וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנְּנִי

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 23/8/2024 | הרשמו כמנויים

וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב

וְאָמַרְתִּי לָעֶצֶב: הִנְּנִי
שֵׁב עִמִּי, וְנַמְתִּיק לָנוּ סוֹד
וְהַבְטַח לִי שֶׁלֹּא תַּעַזְבֵנִי –
גַּם אֲנִי לֹא אֶבְגֹּד בְּךָ עוֹד.

אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה מְזַמֶּרֶת
וּכְמוֹ יֵין בְּרֵאשִׁית נִגּוּנָּה.
מִנָּשִׁים נְבוֹנוֹת הִיא נִזְהֶרֶת –
אַךְ אֲנִי הֲרֵי לֹא נְבוֹנָה.

אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה הֱסִיתַתְנִי,
וְשָׁכַחְתִּי לְפֶתַע אוֹתְךָ...
אֲבָל הִיא, כַּמּוּבָן, עֲזָבַתְנִי
בּוֹגְדָנִית הַשִּׂמְחָה אֲחוֹתְךָ

שֵׁב עִמִּי, וְנַחֲרִישׁ לָנוּ יַחַד
וְאַסְתִּיר עַל כְּתֵפֶיךָ עֵינַי,
וְאֶשָׁכַּח הַשִּׂמְחָה וְהַפַּחַד
וְאֶשְׁכַּח אֶת חַיַּי

מרים ילן - שטקליס

"אני לא בטוחה שאת הכתובת המתאימה" אומרת לי ירדן בהיסוס בשיחת הטלפון המקדימה לפגישה בינינו. "האמת היא שאני לא כל כך מאמינה שטיפול יכול לעזור לי, לשנות את מי שאני. אבל חשבתי אולי בכל זאת לבוא לפגישה אחת, רק לנסות, ותגידי לי מה את חושבת עלי. הבעיה שלי היא שאני לא בן אדם שמח, אף פעם לא הייתי. פשוט לא יודעת לשמוח, גם לא בכאילו, ואין לי, פשוט אין לי את הכפתור הזה בגוף שמפעיל שמחה. אני יכולה להיות מרוצה, רגועה, הכל בסדר, אבל לא שמחה, למרות שהחיים שלי טובים". אני שומעת קול עדין של בחורה צעירה, טון הדיבור שלה מאוד ענייני אך מילותיה כנות ונוגעות ללב. אני כבר מרגישה איזו סימפתיה אליה.

לאחר כמה ימים ירדן נכנסת לקליניקה בהיסוס, החשש משתקף מפניה העדינות. היא מייד מזכירה לי את שלגיה: עור בהיר וחיוור, שיער שחור ועיניים שחורות עם ריסים צפופים ויפים. ירדן מספרת לי בקול עדין אך בוטח שסיימה בהצטיינות לימודי חינוך מיוחד, והחלה לעבוד בביה"ס לחינוך מיוחד כמחנכת של כתה א' לילדים על הרצף האוטיסטי. היא אוהבת מאוד את עבודתה ומרגישה בה תחושת שליחות, ולמרות היותה הצעירה ביותר בצוות, כבר הספיקה להתחבב על כולם. ירדן נמצאת כבר כמה שנים בקשר זוגי עם בחור שמאוד מוצא חן בעיניה וגם היא בעיניו, "וזהו, לפי חודש פתאום מצאתי את עצמי מאורסת", היא אומרת ומשחררת אנחה כבדה.

תוכניות הלימוד של תפס"ן
למתעניינים בפסיכואנליזה באוריינטציה לקאניינית, בפילוסופיה, לאנשי פרקטיקה טיפולית, חינוכית או אחרת

"החיים שלי באמת טובים". זו הפעם השניה שהיא אומרת לי את זה בהדגשה. אני מסמנת לעצמי סימן שאלה, למה זה כל כך חשוב לה לתלות את הסטיקר הזה "חיים טובים" על המצח שלה. הבעת הפנים שלה מעט קפואה, מהוססת. "יש לי עבודה טובה, ארוס שאני אוהבת, הרבה חברות. אבל אני לא יודעת לשמוח". והתחושה הזו מלווה אותה כמו נכות, וגורמת לה להרגיש חריגה ושונה כל כך מאנשים "נורמליים", כאלה שהיא פוגשת ברחוב, בעבודה, בכל מקום בחיים. החיוך והצחוק המתגלגל של אחרים הם טריגר בשבילה, מיד מזכירים לה שהיא, כביכול, לא בסדר, כי אצלה חיוך זה משהו שצריך ליזום, זה לא ספונטני.

