על האימה, חרדת המוות ואיך זה קשור לאהבה?
דר' רחל קואסטל | 13/5/2022 | הרשמו כמנויים
כל חרדה היא ורסיה של פחד מהמוות, אותה אחרות רדיקלית, שהתרבות מרבה לפנטז עליה בנסיון להשקיט במעט את האימה, האימה מאותה יבשת לא ידועה.
בקולנוע ישנם שני ייצוגי מיינסטרים מקוטבים של המוות:
סרטי הערפדים, במיוחד סדרת ה"דימדומים" המפורסמת, המשקפת את הדוקטורינה הנוצרית ורואה את החיים-שאחרי כמעולים ונעלים בהרבה מקיומנו הארצי הנחות, לכן הערפדים מתוארים כסוג של על-אדם מבחינת כוחם ויכולותיהם.
סרטי הזומבים, מנגד, משקפים תפיסה הובסיאנית של החיים כמסע השרדות קצר, ברוטלי ואכזרי שבו המוות, ז"א הזומבי, אורב לנו בכל פינה.
וישנם סרטים עם אותו נרטיב אימה שבלוני של בית רדוף על ידי רוחות מתים, ממנו יוצא ברוח העשורים האחרונים הסרט עם השם הכי תקין פוליטית שאפשר- "האחרים", רק שהפעם מנקודת מבטה של רוח רפאים שברירית במיוחד שנמלאת בעצמה אימה כשלטירתה פולשת משפחה חיה ונושמת לגמרי.
כן, גם למתים יש טריטוריה וגם להם מגיעות זכויות.
ספרו של יעקב בורק - "רעש", ספר מרתק ובעיני גם טיפולי, מגדיר את פחד המוות כרעש המטריד ביותר שלנו. הספר מעגן את הדיון בעבודתו של ארנסט בקר, אנתרופולוג וסוציולוג שחקר את התרבות כמופע של הכחשת מוות. הוא לא מדבר כמוני על סרטי זומבים, אלא על מבנים תרבותיים חוצי היסטוריה כמו אמונה, אומנות, השתייכות חברתית ואף תזונה ותנועה.
תוך כדי קריאה, חשבתי שבערך מחצי המאה האחרונה ויחסית למאה ה- 19 למשל, שבה השיח התרבותי על המוות היה בכל מקום אך זה של המיניות הודחק - סקס הוא כבר לא טאבו אך המוות דווקא הרבה פחות מונכח ישירות. יכול להיות שאנחנו משכללים את מנגנון הכחשת המוות שלנו, ואולי אני חושבת כך בגלל שהמאה ה-19 מגולמת מבחינתי ביצירות הענק של אדגר אלן-פו ואמילי דיקנסון, שני אמנים שהתעסקו במוות רבות ובשלל הקשרים.
אחת השאלות המפתיעות והמעוררות שדיקנסון שואלת בשיר המופיע מטה - ובמין המשך לשאלה של היידיגר "מדוע בכלל יש משהו?" המתייחסת לחידת קיומנו - היא: למה אנחנו מתים? שואלת וגם עונה. השיר פותח וטוען שהאהבה יכולה לעשות הכל, רק לא להעיר את המתים. אהבה היא כזה כח עצום שאולי היא כן הייתה יכולה לעשות זאת אלמלא הייתה נסמכת על הגוף, שכידוע מתעייף, ורעב, וצריך לאכול ולישון ועוד דברים מחזוריים שכאלה של הגוף. בשיר הזה הגוף מתואר כסוג של "עקב אכילס" של האהבה, יחד עם זאת ובאותה נשימה, הגוף הוא, הוא האהבה. או לפחות האהבה בשיר מתנהגת כמו גוף.
אהבה היא אם כך, באופן עקיף, הסיבה למוות: היא זקוקה לגוף, הגוף הוא סופי, ולכן אנחנו מתים. אם אהבה לא הייתה זקוקה לגוף, אולי היינו מצליחים לכבוש את המוות, המתואר בשיר זה כצי זוהר החולף מתחת לסף תודעתנו המוסכת על ידי דברים ארציים.
זאת הסיבה כנראה שהמלאך בסרט "מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס מחליט לעשות את הדרך ההפוכה מזאת של בלה ב"דימדומים" ולוותר על חיי הנצח בגלל התאהבות בלולינית קרקס נוגה במיוחד. אגב הערפד בסרט "נוספרטו" של וורנר הרצוג מתמלא באותה תשוקה בגלל עלמה חיוורת ונאה. הסרט הזה הוא גם על הקונפליקט המובנה בין החיים למוות: על כיצד אפשר למות בעודנו חיים, או כמו שקירקגור ניסח זאת, להמשיך לחיות אחרי מותנו.
אז למה זה מעניין בעצם? זוכרים את הקלישאה "עשו אהבה ולא מלחמה"? אז זהו, זאת לא קלישאה אלא מאבק של ממש. גם בגלל ששני הדחפים יושבים ממש קרוב במוח, וגם בגלל שהגוף הזה כנראה מוצאו מהקוף, ודווקא ברגעים שאנחנו מרגישים אבולוציה הפוכה, כשמותקפים, לא מוערכים, לא מסופקים ואף דחויים, דווקא כשהגוף כבר לא יכול להכיל את כאב הלב והחיים, הכי חשוב לזכור למה בעצם הוא כאן. כל השאר זה נזק או עונג משני.
Love can do all but raise the Dead
I doubt if even that
From such a giant were withheld
Were flesh equivalent
But love is tired and must sleep,
And hungry and must graze
And so abets the shining Fleet
Till it is out of gaze.
