שמאל-ימין-שמאל: לנוח או ללכת?
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 15/10/2021 | הרשמו כמנויים
גליה קרסה לתוך הכורסא באנחה כבדה ואמרה לי: "אני כבר לא יכולה יותר להישאר בעבודה הזו. כל יום שאני נמצאת כאן עולה לי בבריאות. אני לא מוצאת שום משמעות במה שאני עושה, אין אתגר ואין סיפוק. אני מבזבזת שעות בגלישה בנייד, סופרת את הדקות ורק מחכה שיום העבודה יסתיים. כשאני סוף סוף חוזרת הביתה, מוצאת את עצמי מותשת מ'לא לעשות כלום' כל היום. אין לי כוח לעשות משהו פעיל. אני מרגישה שלכולם יש חיים מלאים ומשמעותיים ורק אני מבזבזת את עצמי לדעת, לכודה בכלוב זהב".
המונולוג המריר הזה נשמע מפיה של אישה מתוקה במיוחד, שהגיעה אלי כדי שאעזור לה לעשות שינוי בתחום המקצועי. גליה ברוכת הכישרונות תמיד הצטיינה בכל דבר שעשתה. בעידוד נמרץ של הוריה בחרה בגיל צעיר לממש את יכולותיה בתחום הריאלי, למדה לתואר במחשבים וכשסיימה אותו בהצטיינות יתרה המריאה במסלול ההייטק: המריאה בשכר, המריאה בקידום ובתנאים, ובמקביל דעכה בשמחת הלב שלה. היא הבטיחה לעצמה שיום אחד תצא ממלכודת הדבש הזו ותעשה את מה שהיא רוצה באמת.
מ'תיבת נוח' אל 'לך לך'
כאשר נולדו לגליה ילדים החלום התפוגג ונגוז. זריזות המחשבה והחביבות הטבעית שלה אפשרו לה להישאר באותה משרה אך לעבוד פחות שעות, ולכאורה להנות מכל העולמות: גם להיות אמא נוכחת וגם להתפרנס בשפע. גליה סובלת מכל רגע, אך מפמפמת לעצמה את האמירה שיש לה עבודה שכל אישה הייתה חולמת עליה: משכורת גבוהה, שעות מינימליות, מינימום לחץ נפשי והרבה פניות למשפחה. היא נוזפת בעצמה בקשיחות על כך שהיא "כפוית תודה" למזלה הטוב, אך דבר אינו משקיט את הקול הפנימי שזועק מתוכה. כיום הילדים גדלו ופחות זקוקים לנוכחותה רבת השעות בבית, אולם היא עודנה מסוגרת בתיבת הנוח שבנתה לעצמה. מה היא הייתה רוצה להיות כשתהיה גדולה? עובדת סוציאלית. אבל זה נראה לה חלום מטורף לעזוב מקום כל כך בטוח ולצאת לדרך חדשה, שמי בכלל יודע אם תצליח בה.
בשבוע הנוכחי צעדנו מפרשת 'נח' לעבר פרשת 'לך לך', ובאמצעו התחלנו לשאול גשמים בברכת "ותן טל ומטר לברכה". אברהם אבינו, היהודי הראשון יוצא השבוע אל מסע חייו, ואנו נשאב ממנו השראה. רבי יוסף חיים מבגדד, ה"בן אישי חי", כתב כי האדם כפשוטו נקרא "הולך", משום שעליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה בהתמדה. על הציווי 'לך לך' כתב כי:[1]
"לֶךְ לְךָ רוצה לומר: תואר לֶךְ יש לְךָ ולא תואר עומד"
ברשימה זו נתבונן בקונפליקט של גליה מתוך רצון "לחיות עם הזמן": ננסה להבין את הקונפליקט בין הצורך להתגונן ב"תיבת נוח" לבין זעקת הנשמה: "לך לך".
מי רוצה לצאת מהתיבה?
