עַל הַמֻּתָּר, הַמּוֹתָר וְהַמְּיֻתָּר
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 20/11/2020 | הרשמו כמנויים
חיים חדשים נובטים ברחמה. הם רוחשים וגועשים, משמחים את ליבה אך גם זרים ומוזרים לה. לאחר קרוב לעשרים שנות עקרות זוכה רבקה בפרי בטן. בימים נטולי מעקב היריון, אולטרסאונד ושלל הזדמנויות להציץ על העובר בטרם נולד, חושיה האימהיים של רבקה נדרכים. על אף שזה הריונה הראשון, היא מרגישה כי דבר מה בלתי שגרתי בעליל מתחולל ברחמה:[1]
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.."
מדוע חששה רבקה והגיעה עד כדי זעקת ייאוש? על כך השיב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת".[2] העוברים הגדלים ברחמה של רבקה גילו נטיות נפש ברורות, נבדלות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. תנועותיהם ביטאו את משיכתם לקטבים שונים: כאשר הייתה רבקה עוברת ליד מקום קדוש היה יעקב מתמלא תנועה של חיות, וכשהייתה עוברת בסמוך למקום טומאה היה עשיו שוקק חיים.
ויתרוצצו הבנים בקרבה
פרשת "תולדות" מגוללת את תולדותיהם של רבקה, יצחק ובניהם. אך ספר בראשית אינו רק אוסף סיפורים פרטיים, אלא בעיקר סיפור קולקטיבי: זהו "ספר הישר"[3], המורה לנו כי "דרך ארץ קדמה לתורה" ומלמד אותנו באמצעות סיפור תולדות אבותינו את הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו. מה נוכל ללמוד מהבנים המתרוצצים ברחמה של רבקה? על כך כתב הרבי מסלונים בעל ה"נתיבות שלום":[4]
"המחשבות נקראים בנים, וזהו ענין ויתרוצצו הבנים, ששני סוגי מחשבות התרוצצו בקרבה, מחשבות קדושות ומחשבות טמאות... ותלך לדרוש את ה' ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך, פירושו אין זה בן אחד שהטוב והרע מעורבים בו, אלא שני גויים בבטנך, אחד שכולו ממקור הטוב ושני שכולו ממקור הרע, ובזה נחה דעתה"
רבקה מזהה כוחות חזקים וסותרים הנאבקים בתוכה. היא סבורה שהנם מעורבבים זה בזה, בתוך יישות אנושית אחת חסרת זהות מובחנת. רבקה הייתה נביאה, וידעה כי חטא האדם הראשון הוביל לערבוב בין הטוב והרע, וחלק משליחות האבות הייתה תיקון ערבוב זה. כאשר היא מבינה שמדובר בשני כוחות נפרדים זה מזה, נחה דעתה.[5] עצם ידיעת ההפרדה בין הטוב לרע מעניקה לה נחמה ותקווה, שניתן יהיה לבצע את מלאכת התיקון בעולם שבו יש הבחנה בין התחומים.
אך זוהי רק יריית הפתיחה של המלחמה הפנימית, השייכת לכל אדם באשר הוא. הרבי מסלונים מזהה את "הבנים המתרוצצים" בקרבה של רבקה כמחשבות החולפות בתודעת האדם. יעקב ועשיו אמנם מייצגים שתי אומות, אך בראיה פנימית אלו הן גם שתי מהויות שונות המתקיימות זו לצד זו בנפש האדם: היצר הטוב והיצר הרע. היצר הרע מכונה "עשו" מלשון "עשוי", בהיותו עשוי ומושלם כבר עם הולדת האדם, ורק לאחר מכן יוצא לאוויר העולם האח הקטן – "יעקב", היצר הטוב, וידו אוחזת בעקבו של האח הגדול. היצר הרע חי ופועם באדם למן רגע היוולדו, אך היצר הטוב זקוק לזמן ומקום, בשלות וחינוך כדי להתעצב. במובן זה מהות שמם של התאומים מתייחסת להבדל ההתפתחותי בין היצרים המתרוצצים באדם, אך לשמו של יעקב ישנה מהות נוספת.
