הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/12/2018 | הרשמו כמנויים
האם היית מסוגל לסלוח למי ששנא אותך שנאה יוקדת? למחול לאדם שקנאתו בך העבירה אותו על דעתו? להתפייס עם אחיך, שחרף היותו בשר מבשרך התאכזר אליך קשות? התמודדות עם פגיעה והניסיון לסלוח היא התנסות נפוצה. אך התמודדותו של יוסף לנוכח פגיעת אחיו בו, חורגת מכל קנה מידה אנושי שגרתי, שכן הפגיעה שחווה הייתה קיצונית:
"...וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם... וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.. וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּו...וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה..."
חלפו עשרים ושתיים שנים מאותם מאורעות טראומטיים. כעת עומד יוסף מול אחיו, במעמדו הרם כמשנה למלך מצרים. לאחר שהתנכלו להמיתו, השליכו אותו לבור וסיפרו לאביהם כי חיה רעה אכלתהו, עומדים אחי יוסף מול קורבן אכזריותם, שהנו כעת המשנה למלך מצרים. המפגש המחודש מעמיד בפני שני הצדדים את אתגר הפיוס.
בפרשה הקודמת מתואר סיפור התנכרותו של יוסף אל אחיו במפגשם במצרים, והעמדתו אותם בניסיונות. אך לאחר שלב המבחן, בפרשת 'ויגש' מגיע ניסיון הפיוס. יוסף מתחנן בפני אחיו שלא ילקו את עצמם על חטאי העבר. בעת ההתוודעות אליהם, הוא בוכה על צווארם ומנסה לשכנעם כי אינו מאשימם. ובכל זאת, האחים נותרים מבוהלים לאורך שנים. מתקשים להאמין שיוסף סלח להם, וחיים בחשש מתמיד מנקמתו. נתבונן קצרות במה שמחוללת הסליחה בנפש האדם, ואז נשוב במהרה לשאלת חוסר יכולתם של האחים לקבל את מחילתו של יוסף.
סליחה, הסתגלות ובריאות
בלב האדם טבועה נטייה כמעט אינסטינקטיבית להגיב להתנהגות שלילית המכוונת כלפיו בהתנהגות שלילית נגדית. הסליחה היא תהליך של התגברות פנימית על טינה כלפי הפוגע.[1] מחקרים מראים, כי ליכולת לסלוח השלכות משמעותיות על הסתגלותו הרגשית של האדם: המרת תחושות כרוניות ככעס, פגיעה ונטירת טינה ברגשות מחילה, מעצימה את תחושת הרווחה הנפשית. [2] בתהליך סליחה אותנטי, מפיק הסולח כוחות רבים מתוך עצם הוויתור על רגשות כעס וטינה, שהנם רגשות משתקים ומחלישים. מנגד, העדר סליחה נמצא במחקרים כקשור לרמות גבוהות של פסיכופתולוגיה, ובראש ובראשונה לדיכאון.[3] תהליך הסליחה משפר הסתגלות במערכות זוגיות ובפרט בתוך מוסד הנישואין, כיוון שהוא מאפשר לזנוח רגשות שליליים ולשקם את הקשר[4].
שורת מחקרים חשובים שהתבצעו בשנים האחרונות באוניברסיטת סטנפורד, מעידים כי בחירה בסליחה מחוללת פלאים בבריאותו הפיזית של האדם, ומסייעת בטיפול במחלות חריפות וכרוניות. המחילה לזולת מפחיתה רגשות שליליים כגון כעס ועצב, ובכך מורידה את רמת ההורמונים קשורי-המתח בגוף האדם. בנוסף נמצא כי אנשים שחוו פגיעה אך בעזרת הדרכה וסיוע הצליחו להתגבר על רגשות כעס ועוינות, נטו להיות בריאים יותר, לסבול פחות ממחלות לב וכלי דם ומפחות בעיות רפואיות נוספות בטווח הארוך, לעומת אלו שהתקשו לסלוח. גם יכולת השינה של ה-'סולחים' ורמת התיאבון שלהם נמצאו תקינות יותר בטווח הארוך בהשוואה לאלו שהתקשו לסלוח. בנוסף סליחה מקדמת איזון טוב של לחץ הדם, דופק סדיר, הפחתה בכאב כרוני ואף צמצום הנטייה להתמכרויות.
מדוע התקשו האחים להאמין למחילתו של יוסף?
הקושי של האחים להאמין כי יוסף מחל על פגיעתם בו אינו דועך עם הזמן. שנים רבות לאחר ניסיון הפיוס הראשון, חוששים האחים מנקמה. הם חשים כי היכולת לסלוח על פשעים כגון אלו שביצעו היא בלתי אנושית. אך הסבר זה מתבסס רק על רובד פני השטח, ויש עמוק ממנו. על מצבם הנפשי בהקשר זה מספר המדרש את הדברים הבאים:[5]
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" מה ראו? אמר ר' יצחק: ראו את יוסף כשחזר מלקבור אביו, הלך והציץ בתוך הבור, והוא לא נתכוון אלא לשם שמיים. אמר: כמה נפלאות עשה לי הקב"ה שהצילני מן הבור הזה- והם לא ידעו מה היה בלבו ואמרו "לו ישטמנו"..."
