אנחנו טובים (ונתבעים להיות עוד יותר טובים)
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 5/9/2024 | הרשמו כמנויים
הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו,כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ,שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.הרב קוק[1]
אנחנו טובים. ולפעמים הייאוש שלנו נובע דווקא בשל כך: ממקום פנימי ועמוק של יושר, רדיפת צדק ורצון להיטיב -אשר מתנגש אנושות בתחושה שאין ביכולתנו להשפיע. אדם רואה מציאות סבוכה ומתייאש, כי הוא חושב לעצמו- מה כבר אוכל לשנות? אני כל כך קטן, איך אוכל להשפיע? וכשאיננו מאמינים ביכולתנו להשפיע, אז נעשה פחות, נתאמץ פחות. כך לאט לאט - התקווה גוועת.
הנה עצה מהרב קוק לרגעים שבהם אנו יושבים שבורי לב וחושבים לעצמנו: העם אבוד, המדינה בבחינת חולה אנוש, ובמצב הזה- לנו אישית אין יכולת להשפיע[2]:
זֶה פָּשׁוּט שֶׁאֲפִלּוּ הַיָּרוּד שֶׁבָּאֲנָשִׁיםאִם יַצִּיעוּ לְפָנָיו שֶׁהוּא יָכוֹל בְּכָל עֵתלַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ...הוּא יִתְעוֹרֵר בְּשִׂמְחָה וּבִגְבוּרָה לַעֲשׂוֹת טוֹב.וְכָל הָעַצְלוּת וְהָרִפְיוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָםשֶׁלֹּא לִפְעֹל פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹתאֵינָם בָּאִים אֶלָּא מֵחֹסֶר אֱמוּנָה בְּגֹדֶל הַטּוֹבשֶׁעוֹשִׂים מַמָּשׁ עִם כָּל הַיְקוּם.
היום ג' באלול, ימלאו 89 שנים לפטירתו של הרב קוק. העצה שהרב נותן לנו לתחושת הייאוש היא כזו:
א. אפילו האדם שנראה בעינינו הכי ירוד, בעומק נשמתו רוצה לשנות את העולם לטובה.
ב. מה שחסר לנו כדי להשפיע הוא קודם כל אמונה בכוחנו לשנות לטובה.
ג. כשאנו מרגישים חסרי אונים אנו הופכים לכאלה: עצלים ועצובים.
ד. כיצד מתקנים? הרב קוק ממשיך ועונה בקודים: "כְּשֶׁאָדָם מִתְעַסֵּק בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא וְזִכּוּךְ הַמִּדּוֹת". נתחיל דווקא מהסוף: דרך תיקון המידות שלנו (למשל - יחס מכובד האחד לשני, דיבור נקי), דרך קיום מצוות (למשל -אלו שבין האדם לחברו כמו הגברת עשיית חסד ומתן צדקה), וכמובן דרך לימוד תורה ועבודת השם (ואם יורשה לי להוסיף בנימה חסידית- עבודת השם דווקא מתוך שמחה). התיקון המתבצע במעשים קטנים מצידנו, שמשתקפים בעולם באופן נרחב וגדול יותר.