עק"ב: קדש עצמך במותר
הרבי מסלונים תוהה ביחס לקביעת שמו של יעקב בהתבסס על שבריר שניה בזמן, אותה שעה שבה אחז בעקבו של עשו. הרי אחיזה זו היתה לא יותר מרגע חולף בשעת הלידה, ואינה דבר תמידי. אך מכיוון ש"יעקב" ו"עשו" הנם מהויות נפשיות בתוככי כל אדם, אזי שמותיהם אינם עניין חד פעמי אלא נצחי.
יעקב שאחז בעקב אחיו קיבל את שמו בהקשר לראשי התיבות: קדש עצמך במותר. אותה אחיזה בעקב עשו, מסמלת כוח הנטוע בלב האדם לדורות ושומר שהחלק הרע לא ירמוס את החלק הטוב בנפש. ומדוע דווקא "קדש עצמך במותר"? הרבי מסלונים טען כי דווקא בשדה ה"מותר" מתרחשת המלחמה העיקרית בין יעקב לעשו.[6]
"וכך זה כל ימי חייו של יהודי, בבחינת ויתרוצצו הבנים בקרבה, ויש שגם לאחר עשרות שנים שעובד להשם יתברך שוב עומד האדם בפני מצב של ויתרוצצו הבנים בקרבה, שעדיין לא נשבר כוח הרע שבקרבו. ודבר זה שובר מאוד את האדם וגורם לו ליפול ברוחו...לכך כתבה התורה וידו אוחזת בעק"ב עשו, שזהו כוח האחיזה של יהודי לבטל כח הרע אשר לפתח חטאת רובץ"
בתפיסה החסידית, חיי האדם הם מלחמה מתמדת בין שתי הנפשות שבקרבו: הנפש האלוקית והנפש הבהמית.[7] למלחמה זו אין תאריך תפוגה עד יום מותו. כל אחת מן הנפשות היא טוטלית, רוצה שהאדם יהיה כולו שלה, ולא תרפה ממאבקה בטרם השיגה את יעדה.[8] "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"[9] כך אמר הלל הזקן, שכן: "אדם לעולם מועד".[10] האדם רוצה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ושואף להשיג ניצחונות של קבע, אך בעולם היצר אין שלווה וניסיון רודף ניסיון.
הנפילות והמתח המתמיד עלולים לשבור את לבנו. על פי הרבי מסלונים, אחיזתו של יעקב בעקבו של עשו מעניקה לאדם משאב של חוסן במלחמה הקיומית הזו. למרבה הפלא, שריון המגן המלחמתי נעוץ דווקא בשטח ההפקר שבין הטוב לרע, באותו חלל פנוי הקרוי "מותר". אדם המקבל על עצמו עול תורה ומצוות לומד להכיר את תחום המצווה ותחום העבירה. הוא אינו צריך להגיע להבחנה בעניינם בכוחות עצמו: ההפרדה בין התחומים כתובה ב"שולחן ערוך". ואם מוטל ספק בליבו, הוא יכול להיוועץ עם מורה הלכה. אך כיצד יפעל בתחום המותר? זוהי כבר בחירה אישית, סובייקטיבית, שעליה ימצא תשובה בליבו.
מדוע וויסות ה"מותר" הוא עוגן בחיי האדם?
במלחמה שבין יעקב לעשו ישנה הבחנה בין טוב לרע. אולם בין שני התחומים משתרע שטח אפור הנתון ברשות האדם, ובו נכללים הצרכים הגשמיים של החיים: אכילה, שתייה, שינה, עבודה, מסחר, טיול וכו'. מה דינו של חלק זה, התופס את רוב יומו של האדם?כך למשל, האדם יכול לקבל על עצמו שמירת כשרות, ולבחור שלא לטעום מפרוסת עוגת קצפת מפתה לאחר שסעד את ליבו בסטייק. אך כיצד ינהג אל מול אותה פרוסת עוגה שניה, שלישית או רביעית שהוא מתאווה אליה בזמן שמותר לו? הרי היא בסך הכל פרוסת עוגה בהכשר מהדרין של הבד"ץ. מותרת, אך אולי מיותרת. דוגמא נוספת: האדם עומד בניסיון והודף מעליו תכנים גסים ופוגעניים ברשת, אך מה יבחר לעשות בדקות פנויות שבהן מכשיר הטלפון החכם שלו מונח בכף ידו, והוא גולש לתומו בתכנים מותרים, כשהדקות הולכות ומתארכות לשעות?