"למה הגעת דווקא עכשיו?" אני שואלת אותה, והיא עונה לי בענייניות: "יאיר הציע לי נישואין. עשה הפקה שלמה, מושקעת, מרגשת, כזו שמראה שהוא באמת מכיר אותי, יודע מה אני אוהבת. אמרתי לו כן, בלי היסוס. אני רוצה להתחתן איתו. אמא שלי, החברות שלי, כולן פשוט התעלפו מהתרגשות ושמחה. ואני? אני מרוצה, רוצה להיות איתו, מרגישה שזו בחירה טובה להיות אשתו, אבל אני לא מרגישה שהשמחה מתפרצת ממני, עולה על גדותיה, כמו שאמור להיות אצל כלה. וזה לא מפתיע, כי כזו אני, תמיד. יאיר לא יודע שהוא עומד להתחתן עם אישה, לא נעים להודות, קצת פגומה. איך אני אמורה להיות רעיה ואמא כשאין לי את היכולת הבסיסית לשמוח כמו בן אדם מן השורה? אני רוצה לברר אם אפשר לתקן את זה איכשהו".

אנחנו משוחחות, ואני מקשיבה לירדן, למילותיה, להבעות פניה לשפת הגוף העצורה. אני מתחילה לחשוד שבאופן כללי היא פשוט לא "מרגישה" דברים באופן משוחרר ועמוק, לא רק שמחה. משהו ביכולת שלה לחוות רגש באופן ספונטני ומתפרץ, כנראה כל רגש, נפגש שם בפנים עם איזה שומר פנימי שמגביל אותו, עוצר אותו בבהלה בטרם יעלה על גדותיו. זה לא מסתדר לי עם האישיות הכל כך רגישה, נעימה וידידותית שלה, עם הקשרים הבין-אישיים העמוקים שיש לה, עם המודעות העצמית הגבוהה.

אני בודקת בזהירות רבה שירדן אינה סובלת מדיכאון לסוגיו השונים, אולי מפוסט טראומה. בתחילה אני חושדת שאולי יש לה דיסטמיה קלה, הפרעה שמאופיינת במצב רוח ירוד בעל מהלך כרוני וממושך, או מ"קהות רגשית" (emotional blunting) מצב שמתאר תגובתיות רגשית מוגבלת, לעיתים מפאת חוסר יכולת ולעתים כאסטרטגיית התמודדות עם עומס רגשי. חוץ מעניין הטראומה שנותרת בראשי כסימן שאלה, האפשרויות האחרות נראות לי פחות מתאימות.

אני מבקשת מירדן שנעצור רגע מהכאן ועכשיו, ונלך אחורה, שתספר לי עוד קצת על הבית שגדלה בו. ירדן קופאת לשבריר שניה, מעבירה יד בשערה השחור והארוך ומשחררת אנחה כבדה: "אני מזהירה אותך מראש, אין לי שום כוונה לתרץ את הבעיה שלי בגלל ענייני ילדות. יצא לי להכיר כבר מספיק אנשים שעברו דברים קשים בחיים שלהם, והם, בשונה ממני, בהחלט יודעים לשמוח. אז נכון אני יתומת צה"ל מגיל שמונה, אי אפשר להתווכח עם עובדות, אבל לא פה קבור הכלב. אך אני אספר לך בקיצור, שתדעי".

