בית
דר' רחל קואסטל | 12/7/2024 | הרשמו כמנויים
אני מאוד אוהבת את לאה גולדברג. השירה שלה לוחשת לי באוזן באינטימיות עוד מכפר הרוחות הקטנים. חשבתי שקראתי את כל יצירתה - והנה השבוע מצאתי בחנות ספרים שכונתית אוצר של ממש: הוצאת ספרית הפועלים איגדה את רשימות העיתונות שלה בדבר בין 1942-1946 ליומן ספרותי עב דפים. האקטואליות של הכתובים הממה אותי: היא כותבת מתל-אביב בזמן מלחמת העולם השנייה ושואלת את אותן שאלות שכולנו שואלים היום: איך יראה העולם והארץ של אחרי המלחמה והאם בכלל מותר לדבר כבר על שלום.
אין כמעט אספקט של החיים הארציים והרוחניים, הפוליטיים והספרותיים שהיא לא נוגעת בו, שום דבר אנושי לא זר לה, והקול - צלול חד ומסעיר, ביקורתי אך מלא אהבת אדם. קראתי את רשימותיה בבית קפה קטן עם רחשי סועדים סביבי המדברים על זוטות, כמו ביקום מקביל לגיהינום המתרחש מדרום ומצפון. והנה גם היא מדברת על החיים הממשיכים בתל-אביב בשנות הארבעים של המאה הקודמת לצד "העולם הנטרף" במלחמה באירופה. שני הכוחות האלה שזורים בכל רשימה. "הם הולכים שלובי יד", היא כותבת, "האביב והמוות".
כל מלחמה היא אותה מלחמה. כל מצעד איוולת איכשהו מתחרז, כמאמר טוויין, וכל ההיסטוריה של המלחמות מסתכמת בגברים שהורגים גברים אחרים בגלל הלנה מטרויה, אדמה או איזשהו ism (מה לכם כל האלימות הזאת?!), וחיי היומיום גם הם נמשכים כאילו במציאות מקבילה. מחשבות עלו לי בהקשר הזה על התמונה המופלאה של פיטר ברויגל המתארת את טביעתו של איקרוס על רקע השקט הפסטורלי של הולנד הכפרית. בזמן הטרגדיה של הנער הפזיז הצולל למותו, האיכרים ממשיכים לחרוש, הרועים לרעות, והמפרשים להתנופף, ורק דדלוס האב נותר עם הכאב הנורא.
למדריך המקצועי שלי בשלוש השנים האחרונות קוראים יורם בן-יהודה, אם תרצו, היודה שלי. אחד האנשים הכי חכמים וטובים שאני מכירה, עם האיכות הזאת של מקוריות אמיצה שאני סאקרית שלה. שאלך אחריה באש ובמים. אקזיסטנציאליסט, יצירתי בטרוף, כותב סיפורת ושירה, וחרף הרקע המאוד ממסדי/צבאי שלו (קב"ן ומפקד מרפאת בריאות הנפש של הצבא בצריפין, חבר המועצה הלאומית לפוסט-טראומה. רשימה חלקית), חושב מחוץ לכל תבנית. ואל תשעממו אותו בבקשה עם תאוריות ותאורטיקנים.he does it his way, גם כפסיכולוג של תוכניות ראליטי.
הוא האב הרוחני לא רק שלי, אלא של ארבעה מכונים ברחובות, חממה אחת שמשמשת מרכז יום לנפגעי פוסט-טראומה, וחוות סוסים טיפולית. גם רשימה חלקית. מקיף את עצמו באנשים שהוא אוהב, תמיד מטפח, בונה ומצמיח מטפלים והרפתקאות טיפוליות. הרבה מזה בהתנדבות. היום, למשל, הוא עסוק בדוקו-תרפיה. לוקח קבוצות למסעות שמלווים בצלם מקצועי, כשעיקר העבודה הטיפולית נעשית בחדר העריכה בו המטופל יוצר נרטיב חדש.
יורם איבד את בנו איתמר בשביעי לאוקטובר. איתמר נהרג בקרב על מוצב פגה, הקדומני לנחל עוז, מפקד מחלקת המרגמות של גדוד 13 בגולני, בעוד מחדל שאפילו נחקר בתוכנית "עובדה". שכול, אובדן, כאב זה הדבר הכי פרטי שיש, ואחרי שבכיתי בשתי הפגישות הראשונות של אחרי, המשכנו את פגישותינו המקצועיות בלי התייחסות לממד האישי מעבר למילות ההתחלה. מיד אחרי השבעה הוא כמובן המשיך להרבות בטוב.
