מהפיכת הwell-being , אלכסנדר המאושר, ולמה אני כל כך אוהבת שירה
דר' רחל קואסטל | 22/7/2022 | הרשמו כמנויים
הכרזת העצמאות האמריקאית קבעה באופן מהפכני את "החתירה לאושר" כזכות הטבעית השלישית, למרות שהלחץ להיות מאושרים כפי הנראה דווקא מרחיק אותנו משם. ניתן להבחין בפרדוקס הזה בשתי תנועות פסיכולוגיות בעשורים האחרונים: הראשונה היא תנועת "הפסיכולוגיה החיובית" והיא מסומנת על-ידי שינוי הגריד של מרטין סיגלמן מהחקירה של "למה אנחנו סובלים" ל-"מה עושה אותנו מאושרים". תנועה זו הניבה מחקר ענף שאת מסקנותיו ניתן לתרגם לפרקטיקות ממשיות המשפרות את חיינו, כמו הודיה, פעילות גופנית, פעילות קהילתית, אם להזכיר רק מעט. מנגד, יש את התנועה המזהירה אותנו מ"מלכודת האושר" המודרנית, כשם ספרו של ראס האריס, ובכלל לא מומלץ להשתמש במילה "חיובי" בחוגים אלה. האריס, אוטוריטה של תרפיית הקבלה והמחויבות (ACT), טוען שהחיפוש הפעיל אחר האושר מחולל עיתים את התוצאה ההפוכה של מה שהוא מכנה מגיפת החרדה והדיכאון העכשווית, כשההמלצה היא, בגדול, להמיר את המרדף אחר האושר - בחתירה לחיים מלאי משמעות.
בכתובים מטה ארצה להתחבר למעבדת האושר של העשורים האחרונים, מכיוון קצת אחר ודרך קריאה של שלושה שירים פילוסופיים על אושר המופיעים בסוף, והתייחסות קצרה לסרט המשעשע והחתרני "אלכסנדר המאושר".
הספרות והאומנות היו כאן עידנים לפני מדעי הפסיכולוגיה, והרבה מהפסיכואנליטיקאים שאני אוהבת לקרוא, כמו תומס אוגדן או כריסטופר בולאס, פונים אליהם להשראה. האומנות, שלא כמו השפה הלוגית-אנליטית, מאפשרת דו-קיום של רעיונות פרדוקסליים ומחזיקה סתירות פנימיות בלי להידרש לתיקונים לפני פרסום. השירה, במיוחד, מנסחת את הבלתי ניתן לניסוח ואז מוחקת את עצמה. אני חושבת שהמקבילה לה בספרות הפסיכואנליטית היא הכתיבה של מייקל אייגן, הפואטית והמרעידה, שמעוררת חרדה מוסדית, אבל מצליחה לגעת, בי לפחות, במקומות הכי חשופים בנפש.
ועכשיו לשירים -
הדובר (כפי שנהגנו לקרוא לו בתיכון) בשיר הראשון, של ריימונד קרבר שותה את קפה הבוקר שלו בהיסח דעת, כשלתוך פריים הראייה נכנסים שני נערים צעירים, אחד הוא מחלק העיתונים והשני חבר שמתלווה אליו. הם לא אומרים דבר אחד לשני, אך הם נראים לו מאוד מאושרים ביחד. שתי התנועות מדגישות את החשיבות של הקשרים בחיינו, כולל החיבור לקהילות וקהילתיות. השיר לא אומר לנו למה הנערים האלה כל כך מאושרים, רק מדגיש את הביחד (they, they, they) שלהם (they are doing this thing together), שמאוד בולט אל מול תיאור הבדידות הדיכאוני של הדובר. השיר גם אומר משהו כמעט לוגי על מהות האושר: שיופי הוא חלק הכרחי מאושר, ושדחפים אנושיים כמו אמביציה, ואפילו אהבה, הם לא. זאת אומרת, אושר וליבידו לא צועדים יד ביד אל תוך השקיעה, אבל יש מצב שפלטת איפור מקצועי מסאפורה תעשה כמה מאיתנו ממש מאושרים.
באופן דומה לתפיסה של ראס את מלכודת האושר המודרנית, השיר השני, של סטפן דאן, מתאר את התקווה או ההיאחזות באושר כביצה לוכדנית וטובענית, וכפנטזיה לא מציאותית. יחד עם זאת השיר מצליח לארח שני רעיונות פרדוקסליים באותה נשימה ואפילו באותה השורה: האושר הוא אשלייתי אך הוא גם "שם" כמובטח. ה"שם" בשיר הזה, קצת דומה לשיר הקודם: האושר הוא גשר מעל לתנינים, שאפשר לחשוב עליהם כמטאפורה לטורפים אפשריים אחרים, כמו דאגות וסבל ועוד אמיתות בודהיסטיות נאצלות. זאת אומרת, ישנו אלמנט טרנסצנדנטי לאושר, שאינו קשור לנסיבות. כמו המילה הראשונה בשיר, אושר לא קשור לכלום, זהו state of mind.
הרעיון שהאושר לא קשור לכלום ושאין לו תנאים מקדימים, הוא במרכז של השיר השלישי, של אמילי דיקנסון, ובמובן הזה הוא מתחבר לרעיון המובלע בסרט "אלכסנדר המאושר" המבקר את האתוס הדתי הקלוויניסטי שלעבודה קשה יש ערך בפני עצמו, ושנמצא בעצם מתחת לכל המהפכה התעשייתית.
