בלוגים | שפיות זמנית

קריאה בספר השירה של נוגה ספיר שצברג 'משחק הכיסאות'

נעמה גולדמן | 17/4/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"החפצים נשארו היכן שהונחו, רק הלב זז ממקומו"

ספר השירה החדש של הפסיכולוגית הקלינית נוגה ספיר שצברג "משחק הכיסאות", שיצא בהוצאת "עיתון 77" מצטרף לקהל מתרבה של נשות טיפול ה"חוטאות" בכתיבת שירה ולמיליה מקצועי טיפולי רחב יותר של מטפלים הכותבים שירה ופרוזה בארץ ובעולם. ספיר שצברג עוסקת בכובעים השונים שלראשה בזירות חייה המגוונות, ושמו של הספר "משחק הכיסאות", מציב את הסוגייה הזו בקדמת הבמה בעת הקריאה באסופת שירייה. מה הם היחסים האפשריים בין עמדה טיפולית לבין כתיבה ספרותית? כיצד באים יחסים אלה לידי ביטוי בשיריה? מה ניתן לומר על יחסים אלה ועד כמה ניתן ללכוד אמירה כזו בשירים השונים שבספר?

המעבר בין הכיסאות אינו חלק לעיתים, מפעם לפעם הוא אף חורק. תומאס אוגדן בספרו "הפרטים שהושמטו" וארווין יאלום במרבית ספרי הפרוזה שלו הם דוגמאות של פסיכולוגים שאין עוררין על מעמדם בזירה המקצועית אך שלטעמי לא צלחו את המעבר. הם אמנם התיישבו בכיסא הסופר כותב הפרוזה, אך המשיכו לחשוב ולהתבטא כפסיכולוגים, ויצירותיהם השונות סובלות מכך. לעומתם, אסתר פלד היא דוגמה של כתיבה בה ההבנה הפסיכולוגית משרתת את הסופרת ולא מכבידה עליה. כך, גם בסיפור "להיצמד לעובדות או מסה אודות הרצון החופשי" העוסק בטיפול ואף משתמש בסיטואציה הטיפולית כזירת ההתרחשות, הקול הפרוזאי שולט ונמצא במיטבו. באופן דומה גם בעולם השירה, הכתיבה הלירית כשהיא במיטבה, מצליחה לעשות אחד מן השניים, או שהיא מאפשרת לספר את מה שחומק מהשפה הטיפולית כפי שעושה אורית קלפשטוק בספרה: "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" כשהיא בוחרת בשירה ככלי לתיאור החוויה שלה כמטפלת כמו למשל בשיר "אלו דברים שאין להם שיעור":

"כל בוקר אני מחתימה כרטיס

לתקן עולם. ראה אלוהים,

בניך ובנותיך חסרים

ואני רק עובדת סוציאלית אחת..."

או שההבנה והשפה הטיפולית הופכת לאמצעי ביטוי לחוויה האנושית, כפי שקורה לעיתים בשיריה של יעל סטטמן, כך למשל בשירה: "פרה-טראומה" משתמשת סטטמן במונח מהשפה הטיפולית כשם השיר כדי לומר משהו על החוויה שלה. שיריה של ספיר שצברג לעיתים עושים שימוש בשפה הלירית לתיאור חווית המטפלת או המטופלת, לעיתים משתמשים בשפה הטיפולית ובהבנה הפסיכולוגית כאמצעי ביטוי שפתי, אך יותר מכל הם מציעים מבט חד על המרחב והמתח הקיימים ביחסים שבין התפקידים, האני הכותב והאני המטפל.

- פרסומת -

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

במבט בראשון, שירים רבים בספר עוסקים בהתבוננות בתפקידים השונים המכוננים את האני: האני המשתכפל, מתפרק, מתאחד ומתבונן בעצמו. הכותרת "אני-" ניתנה לרצף קטעים החוקרים את נקודות המבט השונות על אותו אני. ככלל, בתוך האסופה הזו הפרספקטיבות משתנות תדיר מאמא לבת, ממטפלת למטופלת. השירים מציעים תמונת נפש של חוויה בתפקיד לצד מבט ביקורתי וחתרני ביחס אליו. התנועה בין התפקידים היא כמעט תזזיתית, הדינמיקה משתנה, הרגשות מתחלפים במהירות ועל הספר כולו שורה רוח חיה ונושמת, פעילה עד לכדי מתפרצת. השיר הממחיש את הדינמיות הכמעט אקסטטית הזו הוא "שיעור באימוץ":

היה לי ברור שאותך אני מוסרת

אתה הראשון שהולך

הרי תמצא בקלות אשה אחרת

תתמסר לזרועותיה המחבקות. כולם ישבו עם פתקים קרוב לחזה

נאבקים בידם הנשלחת, מנהלים

רישומי פנקסאות, מי יותר ומי פחות,

חריצי אשמה נקוים בפנים הלאות.

לי נותרו כבר שלושה פתקים

אצלי זה תמיד שלוש

אז ערבבנו נוזלים כמו שמוהלים

דם בדם

קשרנו את עצמנו בשלוש טבעות

דמויות אדם.

וגם היום במשפחה החדשה

יש שמות על הפתקים

אני משאירה שלושה קרוב לחזה

אתה זה שנמסר.

אותה תנועה נפשית סוערת במקרים רבים נותרת משותקת, שותקת ופאסיבית. תנועה נפשית חיה, עצורה. התיאור הזה מסתתר ברמזים שונים, מפוזר בין השירים, אבל עולה ממנו תמונה המספרת אודות אחד ההיבטים היותר מורכבים שבחוויה המקצועית של אנשי טיפול: הפער בין הפנים לחוץ, בין הדחף לחיות ולנוע אל מול השיבה הסטטית בכיסא המטפלת שעלולה להיות מגבילה מאוד. ההתנזרות, ההימנעות, ההשהיה וההכלה עומדים בניגוד ליצר של חיות הדוחף החוצה לתנועה בעולם. ספיר שצברג מנסחת באופנים שונים את הקונפליקט הזה. כך למשל בשיר "אסון": "החפצים נשארו היכן שהונחו, רק הלב זז ממקומו", או בשיר "העץ":

"...מה יהיה טעם פרותיו?

עץ עומד

עמוד מתוח

שסוע

כאבי פנטום

מתחלחלים

ירדו לשורש הענין

שהוא עץ

רצוץ

עומד

נטוע

שתול כמצבה

במקום

שפעם היו בו חיים"