כשהאדם נכשל באמירת לשון הרע על חברו הוא יכול להיות מודע לחטא ולחוש צער על הנפילה. אולם מה קורה כשהוא משיח לפי תומו מילים שאין בהן אפילו אבק לשון הרע, אך כוונתו אינה לשם שמיים ובתוך ליבו ישנן נגיעות? האם יהיה מודע למהות מעשיו בתחום ה"מותר"? בתחום זה האדם אינו פועל כמו בענייני איסור והיתר, עליו לנסות להבין בכוחות עצמו האם זו הדרך שבה הוא מבקש לחיות. ודווקא משום כך מתחולל בנקודה זו מאבק סמוי מן העין.
הרבי מסלונים כתב שאם האדם יקדש את עצמו במותר לו משום שיבין בליבו כי זהו רצון שמיים על אף שאין ציווי מפורש בדבר זה, הוא ינחל הצלחות בקרבות חייו עם היצר הרע. מדוע דווקא "קדש עצמך במותר לך" הוא בבחינת חבל הצלה עבור האדם? נתבונן בשלושה כיווני חשיבה אפשריים:
- אהבה- בחירות האדם בשדה המותר קשורות לאהבה שבינו לבין בוראו.
- אמת – התנהלות האדם בשדה המותר חושפת אמת פנימית ולחלופין מאפשרת לזהות שקר.
- מימוש עצמי – היכולת לקדש את המותר מאפשרת להפוך צרכי חסך לצרכי גדילה.
1. אהבה: רחמנא ליבא בעי
המלחמה המתמדת בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית היא מציאות קיומית[11]. האדם היה רוצה לחוש שרק במצבים מסוימים הוא נדרש להילחם, ואילו בשאר הזמן הוא חי בשלווה עם עצמו, או לכל הפחות במצב של שביתת נשק. אך הקרב הוא יומיומי, על כל מחשבה, דיבור ומעשה. בתפיסה החסידית, אין באמת נייטרליות, לא קיים מצב ביניים בין המותר לאסור. שכן גם בתחום המותר האדם בוחר האם להתחבר אל בוראו או להתנתק ממנו. כך למשל, כאשר יש בידי האדם דקה פנויה, הוא יכול להגשים בדקה זו דבר מה שתואם רצון שמיים, ואם לאו - דקה זו נופלת לזרועות השטח האסור. זוהי אמירה תובענית, אך הבעל שם טוב מרכך אותה בהדרכתו את האדם לבצע את המלחמה באמצעות כיוונון של כלי עדין ורגיש - הלב.
"רחמנא ליבא בעי": מה רוצה הבורא מהאדם? על פי הבעל שם טוב, הקב"ה משתוקק אל לבו של האדם. זו מטרת העל. אין די להקב"ה במעשים לבדם שיהיו מעשי מצווה, אלא העיקר שהלב יהיה טהור, ומכוון לטוב. הלב הוא כמלך לאברי הגוף, ואם אינו שותף פעיל בעבודת האדם, אין ערך למעשים שעושים שאר האיברים. "רחמנא ליבא בעי" היא דרישה שמתייחסת גם לאכילה, לשתייה, לשינה, לדקות הפנויות, לגלישה בסלולרי, למילים שנזרקות לחלל האויר ולכאורה אינן שייכות לתחום המצווה או העבירה.
בתחום המותר נבחנת כוונת הלב: האם האדם מחבר את עצמו אל מטרה אחת כוללת בכל דרכיו? האם שטח ההפקר יהפוך לשדה קוצים או לגן עדן? וכך מוסיף הרבי מסלונים בעניין עבודת "קדש עצמך במותר":
"והיות שהוא עושה זאת רק מתוך אהבת השם ולא מחמת שום מניעים אחרים שהרי אין על זה שכר ועונש, הרי מדה כנגד מדה, הקב"ה נותן לו אהבתו ואהבך".
2. אמת: סוס קדוש או אדם קדוש?
