על שני ספרים, פחד ונסיעה
פרופ. עמיה ליבליך | 18/6/2010 | הרשמו כמנויים
כמה הזהירו אותי מפני נסיעתי האחרונה לשוודיה – אמרו ששם שונאים כל ישראלי, שלא יתנו לי להגיש את הרצאתי בכנס, שאולי אני זקוקה בכלל להבטחה אישית. נסעתי בחששות כבדים, מוכנה עם טיעונים שאוכל לשלוף בויכוח, ואפילו פתיחה שתדגיש את עמדותי הצודקות בראשית הרצאתי בענייני מחקר נרטיבי.
בהקדמה לא השתמשתי, משום שחשתי מיד שהיא מיותרת. התקבלתי בסבר פנים יפות מאוד בכנס של חוקרים איכותניים, ובעקבות הכנס ביליתי בשוודיה כשבוע, גם בלונד (עיר האוניברסיטה הגדולה בשוודיה) וגם בשטוקהולם (יפה להפליא וחגיגית בהיערכותה לחתונה מלכותית של הנסיכה עם אזרח מהשורה...) ולהפתעתי הנעימה את האנטישמיות או האנטי-ישראליות בכלל לא פגשתי. זה לא אומר שהיא איננה, כמובן. ידעתי כי סוורים בנמל מחליטים לא לפרוק סחורות ישראליות, החלטה פוליטית אומרים. ברמה האישית – לא נתקלתי בכגון אלה. אולי אני צעדתי בין הטיפות, אולי העמדה שלי ומעמדי האקדמי מהווים הגנה מסויימת, אבל בכל זאת החוויה הזו העמידה בפני את השאלה הנוקבת: האם איננו אומה קצת פרנואידית? והרי אפשר להבין מדוע נהיה כאלה... האם לא "נדמה לנו" שאנו במרכז ההתעניינות של כל העולם, ולמעשה זוהי עמדה אגוצנטרית או אתנוצנטרית שאין לה הצדקה במציאות?
אני חושבת כי לוחמי חירות שוודים או איריים בודדים היוצאים למשט בחופינו אינם נבחרת מייצגת של מדינותיהם, כפי שאני לא ממש משקפת את מדינתי. המגע עם בני אדם ברחוב או בבית הקפה מתרחש על מישור אחר לגמרי. זו הייתה חוויה נעימה ומרגיעה, כמובן, ובכל אופן מעוררת מחשבות ותהיות.
לנסיעה ולטיסות הארוכות לקחתי אתי שני ספרים לקריאה, שלהם ארצה להקדיש מילים אחדות כאן. הספר העברי היה "אנשים טובים" מאת ניר ברעם. אבל מכיון שמרוב פרנויה לא רציתי לקרוא בעברית במטוס הזר (טיסות אל על לסקנדינביה הופסקו ביוזמת הסקנדינבים עוד בתקופת האינתיפאדה, כפי ששמעתי), הצטיידתי גם בספר אנגלי, שמזמן רציתי לקרוא, "הדרך" מאת מקרתי, כאמור – הוא ודאי מוכר גם בתרגומו העברי, אך אני לקחתי אותו בשפת המקור, אנגלית. אם מדברים על פרנויה קולקטיבית, בשניהם מצאתיה.
"הדרך"' הוא ספר על סוף העולם, על התוצאות האפשריות להרס טוטאלי של כדור הארץ, שבו נותרו ביבשת הצרובה רק אב ובנו, וחבורות נודדות של אוכלי אדם. אמנם יש בסופו מעין נחמה נבואית, הילד הוא הטוב שעשוי אולי לגאול את האנושות שכמעו הוכחדה – אך הסיכויים להתגשמות הנבואה בעולם המוכה שמתאר המחבר הוא אפסי.
"אנשים טובים" הוא ספר שעלילתו מתרחשת ברוסיה הסטליניסטית ובגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה. גם הוא מסתיים במוות טרם זמן, ומלא בתמת המוות והרדיפה מכל כיוון אפשרי, כמובן.
שני הספרים, השונים כל כך זה מזה בסגנונם ובעולם שהם מציירים, זורעים את הרגשת הפחד שהיא אולי אופיינית כל כך לדורנו, ונדמה לי כי היא שולטת בחיינו בארץ. הפחד, שמביא אכן לסוף ההיסטורי הנורא ביותר בספרו של ברעם מחד גיסא, או לסוף המדומיין בספרו הנפלא של מקרתני, מאידך גיסא, הוא מצב המוכר לנו כפסיכולוגים ותוצאותיו ידועות. הוא אולי משמש תמרור הקורא לבריחה או ללחימה, אך הוא מצמצם את העולם, משבש את התפיסה, ואינו מאפשר את הגמישות הדרושה לחיים נורמליים ולפתרון בעיות בדרך יצירתית.
בבוקר כזה אני אומרת לעצמי גם: תנשמי עמוק ותסתכלי על הים, האם כדאי לאמץ את הפחד כמלווה קבוע לחיים? האם איננו אורח קבוע וקובע מדי במחוזותינו?
