פנטזיה והאמא המתה
דר' רחל קואסטל | 18/1/2025 | הרשמו כמנויים
ממש לפני ה7 באוקטובר, עוד כשהיחסים שלי עם טראומה היו טובים, התחלתי לכתוב מאמר אקדמי על הקשר בין טראומה לפנטזיה בשירה של אמילי דיקנסון. הייתי עמוק בפנים - והכתיבה זרמה למסקנותיה – זאת עד שפרצה המלחמה. למרות שאחת המנטרות הקבועות שלי היא שגיהינום הוא מקום סובייקטיבי, כשנזרקתי, כמו כולנו, הלומה וחבוטה לתוך מציאות-הזיה, נותרתי עם מחשבות מהסוג של - מה לשירה ולטראומה אמיתית? ואת מי זה מעניין מאמר אקדמי על שירה כשהמציאות היא כל כך טראומטית?
אך למוח יש את היכולת המדהימה להתאזן, ואם לשאול דימוי מדיקנסון, לאסוף את חלקיו כמו גולות שהתפזרו על הרצפה, גם כשאנחנו עדיין בתוך ההפרה. קריאה בחיבור של אנדרי גרין על האמא המתה (מטאפורית), החזירה אותי לאחרונה בעניין מחודש לאחד השירים שתרגמתי. אני מזמינה לקרוא אותו כאן בהמשך, ועוד יותר מומלץ לקרוא את המקור באנגלית בקישור בסוף. אבל לפני - קצת רקע ביוגרפי על דיקנסון.
דיקנסון נולדה ב10 בדצמבר, 1830 והלכה לעולמה ב15 במאי, 1886. לדעתי זה הדבר הוודאי היחיד שאפשר להגיד עליה. ידוע שחוותה משבר נפשי מתמשך בתחילת שנות ה30 לחייה עליו היא מתוודה באניגמטיות אופיינית במכתב למכר. בערך מאותה תקופה היא מתחילה להתנתק ממגע עם העולם החברתי, מקבלת מספר מועט של אורחים, איתם היא מדברת בעיקר מבעד לדלת סגורה, ולא עוזבת את המרחב הפיזי של בית הוריה, למעט גיחות ליליות בסתר ליער קרוב כשהיא לבושה רק בלבן.
כל אותו זמן היא יוצרת כ2000 שירים שרק כעשרה מהם פורסמו בחייה, ומנהלת התכתבות ענפה עם מספר מכרים, שחלקם סלברטיז ספרותיים באותה תקופה, להם היא שולחת שירים, אבל אף אחד מהם לא מזהה את גאונותה השירית. היא מתגלה אחרי מותה, לדעתי התאבדותה, והופכת קנונית רק שבעים שנה אחר-כך.
בהתחלה ייחסו את המשבר לאהבה נכזבת למכר או מכרה, היו כאלה שראו בו אקט אמיץ של מרי בחברה פטריארכלית, ועוד הרבה פנטזיות רומנטיות נשזרו סביבה. לאחרונה כמה חוקרים, שמדברים קלינית, מבינים את הנסיגה שלה במונחים סכיזו-טיפיקלים. בדיון שלי בשיר אני אשען על ההבנה הזאת, למרות שהם מיוחסים בדיעבד, ולמרות שהמונחים הקליניים בעצמם הם סוג של ספרות, גם אם הם מזכירים לפעמים יותר רשימת מכולת.
למי שצפה בסרט "פרינסס" (2014) של טלי שלום עזר העוסק בגילוי עריות, השיר אולי יזכיר את הסצנה בה גיבורת הסרט אדר בת ה12 הולכת בבית הספר, לכאורה נטמעת בין שאר הילדים בגילה, אולם ברור לצופה שהיא מופרדת. לא רק בגלל שהיא מחוננת, אלא גם מסומנת בעיני עצמה. ילדה עם סוד נורא. כמו בשיר, אדר יוצרת אלטר-אגו זכרי, וגם לו היא קוראת "נסיך". ריבוי המשמעויות, הנשיקה בין העולם הממשי לפנטסטי, הזכירו לי גם הם את שירתה של דיקנסון.