המעבר החד מהסתגרות בתיבת נוח לעבר מסע "לך לך" אל הלא נודע, הוא תנועת נפש קיומית, תנועה של חיים וגדילה הדורשת אומץ לב. גליה קוראת לתיבת הנוח הפרטית שלה 'מלכודת דבש'. יש בתיבה הזו הגנה ויתרונות רבים, אך בסופו של יום, היא לא נוחה בכלל. ממעמקי נשמתה מהדהדת קריאת "לך לך" שמסרבת להרפות ממנה.
לפעמים יש בחוץ מבול, ואין ברירה אלא להישאר בתיבה. לא כל זמן הוא עת רצון לשינוי. ישנן עיתים בהן דרושה מעטפת ברוכה של יציבות והעדר שינוי המעניקים הגנה ובטחון. לפעמים כדי לצאת מן התיבה האדם זקוק למשאבים שאין ברשותו, ויתכן שהמבול בחוץ סוער מדי כרגע בעבורו. אולם לפעמים כל אלה הם רק סיפור כיסוי שהאדם מספר לעצמו משום שאין בו די אומץ לצאת מאזור הנוחות ולהקשיב לקריאת "לך לך".
אילו רק הייתי מעריכה את עצמי יותר
גליה הגיעה אלי כדי שאעזור לה לעשות שינוי, ובמקביל התאמצה בכל כוחה לשכנע אותי שהשינוי מסוכן מדי בעבורה. שאין לה שום סיכוי להצליח. מכיוון שאני לא יועצת עסקית ביקשתי מגליה להניח לרגע בצד את כל ההסתברויות הכלכליות, ולהתבונן רק בעצם האפשרות להתחיל הכל מחדש. גליה פרצה בבכי ואמרה: "איך אפשר לרדת לתחתית סולם המזון? לעבור מלהיות הייטקיסטית מצליחה לסטודנטית מבוגרת שעושה מעצמה צחוק וחוזרת ללמוד עם חבר'ה צעירים ורעננים, בתחום שמעולם לא היה לי בו ניסיון ואני לא יודעת אם יש לי כשרון בו? הייתי יכולה לעשות את הדרך הזו בקלות, אם רק היה לי בטחון עצמי גבוה יותר. אבל אף פעם לא היה לי! לא משנה עד כמה גבוהים היו ההישגים שלי, אני לא מאלה שמעיזים, כי לא נולדתי עם בטחון בעצמי. ועכשיו אני גם דוגמא גרועה לילדים שלי, שרואים שאמא שלהם ממורמרת ומבזבזת את החיים שלה ואין לה אומץ לעשות שינוי". כאב לי לשמוע את ההלקאה העצמית של גליה והשיפוטיות הרבה שלה כלפי עצמה. העבודה על השיח הפנימי חסר החמלה הזה הייתה כמובן חלק מהעבודה המשותפת שלנו.
מה יש בו ב-'בטחון העצמי' הזה, שהופך אותו למצרך כל כך נחשק? את המשאלה "אילו רק הייתי מעריכה את עצמי יותר" קירות הקליניקה שלי סופגים שנים על גבי שנים. אם הייתה לי איזו פורמולה קסומה שאפשר לשתות כל יום ולהעלות את ההערכה העצמית, אני מניחה שהייתי כותבת היום מנופש מרענן באיי סיישל ולא מפאתי קרית גת. הורים מביאים ילדים לטיפול מסיבות שונות ו'על הדרך' מעלים את המשאלה שהטיפול יסייע לילד להעלות את דימויו העצמי. בוגרים מגיעים לטיפול ובטוחים שהשורש לקושי שלהם נעוץ בהערכה עצמית נמוכה. האם באמת זה המצרך העיקרי שנדרש כדי לצאת מתיבת נוח ולצעוד אל עבר ה-'לך לך'?