בדרך בחזרה מקבורת אביו, רגליו של יוסף נשאו אותו מאליהן אל אותו בור עמוק אליו נזרק על ידי אחיו. האחים צפו במעשהו של יוסף אחוזי חרדה, וחשו כי פיו וליבו אינם שווים. הם פרשו את הצצתו אל הבור כחוסר יכולת למחוק את העבר ולמחול בלב שלם. אך על פי המדרש, יוסף הציץ אל הבור מתוך תחושת הודיה על הצלתו. כיוון שהאחים היו אחוזי אשמה, פירשו את מעשהו כחוסר יכולתו לסלוח להם. הם השליכו את אשמתם הפנימית הקשה מנשוא עליו, וגלגלו אותה ל-'כוונות עוינות' מצידו:
"...וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ..."
המילה 'לו' הנה דו-משמעית, ויכולה להתפרש כ-'שמא' או כ-'הלוואי'. ה-'אור החיים' פרש את הביטוי 'לו ישטמנו' מלשון 'הלוואי שישטמנו':[6]בסתר ליבם, קיוו האחים שיוסף ישיב להם כגמולם על רעתם. הם רצו להתענות על ידו וללקות במידה כנגד מידה, כדי לחוש שהם מכפרים על עוונם. האחים חששו מנקמתו של יוסף, אך ברמה הלא-מודעת ייחלו לנקמתו. הם התייסרו ברגשות אשמה, והעדיפו להמיר סבל פנימי מתמשך בסבל חיצוני ברור.[7] פעולת נקם של יוסף כלפיהם הייתה עשויה להוות דרך התמודדות רגשית עבורם, לאפשר את מחיקת החוב כלפיו ולספק תחליף לעונש מידי שמיים. אך סירובו לראות בהם אשמים ואחראים על מעשיהם, חסמה בפניהם את ההזדמנות להתמודד עם חטאם ולתקנו. מחילתו של יוסף שהובעה כגלגול האחריות למעשיהם לידי ההשגחה העליונה, לא מנעה מהם את הנשיאה באשמה, אולם מנעה מהם את הכפרה על עוונם, והם התקשו לסלוח לעצמם על אף סליחתו החיצונית של יוסף.
הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ ( גם לעצמי)
לא קל לבקש סליחה מכל הלב מאדם בו פגעתי. לנקות מליבי עלבון ופגיעה שספגתי, זו גם עבודה התובעת כוחות נפש. אולם המשא הכבד של אחי יוסף ממחיש כי ישנה מלאכה פנימית נוספת בתוך מערבולת הפגיעה, והיא הסליחה העצמית. מכאן שמעגל הסליחה כולל לא רק את בקשת המחילה מן הזולת והיכולת למחול לזולת, אלא לא פחות מכך את יכולת האדם להתפייס עם משגיו, כשליו ומחדליו.
תהליך הסליחה חלק בלתי נפרד מקיומו הבריא והשלם של האדם. על פי ההלכה היהודית, עלינו לחולל בליבנו את תהליך המחילה מדי לילה, באמירת התפילה הבאה לפני קריאת שמע, בטרם שכבנו לישון:
"...רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי. בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה. בֵּין בְּגִלְגּוּל זֶה בֵּין בְּגִלְגּוּל אַחֵר לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי..."
בתוך מילות הסליחה לזולת, אני משתדלת ללא לשכוח להוסיף כל לילה מילים רכות ומנחמות של ריצוי, פיוס ומחילה גם כלפי עצמי.
[1] Enright, R. D, & North. J. (Eds.). (1998). Exploring Forgiveness. Madison: University of Wisconsin Press/
[2] Tangney, J.P. Fee, R., Reinsmith. C., Boone, A. L. & Lee. N. (1999, August). Assessing individual differences in the propensity to forgive. Paper presented at the annual meeting of the American Psychology Association, Boston.
[3] Tangney et al., 1999 –).
[4] McCullough, M. E. & Witvliet, C. V. (2005). The psychology of forgivness. At: Snyder C.R & Lopez. S.J. (Eds), Handbook of positive psychology. Oxford University Press.
[5] משנת ר' אליעזר, פרק ז' (הוא מדרש אגור) על פי 'תורת שלמה' ויחי סעיף נ'.
[6] אור החיים לפרשת 'ויחי'.
[7] הרב עזריאל אריאל: 'אנא שא נא' מתוך עלון 'באהבה ובאמונה' של מכון מאיר, פרשת ויחי תשס"ז.
