זיגמונד פרויד (1856-1939) הוא אבי הפסיכואנליזה, שמבוססת על ריפוי נפשי באמצעות דיבור. הוא נולד למשפחה יהודית במוראביה (כיום בצ׳כיה) וכשהיה ילד צעיר משפחתו התיישבה בווינה שבאוסטריה. כשבגר למד רפואה והתמחה בנוירולוגיה, בתקופה בה ההבנה של מבנה המוח הייתה עדיין בחיתוליה. במהלך לימודיו נסע לפריז כדי להשתלם אצל הנוירולוג ז׳אן מרטן שארקו, ודרכו התוודע לטיפול בהיסטריה באמצעות היפנוזה, ואז החל לעבור מוקד העניין של פרויד מהתעניינות במבנה במוח – להתעניינות בנפש האדם.
שותפו הראשון של פרויד למחקר נפשי היה יוזף ברויר, רופא פנימאי וינאי, שטיפל בסוף המאה ה-19 באישה צעירה בשם ברתה פפנהיים (שכונתה בהמשך בכתביו של פרויד ״אנה או״), שסבלה מסימפטומים רבים וחמורים, בהם שיתוקים גופניים וקשיים בדיבור. ברויר נקט בגישה שאיפשרה למטופלת לדבר באופן אסוציאטיבי, והוא ופפנהיים מצאו שדיבור זה והפורקן הרגשי שנולד כתוצאה מהבנה של האירוע ההיסטורי המטריד שהוא המקור לסימפטומים הנוכחיים, היו למעשה בעלי השפעה מרפאת. ברויר שיתף את פרויד בהתנסות זו, ויחד עם הפירסמו את החיבור הפסיכואנליטי הראשון, שכונה ״דיווח ראשוני״, בשנת 1893. בהמשך הורחב תיאור זה ופורסם הספר ״מחקרים בהיסטריה״.
בהמשך הקריירה הענפה של פרויד הוא עסק ברעיונות רבים ונרחבים, כמו דיכאון, אבל ומלנכוליה, פוביות, חרדות, קונפליקטים וחלומות. הוא הציע מודלים שונים למבנה הנפש, וטבע מושגים שחדרו ללב התרבות המערבית, כמו ״הלא מודע״, ״אגו״, ״איד״, ״סופר אגו״ ורעיונות רבים נוספים.
רעיונותיו המרכזיים של פרויד
פרויד אימץ את נקודת המוצא הדואליסטית, המפרידה בין גוף לנפש, אך כדי שלא להיות כבול למגבלותיה של תפישה זו נמנע במכוון מלדון בשאלת הנפש. למרות שפיתח מספר מודלים של הנפש, שעמדו בבסיס התיאוריה הפסיכואנליטית, מעולם לא קבע פרויד מהי הנפש.
פרויד החליט להוציא את הגדרת הנפש מחוץ לתחומי הדיון הפסיכואנליטי. בכך יכול היה להתעלם ממספר מבוכות בתהליך יצירת הפסיכואנליזה, ולהשאיר אותנו עם סתירות יסודית בתיאוריה שלו, אשר הובילו לשוני הרב בין ממשיכיו.
״בקרוב יהיה לכם ברור מהו המנגנון הנפשי; אבל אני מפציר בכם לא לשאול מהו החומר ממנו הוא מורכב. זהו לא נושא שיש בו עניין פסיכולוגי. הפסיכולוגיה יכולה להיות שוות נפש בנוגע לכך כמו, לדוגמה, שהאופטיקה יכולה להיות בנוגע לשאלה אם דפנות הטלסקופּ עשויות ממתכת או מקרטון״. פרויד, 1970:103.
מתוך נקודת המוצא הדואליסטית המעומעמת הזו פיתח פרויד מספר מודלים להבהרת המבנה של הנפש. שניים מהם הפכו לתבניות היסוד של הפסיכואנליזה, ולמעין הנחה סמויה של גישות טיפוליות רבות אחרות.
המודל הטופוגרפי
המודל הטופוגרפי הוא נקודת המוצא של החשיבה הפסיכואנליטית, והוא מעין דימוי אנטומי של המנגנון הנפשי, כארגון בן שלושה מרכיבים: הלא-מודע, הפרה-מודע והמודע. זהו למעשה תיאור דינאמי של הנפש, אלא שהמטאפורה הארכיאולוגית שבאמצעותה הסביר פרויד את התהליך הפסיכואנליטי קיבעה אותו גם כתיאור פנומנולוגי של מבנה בן שלושה חלקים קבועים.
המודל הסטרוקטורלי
זהו מודל המבוסס על המודל הטופוגרפי, ומתאר את היחסים המרכיבים את האישיות הנפשית. גם מודל זה מחולק לשלושה מרכיבים: האיד, האגו והסופר־אגו. מודל זה הוא מעין מודל של אישיות רבת-פנים, המתאר את תיפקודיה השונים של הנפש.
מתוך: גרין, ד. (2002). מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?. פסיכולוגיה עברית.
תסביך אדיפוס
לפי פרויד, המונח 'תסביך אדיפוס' בא לסמן דפוס פעילות המורכב מהמשאלה של הילד לשמר לעצמו את האם ולהרחיק את האב, המתחרה מבחינתו על בלעדיות הקשר שלו איתה. במישור התוך-נפשי, על הילד להסתיר משאלה זו אפילו מפני עצמו, משום שהיא מפחידה אותו ומנוגדת להערצתו את האב (Freud, 1910). את הכוחות העומדים בבסיס הדינמיקות של התרבות הסביר פרויד ברצח אב קדמון ממשי על ידי בניו (פרויד, 2013). הרצח הוביל ליצירת דפוסי שלטון אחרים, יציבים פחות ונוטים להשתנות, לרגשות אשמה העוברים מדור לדור ועוד.
