כתות, דיסטופיות, והעולם הכי טוב שיש
דר' רחל קואסטל | 18/2/2024 | הרשמו כמנויים
הסדרה התיעודית "שערי גן עדן: כת הכתות" (2020) שלHBO עוסקת בקהילה שיש לה את כל המאפיינים הצהובים של כת: הומוגניות מנטלית וחזותית והערצה מוחלטת למנהיג כריזמטי שבודד אותה, בכסות טקסי תרפיה והתעוררות רוחנית, אל תוך פנטזיות השליטה הסדיסטיות שלו, עד מסקנתן הסופית - התאבדות המונית של אלה המחויבים ביותר להארה. הכת מנתה קומץ של אנשים, ברובם די משכילים, שבניגוד לפורשי הסיינטולוגיה, לא נענשו על פרישה. כמה מהם עזבו וחזרו מרצונם, ואף מספר פעמים.
ספרה של מרגרט טלר זינגר Cults in Our Midst ומילותיה המטרידות בפתיח שהאנשים שמצטרפים לכתות הם לא כל כך שונים ממני וממך, חזרו אליי בעוצמה תוך כדי צפייה. התמונה שעדיין רודפת אותי היא פניהם של חברי וחברות הכת המוארות בוודאות מוחלטת בהקלטות שלפני ההתאבדות. ניסיתי להתחקות שם אחרי איזושהי עדות לספק, לבעתה מודחקת, אך ללא הצלחה. הם נראו כל-כך שלמים, כל כך משוכנעים, כל כך אדוקים.
חשבתי כמה מרגיעה בוודאי השייכות, התשובות המוכנות מראש לכל פרדוקס אנושי שמסגרת כזאת מעניקה, ומעל לכל ההתמזגות של העצמי עם משהו גדול ממנו. זאת המשיכה ביסוד ההצטרפות, חוקרי כתות בוודאי יטענו, וכך מייסדיה צדים לשורותיהם את הפגיעים ביותר, את הנזקקים ביותר. אולם את עצמם חברי הכת תופסים כחזקים, כנבחרים, אכן – כמוארים.
למי לא צלצלו הפעמונים? הצורך להשתייך, הצורך להאמין במשהו נשגב, לחוות חוויה טרנסצנדנטית או מיסטית הוא ממשי. מה גם שרוב הדתות המונותאיסטיות החלו כסוג של כת. כת הופכת לדת בתהליך התמסדות הכריזמה, למדתי בשיעורי הסוציולוגיה, המעבר הבין-דורי, כשההיקשרות האמוציונאלית למנהיג מתחלפת במערכת של כללים. בפעמים אחרות, כאמור, זה נגמר די רע. לפחות ככה זה נראה מהצד הזה של המסך.
העולם הסטרילי שקהילת "שערי גן עדן" ניסו לבודד את עצמם לתוכו, הזכיר לי את ספרי האוטופיה-דיסטופיה האהובים עליי. אין כמעט מקרים בספרות של אוטופיה שהיא לא דיסטופיה. 1984 של אורוול הוא תיאור של דיסטופיה פרופר, בלי אילוזיות. האילוזיה היחידה היא הפרופגנדה המפלגתית. עולם אמיץ חדש של האקסלי הוא דיסטופיה קצת אחרת, ויש האומרים הקרובה יותר לעולמנו, שבה השליטה היא דרך העונג, ההדוניזם. אסור היה בו, למשל, לסרב להצעה מינית. זה נחשב לא מנומס.
פחות מפורסמת, אך לא פחות נבואית היא סידרת ה Four BEE של Tanith Lee, בה היא יוצרת עולם של הדוניזם ונעורים נצחיים המוביל לדיכאון מאוד קשה. ויש את לעולם אל תיתן לי ללכת של אישיגורו המופלא, המתאר פנימית נוער נאורה, ספק אמיתי ספק בדיונית, וכבר מהשורות הראשונות ברור, ומבלי היכולת לשים על זה את האצבע, שמשהו ממש, אבל ממש לא בסדר מתרחש.
האוטופיה היחידה שעובדת היא סדרת מסע בין כוכבים המקורית שמתארת עולם יפה ומאוחד, בו אין מריבות לאומיות, עולם יותר שיתופי ויותר פשטני. האנטרפרייז במשימות השלום שלה שיקפה איך שאמריקה ראתה את עצמה בשנות ה60, כמגינת העולם מפני הדיסטופיה הקומוניסטית. אולם בגרסאות המאוחרות של הסדרה כותביה כבר עשו ברקזיט. אולי גם הם הבינו שאוטופיה זה כביש מהיר לאבדון.