אָבְדָן שֶׁל מַשֶּׁהוּ תָּמִיד חַשְׁתִּי אֲנִי –
מֵרֵאשִׁית הַהַכָּרָה
שֶׁדּוֹדָה – לֹא הָיָה לִי בָּרוּר מִמָּה
צְעִירָה מִכְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ יֶדַע
מתאבלת הִסְתּוֹבַבְתִּי בֵּין הַיְּלָדִים
אַךְ למרות זאת הִמְשַׁכְתִּי -
כנָסִיךְ המבכה מִמַּלְכָּה
הַיָּחִיד שֶׁמִּמֶּנָּה הוגלה
בּוֹגֶרֶת, הַיּוֹם, וּבַדּוֹר חָכְמָה
וְגַם פָּחוֹת מוּצָקָה, כְּדֶרֶךְ הֶחָכְמָה -
אֲנִי עדיין מגששת בַּחִפּוּשִׁים
אַחַר אַרְמוֹנוֹתַי הַחֲסֵרִים
וְסָפֵק, כְּמוֹ אֶצְבַּע
עִתִּים נוֹגֵעַ בְּמִצְחִי
שֶׁבְּדַרְכִּי לְמַמְלֶכֶת הָרָקִיעַ
אֲנִי תּוֹעֶה בַּכֵּיוָן הנגדי –
השיר אומר לנו שהפצע הוא ארכאי, וכמו במשפט של קפקא, לה בעצמה לא ברור מדוע היא נדונה לחיי אבל שמבדלים אותה מאחרים ולוכדים אותה בתוך האבל.
הדרך להיחלץ ממנה בשיר היא הפנטזיה ופיצול האני למקביל דמיוני זכרי - נסיך גולה "בארמונות חסרים." לא מישהי גאונה כמו דיקנסון – לא תבין שפנטזיה היא ארמון חסר, ובשיר הזה, כמו בהרבה אחרים, היא אומרת לנו משהו קשה על הפנטזיה כאלטרנטיבה – משהו נורא על עקדת העצמי אל תוך הפנטזיה והרחק מהמציאות.
רואים את רגע הנסיגה הפנימית בסוף הבית השני. בתוך המרחב הפנימי הזה – ובאמצעות השירה - דיקנסון יוצרת מציאות אלטרנטיבית – ביוגרפיה חלופית - פאראקוסמוס שלם – עם מסמנים של מרחב וזמן, ובתוכו היא משחררת אווטאר אומניפוטנטי (לרוב גברי), סוג של אלוהים כל יכול.
אולם במקביל, ולפעמים באותו שיר, יש תיאורים של הנוף הפנימי הסיוטי של נפש פגועה. היכולת שלה לתאר משברים פסיכוטיים, ובעיקר את מה שקרנברג קורא לו ליבת הריק הסכיזואידי - כחור שחור שמניע את יצירת הפנטזיה - הם מהמצמיתים שקראתי בחיי. תיאורים של ריקות פנימית מנותקת ובודדה בשיממון אינסופי.
מה פער אותה? אני אחטא עכשיו בחטא ההיפותזה שבדיעבד. כשקראתי את המאמר של גרין על האמא המתה, האמא שלא מסוגלת להעניק לילד את הצרכים הרגשיים להם הוא זקוק, כאחת מהסיבות להתפתחות של הפרעה או מחלה נפשית, חשבתי על אמירתה המפורסמת של דיקנסון ש"לעולם לא הייתה לי אמא". דמות שולית לחלוטין במחקר הביוגראפי, אנחנו יודעים שאמה הייתה חולנית רוב חייה, לא ברור אם המקור היה פיזי או נפשי, ובמשפחות מכובדות בניו-אינגלנד במאה ה19 גם לא ניסו לברר.
אז מיהי האמא המתה? היא יכולה להיות אמא דיכאונית, נרקיסיסטית, אינסטרומנטלית, מתסכלת מידי או מגוננת עד חנק, נעדרת רגשית, או כפי שמטופל תיאר את אימו - "נוכחת אבל תמיד נמצאת במקום אחר". אם לחזור לסרט פרינסס - גם אמא שהיא שותפה פאסיבית להתעללות פיזית רגשית או מינית – נופלת בקטגוריה הזאת.