עצב בא לבד, שמחה צריך להביא

"עד שהגעתי לגיל שמונה, היינו משפחה מה שנקרא 'רגילה' או ממוצעת. אבא, אמא ושני ילדים. אני הבכורה, אחי צעיר ממני בארבע שנים ואחותי צעירה ממני בשמונה שנים ונולדה אחרי שאבא נפל. גדלנו בקיבוץ מופרט, בעידן שאחרי הלינה המשותפת, עם הרבה חופש וחינוך משותף תוסס עם קיבוצים מסביב. ההורים שלי מאוד אהבו לטייל, היינו יוצאים המון לקמפינג ולטיולי שטח, תמיד ברכב עם המון מוזיקה טובה. אבא עבד כעורך דין ואמא כמורה לספורט, שניהם מאוד אהבו מוסיקה והבית שלנו היה מפוצץ בדיסקים. הם גם אהבו לצאת עם חברים ולארח ופעם בשבוע הלכו יחד לריקודי עם. זה רוב מה שאני זוכרת.  

טיפול קבוצתי ברמת גן- לנפגעי.ות יחסים נרקיסיסטיים-פסיכופתיים
1-2 מקומות אחרונים בטיפול קבוצתי מעמיק וארוך טווח

אבא נהרג ממש בסוף מלחמת לבנון השנייה. הוא היה בן 34. אמא הייתה בסוף ההיריון של נתי, אחותי הקטנה. אנחנו לא היינו בהלוויה וגם לא בשבעה. דודה שלי לקחה אותנו לשבוע אליה הביתה. סיפרו לנו בדיוק מה קרה, ואז פינקו אותנו קשות: קנו לנו משחקים, ממתקים, ראינו סרטים אצל הדודה. חזרנו הביתה, והחיים נמשכו כרגיל. מה זה כרגיל? כולם תמיד התפעלו מאמא ואמרו לנו וואו, יש לכם אמא לביאה, והיא באמת הייתה ועודנה כזו. היה לאמא משפט שהיא לא הפסיקה לומר לנו מאז שאבא נהרג: "עצב בא לבד, שמחה צריך להביא". זה המוטו שלה לחיים. היא עקבית עם זה, היום זה רשום בסטטוס שלה בנייד.

אני זוכרת שהיא אמרה לנו כל הזמן, איבדתם את אבא שלכם, אז עכשיו אני אהיה גם אמא וגם אבא. אחרי חודש וחצי נולדה נתי. קיבלנו במתנה בובה קטנה ומתוקה, אהבתי כל כך לעזור לאמא ולטפל בה. אמא התאוששה מהלידה במהירות. חזרנו לשמוע מוזיקה, לצאת לטיולים וקמפינג כמו משפחה רגילה. אמא תפעלה את הבית בשיא המרץ, גם בגדים נקיים ואוכל חם וגם המון סבלנות, יושבת איתנו על ש.ב. ולומדת איתנו לבחינות. לילה אחד כמה חודשים אחרי שאבא נהרג כשהיה לי קשה להירדם שמעתי אותה בשיחת טלפון עם הדודה, אחותה, אומרת לה: "הילדים שלי לא יהיו יתומים מסכנים. אני אעשה הכל כדי שאף אחד לא ירחם עליהם. הבית שלנו יישאר שמח. אני אהיה גם אמא וגם אבא." אני זוכרת שהקול שלה רעד, ואני כל כך נבהלתי. למה הקול של אמא רועד? שנים אחר כך עוד הדהדו לי בראש המלים שנאמרו בקול רועד "הבית שלנו יישאר שמח".

אמא הפיקה לנו מסיבות יום הולדת הכי מגניבות שיש. הייתה לי בת מצווה מהסרטים. היא לא החסירה מאיתנו שום אפשרות לשמחה ולחגיגה. מי שנשאר בחיים, היא אמרה לנו, צריך לחגוג אותם כל יום. מהר מאוד הפסקנו ללכת לכל מיני אירועים של משפחות שכולות, יתומים. אמא עיקמה את האף, כנראה פחדה להידבק במחלה הזו של להיות "אלמנה ויתומים". היא לא נתנה לנו שום הנחות, דרשה מאיתנו דרישות גבוהות, והחזון שלה התממש: לא היינו יתומים מסכנים, בשום צורה ואופן. לא הרגשנו יוצאי דופן בקיבוץ, לא כמשפחה, ולא כיחידים. היינו רגילים לגמרי.