מלכוד העצמי
בספרה "מלכוד העצמי" סוקרת ד"ר אורנה נוימן-חדד את מיתוס ההערכה העצמית ושברו, ומציעה תכנית טיפולית מודולרית ועדכנית לעבודה עם מתבגרים.[2] לדבריה, הערכה עצמית היא אשליה הטומנת בחובה מלכוד מנטלי המעכב צמיחה. כך היא כותבת:
"במרבית התיאוריות על התפתחות האדם קיבל הצורך בהערכה עצמית מעמד גבוה בסולם הצרכים החיוניים לקיומם של חיים משמעותיים. למדנו להאמין שהערכה עצמית גבוהה מובילה לתוצאות חיוביות בתחום הרגש, המוטיבציה וההישגים ומבטיחה הצלחה, סיפוק ומימוש עצמי"
בראשיתו של הספר סוקרת נוימן-חדד שורת מחקרים ענפה המערערים את הקרקע מתחת למיתוס ההערכה העצמית. לדבריה, השאיפה להערכה עצמית גבוהה התגלתה במחקר ובקליניקה כמשאלת שווא וכמכשול משמעותי להתפתחות רגשית ולהסתגלות תקינה, והיא מסיקה כי:
"אין עדות מחקרית מהימנה לכך שהערכה עצמית גבוהה היא משאב שראוי לטפח. הניסיון להגביר הערכה עצמית אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים לא רק שאינו עולה יפה, אלא גם יש לו השלכות רגשיות והתנהגותיות מזיקות, בעיקר עבור אלו שהם בעלי הערכה עצמית נמוכה או הישגים נמוכים...מוטב לחדול מהניסיונות החינוכיים והטיפוליים הממוקדים בהגברת ההערכה העצמית".
הערכה עצמית גבוהה נמצאה במחקרים ככוזבת ומאכזבת, ואינה מספקת את הביטחון הנדרש להתמודדות עם אתגרי החיים. במקום זה מציעה נוימן-חדד לטפח איכות נפשית אחרת שהיא מכנה 'תפיסת עצמי אמיתי'. בחציו השני של הספר היא מציגה את תכנית 'מתגברים' להתערבות טיפולית אינטגרטיבית לטיפוח העצמי האמיתי בקרב מתבגרים בעלי הערכה עצמית נמוכה. בסיס הגישה הוא קידום גמישות העצמי כגורם המטפח 'תפיסת עצמי אמיתי'.
מה יש לתפיסה החסידית לומר על מקומו של הבטחון העצמי בחיינו? האם ובאיזה אופן הוא נדרש מאיתנו כדי לצאת מתיבת נוח ולהיענות לקריאת "לך לך"?
ביטחון פעיל ובטחון סביל
אברהם אבינו לא היסס לרגע, באף לא אחד מעשרת ניסיונותיו. הוא נענה לקריאה ומיד יצא לדרך. עוצמתם וכמותם של השינויים מרחיקי הלכת שעשה במהלך חייו הפכו אותו לאחת הדמויות המרתקות בתולדות העם היהודי. דמות עגולה, גמישה, היוצאת שוב ושוב לדרך חדשה ואינה חוששת ממסעות עלומים. מה אפשר לו להתמסר בכל מאודו לקריאת "לך לך"?
על פי מאמרו של איתיאל גלעדי, בתפיסה החסידית ישנה הבחנה בין בטחון פעיל לביטחון סביל.[3] הבטחון הפעיל (המקושר עם ספירת הנצח וצד ימין) הנו בטחון מעשי ויוזמתי, אשר מגדיר יעדים וחותר לקראתם. הבטחון הסביל (המקושר עם ספירת ההוד וצד שמאל) קשור בתמימות, ביכולת להיות בביטול לנוכח המציאות המשתנה ובקבלת המתרחש בהווה.
הבטחון הפעיל (ימין) והבטחון הסביל (שמאל) הן כמו שתי רגליים עליהן עומד האדם. כדי שיוכל לצעוד כהלכה נדרש שילוב בין שמאל לימין, בבחינת "הלך בתם ילך בטח"[4] (התום הוא שמאל, והבטח ימין). האדם נדרש לצעוד לאור הכלל "שמאל-ימין-שמאל". כלומר, להתחיל את פעולת ה"לך לך" שלו ברגל שמאל, שמשמעה בטחון סביל: עליו ללכת בתמימות, בלי לחשב חשבונות, מתוך התמסרות לקב"ה. זוהי עמדה נפשית של גמישות ופתיחות למתרחש בחייו, קשב להשגחה הפרטית ולרמזיה הדקים. אך כדי ללכת באופן מאוזן נדרשת גם צעידה רגל ימין – כלומר שימוש בביטחון הפעיל והיוזם – אשר מסמן יעדים, מתכנן בקפידה את השלבים הנדרשים בדרך ושואף לדבוק בתכנית פעולה מעשית.