אלכסנדר הוא חקלאי שנשוי לאישה שלא מסוגלת לראות אותו יושב רגע ללא מעש (תשוקתו הגדולה.) כאשר היא מתה, מיתה פתאומית ומשונה, הוא מחליט לשחרר את חיות המשק ולהתמסר כליל לחיי הבטלה, וזאת מבלי לעזוב את המיטה, כשכלבו המאומן מביא לו מצרכים מידי פעם מהעיר הסמוכה. ישנם עוד התרחשויות בסרט, אך אין ממש ספוילרים, זוהי פחות או יותר העלילה המרכזית.
אם לאפיין דרך ההאנשה את האדם המאושר אה-לה דיקנסון, אזי הוא:
1. לא מסתובב עם מטרות גדולות בחיים (שלא לדבר על המשמעות).
2. הוא אחד עם העולם.
3. הוא לא דואג.
4. לא אכפת לו מה הוא לובש או מה אחרים אומרים.
5. כן, הוא יכול להיות חברותי - אבל גם ממש סבבי לו לבד (או עם חברו הטוב ביותר של האדם במקרה של אלכסנדר).
6. פשטות נונשלנטית – היא מבחינתו צו אלוהי.
יש עוד דמות קולנועית מפורסמת שחיה לפי הפילוסופיה הזאת - ובליגות הגבוהות שלה. אני כמובן מדברת על לבובסקי הגדול מכולם של האחים כהן, הידוע גם בכינויו הDude, שראוי בהחלט לפוסט נפרד, והוא עוד דוגמא לפער הבלתי ניתן לגישור בין הפילוסופיה והמציאות, או לפחות הסרט שבו הכל כידוע מסתבך.
ולבסוף - מהו אושר בה-הידיעה, אנני יודעת, אך אני מסכימה עם הרעיון שתחושת החובה להרגיש אושר מעמיסה מידי, גדולה מידי בשביל בני האדם. ואם נחזור לשירה, אז הרי השפה מגדירה הרבה ממה שאנחנו חושבים, ואולי צריך, כמו האסקימוסים עם המילה "שלג", לחלק את המילה "אושר" לפתיתים קטנים: יש את האושר של הראש בעננים והרגלים מרחפות מעל האדמה, ויש את האושר של החיים הרגילים, ועוד הרבה ווריאציות על הרצף.
יחד עם זאת, ולמרות שפרויד טען במידה רבה של צדק כי אושר לא אפשרי לבני אדם לפי טבעם, אין לזנוח כליל את החיפוש הפעיל אחר האושר, ובעיקר אחר מה שג'וזף קמפבל מכנה bliss. אני לא חושבת שנולדנו לחיות מיוסרים ולמות משחפת בעליית הגג עם השיר האחרון ביד. למרות שגם זה, כידוע, הוא סוג של התענגות. והתוספת הלא נורא מקורית שלי לדיון האושר היא שאין גאולה בעיני לחסרי ההומור, שלא לדבר על הומור עצמי. אני אפילו חושבת שהיה זה לאקאן שאמר שאם זה לא מצחיק – זאת לא פסיכואנליזה.
בעיקר, וזאת האירוניה הנהדרת של דיקנסון: אנחנו, בניגוד לאבן הקטנה, לא נולדנו עם שריון ורוב הזמן מסתובבים בעולם פגיעים וחשופים, פוחדים ומתוסכלים, ודואגים ממה יקרה ומה יגידו עלינו, ולכן מכות וצרות, אמיתיות או מדומיינות, ללא ספק יפלו על ראשנו. השיר הוא בטח לא תיאור של דיקנסון שמפרקת את הנפש ומתפרקת לגזרים גאוניים בשירים רבים שאין להם אח אחות ורע בקנון הספרותי. יש לכך כנראה סיבה אבולוציונית. כמו לבובסקי, לפעמים מצבי משבר ודיסהרמוניה מובילים אותנו החוצה מאזורי הנוחות לחוויות הכי מפתיעות ומרגשות. במקרה של לבובסקי, ובעצם גם של אלכסנדר, ישר אל תוך תסבוכת האהבה. ואם חושבים על מה עושה את אלכסנדר מאושר, לפחות לפי הייגל, אהבה היא המקום שבו החובה, במובן של duty, נשברת.
********
Happiness/ by Raymond Carver
So early it’s still almost dark out.
I’m near the window with coffee,
and the usual early morning stuff
that passes for thought.
When I see the boy and his friend
walking up the road
to deliver the newspaper.
They wear caps and sweaters,
and one boy has a bag over his shoulder.
They are so happy
they aren’t saying anything, these boys.
I think if they could, they would take
each other’s arm.
It’s early in the morning,
and they are doing this thing together.
They come on, slowly.
The sky is taking on light,
though the moon still hangs pale over the water.
Such beauty that for a minute
death and ambition, even love,
doesn’t enter into this.
Happiness. It comes on
unexpectedly. And goes beyond, really,
any early morning talk about it.
Happiness/ by Stephen Dunn
A state you must dare not enter
with hopes of staying,
quicksand in the marshes, and all
the roads leading to a castle
that doesn't exist.
But there it is, as promised,
with its perfect bridge above
the crocodiles,
and its doors forever open.
How happy is the little Stone/ by Emily Dickinson
How happy is the little Stone
That rambles in the Road alone,
And doesn't care about Careers
And Exigencies never fears —
Whose Coat of elemental Brown
A passing Universe put on,
And independent as the Sun
Associates or glows alone,