אפשר להגיד שעד שיצאתי לשנת שירות שלפני הצבא, לא הרגשתי שמשהו אצלי 'לא בסדר'. לי אין אבא, לרוב הילדים האחרים יש. אגב, לא לכולם. סוף סיפור. אבל אז יצאתי מהבית, בצורה מאוד אינטנסיבית, שנה בכפר נוער לילדים בסיכון. פתאום כשחייתי 24/7 עם כל מיני סוגים של אנשים, בכל מיני גילאים, יום ולילה, התחלתי לשים לב איך אנשים באופן טבעי ופשוט יודעים לחייך, לצחוק, לשמוח בכל הכוח, משהו כזה שמפעפע וזורם מבפנים בעוצמה ואי אפשר לעצור אותו. ואצלי, אם יש שמחה בחוץ, זה מגויס, זה לא ספונטני, אני שמחה כי אני חושבת שצריך לשמוח. פגשתי אנשים שעברו דברים קשים בחיים, וזה לא גדע להם את השמחה. אז התחלתי להרגיש שמשהו אצלי מקולקל. ובצבא התחושה הזו הלכה והתחזקה".

רוצה לשמוח? תתחילי מלהיות עצובה

הסיפור שירדן הסכימה לפתוח בפניי הסתדר לי עם ההתרשמות שכל המנעד הרגשי שלה מעט עצור, מונמך. שאלתי אותה אם יוצא לה לבכות מדי פעם. "ממש לא!" היא אמרה נחרצות. "טוב, לעיתים רחוקות, זה אירוע נדיר, צריך להיות איזה סרט ממש, אבל ממש קורע לב כדי שזה יקרה, כלומר לבכות עם דמעות. ורק שתדעי לך שאני טיפוס אופטימי, אני לא נבהלת מדברים, אם יש בעיה אני מטפלת בה, לא נכנסת להיסטריה. אין לי סיבה להכנס לעצבות או בכי. אחרי הכל אני הבת של אמא שלי. אגב, אמא שלי דווקא כן יודעת לשמוח. וגם האחים שלי, והם חוו בדיוק את אותו האובדן כמוני".

אני מבינה שירדן כבר פיתחה נוקשות גדולה בסיפור שהיא מספרת לעצמה על העדר השמחה, וחלק ממה שאני הולכת לנסות הוא לסדוק מעט את הסיפור ההדוק יתר על המידה הזה. להציע אפשרות לספר אותו מעט אחרת. קודם כל לנרמל לה את עצמה ואת הקושי שלה 'להרגיש', לעזור לה להסיר מעצמה את תחושת הפגימות, להבין את הנסיבות הטבעיות והנורמליות העומדות בבסיס הקושי הזה. לפגוש את הילדה היתומה שהייתה ואת המיצרים הרגשיים שדחקו אותה להיות שטוחה יותר בחוויית הרגש. אני מאמינה שכל אלו יתנו לירדן רשות פנימית להתחיל לחוות רגש באופן עמוק יותר.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כשאני שומעת את הסיפור שלה, אני מדמיינת בעיני רוח ילדה קטנה ועדינת נפש שלא הייתה לה כל הזדמנות לכאוב ולהתאבל כמו שצריך על האבא האהוב שנעלם מחייה ביום בהיר אחד, בלי שום התראה. אני מדמיינת את אמא שלה, אותה אמא לביאה, שגייסה את כל כוחותיה כדי שיהיה לילדיה בית חי ושמח, ובמקביל – רואה את ירדן כילדה רגישה ונבונה שמבינה מהר מאוד שאין מקום לעצב, לצער, לכאב, אולי גם לכעס ולתסכול שעלו בה כיתומה קטנה. אני נזכרת איך בשיחת הטלפון הראשונה בינינו ירדן אמרה לי: "פשוט אין לי את הכפתור הזה בגוף שמפעיל שמחה" ומבינה עכשיו שכל ה"כפתורים" היו שם פעם, בריאים ושלמים, ירדן אינה "פגומה" בשום צורה, אולם כשהיא נאלצה לדכא את העצב, יחד איתו דוכאו רגשות רבים אחרים. אז היא חווה רגשות, אך הכל נראה קצת כמו נוף מרוחק, קצת מעורפל, מורגש אך לא בחום, לא סוחף. ואני כל כך שמחה שירדן לא מסכימה לחיות עם זה בשלום, שהיא רוצה לחוות את השצף והקצף והגעש. הרצון הזה מראה לי כמה היא בריאה וחזקה.

