להפוך נגעי-עור לנגהי-אור: על צרעת ונקודות עיוורות

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 3/4/2019 | הרשמו כמנויים

חלפו מאז עשרים שנה, אך כשאני נזכרת במילים שלו עדיין מתקמט לי הלב. הייתי סטודנטית צעירה, מאוהבת במה שאני לומדת ומאמינה בתמימות ילדותית שדבר לא יעצור בעדי מלהגשים את חלומי ולהפוך לפסיכולוגית. הוא היה פרופסור מכובד ומבריק, עתיר הישגים ומאמרים, ובחרתי ללמוד אצלו סמינר. כשביקשתי ממנו המלצה בתום השנה, הוא הצליף בי בטון נזעם ובמילים חדות: "אם היה לך שמץ של מודעות עצמית, לא היית מעזה לבקש ממני המלצה". התחלתי לגמגם מולו, והוא חזר על האמירה בשלל וריאציות, מוודא שהבלתי-מודעת תתוודע אל עומק חוסר המודעות שלה.

העלבון הצורב והכעס התערבבו בי במחול שדים. הייתי עסוקה בהתרוצצות מבוהלת בין קרוביי בשאלה: האם אני אדם חסר מודעות? כצפוי, כולם נאלצו להכחיש נמרצות והצהירו שאני אחת המודעות ביותר על פני הגלקסיה. אך היום אני מבינה, עד כמה האמירה שלו הייתה אמיתית: שיקוף קשוח של מציאות שהייתי צריכה מיצרים וטלטולים כדי לסדוק אותה. הוא צדק, ויתכן מאוד שגם בעוד עשרים שנה, כשאתבונן בעצמי היום, אבין עד כמה עיוורת הייתי ממש ברגעים אלו.

אין אדם רואה נגעי עצמו

לא צריך דיפלומה טיפולית כדי להזדהות עם דברי חז"ל: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו".[1] ורבי מאיר הוסיף: "אף לא נגעי קרוביו" (מה שמסביר את התגובות האוהדות שקיבלתי בזמנו מסביבתי). אפילו כשעינינו פקוחות יש לנו 'נקודות עיוורות': חלקיקים שנתקשה לזהות פשוט מפני שהם שלנו, בשר מבשרנו. כמו אותו כתם עיוור בשדה הראיה של העין, שאינו נקלט על ידי חוש הראייה מפני שהמוח שולל מאיתנו את האפשרות לראותו. ההגנות שלנו מייצרות נקודות עיוורות, ובכדי להתוודע אליהן נדרשת תנועה חיצונית, עדינה או גסה.

בדיוק בכך עוסקות פרשות השבוע שנקרא בתקופה הקרובה: 'תזריע' ו-'מצורע'. הצרעת בגרסתה המקראית היא מחלה שנגוזה מן העולם. מחלה רוחנית פלאית למדי, שבה הגוף משפריץ החוצה לכלוך המצוי בנפש. אונקלוס בחר לתרגם את מילות התורה 'נגע צרעת' במילים הבאות: 'מכתש סגירו'. דהיינו, מחלה של סגירות. כך כתב האדמו"ר מסלונים על הצרעת:[2]

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

"...המחלה האיומה ביותר שמצינו בתורה כולה הוא עניין טומאת מצורע...משום שעניינה שאדם נהפך למהות של רע, והוא עצמו אינו יודע מזה, שזהו פירוש 'מכתש סגירו' שהיא מחלה מסוגרת, שאינו רואה ומרגיש כלל שאינו מתנהג כשורה, ונדמה בעיניו כאילו הכל בסדר כי הדבר מסוגר ממנו..."

בהמשך דבריו כותב הרבי מסלונים כי המצורע מצוי במצב של 'הוציאה ממסגר נפשי': מכף רגלו ועד ראשו נפשו סגורה במסגר: מוחו סגור, לבו סגור, רגשותיו אטומים. מחלת הסגירות מנתקת אותו מנגעיו הפנימיים, ולא רק שהוא אינו מבחין בהם אלא שהוא בוחר להשליכם על זולתו.

ריפוי הצרעת: הסגר לשם פתיחה, גלות לשם גילוי

כמחלה רוחנית, לצרעת יש תכלית: עניינה לחשוף נגעים פנימיים נסתרים, המובילים להשלכה מזלזלת על הזולת דרך לשון הרע והוצאת שם רע. כחלק מתהליך ריפוי המצורע, מובא רעיון שלמראית עין מצטייר כעונש. המצורע מורחק מסביבת חייו, ונקרא להתנתק משגרת קיומו המיידית.[3] בצד ההתנתקות מביתו, משפחתו וקרוביו, הוא נתבע להתקשר אל הכהן, דמות רוחנית המשחקת תפקיד מפתח ביכולת לפתוח מחדש את מיצרי נפשו.[4]

לכאורה, מוזר שדווקא ברגעי מחלה קשה, כשהאדם נזקק ביותר לליווי וסעד מידי הנפשות הקרובות אליו, נכפית עליו גלות וחבירה לאדם זר ומורם מעם. אלא שגם בגלות וגם בחיבור אל הכהן טמון ריפוי, לא עונש. המצורע נפרד זמנית מחייו ויוצא לגלות לצורך גילוי. זהו מסע שאורכו המינימלי הוא שבעה ימי התבוננות. בדומה לאבל, המצורע לובש בגדים קרועים ונוהג כמנודה, אסור בתספורת ובכיבוס בגדיו. אך בשונה מן האבל, מותר לו ללמוד תורה, ולא סתם תורה: עליו ללמוד את תורת-החיים שנשתכחה ממנו, להתבונן בחלקים הכעורים שבו, שגררו אותו אותו להוצאת שם רע וסגרו את ליבו. עליו להתאבל על חלקי נפש זנוחים של עין טובה שהתנוונו בקרבו.

