מעגל הכוח וחוסר האונים בטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי - פוסט המשך
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 1/3/2025 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת: "כלוב של זהב" – טיפקס https://www.youtube.com...=1a_BncwNEbQ]
בפוסט הקודם תיארתי כיצד מערכת השיקום בבריאות הנפש משתמשת בצורך הבסיסי בשירותי שיקום כמנוף לכפיית טיפול תרופתי. היום אני רוצה לשתף בממצאים נוספים ומטרידים מהמחקר שערכתי עם ד"ר נילי קרקו-אייל, המתארים תהליך שיטתי של פגיעה באוטונומיה של מטופלים בטיפול תרופתי אנטי-פסיכוטי.
המחקר, שפורסם ב-Community Mental Health Journal, מבוסס על ראיונות עומק עם 20 אנשים שטופלו בתרופות אנטי-פסיכוטיות שלא במסגרת טיפול כפוי. הממצאים חושפים מעגל מדאיג של שחיקת האוטונומיה של המטופלים, שמתחיל כבר בשלב ההחלטה הראשונית על הטיפול וממשיך לאורך כל הדרך.
השלב הראשון: חוסר במידע קריטי
מתוך כל המרואיינים במחקר, אף אחד לא זכר שקיבל הסבר על שני דברים קריטיים לפני תחילת הטיפול: האפשרות לפתח תלות בתרופות ותסמיני הגמילה שעלולים להופיע בניסיון להפסיק את הטיפול. כמו כן, לא ניתן להם מידע על משך הטיפול הצפוי. זהו כשל משמעותי בתהליך ההסכמה מדעת - איך אפשר להסכים באופן מושכל לטיפול כשמידע כה מהותי לא נמסר מראש?
השלב השני: התעלמות והמעטה
כשמטופלים מתחילים לחוות תופעות לוואי או מרגישים שהטיפול אינו יעיל מספיק, הם נתקלים בתגובות מזלזלות או מבטלות מצד המערכת. "הם אומרים לך שאחרי חודש זה יעבור, אחרי תקופה זה יעבור... הוא אמר שזה יעבור, אין מה לעשות... הוא גם לא האמין שאלה תופעות לוואי", מספר אחד המשתתפים. במקום להתייחס ברצינות לתלונות המטופלים, המערכת נוטה לבטל או להקטין את חומרת הדיווחים שלהם (זאת למרות שצפוי שיהיה אחוז משמעותי של לא מגיבים ואחוז משמעותי של סובלים מתופעות לוואי. מטא אנליזה שסיכמה 60 שנות מחקר הראתה כי 51% הראו תגובה מינימלית לעומת 30% בקבוצת הפלסבו, 23% הראשו שיפור משמעותי בקבוצת הטיפול לעומת 14% בקבוצת הפלסבו).
השלב השלישי: מלכוד התרופות
התגובה היחידה שמוצעת למטופלים היא בדרך כלל החלפת תרופה או שינוי מינון, ללא דיון אמיתי באפשרות של הפחתה הדרגתית או הפסקת הטיפול. כפי שתיאר זאת אחד המרואיינים: "כל פעם [אחרי שהופיעה תופעת לוואי משמעותית], הוא [הפסיכיאטר המטפל] אמר להחליף תרופה, ועוד תרופה, ועוד תרופה, ועוד תרופה, וכל הזמן זה התופעה הזאת והתופעה הזאת, זה מעצבן אותי, וכואב לי ברגליים, וזה כמו רכבת הרים של תחושות."
הנקודה הקריטית: גילוי תסמיני הגמילה
המצב מגיע לשיאו כשמטופלים, שחשים שקולם אינו נשמע, מנסים להפסיק את הטיפול בעצמם. רק אז הם נתקלים בעוצמת תסמיני הגמילה: "אחרי שקראתי באינטרנט מחקרים שנעשו על תסמונות גמילה מתרופות אנטי-פסיכוטיות, המסקנות היו שככל שלוקחים את הכדור יותר זמן, צריך לרדת ממנו יותר בהדרגה. היו לי תסמיני גמילה נוראיים... יש עדיין מחשבה - גם אם אחזור אליהן, איך אי פעם אפסיק לקחת אותן?"
פתרון אפשרי: כלי מובנה לקבלת החלטות
אחת ההמלצות המרכזיות שעולות מהמחקר היא להטמיע פורמט כתוב שיציג באופן מפורש את שלוש האפשרויות העומדות בפני המטופל: המשך הטיפול הנוכחי, שינוי תכנית הטיפול, או הפסקת הטיפול. כלי כזה, שפותח על ידי Zisman-Ilani ועמיתיה ונמצא יעיל במחקר, יכול לעודד דיאלוג פתוח בין המטפלים למטופלים ולצמצם את פערי הכוח המובנים ביחסים הטיפוליים.
לסיכום
נדרש שינוי מהותי באופן שבו אנחנו מתייחסים להסכמה מדעת בטיפול תרופתי מתמשך. ממצא קיים בספרות הראה שמטופלים שלוקחים תרופות זמן רב יותר נוטים להיות מיואשים יותר ועם פחות אמונה ביכולת ההשפעה שלהם על חייהם. הממצאים שלנו עשויים להסביר את הממצא הזה. באופן פרדוכסלי ייתכן ודווקא הפרקטיקה הטיפולית מובילה לחווית חוסר אונים וחוסר סוכנות. ההסכמה לתכנית טיפול לא יכולה להיות החלטה חד פעמית בתחילת הטיפול, היא חייבת תהליך מתמשך של דיאלוג אמיתי, שבו קולו של המטופל נשמע והחלטותיו מכובדות. רק כך נוכל להבטיח שהטיפול התרופתי ישרת את המטופלים, ולא להיפך, יפעל לרעתם.
*Yonatan-Leus, R., & Karako-Eyal, N. (2024). Patient Voices: Lived Experiences of Decision-Making Process in Long-Term Antipsychotic Medication Treatment. Community Mental Health Journal. https://doi.org/10.1007...-024-01416-x
Leucht, S., Leucht, C., Huhn, M., Chaimani, A., Mavridis, D., Helfer, B., ... & Davis, J. M. (2017). Sixty years of placebo-controlled antipsychotic drug trials in acute schizophrenia: systematic review, Bayesian meta-analysis, and meta-regression of efficacy predictors. American Journal of Psychiatry, 174(10), 927-942.
