מנוחתו של המטפל באוגוסט האיום – "פתח גדול מלמטה" על שפת הבריכה
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 1/9/2018 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת "נחמה", ביצוע אילנית מילים רחל שפירא https://www.youtube.com...=rou25IzRTAM]
ספק ישוב ספק שכוב על כסא נח על שפת בריכה, הושטתי יד לתיק ומשכתי מתוכו את אחד הספרים שהבאתי איתי מהארץ. בערת הקיץ של אוגוסט הרגישה שם על הגג עם הנוף אחרת לגמרי, כמעט מלטפת. חופשה זה חתיכת עניין עבור מטפלים ומטופלים כאחד. (נטישה וקנאה כבר אמרתי? תחשבו על ילדים) במקרה שלי פחות משבוע ועדיין דבר לענות בו. לדבר עליו מראש, להבין באמצעותו התרחשויות או אי התרחשויות, בעיקר אי התרחשויות של פגישות. לחכות לו ולחשוש מפניו, לחוש הקלה וגם אשמה תוך כדי ולהמשיך להרגיש את ההשלכות (לטוב ולמוטב) שבועות אחרי כאילו היה מדובר בפאקינג חודשיים בפרינאים!
ובכן הושטתי יד לספר – "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד, כי חופש ובעצם הוא נכתב על ידי מטפלת (פסיכולוגית ללא מומחיות*) והוא לא לחלוטין שונה מהחומרים האלה המכבידים שנחשפים באינטרוספקציה בתוך קשר, אלה שמהם מורכב היום יום הקליני.
זה עשוי לעורר חרדה לכתוב על ספר של שכנה לבלוג** ולא סתם ספר, ספר שזכה להערכה הגבוהה ביותר שקיימת בספרות העברית כיום ותואר כך***: "הספר מתאר חוויה נשית מצטברת ויוצר פואטיקה, אתיקה ושפה נשיות, חפות מבנאליות או יומרה. הוא מאתגר את הנחות היסוד הגבריות של השפה העברית ומוסיף נדבך בהבנת מה שיונה וולך כינתה הסקסמניאקיות של העברית". ועוד כגבר. כמה טוב אם כך שאנו מורגלים לדבר על מה שמעורר חרדה ומה שחשוב יותר הוא שאני כותב כאן על החוויה האישית שלי ללא בדל של יומרה להבנה ספרותית.
מבחינתי זו הייתה אמורה להיות בחירה מהסוג של ללכת על בטוח. פרס ספיר וכל זה שלא לדבר על ההיכרות הקודמת שלי עם טקסט של המחברת. ההקדמה של הספר מ2005 על פסיכואנליזה ובודהיזם הלכה איתי ממש תקופה ארוכה והאומץ שהיה שם לאמר ללא כחל וסרק את מה שהרבה חושבים אבל מפחדים לאמר, אפילו בינם לבינם, על העניין הזה של פסיכואנליזה התייחסותית. והשם של הספר פרובוקטיבי ודו משמעי ומיני וכל הקטע הזה של מתוך מקום מכובד ומודע לעצמו לכתוב בפירוט על זיונים בסה"כ לא זר לי. שקט...ונוף עוצר נשימה ואנשים יפים וספרד - זו חייבת להיות הצלחה. אבל תוך כדי הקריאה יש אי שקט בתוכי. זה לא מסתדר לי והפער רק הולך וגדל ככל שאני מתקדם. ומצד אחד כאילו כבדרך אגב הבזות של קריסטבה והאל-ביתי של פרויד (עם רפרנס לתרגום העדכני) זה הרי כל כך אני, יחד עם דיאלוג פנימי ומצבי עצמי בלי לקרוא להם בשמם. כמה קלאסי ובנאלי חשבתי לעצמי על עצמי – יופי של בחירה. ספר שבעצמו על התפר בין הספרותי לפסיכולגי הוא אולי לא הדרך המושלמת לנוח מכל זה ועכשיו גם אי נוחות ואינטרוספקציה, כל מה שחסר לי עכשיו ובחיים בכלל זו הרי קצת מועקה ואנליזה עצמית. אבל אם אין ברירה אז אין ברירה – הכלל הבסיסי לתת למחשבות לרוץ חופשי. האסוציאציות שעלו בי הן דווקא מהצבא. על חבר שסיפר שביום שבו סיים קורס קצינים וחיכה לטקס חשב שהיו יכולים לתת לו את הדרגה הזו כשהגיע ולחסוך שמונה חודשים. ואני אז חייכתי אליו והרגשתי מתחזה כי באמת בתוכי תהיתי לעצמי איך לעזאזאל הם העבירו אותו ואז נזכרתי איך תמיד היו מספרים סיפורי אלף ולילה על אלו שקיבלו דרגות או תפקידים בלי קורסים ועניניים רשמיים וזה מה שעלה לי בראש ובלי המון ברירות נשארתי עם זה ועם הסיפור הזה שנראה לי פתאום גם קצת ככה. פסיכולוגיה שנוגעת אחרת בקוראי ספרות וספרות שנוגעת בפסיכולוגים שונה מאיך שהם רגילים אבל בעצם לא ממש זה וגם לא ממש ההוא. והדמות הראשית שלמרות הבדידות וכל הרגעים הקשים שהיא מתארת בכנות כל כך מרשימה לא העירה בי חיבה או הזדהות כי גם בסבל היא נשארה חכמה וחזקה, לא באמת נזקקת לא באמת עם, אלא תמיד מעל. כאילו היא צועקת בכל דרך אני שונה ומיוחדת (בעיקר מאוד מאוד חכמה, כאילו שזה מתכון לאושר או לקשר או לאהבה). וזה היה אז שם בעיניי (או בליבי נכון יותר) בודד ועצוב מאוד מאוד.
כנראה שאפשר לקחת חופש מלטפל אבל אי אפשר לקחת חופש מלהיות מטפל.
* http://www.psychology.o...2_5_4_17.pdf
** https://www.hebpsy.net/blog.asp?id=21
*** https://e.walla.co.il/item/3129211
פלד, א (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. רסלינג.
פלד, א (2017). פתח גדול מלמטה: סיפורים מאוד רומנטיים. בבל.