האם קיום חיי תורה ומצוות הם "עבודה" כמו כל עבודה אחרת?[13] בעולם התעסוקה קיימת הפרדה ברורה בין הזמן שבו העובד מחויב למקום העבודה לבין הזמן שבו הוא אדם פרטי החי את חייו. אך הפרדה זו אינה קיימת בין האדם לבוראו. אמנם קיים תחום "אסור" ותחום "מצווה", אולם בתחום שהנו לכאורה "מותר" האדם עודנו עבד לקונו. בתפיסה החסידית אין הפרדת רשויות בין "עבודה" ל"חיים פרטיים". כשהאדם מנותק מהבנה כזו, הוא עלול לעשות שקר בנפשו:
מספרים על האדמו"ר מרוז'ין, שפעם הגיע אליו אברך וביקש סמיכה. האברך רצה להסביר לו כמה הוא מתאים לקבל סמיכה ולכן תיאר בפניו את הנהגותיו: "אני שותה רק מים, הולך רק עם בגדים לבנים כדרכי המקובלים, עושה גלגולי שלג כל יום ובסוף התפילה מבקש מהשמש שיתן לי ל"ט מלקות". אותו היום היה מושלג, והאדמו"ר לקח את האברך אל החלון והראה לו סוס מתגלגל בשלג כאשר האדון מכה אותו כל הזמן והוא שותה רק מים. ובכל זאת, בסך הכל אין הוא אלא רק סוס.
הרב עדין שטיינזלץ כתב כי גם אם אדם יקיים כל סימן בשולחן ערוך ויהיו לו פאות וזקן וציצית, יתכן שהוא יהיה "שד יהודי", כי יש בו חיסרון מהותי.[14] קיום מצוות יהפוך אותו ליהודי אך לא ניתן לכנות אותו "אדם". לאדם יש מטרה שהוא שואף אליה, ולכל מעשיו צריכה להיות מטרה כוללת. סוס ישאר סוס גם אם יניחו לו תפילין מדי יום, והוא לא יהפוך לסוס קדוש בגלל זה. העניין הוא לרכוש דמות אדם, דבר שאינו ניכר בכמות המצוות והעבירות או מספר דפי הגמרא, אלא בהחלטה על כיוון כללי שהאדם רוצה לצעוד בו והחלומות שהוא שואף להגשים.
התחום המותר הוא תחום שברירי מאוד, ודווקא משום שהוא פתוח לרווחה מתגלה בו באופן עמוק רצונו הפנימי של האדם. יתכן כי הוא מסמל את אחת העבודות התובעניות ביותר, שבהן נדרש האדם לאותנטיות יותר מבכל תחום אחר. כפי שהעיד על עצמו רבי פנחס מקוריץ, מתלמידי הבעל שם טוב:[15]
"עשרים ואחת שנה יגעתי על האמת. שבע שנים לידע אמת מהי, שבע שנים לגרש את השקר, ושבע שנים להכניס את אמת אל קרבי...שום דבר לא היה קשה עלי כל כך כמו ההתגברות על השקר...שברתי את כל עצמותי, ולבסוף פרצתי ויצאתי".
לפעמים דווקא בתחום המותר, האדם יכול לגלות האם ברגע הזה הוא בבחינת סוס או בן אדם.
3. מימוש עצמי: הפיכת צרכי חסך לצרכי גדילה
בשטח המותר האדם מגשים רצונות, צרכים משאלות ומאווים. מי שעסק רבות בהתבוננות על צרכי האדם היה הפסיכולוג ההומניסט אברהם מסלאו. הוא חילק את מניעי האדם לשני סוגים עיקריים: מניעי חסך ומניעי גדילה. בלעדי הגשמת הצרכים הנובעים ממניעי החסך, לא יוכל האדם להתקיים פיזית ומנטלית ועל כן הוא שואף לאזן אותם ולהפחית מתח. כך למשל, אדם רעב יתאמץ למלא חסך פיזיולוגי דרך מזון, ואדם שחי באזור חשוף לרקטות ישאף לאזן חוסר ביטחון באמצעות כניסה למרחב מוגן. בשונה מכך, מניעי גדילה מספקים לאדם צרכים באמצעותם יוכל לחיות חיים של מימוש והגשמה. הצרכים מסודרים בהיררכיה עולה, כאשר סיפוקם של צרכים נמוכים במדרג חיוני למילוי צרכים משלב גבוה. על פי מאסלו, רוב בני האדם מקדישים את זמנם למילוי מניעי החסך ורק מעטים מגיעים למצב בו הם יכולים לעסוק במניעי הגדילה.