ניתן לומר שסופרים הם, באופן כללי, מאוד אינדיווידואליסטים, בעלי חשיבה עצמאית ומפוקחת, שלא שותים סיסמאות אוטופיות. אבל לא רק. יש משהו מבני בעייתי בכל חשיבה אוטופית. הרעיון של חברה מושלמת התחיל עם תנועת הנאורות שעליה פרויד הנחית מכה קשה בדמות התאוריה הפסיכואנליטית. הקשר בין אוטופיה לדיסטופיה הוא אנלוגי בעיניי לקשר בין המודע ללא מודע בפסיכואנליזה. תפיסות עולם טוטליות מגינות מפני המורכבות, אך אם מדחיקים משהו הוא לא נעלם, הוא יוצא באופן אחר ולפעמים הרסני יותר.
מדוע סופה של כל אוטופיה הוא בהכרח דיסטופי נטוע עמוק במה שפרויד קרא לו האשליה של רצון חופשי, זאת שכל הרעיון האוטופי הנאור בנוי עליה. קראו לזה האיד, הצל או הממשי, ממד סמוי, או מחשבות אוטומטיות בלשון תאוריות שונות - עדיין בתוכנו יש אחרות שאנחנו נגררים אחריה לא פעם כעבד. רוב התפקוד שלנו לא מודע. זה לא מסיר מאיתנו את האחריות, ויש לזה חלקים אדפטיביים וכאלה שפחות, אבל אנחנו סובייקטים שסועים בלשון לאקאן: וזה ירדוף אחרינו לכל אוטופיה.
פרויד היה יהודי. היהודים תמיד האמינו שהיצר הוא חלק אינטגרלי מנפש האדם, שהגבול בין הטוב לרע עובר בתוכנו. למרות שזאת דת שמחזיקה הכי יפה בעיני את הרעיון של אהבה, בנצרות יש טוב ורע, אך הרע הוא מהשטן. הנאורות החליפה את האל הטוב בידע, ברציונאליות שתרחיק אותנו מהשטן: מהבורות, הכפריות, הדת, ותוך כדי כך הפכה למבנה הכי מלא צללים שיש, וזאת על ידי צביעת הדחפים בלגיטימיות אתית, כמו בנאציזם, כמו בקומוניזם, כמו בכת שערי גן-עדן. אסכולת פרנקפורט תקפה את הנאורות בשם הקומוניזם, הפסיכואנליזה מפרקת את הנאורות לא בשם אידיאולוגיה זו או אחרת, אלא בשם החיים, הלכלוך, אי המושלמות, המסובכות: והיא כן מציעה הבטחה, גם אם לא גאולה הארה וטרנספורמציה, לחיים טובים יותר ומלאי אהבה/העברה.
פסיכואנליזה היא הכת שלי. סוג של. איכשהו אני תמיד חוזרת אליה מרצון או מכורח או פשוט מאיבוד עניין בכל צורת חשיבה אחרת. נכון שבהיסטוריה של התפתחות הפסיכואנליזה נוצרו מעין מועדוני אליטיזם וגורואיזם, כמו זה למשל סביב לאקאן, ואפילו פרויד וביון. ונכון שיש לשפה הפסיכואנליטית נטייה להפוך לפעמים לסימולקרה של התענגות עצמית (אני אעיד). ונכון שאם בטעות נקלע לכנס פסיכואנליטיקאים נתבלבל לרגע ונחשוב שסקוטי שיגר אותנו לאוטופיה שבה כולם לבושים פשתן בצבעים מונוכרומטיים, ומדברים בקול נמוך ושקול, לפי מודל וויניקוט השתקן, ולא לאקאן הצבעוני והגנדרן.
אבל כמסגרת חשיבה ופרשנות, פסיכואנליזה היא הכת שלי בדיוק בגלל הסבילות ללא-ידוע, לאי בהירות, בהבנה שאין ידיעה שלמה אך בכל זאת יש מנוע חיפוש (גם אם הוא מכפיל עוד יותר את התסבוכת), שאין הכחדה של סימפטומים אך יש התמרה, שאין דיבור נכון או לא נכון, אך יש דיבור מקל, ושהעולם הכי טוב – הוא מספיק טוב, או כמו שהבינה דמותו הדפוקה והקרועה של ג'ק ניקולסון בחוכמה גדולה - הכי טוב שיש, ושהוא, כידוע, תמיד במרחק הוצאה להורג אחת מאוטופיה.
