שקר שקר תרדוף או על איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את האפשרות לשקר ולהסתיר כמטרה של טיפול פסיכולוגי
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 25/9/2019 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת: https://www.youtube.com...=KmGK1NR_vJM RAFAGA – Mentirosa]
האמת המרפאת, הכנות (העצמית וגם עם אחרים) כביטוי של אומץ ויכולת התמודדות הן מאבני היסוד של החשיבה הדינמית. בתוך עולם שבו כמעט הכל פתוח,בלי נכון ולא נכון בלי טוב או רע מוחלטים (נכון יותר שהתפיסה של משהו כרע מוחלט או כטוב מוחלט נחשבת מפוצלת, ילדותית ופשטנית) למאבק של האמת עם השקר נשמר בכל זאת מעמד מקודש. אותו מעמד מיתי שיש למאבק האור בחושך והאומץ באימה. מקום אחרון להתגדר בו בכל זאת כנציגי הטובים בכל הסיפור המבלבל הזה שנקרא טיפול כדי שלא להיות מגורשים מגן העדן. בהתאם לאתוס הזה במחקר שערכתי כחלק מהדוקטורט שלי (תקציר והפניה למאמר בפוסט הקודם*) שיערתי שרמת הכנות של מטופלים תגבר לאורך טיפול. בניגוד להשערה ולפליאתי, אכזבתי ותדהמתי הרבה התוצאות היו הפוכות. רמת הכנות דווקא פחתה במהלך הטיפול באופן מובהק. בהתחלה הכחשתי. ואחרי שעברתי גם את שלבי הכעס, המיקוח והדיכאון (ממש לפי הספר) הגעתי סוף סוף לשלב ההשלמה. ההכרה באמת (המאוד מסויימת ותחת המון מגבלות ועדיין) הלא נעימה לגבי האמת בטיפול. הייתי מעדיף להמשיך להכחיש אבל המחוייבות לאמת מחייבת.
אבל מה בכלל הממצא הזה יכול לאמר? אתחיל מהטיעון בתמצית ורק אחר כך אפרט לגבי האופן שבו הוא עולה מתוך חלקים בתיאוריות טיפוליות או תואם ממצאים נוספים במחקר פסיכותרפיה. לב הטיעון הוא כפי שכתב איאן לסלי במאמר נהדר ומומלץ** כי היכולת לשקר היא חלק הכרחי מהחיים החברתיים ואף מעידה על יצירתיות ואינטילגנציה. כן כן, דווקא האפשרות להסתיר או ממש לשקר היא הדבר שיש לרכוש במהלך ההתפתחות התקינה כמו גם ככל הנראה במהלך טיפול. והיכולת הזו כלל לא מובנת מאליה. נדרשת הכרה עמוקה (ולא רק ידיעה אינטלקטואלית) בכך שהתודעה שלנו נפרדת מזו של אנשים אחרים. נדרשת הבנה של האופן שבו אנשים אחרים חושבים, מה הם יודעים, מה אינם יודעים, מה יכול לשכנע אותם ומה יעורר את חשדם או ייתפס כלא אמין. גופמן (1959) ראה בניהול רושם תהליך שדורש איזון מתמיד בין האינטרס להיות כנה לבין הרצון להיתפס באופן חיובי. גם וויניקוט (1965) שמזוהה עם תפיסת בריאות נפשית שנובעת מתוך אותנטיות ואמת ומתגלמת בעצמי האמיתי אל מול הפתולוגיה הנפשית חסרת החיות והחיוניות שמתגלמת בעצמי הכוזב, ראה בחשיפת יתר בעיה. הוא תיאר את המצב הזה תוך שימוש בביטוי "מי שהולך וליבו על השרוול". קלי (1998; 2000) מצאה קשר בין הסתרה ושמירת סודות של מטופלים מפני המטפלים שלהם לתוצאות טיפול חיוביות. מטופלים שדיווחו כי היו נושאים שבחרו במודע ובמכוון שלא להעלות בטיפול השתפרו יותר מאלו (שלדבריהם טה דה דה דם) היו פתוחים וכנים לחלוטין. ההצעה שלה הייתה שמטופלים עושים שימוש בטיפול כדי לראות את עצמם באופן חיובי יותר דרך העיניים של המטפלים שלהם. בהתאמה אלו שלא חשפו חולשות נתפסו באופן חיובי יותר. מחשבה נוספת על הנושא הזה גרמה לי להאמין שבעצם ההבנה הזו נפוצה בקרב מטפלים גם אם לא במוצהר. מטפלים עשויים להיות מופתעים ממטופלים שנחשפים בבת אחת. שנוגעים כבר בפגישות הראשונות בנושאים מאוד רגישים ואישיים. זה עשוי להתפס