מתוך: יגאל, י. (2015). פסיכואנליזה ותרבות – בין הגלוי לסמוי: תסביך אדיפוס. פסיכולוגיה עברית.
תיאוריית הפיתוי
במאמר "האטיולוגיה של ההיסטריה" שפורסם על ידי פרויד ב-1896 טען פרויד כי טראומה מינית מוקדמת היא העומדת בבסיס יצירת ההגנות המובילות להפגנת סימפטומים, וכי "ביסוד כל מקרה היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות" (התרגום אצל: הרמן, 1992, עמ' 26). במכתב שכתב זמן לא רב לאחר הפרסום, פרויד אף מזהה באופן ספציפי את הטראומה עם גילוי עריות ועם פגיעה מינית מצד האב – זיהוי שנעשה ברבות הזמן לסממן מרכזי של מה שכונה בהמשך "תיאוריית הפיתוי".
חרף ההתנגדות הרבה שהובעה כלפי הרעיונות המוצגים בו, פרויד בחר לפרסם את המאמר בכינוס מקצועי פסיכיאטרי נוירולוגי מוקדם יותר באותה שנה בווינה. ואכן, הפרסום נתקל בתגובה קשה מצד הקהילה המקצועית, אשר פגעה מאוד בפרויד. זמן לא רב לאחר מכן נטש פרויד את תיאוריית הפיתוי ועבר להצגת מודל שונה, שבמרכזו התרחשויות תוך נפשיות, ובפרט פנטזיות אדיפליות סביב גילוי עריות. כך, במעבר שנחשב למהלך מכונן של הפסיכואנליזה, החליף פרויד את מוקד העניין של הפסיכואנליזה מטראומה ממשית, אשר מקורה באירוע שהתרחש במציאות, לפנטזיה פנימית, הקשורה למשאלות הדחפיות המאפיינות לטענתו את המיניות הילדית. הסיבה למעבר נעוצה בחלקה בפסיכואנליזה העצמית של פרויד, שבמסגרתה הגיע להכרה במרכזיותן של פנטזיות במבנה הנפש.
מתוך: אבן-צור, א. (2017). טראומה, פיתוי ומשאלה. פסיכולוגיה עברית.
פירוש החלום
פרויד (1900), טען שהחלום הוא דרך המלך לפעילויות הלא מודעות של המערכת הנפשית. דהיינו, שהחלום הוא דרך המלך ללא מודע. פרויד גם חשב שלחקר החלום יש מקום מיוחד מאוד בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, מעין נקודת מעבר משיטה פסיכותרפויטית לפסיכולוגית עומק.
לפי המילון הפסיכואנליטי של (Laplanche and Pontalis,1985), במערכת של הלא מודע נמצאים כל התכנים המודחקים שאינם מגיעים למערכת הטרום-מודעת והמודעת שלנו. הדחקה היא המנגנון שגורם לכך שהתכנים אינם מגיעים. דהיינו, חלק מהלא מודע כולל משאלות שהודחקו, ורוב המשאלות האלו קשורות למפגש הטראומטי עם המיניות בתקופת הילדות.
ההנחה של פרויד הייתה שהמשאלות הלא מודעות הללו לוחצות לצאת החוצה, להגיע לתודעה. החלום הוא מעין פשרה. המשאלות הלא מודעות שלנו מתבטאות בחלומות אבל הן מוסוות ואי אפשר בשינה לפעול על פי משאלות אלו (למשל - המשאלה של בן לקיים יחסי מין עם אמו יכולה להתבטא בחלום באופן מוסווה - ועקב כך שלא פועלים מתוך שינה - אין סכנה שאותה משאלה תתבצע).
לפי פרויד, בכל חלום יש את החלום המניפסטי-הגלוי, דהיינו החלום כסרט שאנחנו רואים תוך כדי שינה, ואת החלק הלטנטי - הסמוי, אותו עלינו לפענח. הפענוח הביא את פרויד למסקנה שהחלום הוא דרך המלך ללא מודע.
מתוך: זופניק, מ. (2007). החלום לפי פרויד ולאקאן - המשאלות והדחפים הלא מודעים שחלומות מבטאים. פסיכולוגיה עברית.
אבל ומלנכוליה
בשנת 1917 פרסם פרויד את חיבורו "אבל ומלנכוליה" ובו עמד על קווי הדמיון והשוני בין שני המצבים. קריאה מעמיקה ב"אבל ומלנכוליה" חושפת שבעצם תיאור התהליכים של עבודת האבל ושל היווצרות ה"גוף הזר" הפונה נגד האגו (לימים הסופר-אגו) במלנכוליה, למעשה סלל פרויד את הדרך להבנה הפסיכואנליטית שהאבל והמלנכוליה – הקשורים להתמודדות עם אובדנו הממשי או הלא מודע של האובייקט (האחר) – הם חלק אינטגרלי מההתפתחות הנורמלית. צילו של האובייקט הנופל על האגו, דהיינו הפיכת האחר לחלק מהעצמי, הוא הדרך להמשיך לחיות ולהחיות את מה שהאובדן והמוות הנפשי והממשי מאיימים לקחת.
מתוך: בלאנדר, ד. (2018). אבל, מלנכוליה ואמביוולנטיות. פסיכולוגיה עברית.