שמאל-ימין-שמאל: תגובה-יוזמה-תגובה
נח בנה תיבה ודאג בעיקר לעצמו, כלומר הסתפק בהיותו "צדיק תמים". אולם אברהם אבינו קיבל ציווי מורכב יותר: ראשית כל הוא נדרש ע"י הקב"ה להיות יוזמתי: "התהלך לפני!" ולאחר מכן התבקש "והיה תמים". כלומר מן היהודי הראשון נדרשה צעידה בתמימות ובביטחון גם יחד. הרב יצחק גינצבורג מלמד כי הצירוף בין השניים הוא הבטחון העצמי האמיתי.[5] האדם משתדל לממש את החיים שניתנו לו, ומבין כי חסרונותיו אינם מאיימים על הגשמת ייעודו הייחודי, שכן הוא שליח של הבורא ואינו אמור לדעת כיצד בדיוק יצליח לממש שליחות זו וכיצד יוסרו המניעות מדרכו. עליו להשתדל, ולהמשיך ללכת.
במובן מסוים, ניתן לקשר בין 'תפיסת עצמי אמיתי', כפי שמוצגת בספרה של נוימן-חדד לבין תפיסת הבטחון החסידית. לדבריה, העיסוק המתמיד בהערכת הערך האישי שלי דומה להליכה על חבל דק: תנועה לא נכונה עלולה להפיל את האדם לתהום. במצב כזה המאמץ מרוכז בשמירה על יציבות, ונמנעת מהאדם היכולת ליהנות מהנוף. תפיסת עצמי אמיתי דומה יותר להליכה על שביל רחב ויציב. ניתן לסטות ממנו ימינה ושמאלה מבלי להסתכן באיבוד הדרך, ואפשר למעוד מדי פעם ולקבל מכה כואבת אך לא הרסנית. בדומה לכך, שילוב בין הבטחון הסביל והפעיל מאפשרים הליכה על שביל רחב ויציב: הם קוראים לנו לצעוד בקצב מדוד ומאוזן של "שמאל-ימין-שמאל" שמשמעותו תגובה-יוזמה-תגובה.[6]
ותן טל ומטר לברכה
בשבוע הנוכחי שבו צפינו בתנועת הנפש הנעה בין תיבת ה"נוח" לקריאת ה"לך לך", התחלנו לשאול גשמים, ובכך טמון רמז נוסף לאופן המאוזן שבו אנו יכולים לצאת מאזור הנוחות ולהיענות לקריאת הנשמה. כך התחלנו לבקש בתפילת שמונה עשרה:
"בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵנוּ מִטוּבָהּ וּבָרֵךְ שְׁנָתֵנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת".
שאילת הגשמים מציגה שני סוגים של מים משמיים: טל ומטר. אהרון אריאל לביא מסביר כי המטר מייצג את ההשגחה הישירה של הבורא על העולם, את עוצם מלכותו. [7] הגשם חיוני לקיום העולם והנו מתנת שמיים אשר על פי התורה תלויה בטוהר מעשי האדם. המטר מזוהה עם הרובד הזכרי, ומשול לפן ההגיוני והנגלה של התורה.
בשונה מכך, הטל מייצג את נוכחותו הסמויה של הבורא בעולם. איננו רואים בעינינו את ירידת הטל, אולם הוא יורד במשך כל ימות השנה, וכמו מתהווה מעצמו. בדומה לכך, נוכחותו של הקב"ה היא כלשון ספר הזוהר "לית אתר פנוי מניה" אין מקום פנוי ממנו גם כשהוא נסתר. הטל, המייצג יסוד נקבי, חלש בכוחו הגשמי מן המטר הזכרי, אולם מבחינה רוחנית הוא משמעותי יותר ומסמל בחינה גבוהה יותר באלוקות.
