", אין ראשית אלא תקווה...הדשאים עמדו על פתח הקרקע ולא יצאו, עד שהתפלל עליהם אדם הראשון... שהשפע נשקף מלמעלה וממתין לתקווה שתצמח מלמטה מן הארץ."
"בראשית", לדברי הרמח"ל - משמעותה תקווה. הקב"ה ברא את התקווה כיסוד המציאות: במציאות קיימת שקיקה כלפי האור, העולם נברא כך שציפייה ובקשה להעלאת החוסר מובנות בתוכו. הגשם, למשל, לא נתפס אצל הרמח"ל כחלק מהטבע- הוא מתגשם רק משום שעלתה השתוקקות כלפיו מלמטה. פוטנציאל הצמיחה של המציאות - כמו הדשאים שעמדו על פתח הקרקע וטרם יצאו – זקוק לתקוות האדם כדי להתממש. החיסרון במציאות והשפע הקיים בכוח ומבקש לצאת בפועל, מצפים לתקוותו של האדם שתמשוך את הטוב אל המציאות. השקיקה והכמיהה הללו- הן אלו שמעלות את מה שמצוי מתחת לפני השטח לעבר צמיחה, ומאפשרות למה שנשקף משמיים להתגלות בארץ.
אל מול התפיסה הרגילה שהאדם אמור לשכלל את העולם – כמו למשל לקחת שיבולים ולהפכן ללחם – הרמח"ל לוקח צעד אחורה, ומדבר על כך שהאדם לא רק עושה מניפולציה על המציאות, אלא קודם כל מתפלל ומבקש, שר שירה, עושים מעשים טובים.
אך כיצד בכלל האדם יודע שיש זרעים שממתינים לצמוח? איך הוא יודע על הפוטנציאל הקיים במציאות? זו התקווה שניטעה בעולם מראשית הבריאה. אילולא הייתה תקווה, העולם היה משלים עם חלקיותו ונותר סטטי. אולם כיוון שהתקווה היא יסוד המציאות, החלק המצומצם מודע באופן כלשהו לאפשרות אחרת, ואינו מקבל את קיומו המוגבל.
החיסרון במציאות גורם לאדם לייצר תקווה
לאחר שבירת הכלים חרב עולם התוהו ונברא עולם התיקון. האור התעמעם והצטמצם. התעוררה השתוקקות לבקוע קו של אור, כדברי הרמח"ל: "אין הצמצום עשוי כי אם לצפות שיכנוס בו קו...לשון קיווי ותשוקה". החיסרון יוצר ציפייה, שמעוררת את האדם לבטא בכל כוחו את תקוותו, בעיקר בתפילה ובשיר.
התקווה היא תנועה מלמטה למעלה, ולאחר שהאדם פועל את תקוותו - קו האור מגיע מלמעלה למטה. העובדה שהתקווה גורמת לגילוי נוסף של אור במציאות משמעותה שבעולם התיקון האור תמיד יהיה במידה - כי הוא מתעורר עפ"י רצונות התחתונים. לא תהייה שוב הצפה – אלא משיכת קווים המותאמים לכליו של האדם.
מה מעורר את האדם למשוך קו של אור אל מקום הצמצום? לשם כך יש להבין את המושג 'רשימו' ולשוב לרגע אל עולם התוהו. רשימו הוא בדל זיכרון, רושם דק מן הדק שחקוק היטב בנפש, של דבר-מה שהיה לפני עידן ועידנים. פעם, לפני עולם התיקון, היה אור אינסוף שלא עבר כל צמצום. וכעת נותר מכך זיק של זיכרון, רושם עדין על הנפש שבכוחו לעורר השתוקקות, למתוח קו שמצפה למשוך בחזרה מעט מן האור שהיה ונמוג. הקו הזה נמתח דווקא מהנקודה החשוכה ביותר שאין בה אפילו כתם קטן של אור. המקום החשוך הזה זוכר אור ומשתוקק אליו - ולכן האור נמשך אליו. לפני כן האור מילא את המציאות ללא כיוון מסוים, וכעת הוא מתכוונן הישר למקום שבו מורגשת הציפייה.
ננסה להסביר את הדברים המופשטים הללו גם בדרך גרפית:
אם נחזור לסיפורם איריס חיים ובנה יותם, נוכל להוריד את הרעיון הרוחני הזה לרובד נפשי שהוא אמנם פשטני, אך יוכל לסייע לנו להבין עוד עומק של התקווה: הצמצום, שהוא מציאות של חושך, חלל, חיסרון – ממריץ את משאב התקווה, משום שהוא מעורר בנו את הכוח לבקש, לייחל, להשתוקק וגם לפעול לתיקון במציאות.
הקב"ה ברא עולם לא שלם, לעיתים אפילו שבור, אך התקווה היא חלק בלתי נפרד מן הבריאה הזו, היא ראשיתה ותשתיתה. החיסרון במציאות מעורר את האדם למתוח קווים של תקווה, ולהצמיח פוטנציאל מן הכוח אל הפועל. התקווה מתעוררת בנפש מתוך 'רשימו' עדין, בדל של אור שנותר גם כשחשוך, שדי בו כדי להצית השתוקקות לטוב.
הבנה זו על אודות התקווה מעניקה לנו חירות וגם אחריות: כל אחד מאיתנו יכול ואף מצופה לקוות, משום שהתקווה טבועה במציאות: "ראשית הבריאה - בתקווה".
[iv] ההבנות על הדרוש בעניין הקיווי של הרמח"ל מתבססות על פירושו של הרב מרדכי שיינברגר.
[v] ברוד, מ' (2019). להבין חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.
[vi] ר' שניאור זלמן מליאדי, תורה אור, בראשית כד, א.
[vii] מדרש תנחומא, פרשת תזריע, ה':א'.: "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [=מיני מאפה, לחמניות]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [= חבל הטבור] יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד: (כל) אמרת ה' צרופה (תהלים יח לא)."