כאשר מתבוננים על מהותו של התחום ה"מותר" בתפיסה החסידית, נראה כי ישנו מעבר גמיש, מתעתע, אפרורי משהו, בהבחנה בין צרכי חסך לבין צרכי גדילה. כאשר האדם מבצע את עבודת "קדש עצמך במותר" גם מילוי צרכי החסך שלו יכול להפוך לחלק מהגשמת צרכי גדילה, למשל ביכולתו לבחור באופן מודע לקדש את החומר: באכילה, בשתיה, בשינה ובשאר הנהגות הבסיסיות בחיי היום יום.
מנגד, קיימת אפשרות שמניעי הגדילה יהפכו למניעי חסך, ונדמה לי שאני עדה לתופעה כזו. לפני כעשרים שנה בהיותי סטודנטית לתואר שני, התחלתי לעבוד כמתרגלת בקורס "מבוא לפסיכולוגיה". מאז ועד היום אני מלמדת בהנאה את הקורס הזה. מדי שנה אני שבה ועורכת לתלמידיי היכרות עם מדרג הצרכים של מסלאו,[16] ומבקשת מהם לכתוב תרגיל שבו הם מבטאים את צרכי חייהם לאור המדרג . ברבות השנים נוצרה בי פרספקטיבה של זמן, ו"ההיסטוריה" משתנה לנגד עיניי. דור הולך ודור בא, והמדרג עובר התחדשות: מה שהיה פעם אי שם בתחום הצרכים הגבוהים, הפך בשנים הבאות לצורך בסיסי וקיומי.
לא על ירידת הדורות אני באה לקבול, אלא לשקף מציאות שבה רובינו הולכים ומתרגלים לרמת חיים שבה מיטשטשת ההבחנה בין צורך חיוני לקיום, לבין מה שהוא בגדר "מוֹתָר". בשנים האחרונות, רבים מהסטודנטים שלי חשים כי צרכי הקיום הבסיסיים שלהם מתבססים על: גישה לאינטרנט מהיר, פעילות ברשתות חברתיות, טיפולים אסתטיים ותכניות הרזיה וחיטוב. בזמנו סברתי שאולי לימדתי את התכנים בצורה לא מדויקת, ואולי לא מובנת לסטודנטים ההבחנה בין צרכי גדילה לצרכי חסך. אך מתוך שיחות עם השטח הבנתי שאכן רבים חשים כי אלו צרכים בסיסיים שלא ניתן לחיות חיים סבירים ונורמליים בלעדיהם. אני תוהה על המתרחש, וחוששת שאולי בכל דור ודור האדם מתרחק עוד קצת מעצמו כאשר דווקא בתרבות של שפע, מה שהיה בגדר צרכי גדילה הופך לצרכי חסך, ויוצר עוד מלחמות מיותרות בשדה המותר.
עַל הַמֻּתָּר, הַמּוֹתָר וְהַמְּיֻתָּר
בשפה העברית ישנם פירושים שונים למילה: "מותר": ישנו "מותר האדם מן הבהמה" מלשון יתרון ותוספת. מנגד ישנו מוֹתָר שהוא בבחינת "מיותר", עודף המצטבר ללא הועיל. כך למשל, אחד מעקרונות הנהגת הבריאות של הרמב"ם מתבסס על הרעיון שאכילה עודפת של מזונות בריאים וראויים מזיקה יותר מאכילה מועטה של מזונות מזיקים. [17] הדבר נובע מהשפעתם הקלוקלת של המותרות על גוף האדם, וככל הנראה גם על נפשו.
