לא רק הפחתת סבל – על שינוי במשחקיות, יצירתיות וכנות כתוצאה אפשרית של טיפול
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 2/8/2019 | הרשמו כמנויים
[מויזקת רקע מומלצת Kristina Maria - Let's Play : https://www.youtube.com...=kC7J3KQd1lk]
הסיפור מבחינתי התחיל ב2012, השנה השנייה של התואר השני. במהלך הלימודים עסקנו הרבה במחקרים על טיפול ואחד הדברים שהכי הציקו לי (כי בואו, די הרבה דברים מציקים לי) היה הפער בין מה שדיברנו עליו כשדיברנו על הטיפולים שלנו לבין מה שדיברנו עליו כשקראנו מחקרים על טיפול.
המחקרים כמעט תמיד עסקו בסימפטומים או תפקוד כתוצאה המבוקשת. השאלות היו משהו בסגנון של: האם הטיפול עזר להוריד את רמת הסימפטומים? האם טיפול איקס עזר יותר מטיפול וואי בהפחתת הסימפטומים? כמה זמן הירידה בסימפטומים נשמרה אחרי תום הטיפול? כשכבר נכנסו גורמים אחרים גם הם לרוב היו חשובים רק אם הם היו קשורים ב (ניחשתם נכונה!) סימפטומים. למשל איך הקשר הטיפולי משפיע על הירידה בסימפטומים ועוד כהנה וכהנה. סימפטומים...מצוקה....סימפטומים...תפקוד..סימפטומים.
אבל כשאנחנו דיברנו על הטיפולים שערכנו התעסקנו בדברים אחרים מאוד. דיברנו למשל על שינוי של החוויה בחדר, על פתיחות לראות דברים שקודם לא ניתן היה לראות, על הצלחה לגעת בעומק ולדבר למשל על פחדים כמוסים, על חופש, על תחושה של חיות, על אותנטיות. כשהייתה פריצת דרך בטיפול (מהזווית של קבוצת המטפלים בתחילת הדרך שהיינו) היא נוסחה לפעמים כך: "זהו, משהו סוף סוף קורה, הוא התחיל לשחק" או "היא מרשה לעצמה להיות יותר חופשית ומשוחררת". וכן זה היה משמח מאוד כשלאחר שנה של טיפול מטופל היה אומר משהו כמו: "כבר כמה חודשים שלא היה לי התקף חרדה" או "אמא שלי שאלה למה אני ממשיך ללכת לטיפול אם אני כבר לא בדיכאון". אבל זה כמעט אף פעם לא היה הדבר היחידי וגם כמעט אף פעם לא עצר שם. אנשים דיברו על זה שהם לא בטוחים למה אבל הם ממשיכים לבוא כי הם מקבלים "משהו" בטיפול. לפעמים הם הרגישו שהעבודה האמיתית התחילה רק אחרי שהמצוקה כבר לא הייתה נוכחת כל כך, כשהצליחו לקום בכל בוקר, כשהתאבון חזר הם התפנו לשאול את עצמם שאלות כמו האם הם אהובים? או מה באמת הם היו רוצים לעשות עם החיים שלהם?
אבל כל הדברים האלה היו רק מילים, רעיונות, דיבורים של קלינאים, מרחק של מילימטר (לא בטוח באיזה כיוון) מאגדות האחים גרים, הסיפור על המלך ארתור ואבירי השולחן העגול או עלילות הארי פוטר והנסיך חצוי הדם. בלי מחקר כמותני על קבוצות (עדיף כזה שכולל מילים מפחידות כמו: "רגרסיה ליניארית היררכית" או "מתאמים סמי חלקיים") אין בכלל מה לדבר, אי אפשר לזכות אפילו בשניה של תשומת לב רצינית בעולם המבוגרים של האקדמיה.
בשנת 2013 המחשבות הראשוניות האלה התגבשו להצעת מחקר לדוקטורט בהנחייה משותפת של פרופ' גבי שפלר ופרופ' אוריה תשבי שהסכימו ללוות אותי במסע הארוך הזה אל הלא נודע. רק בסוף 2015 אחרי חודשים ארוכים של וועדות אתיקה ומשוכות נוספות התחיל איסוף הנתונים. למחקר שדה בפסיכותרפיה כמו לדרבי יש חוקים משלו (זה מזכיר את מורטל קומבט: כמעט אף אחד לא שורד וזה לוקח נצח). בסוף 2018 הסתיימה המדידה של המטופלים וכעת שבעה חודשים לאחר מכן התפרסם סוף סוף מאמר*. אז מה העניין בעצם? מצאנו שבמהלך טיפול פסיכולוגי מלבד המצוקה הסימפטומטית יש עוד דברים שמשתנים. ישנה עליה מובהקת ברמת המשחקיות וגם ברמת היצירתיות. בנוסף מצאנו ירידה מובהקת ברמת הכנות.
זה לא בדיוק מה ששיערנו מראש אבל זה גם לא מאוד רחוק. מסתבר שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!
כדי לקרוא עוד על התוצאות והמשמעויות האפשריות שלהן כדאי לקרוא את המאמר עצמו.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
Refael Yonatan-Leus, Gaby Shefler & Orya Tishby (2019): Changes in
playfulness, creativity and honesty as possible outcomes of psychotherapy, Psychotherapy
Research. https://doi.org/10.1080...2019.1649733