כחשיפה "לא מותאמת" ולהעלות שאלות לגבי רמת התובנה החברתית. החשיבה הזו עשויה להישמע מוזרה או אפילו צבועה אם נקח בחשבון שאנו מבקשים מהמטופלים לספר לנו כל מה שעולה בדעתם, בלי לצנזר. לעומת זאת אם אנו חושבים על טיפול (גם אם לא באופן מודע ומוצהר) כתהליך שבו ניתן ללמוד תוך התנסות האם בכלל, כמה, איך ומתי נכון להיחשף, כיצד לנהל רושם או אפילו שניתן שלא לספר הכל ואף אחד לא ידע, הערה מהסוג הזה הופכת להגיונית וסבירה. דרך נוספת לנסח זאת היא שתוצאה רצויה אפשרית של טיפול היא ריכוך של סופר אגו נוקשה ושיפוטי’ כפי שלמשל כתב סטרצ'י (1934). האמת, הכנות המוחלטת והיעדר הצנזורה הנדרשים בטיפול עשויים להפוך מטכניקה שמעודדת שיח לא שיפוטי לקול מאשים ורודפני שטיפול טוב מצליח לפרק ולהשיב לממדים מתאימים. הטיפול גם יכול להוות התנסות בחיסיון וסודיות אל מול העולם. התוכן שעולה בטיפול מוגן, הוא פרטי. לא חייבים לשתף בו או לחלוק אותו גם עם אנשים קרובים. הלגיטימציה לאיזור אישי יכולה להתרחב אל מחוץ לטיפול כמו גם ההכרה של מטופלים מסויימים בצורך הזה שלהם באיזורים שהם רק שלהם שגם למי שנמצאים איתם בקשר קרוב ואינטימי אין בהם דריסת רגל. להלן שתי דוגמאות (פיקטיביות כמובן) לשיפור או הרחבת טווח הבחירה לאיזורים פחות כנים דווקא. בחור צעיר שמעלה בטיפול קשיים בזוגיות שמחריפים בכל פעם שהוא חש צורך להתוודות בפני בת הזוג שלו על פנטזיות מיניות שלו על פרטנריות שלו מהעבר לומד לשחרר מרגשי האשם שלו (או לכל הפחות מהצורך שלו בכפרה) ושומר את המחשבות האלו לעצמו. סטודנטית לתואר מתקדם שתקועה עם כתיבת הצעת המחקר שלה משום שהיא נדרשת לשלב הצעות ומחשבות של המנחה שלה שהיא עצמה אינה מאמינה בהן בלב שלם מצליחה להתגמש ולחתום על טקסט שהיא מסכימה איתו והיא מרגישה שהוא יצירה שלה רק ב70%.
לסיום – כיוון החשיבה שהצגתי בפוסט הזה אולי מערער במידת מה על הקדושה של הכנות והאמת בטיפול אבל בעצם מרחיב מושג טיפולי מרכזי אחר כך שיכלול גם את הזירה הזו. הערך הנוסף הוא החופש. באופן פרדוכסלי כדי שניתן יהיה לבחור באמת ובכנות האפשרות לשקר או להסתיר חייבת להתקיים קודם לכן. פרויד (1923) טען כי מטרת הטיפול אינה להפוך תגובה פתולוגית לבלתי אפשרית (כמו שלמשל עושה אנטיביוטיקה לחיידק, ר.י.ל) אלא לתת לאגו של המטופל מספיק חופש כדי שהוא יוכל לבחור בין אפשרות אחת לאחרת. הטיעון הזה שמטרת הטיפול אינה להפחית או להעלים סימפטומים אלא לאפשר בחירה יכול להיות מורחב גם לתוצאה לא סימפטומטית של טיפול כמו רמת הכנות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
* https://www.hebpsy.net/....asp?id=4185
** https://alaxon.co.il/re...%D7%93%D7%94/
Freud S (1923). The ego and the id. S.E.
Goffman, E. (1978). The presentation of self in everyday life. London: Harmondsworth.
Kelly, A. E. (1998). Clients' secret keeping in outpatient therapy. Journal of Counseling Psychology, 45(1), 50.
Kelly, A. E. (2000). Helping construct desirable identities: A self-presentational view of psychotherapy. Psychological Bulletin, 126(4), 475.
Strachey, J. (1934). The nature of the therapeutic action of psychoanalysis. Classics in psychoanalytic technique, 361-378.
Winnicott, D. W. (1965). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development.