ההבחנה בין המותר לבין המיותר משתנה מאדם לאדם, אך לא פחות מכך בתוך כל אדם: מתקופה לתקופה, מיום ליום ומשעה לשעה. מה שהיה נחוץ ובגדר יתרון גדול ביום האתמול, עלול להיות בבחינת מותר מיותר ביום הזה. להבדיל מתחומי הטוב והרע, התחום של "'קדש עצמך במותר" הוא אישי וסובייקטיבי, ותובע מן האדם אומץ וכנות לבחון את האמת שלו מחדש בכל רגע. רק במבט אותנטי בין האדם לעצמו הוא יכול לברר מהו אותו "מותר" שהוא בעצם "מיותר", סרח עודף לקיום שמצמצם את הנפש, ומהו "מותר" בבחינת "יתרון" שמרחיב את הנפש ומסייע לצמוח, לאהוב ולהגשים את צלם האדם שבו.
[2] פירוש רש"י בראשית כה כב , בהסתמך על דברי חז"ל.
[3] ספר בראשית מכונה בפיהם של הנביאים, על פי פירושם של חכמי התלמוד, בשם "ספר הישר", כי החלק הניכר שבו עניינו תולדות האבות - אברהם, יצחק ויעקב - שנקראו ישרים',שלפי פירושם של חכמי התלמוד, קרא להם בלעם בשם זה, כשאיחל לעצמו למות מות ישרים, הלוא המה האבות, ושתהא אחריתו כאחריתם.
[4] רבי שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, ספר נתיבות שלום, פרשת תולדות, מאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה".
[5] מדוע נחה דעתה של רבקה? זוהי נקודה להתבוננות הסוטה מהנושא המרכזי שבו עוסקת רשימה זו. אכן זוהי הבנה משונה: מדוע נחה דעתה כאשר היא מבינה שזה אינו בן אחד שטוב ורע מעורבבים בו אלא שני כוחות שונים? לכאורה הייתה אמורה לחרוד יותר. האם אדם שבו הטוב והרע מעורבבים אינו עדיף מאדם אחד שכולו רע ואדם אחד שכולו טוב? המפתח להבנת העניין קשור בחטא חטא עץ הדעת טוב ורע ובמלאכת התיקון שלו. פגם עץ הדעת היה העירוב בין טוב ורע, ועבודתם של האבות הקדושים הייתה לטהר את הערבוב בין הטוב לרע.
[6] הרבי מסלונים מציין כי יעקב מלשון עק"ב, אך נשאלת השאלה מהי מהות האות י' בראשית שמו של יעקב? תשובתו של הרבי היא "שעניין היו"ד הוא כמו שמצינו שבכל שמות משפחות השבטים הוסיף עליהם ה"א ויו"ד, ופירש רש"י שהטיל הקב"ה שמו עליהם להעיד על קדושתם...ועל דרך זה היא היו"ד שבשם יעקב, שהקב"ה חותם בשם ה' על קדש עצמך במותר, ויקרא שמו יעקב".
[7] רבי שניאור זלמן מליאדי בספר התניא. הערה חשובה: בתפיסתו של בעל התניא, האדם אינו יישות אחת, אלא בכל אחד מאיתנו ישנן שתי יישויות וביניהן מתחולל מאבק מתמיד על שליטה. בתוך כל יהודי שוכנת נפש אלוקית ונפש בהמית. מונחים אלו אינם זהים למונחים "יצר טוב" ו"יצר רע": היצרים הנם כוחות הנלווים לשתי הנפשות. המאבק האמיתי המתחולל בתוככי האדם הוא בין שתי נפשות ולא בין שני יצרים. בתפיסתו של בעל התניא יש בקרב האדם שתי מערכות שלמות של אישיות, ולא רק יצרים נבדלים.
[8] ברוד, מ. (2018). להבין חסידות – מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.
[10] מסכת בבא קמא פרק ב משנה ו.
[11] ברוד, שם.
[12] רבי ישראל בעל שם טוב, צוואת הריב"ש עמוד עו.
[13] ברוד, שם.
[14] שטיינזלץ אבן-ישראל ע. (2008). חיי שנה. הוצאת ידיעות ספרים.
[15] בובר, מ. (1949). האור הגנוז סיפורי חסידים. הוצאת שוקן. עמוד 121.
[16] Maslow, A. (1968). Toward a Psychology of Being. New-York: Van Nostrand.
[17] רמב"ם, הלכות דעות פרק ד הלכה טו.
