רמברנדט מאמסטרדם ומירושלים
פרופ. עמיה ליבליך | 23/8/2015 | הרשמו כמנויים
בביקורי מוזיאונים, אנו הולכים לרוב לסריקה כללית של מוזיאון, או לתערוכה מסויימת שרצינו לראות בו. לעיתים - לכבודה של יצירה אחת. במקרה הזה – שתיים. וכוונתי לשני ציורי רמברנדט התלויים על קיר אדמדם זה לצד זה (רוצו מהר לראות אותם, כי בסוף אוגוסט יוחזר אחד מהם לביתו באמסטרדם). אני מודה לחברי שהמליצו והזכירו, שלא אחמיץ את החוויה.
וכך, בצהרי יום שבת הגעתי במטרה הספציפית לראות את שתי העבודות הללו. צעדתי הישר אליהן בהליכה תכליתית, ויצאתי אחרי שעה - בלי שקלטתי דבר בלעדיהן. בעצם הכתבתי לתודעתי לא לשים לב למה שקורה ולמה שמוצג, אלא לנסות לשמור את החוויה הזו הלאה לעצמי, לא למוסס אותה ברשמים נוספים.
בישיבה על הספסל מול שני ציורים אלה של רמברנדט ביליתי שעה. תיירים ומקומיים עברו והלכו, קבוצה מודרכת אחת התעכבה עם מדריכה דוברת צרפתית, ואני, במקום אחד, מול היצירות. כל פעם הוסתרו ממני על ידי העוברים, ושוב ניגלו. פעם ראיתי את פטרוס ופעם את ירמיהו, ולעיתים אף אחד מהם או שניהם יחד. כמו שני הציורים, נשארתי במקומי.
[אודה שניסיתי להעתיק אותם לפוסט הזה, דבר שאיני עושה בדרך כלל, שכן אני חסידת המילים. אבל לא הצלחתי, היכנסו לאתר מוזיאון ישראל ותיראו על מה אני מדברת. וכמובן – אם אפשר לכו למוצג עצמו במוזיאון. זה שווה אפילו נסיעה מיוחדת].
ובכן, כפי שכתוב במקום או באתר, שני ציורי שמן אלה מוקדשים כל אחד לדמות היסטורית יחידה העומדת במרכז התמונה האפלה: ירמיהו הנביא יושב וראשו נשען על ידו, ופטרוס, שליחו הבכיר של ישו, יושב ופוכר את ידיו. כל אחד מהציורים מתאר ישיש בעל זקן לבן ובגד כהה, בתנוחה של צער או ייאוש האומרת "למה עזבתני". ירמיהו – תמונה השייכת לאוצרות מוזיאון ישראל – מבכה את ירושלים ובית המקדש הראשון שנחרבו. מסופר כי מלך בבל הציע לו לקחת מאוצרות המקדש שנבזז, ואלה מצויירים למרגלותיו. אך דבר אינו יכול לנחם אותו על החורבן והגלות. מה לי זהב ואוצרות, הוא אומר, כשבית המקדש עלה בלהבות ועמי הובל בבלה. לא הועלתי בנבואות הזעם שלי, ועתה – מה אעשה?
הציור של פטרוס בבית האסורים גם כן מתאר גבר בשברון לב. אחרי צליבתו של ישו, הוא נותר לבדו. בתא המאסר הגיע אליו מלאך אלוהים ונתן לו את מפתחות התא שיצא לחופשי, אבל הוא יושב שם ופוכר את ידיו. מה לי חופש כשישו על הצלב? לאן אפנה?
שני הזקנים דומים מאוד ולכן מסיקים החוקרים כי רמברנדט השתמש באותו 'יושב' – היה זמן שחשבו שזה היה אביו - כדי לצייר את זה וגם זה. הרקע הכהה ושפת הגוף בשני הציורים זהים. הנוכחות שלהם זה לצד זה – מעשה נבון של האוצרת - ממש מהממת בעוצמתה.
לא אעסוק בפירוש היצירות, שאין זה תחום המומחיות שלי. שתי נקודות העסיקו אותי במצב ההתבוננות. הציורים מתוארכים ברווח של שנה אחת: ירמיהו בשנת 1630, ופטרוס בשנת 1631. ישבתי וחישבתי : הצייר ההולנדי היה בן 24 ו-25... אגיד בקיצור נמרץ: איך יכול איש צעיר כל כך להבין רגש עמוק כל כך, ואיך מצליח אדם בשר ודם להניח את הרגש שחווה על הבד בהבעות הגו, הידיים, הפנים, בציור חשוף ופתוח לעיני כל. מפעם לפעם אני נתקלת ביצירה שמעוררת אצלי הערצה כה סוחפת עד שנדמה לי כי יד משמים הדריכה את הצייר, המלחין, או המשורר שהפיק מרגליות שכאלה, מתנות לאנושות כולה.
גם הנקודה השנייה שריגשה אותי נוגעת לזמן. 1630, כלומר לפני 400 שנה כמעט. אני מלמדת עצמי לקבל את ארעיות החיים וכל מה שבהם, ועם זאת, תופעות של אי ארעיות שכזו מפעימות אותי. הבד הזה עצמו היה מונח באטלייה של צייר צעיר בהולנד, שצייר עליו, עבר מיד ליד, שרד את כל מה שקרה לעולם מאז, והיום הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים. ההישרדות הפיזית הזו, שכמובן אפשר לחוות אותה בכל אחד מהמוזיאונים הגדולים בעולם מול היצירות הקלאסיות, כשהיא מתארת סצינות ירושלמיות בעצם, וכשאני פוגשת בה בקצה המוזיאון הירושלמי ביום קיץ, מהממת אותי. מה עבר על האדמות האלה של גבעת רם מאז שצייר אותו בחור את ציוריו באמסטרדם הרחוקה, ומה עבר על אירופה, והנה הרגע הזה שהכל נפגש בזמן ובמקום – ואני, שזכיתי.