ירדן מאוד פחדה שאני עומדת להוביל אותה לנבירה עמוקה בחוויות הילדות שלה. עד כמה שהיה לי ברור שיש חשיבות במפגש עם הילדה הפגועה שהייתה, חששתי לגשת לשם מייד, חששתי להבהיל. אז הלכתי בכיוון אחר: בכיוון יותר שכלתני, קוגניטיבי, שמסתכל קודם כל על הדברים מלמעלה, ודרך זה פותח פתח קטן להבנות רגשיות.

מי שאינו יודע לבכות עם כל הלב, גם אינו יודע לצחוק

אני מאמינה שידע פסיכולוגי איכותי וטוב הוא כזה שניתן להסביר ולתווך אותו למטופל. ידע על הנפש שמסובך מדי מכדי להסבירו לאדם מן השורה, פחות מוצא חן בעיני. עם כל הכבוד, פסיכולוג הוא לא מנתח מוח, וחלק משמעותי מהעבודה הטיפולית המשמעותית בעיני הוא 'פסיכו-אדוקציה' (Psychoeducation) – כלומר מתן הסבר פסיכו-חינוכי: הזכות והחובה להעניק ליושב מולי הסבר פשוט ככל הניתן על מה שקורה לו, כדי שהוא יוכל להפוך למטפל הטוב ביותר עבור עצמו. 

אז החלטתי לעשות עם ירדן בשלב הראשון פסיכו-אדוקציה, אבל ברכות, בעדינות, כפי שיאה לשלגיה היפה והחיוורת הזו שיושבת מולי. בניסיון להוריד קצת את המתח ששרר בחדר בפגישות שלנו, לאוורר ואולי אפילו להקליל מעט את האוירה, התחלתי לפטפט עם ירדן על גולדה מאיר, דמות שבאופן אישי מסקרנת אותי מאוד. ידעתי שירדן, כמוני, חובבת היסטוריה. בחרתי בגולדה גם בגלל שהיא נתפסת כאשה חזקה, אולי קצת מזכירה את החוסן של אמא של ירדן, ומצד שני היו לה גם צדדים אחרים, פגיעים יותר, בפרט לאחר חלקה באירועי מלחמת יום הכיפורים. השיח הזה עורר עניין גדול בירדן, ובשלב כלשהוא שאלתי אותה מה היא חושבת על האמירה של גולדה: "מי שאינו יודע לבכות עם כל הלב, גם אינו יודע לצחוק". ירדן קפאה. נכנסנו לשטח אש.

לפעמים אדם סובל מחוויות חיים כל כך קשות, עד שהוא מתנתק מרגשותיו כדרך לשימור עצמי. הסברתי לירדן שהקפאה של רגשות לא נעימים גובה מחיר כבד, משום שהיא מקפיאה בו זמנית גם רגשות נעימים. אמה של ירדן פחדה פחד מצמית שהיא וילדיה יהפכו מסכנים, יתבוססו לנצח באבל, בכי ועצב. היא לא רצתה שזה יתבסס כמקום הקבוע שלהם, הוויית חייהם. הם נקלעו לשבר גדול כל כך וזו הייתה הבחירה ההישרדותית של האם. הבחירה הזו, שבוודאי גם עשתה טוב מבחינות רבות, למרבה הצער הובילה את ירדן הקטנה להבנה שאין מקום לכאוב. שהכאב הוא מסוכן, ולכן עליה לדכא רגשות כאלה כשהם עולים בה. דיכוי הרגש הלא נעים גרר צמצום בכלל המערכת הרגשית שלה.