ועל הדברים הללו הוסיף הרב פילבר בביאורו לאורות התשובה של הרב קוק אמירה שהיא בעיני מהפכנית: אין לנו שמץ של מושג עד כמה ההשפעה של מעשינו הקטנים היא גדולה, והיא מגיעה כל כך רחוק, עד כדי עידון עולם החי הפראי:[3]
וּבְכֹל רֶגַע שֶׁאָנוּ מוֹסִיפִים אוֹר בְּנִשְׁמָתֵנוּ,אִם נֵדַע שֶׁלֹּא עַל עַצְמֵנוּ בִּלְבַד אָנוּ פּוֹעֲלִיםאֶלָּא אָנוּ מוֹסִיפִים הַשְׁלָמָה וְחַיִּים בַּכֹּל.אֲפִלּוּ הַצַּדִּיק מוֹסִיף עַל יָדֵינוּ אֹמֶץ בַּעֲבוֹדָתוֹוְגַם הָרָשָׁע מִתְמַתֶּקֶת רִשְׁעָתוֹ בְּאֵיזֶה מִדָּהוְהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה בָּאִים לוֹ בְּהַשְׁפָּעַת מַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים.וְלֹא רַק עַל בְּנֵי אָדָם פּוֹעֶלֶת הַהַשְׁפָּעָה הַטּוֹבָהאֶלָּא אֲפִלּוּ הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹתמִתְבַּסְּמוֹת בָּהֶן לְפִי עֶרְכָּןוַאֲפִלּוּ הַיְּצוּרִים הַנּוֹטִים לְהַזִּיק וּלְהַחֲרִיב מִתְעַדְּנִים וּמִזְדַּכְּכִים
וכל זאת למה? איך זה יכול להיות שמעשה קטן של יושר וחסד מצד האדם יכול להשפיע על העולם באדוות כל כך גדולות, עד כדי כך שאפילו הבהמות והחיות ומהזיקים מתעדנים? לדברי הרב קוק זוהי התשובה:[4]
וְכֹל הַשִּׁנּוּיִים הַלָּלוּ בָּאִים בְּזִיו הַקְּדֻשָּׁההַנּוֹסֶפֶת עַל יְדֵי נְשָׁמָה אַחַתהַשָּׂמָה לֵב בֶּאֱמֶת עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ
האדם לא רק נתבע לשים לב למתרחש סביבו, אלא שדרישה זו ממנו היא גם בגדר זכות גדולה להיות שותף משמעותי במתרחש בעולם, מתן יכולת השפעה עמוקה על המציאות. עד כמה האדם צריך לשים לב לסביבתו? הפעם אקח את התשובה לא מתורתו הישירה של הרב קוק, אלא מדמותו: הסיפור הבא, שסיפר על הרב קוק רבי אריה לוין 'רב האסירים', ממחיש את מעגלי האחריות הבלתי נגמרים שראה הרב קוק ביחס לתפקידו של האדם בעולם:[5]
"זכרתי ימים מקדם משנת תרס"ה, כשזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני רבינו הראי"ה קוק זצ"ל, וקיבלני בספר פנים יפות...אחר תפילת מנחה יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזעזע רבינו, ואמר לי בנחת: 'האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל!' הדברים נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר"
- פרסומת -
המחשה נוספת לאמונתו של הרב קוק בדבר חובתו וזכותו של האדם לעשות טוב בעולם טמונה בסיפור שהיה רגיל לספר בשם של זקני סמרגון (ששמעו מרבי מנשה מאיליה):
"כל זמן שישנה עוד תולעת אחת סגורה בתוך נקיק סלע והיא לחוצה ודחוקה ומתפתלת בייסוריה – אי אפשר למי שהוא לחיות חיי נחת ולראות בטובה"
וגירסה אחרת אומרת שסיפר את הדברים כך: "שגם אם יגיע העולם לשלמותו ורק באיזו פינה תתייסר לה תולעת אחת, עדיין לא בא העולם לשלמותו". נדמה לי שהמילים הללו מדברות בעד עצמן, ואין כל צורך להסביר את ההקשר האיום ונורא שלהן למתרחש כיום.
אנחנו טובים במהות הישרה שלנו, אך נדרש מאיתנו להיות עוד יותר טובים, עוד יותר ישרים. להיזהר, לבדוק את עצמנו - את מי אנחנו אולי רומסים ברדיפת האמת והצדק שלנו? האם חלילה אנו מוסיפים עכירות לאויר העולם במילים פוגעות שאנו אומרים? באיזו מידה אנו שומרים על נקיות של אמת בבואנו לדרוש טוב בעולם? זוהי בדיוק מהותו של החודש בו אנו מצויים - תשובה, חשבון נפש, התחדשות, זיכוך, חיפוש האמת, בחירה בטוב.
יהי רצון שנזכה לחודש אלול גדוש ברחמים וסליחות, חודש שיהיה בו פדיון שבויים, אהבת אחים ופעמי גאולה.
[1] אורות התורה פי"א ב.
[2] אורות ראי"ה אגרת שא.
[3] פילבר, י. ה. (תשנ"ז). ביאורים ומקורות לאורות התשובה. הוצאת המכון לחקר משנת הראי"ה ירושלים.
[4] שם - אורות ראי"ה אגרת שא.
[5] "איש צדיק היה" סיפורו של רבי אריה לוין, עמ' 74.