כאשר הוא מוגלה ואין בסביבתו כוחות אוהדים כמשפחתו וחבריו, שכמוהו עיוורים לנגעיו, הוא חופשי לעסוק בתיקון עצמי באופן אמיץ, הרפייתי, עמוק ומתבונן. כל זאת בתמיכת האליטה הרוחנית של עם ישראל – הכהן ובניו. במובן מסוים, יש כאן מעין 'דומה בדומה ירפא': דווקא ההסגר יביא ליציאה מן הסגירות. הבידוד, ההרפיה, והשביתה הם קרקע פוריה לניקוי שיאפשר לו להתחבר מחדש לזולת בלב טוב.

מה עושים כשכל הגוף מצורע?

התורה מפרטת לפרטי-פרטים את הקריטריונים לאבחון נגעי עור כצרעת או כנגע שפיר. אך קיים מצב תמוה ביותר שבו באופן הפוך לכל הגיון אנושי, בעל הנגעים יוכרז כטהור:[5]

"...וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.  וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא". 

מדוע מי שיש בו נגע קטן או מספר נגעים זקוק לחקירה מדוקדקת, לבידוד ולהסגר, ואילו אדם שנגע הצרעת כבר פשט בכל גופו מטוהר על ידי הכהן? שמעתי פירוש על הפלא הגדול הזה בשמו של 'החפץ חיים': המצורע מוציא שם רע על זולתו כיוון שאינו מודע לנגעיו. הצרעת מנסה להאיר נגעים אלה, תחילת ברמיזה עדינה, דרך צרעת הבית, לאחר מכן בצרעת הפוגעת בבגד ובשלב מאוחר יותר בצרעת המגיעה אל גופו. בכל השלבים הללו, גם כשישנם נגעים בגופו, האדם יכול להתכחש לסיבת הנגע, ולזהותו כמקרי וזר לו. אך כשכל גופו מכוסה בצרעת ללא מתום, לא נותר מקום להכחשה. במצב זה אין צורך בתהליך ההסגר כדי לצאת מן המסגר הנפשי: מגנוני ההגנה מתפוררים, והאדם מבין כי אין כאן כל מקריות. מכיוון שהשבר כה קיצוני ובלתי ניתן לטשטוש והכחשה, הוא מסוגל לעבור את תהליך הגילוי מבלי לגלות מסביבתו הטבעית.  

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

האם נגע הצרעת נוגע אלי?

איפה הם אותם ימים איומים ונוראים או אולי פלאיים ועצומים שבהם נגע רוחני הותמר בשפטות לנגע גשמי? האם כדאי לנשום לרווחה שהצרעת בצורתה המקראית נמוגה, או שמא זוהי החמצה גדולה עבורנו שאין לנו הזכות ללקות במחלה שמאפשרת לנו לדייק בתיקון פגמים ברוחנו?  פעם, בימים שבהם החיבור בין החומר לרוח היה טבעי ופשוט, הצרעת הגיעה אל האדם כמסר שמיימי של גדילה: כטפיחה של אהבה התובעת ממנו להשיל עין רעה ולשון הרע. לפעמים נדמה לי, בעיקר בימים אלו, שכולנו היינו אמורים להיות מוכי צרעת. אם לרגע חשבנו שהמצורע רחוק מאיתנו כרחוק מזרח ממערב, נתבונן במשפט הנוקב של האדמו"ר מסלונים:

"..ובאמת מי יאמר זכיתי שלא יהיה בו מכתש סגירו המסוגרת גם ממנו, שנכשל בדבר שמביא נגע צרעת בקרבו?"

והוא ממשיך וכותב בעניין זה את הדברים הבאים, המתקשרים אל חג הפסח הקרב אלינו:

"...וזה גם עניין 'בודקים בחורים ובסדקים', דבכדי להיכנס לחג הפסח שעניינו זמן חירותינו וגאולת נפשנו... צריך לבער את החמץ היינו הפגמים והלכלוך העבה לפני פסח, ובנוסף לזה בודקים בחורין ובסדקין, היינו אותם דברים הנעלמים לנו שאין רואים אותם כלל, ואף הוא בעצמו אינו יודע מהם ואין מרגיש אותם בכלל, ואין לו מוסר כליות עליהם מאחר שהפגם הגיע כבר לפנימיות הנפש. וזוהי העבודה הקשה שבביעור חמץ..."

מודעות עלולה להיות כאובה, אך היא חבלי הלידה של חירות הנפש. כדי להגיע אליה, יש לפשפש בחורים ובסדקים. יהי-רצון שננצל את ימי הניקוי החיצוני גם לצורך צחצוח פנימי לא מתוך הסגר אלא מתוך מרחב, ושנזכה להפוך נגעי-עור לנגהי-אור.

[1] משנה נגעים ב, ה.