באחד ממפגשי ההדרכה האחרונים יורם סיפר לי שהוא עובד עם השבים מהקרב ומשפחותיהם על הרעיון של המושג "בית". והנה כמה שורות מתיאור הסדנא במילותיו שלו: "אירועי ה 7.10 הם קו שבר אדיר. שבר בתחושת הביטחון, שבר במנהיגות, שבר בכל מה שידענו עד כה והיה לנו עוגן .השבר הזה לווה באובדנים מסוגים שונים. אובדן חיי אדם, יקירים שנחטפו, שמתו, שגופם הושחת, חיילים שנפלו על משמרתם, בתים שנחרבו ועלו בעשן, קיבוצים שנעזבו וערי רפאים שננטשו. ושתיים הן ההוויות שנוצרו: תחושת בדידות ואובדן הבית. את הלבד ביקשה תחושת יחד מתעצמת לעמעם. התארגנויות אין ספור לעזרה וערבות הדדית הנטועה ברצון טוב ובנתינה הביאו לחיבוק הדדי. תחושה זו מתכרסמת בציר הזמן. המחלוקות הישנות צוברות תאוצה מחדש, ועימן רגשות של כעס ואפשר גם של שנאה. הערבות ההדדית, הלחימה שכם אל שכם של אנשי המילואים באחוות לוחמים ובקרבה, אפילו אינטימית, מתפוגגת נוכח השיבה הבייתה וההכרה שהעורף בשלו. התחושה שהקרבן העצום שהוקרב, לשווא היה. תחושת ההומלס פשטה לא רק בציבורים רחבים של מפונים, שוכני מלונות, חטופים ושכולים, אלמנט נוסף שקרה בחזרת אנשי המילואים אל בתיהם הוא תחושת הניכור והזרות שצמחה עם בת הזוג. האישה שאינה יכולה להבין באמת מה היה שם בעזה, על פני משך כל כך גדול של זמן ואי היכולת להסביר." בעבודה שלו הוא עוזר לאוכלוסייה זו להיפרד מן הבית בעזה, מן החברים והפעילות, ולבנות בית מחדש עם נשותיהם וילדיהם.
סיפרתי ליורם על אחת הסצנות החותמות של הסרט "מטען הכאב" (קתרין ביגלו, 2008), כשהדמות הראשית, חבלן קמיקזי מכור לסכנה, חוזר הביתה למדבר של השגרה ומתבקש לבחור קורנפלקס לבן שלו. אבוד בסופרמרקט האינסופי, סוף הסרט מציג את אחת מסצנות הדיסוציאציה הכי חזקות בקולנוע. הסוף הוא גם פואטיקה של תהליך ההתקהות הרגשית של המכור לסכנה, כאשר הוא מתוודה בפני הבן שלו שיש רק דבר אחד שהוא אוהב, לכל ברור שזה לא את הבן.
אני חושבת עכשיו שאין תיאור רחוק מזה מיורם, עושה הטוב ורודף השלום, שאף חלק מהנפש שלו לא קהה – לא ברקיעים ולא במעמקים – תמיד ירוק עד.
מה יהיה בסופנו? שאלה המשוררת. אולי באמת כולנו דרי רחוב היום, גולים המבקשים נחמה אך ממאנים להתנחם. גולים מרצון או מאונס בארצנו, גולים מגופנו החבוט הלם וכאב. ואולי נמצא את דרכנו הבייתה בסוף כמו אודיסאוס, חבוטים אך מאוהבים שוב בחיינו. "אנו חייבים בנורמליזציה כלשהי של ההוויי שלנו" כותבת גולדברג ברשימות המלחמה שלה מלפני שמונים שנה, "ודווקא זו תלויה בזוטות, כביכול". איזו גאונה. אבל לא רק בזוטות נתנחם, אם בכלל, "הנה" היא כותבת "הדברים הקיימים לעולם ביופיים וטהרתם, הרוח האנושית במיטב תמציתה, בשיקול הדעת והרגש."
או כפי שאמרתי לחברה לאחרונה, החיים מלאים חורבן וטירוף אלימות וצער איום, אבל הם גם נפלאים ומלאי אפשרויות אהבה נחמה ושירה. אלו הן החדשות הטובות. משום מה הן יותר מפחידות לפעמים מהחדשות הרעות, אבל הם תמיד, תמיד הולכים יד ביד - האביב והמוות.