פעם קראתי ריאיון עם נילי לוברני רולניק מייסדת אנסמבל הפלייבק הישראלי ומצא חן בעיני משפט שאמרה: "אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להיות באמת עצובים, כדי לחגוג את החיים". הדרה של חלק מהרגשות מונעת חווית חיים אותנטית ומלאה. לרובנו ישנה נטייה טבעית לנסות להימנע מרגשות לא נעימים. לעיתים קרובות אנשים שחוסמים רגשות כלל אינם מודעים לכך. הם ממשיכים לתפקד, להסתגל לדרישות המציאות, אך משהו בתוכם ממשיך לכרסם (בר-אב, 2019).  אמה של ירדן עשתה הכל כדי שילדיה יחגגו את החיים, אך חששה לתת מקום לעצב. עבור ירדן השיטה הזו לא עבדה: כלל המנעד הרגשי הונמך. הרגשתי שירדן שותה בצמא את המידע הזה. משהו שם בתפיסה שלה שהיא "פגומה" התחיל להיסדק. ויחד עם זה הגיעה התקווה שאפשר להרגיש אחרת.

"עושים תקווה" - לימודי הנחיית קבוצות בפסיכודרמה
ברוח עולמות התוכן היהודי. ראשת התוכנית: ד"ר זיוה ברכה גדרון

ד"ר אלינוער פרדס כתבה כי לעצב תפקיד חשוב בחיי הרגש שלנו.[1] העצב מאפשר לנו להתמודד עם אובדנים, ויתורים ופרידות. אנו עלולים לפחד מהעצב גם מתוך בלבול בינו לבין דיכאון. אולם ההפך הוא הנכון: נמצא במחקרים כי התפתחותו של הדיכאון קשורה במידה רבה לניסיונות כושלים להימנע מהתמודדות עם רגשות לא נעימים. ההימנעות יכולה להוביל להקלה בטווח הקצר, אולם מעלה את הסיכון להתפתחות דכאון בטווח ארוך.

מלבד זאת, לעצב יש גם ערך תקשורתי: הוא מאותת לזולת שאנו זקוקים לתמיכה ונחמה. לעיתים זהו איתות חשוב לסובבים אותנו שאנו זקוקים לזמן ומרחב של התכנסות בתוכנו. על מנת לתת 'מקום' לחוויה הרגשית המתרחשת בתוכנו אנו זקוקים בדרך כלל לנוכחות קרובה של מי שיכול להכיר, לזהות, לאפשר ולהיות על ידנו ואיתנו בעצבוננו" (באום, עמוד 94)[2]. כדי להתאבל ולהתמודד עם חוויה של אובדן אדם צריך להסכים להיות בעמדה של עצבות, והסביבה צרכיה להיות מסוגלת לתמוך בנו הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית. 

ההסברים הללו החלו אט אט להתקבל על דעתה של ירדן, ויותר מכך נגעו לליבה. את מקום הביקורת העצמית החליפו חמלה ותקווה לשינוי. בהמשך הדברים ירדן הסכימה לחזור אחורה אל ילדותה: היא גילתה אומץ רב בנכונות לפגוש בתהליכי דמיון מודרך את הילדה הקטנה וחסרת האונים שגם איבדה את אביה וגם נאלצה לחנוק את העצב. מלבד זאת למדנו יחד לבקש עזרה מהגוף ובפרט מהחושים שיכולים להיחלץ לעזרתנו במצבים של קושי לחוות רגש לעומקו.

התקופה הזו של המפגשים עם הילדה הפצועה שהייתה שחררה הרבה צער ובכי מירדן גם מחוץ לחדר הטיפול. היא סיפרה שהתחילה לבכות משטויות, וזה הבהיל אותה. אני, לעומת זאת, ממש שמחתי לשמוע על השינוי המרענן הזה, התרגשתי מכך שצינור הדמעות נפתח והיה לי ברור שההצפה הזו היא זמנית, היא רק הגשר שנצרך כדי להגיע לוויסות ואיזון, ליכולת לחוות את מלוא המנעד הרגשי כולל שמחה, בדיוק כמו שירדן רוצה: בספונטניות, בחמימות, ולפעמים גם בהתפרצות וללא רסן.

לאחר כחצי שנה, כשירדן שלחה לי לוואטסאפ תמונות מהחתונה שלה, אי אפשר היה לפספס את השמחה, את החיוך הקורן הזה עם הקמטים בצידי העיניים. ולי עמדו בעיניים דמעות, דמעות של שמחה.