בחלק השני של השיר, אנחנו פוגשים את האישה הבוגרת במקום של ספק ורפלקציה עצמית. דיסוציאציה ונסיגה לפנטזיה, אלו הם האמצעים הדרסטיים שהנפש מייצרת בכדי להגן על השלמות הפסיכולוגית שלה. אבל כאן האישה הבוגרת שואלת האם זה אכן הכיוון הנכון? סוף השיר מרמז שיש, או שלפחות הייתה בחירה בין המציאות לפנטזיה.
האם אפשר לבחור במציאות פנימית של אובדן ואבל? הבחירה בעיקרון המציאות, גם מציאות קשה וכואבת, זה התנאי לשפיות לפי פרויד וקליין. למרבה מזל האנושות, התרבות ואומנות השירה, דיקנסון בחרה בפנטזיה/שירה. אבל מבחינתה זאת הייתה התאבדות בחיים, הקרבת האני האמיתי, במונחים של ויניקוט עבור אלוהי הפנטזיה.
והנה ציטוט מתוך המאמר שלא הושלם. דניאל לוי ובועז שלגי עושים הבחנה בין המונחים של "פנטזיה" ל"דימיון" בהקשר של תהליכי טראומה:
בעוד שהדימיון הוא תופעה משחקית, אקטיבית, המעצימה תנועה נפשית ופועלת בשירות החיבור בין מצבי עצמי במישור התוך-נפשי והבין-נפשי כאחד, הרי שהפנטזיה...היא תופעה המופיעה בעקבות טראומה ומבודדת את העצמי מהאני הגרעיני שלו, כמו גם מתחושת המציאות והחיבור לאחרים. עם זאת, דומה שאסור לנו כמטפלים, להתעלם מחשיבותה של הפנטזיה, אשר במקרים רבים מהווה את 'דרך המלך' לאזורי הדיסוציאציה של הנפש ולעומקן של החוויות הטראומטיות (שלגי, עמ' 156) *
הבחנה זו היא מהותית להבנת השירה של דיקנסון. אין להסיק ממנה שדיקנסון היא חסרת דמיון, אלא בדיוק ההפך. עומק הדמיון שלה אפשר לה ליצור לא רק real פנטסטי, אלא אף hyper-real ייחודי לה. עולם וירטואלי, על זמני, אותו היא ממפה טופוגרפית ואליו היא משחררת אווטאר פאלי הרפתקני, לרוב תוך התמזגות עם הדימוי המוביל בשיר. אפשר לחשוב בהקשר הזה על second life במשחקי מחשב, רק שאצל דיקנסון, כמו בשיר הזה, העולם הפנטסטי מהדהד את החסך בעולם הממשי. הסיומת של השיר הזה מאפיינת סיומות רבות בשירה שלה, בהן היא יוצאת מהפנטזיה האומניפוטנטית, נשברת בכאב ושוברת את הלב.
התודעה הסכיזופרנית והתודעה המיסטית חולקות מאפיינים משותפים. זה משהו שנכתב עליו רבות, עם דגש על כך שאין לייחס פסיכוזה למיסטיקן. המורה שלי למיתוס הקבלה דיבר על הסכיזופרנים, בניגוד למיסטיקנים, כמחוברים לאור אך חסרי כלים בשלים. רצוא ושוב דיקנסון הולכת לעולמות העליונים וחוזרת משם עם תובנות עמוקות אותן היא יוצקת לתוך ארמון בדולח של יופי. מיסטיקנית במונחים של ביון, היא שבה אלינו, ויחד עם זאת - לא ממש יוצאת מהפרדס.
אם לחזור למאמרו של גרין (ולמלחמה). הוא נכתב בשנות השמונים של המאה הקודמת. מאז, האבות במחוזותינו הרבה יותר מעורבים ומושקעים בגידול הילדים. ואולי, ובכלל, בכל תקופה נכון יותר לדבר על הורות מתה מטאפורית וליבידינלית. אותי המאמר לקח גם לאב הנוכח-נעדר, החוזר מהמילואים אך עדיין מנטלית שרוי במלחמה, ועל האימפקט של זה על ילדיו.
והנה עוד שורות מהשיר הנפלא של זלדה " שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ." שעולות לי בהקשר הזה:
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
*שלגי, בועז, לב פקוח לרווחה: על התמסרות הדדית באזורי הטראומה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2022.
https://allpoetry.com/A...-ever-felt-I