לביא כותב כי בעוד שהמטר מסמל חשיבה זכרית, מערבית, תכליתית והישגית (מטר קשור למטרה), הטל מסמל חשיבה נקבית, מזרחית, הרפייתית (טל מלשון בטלה). בתפילה אנו מבקשים "ותן טל ומטר" כלומר מייחלים לשלב בין רובד זכרי ונקבי, בין תכליתיות להרפיה. הקדמת הטל למטר במילות הברכה רומזת על כך שהאיזון מגיע באופן כזה שבו ההרפיה קודמת להישגיות.
ברור לכל בר דעת כי אנו בני האדם איננו יכולים להוריד בכוחות עצמנו טל או מטר, אלא רק לשאול ולבקש עליהם. באופן דומה, גם כשאנו רוצים לצאת מאזור הנוחות שלנו, לצעוד אל עבר הלא נודע ולהגשים את קריאת "לך לך", אין לנו כל שליטה על תוצאות המסע. אנו בסך הכל "שואלים": מבקשים טל - וצועדים ברגל שמאל, בבטחון סביל, ואז מבקשים מטר - צועדים ברגל ימין, בבטחון פעיל ויוזמתי. תחושת בטחון מאוזנת אינה נשענת על בטחון "בעצמנו" אלא על חיבור לאינסוף הבלתי מובן לנו.
יהי רצון שנזכה להחיות את העצמי האמיתי שלנו מתוך יוזמה פעילה לצד קבלה גמישה של המציאות.
שאלות להתבוננות פנימית:
אם נתבונן בכנות בעצמנו, נוכל גם אנו לזהות את תיבת נוח שלנו, ואם נאזין לקול הנשמה נוכל לשמוע את קריאת ה"לך לך".
- היכן אני מוצא/ת את עצמי בתוך "תיבת נוח" מתוך בחירה מודעת?
- מהן האמונות המשאירות אותי בתוך "תיבת נוח"?
- אילו רגשות אני חווה כשאני חושב/ת על יציאה מן התיבה למסע של "לך לך"?
- האם אזור הנוחות שלי נוח? במה כן, ובמה לא?
- באילו מקומות בעבר נעניתי לקריאת "לך לך" ויצאתי מאזור הנוחות שלי? מה בעצמי ומה בסביבה שלי סייע לי לעשות זאת?
- היכן אני מזהה קריאת "לך לך" כיום בחיי? מה מדרבן אותי להיענות אליה, ומה עוצר אותי מכך?
- מה יכול לעזור לי לפתח "בטחון פעיל ויוזם" ולהתמסר לקריאת "לך לך"? מה יכול לעזור לי פתח "בטחון סביל" ולהתמסר לקריאת לך לך?
[1] רבי יוסף חיים מבגדד, עוד יוסף חי, לך לך, עמד 80-79 ד"ה "ועוד נראה".
[2] נוימן-חדד, א. (2019). מלכוד העצמי: CBT והערכה עצמית למתבגרים, מדריך למטפלים. הוצאת ספרי ניב.
[3] גלעדי, א. תגובה -יוזמה-תגובה. נדלה מתוך את גל עיני- השער לפנימיות התורה: https://www.pnimi.org.il/component/content/article/98-articles/1150-soldier
[4] משלי י ט.
[5] גלעדי, א. (תשע"ח). אמונה ובטחון. סיכום שיעורי הרב יצחק גינצבורג. נדלה מתוך: https://galeinai.org.il/lessons/toc_6_2_78/toc_h2_0
[6] ליתר הרחבה ניתן לקרוא במאמרו של גלעדי, א. תגובה-יוזמה-תגובה, שם.
[7] לביא, א.א. ותן טל ומטר על פני האדמה. נדלה מתוך האתר: טבע עברי: http://www.tevaivri.org.il/ResourcePage-203-%D7%95%D7%AA%D7%9F-%D7%98%D7%9C-%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94
