
הרהורים בבוקר קודר
פרופ. עמיה ליבליך | 21/3/2025 | הרשמו כמנויים
“In everyone's life, at some time, our inner fire goes out. It is then burst into flame by an encounter with another human being. We should all be thankful for those people who rekindle the inner spirit.”
― Albert Schweitzer
אף על פי שאני דוגלת בסיסמה הפשוטה "לא כולם חושבות/ים כמוני" הבוקר חשתי בצורך עז לכתוב כמה ממחשבותיי תחת הכותרת שלמעלה. ויסלחו לי כל מי שאיננו חושב כמוני.
התעוררתי להליכה היומית שלי עם הד מדבריו הקשים והנכונים של השופט אהרון ברק אמש – אנחנו בדרך לשפיכות דמים, הוא הזהיר. בהליכה על חוף הים הבוקר, היו השמיים קודרים, הים אפור וסוער, והרוח חזקה. גלים עזים התנפצו אל סלעי הים שלנו בקצף אדיר, ממש כמו מצב הרוח הלאומי. מישהו ממשכימי קום ושותי הקפה שכמוני, אצל קלדרון בחוף בת ים, אמר לי: "מזמן לא כתבת כלום בבלוג של הפסיכולוגים". ובאמת, יש לי מה להגיד אבל אני מונעת עצמי מלהיות 'לעומתית'. מנסה להתרחק מהפוליטי, כי באמת אני חושבת שיש דעות שונות וחייב להיות מקום לכולן, לכולנו.
ואז הגיע אלי במקריות פלאית הציטוט שלמעלה מאלברט שוויצר – זה מה שנשלח בתור השיר היומי עליו אני מנוייה (בארצות הברית). בתרגום עברי: "ישנו זמן בחיי כל אדם, שהלהבה הפנימית שלנו דועכת. ואז היא מתפרצת שוב במפגש עם אדם אחר. עלינו להודות על אותם א/נשים שמציתים בנו מחדש את הרוח הפנימית הזו."
הקישור של ציטטה זו אל מה שמתרחש בליבי הבוקר איננו פשוט. אני מרגישה כי לנוכח הקשיים העצומים בחיי כרגע, לנוכח פניו העצובות של אהרון ברק, משהו מאותה אש שוב נדלק בקרבי. המלחמה התחדשה בעזה; החטופים שנשארו שם בסכנה מיידית ואין סיכוי להשבתם במהרה; תושבי עזה, רעבים וחסרי ישע, שוב נאלצים לברוח מבתיהם לתוך החורף; ילדי העוטף שוב מתעוררים לקולות נפץ והתראות; המפגינים מוכים על ידי המשטרה, והממשלה עושה מה שנראה לי איום ונורא.
בדרך הביתה מהים, עם ששועטות בי כל המחשבות הקשות, פתאום נעשה לי ברור: אני במיעוט בארצי. שלוש המילים האלה עשו אצלי סדר בראש. יש רוב והוא קובע, ויש מיעוט – ואני בתוכו. נכון שהרוב צריך להתחשב במיעוט, אבל לא תמיד זה כך. ואם אני במיעוט, מיד מזדקפת קומתי: אני יודעת מי אני, ויש לי מטרה להיאבק עליה.
זה הזכיר לי - ותסלחו לי על ההשוואה - את שנות ה-80 במאה הקודמת, כשאני התחלתי לערוך מחקר נרטיבי, איכותני, בתוך המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. היו לי בת ברית ובן ברית לדרך, אך שלושתנו יחד היינו מיעוט קטן מול הרוב הדומיננטי. אמרו לי: ככה לא עושים מחקר במקומותינו. הרגשתי דחויה ובלתי מוערכת, עד שיום אחד מצאתי את הנוסחה הגואלת: זה לא שאינני צודקת - אני במיעוט. מיעוט חייב לשמור על עצמו, על הלהבה שלו (ראה אלברט שוויצר) ולחכות ליום בו יגדל ויתחזק עד שיוכל להשפיע, ואולי להפוך לרוב. "אני דווקא אוהבת להיות במיעוט", אמרתי לתלמידים שלי. "בתור מיעוט תמיד ברורה לי זהותי – יותר מאשר לאלה שברוב. אני יודעת מי אני ועל מה אני נלחמת". היו שהבינו. "כמו בפסיכולוגיה חברתית", נימקתי, "לשחורים יש זהות הרבה יותר מגובשת מאשר ללבנים. והרי כיהודים בגלות תמיד היינו מיעוט, ודווקא בתור מיעוט פרחנו". זו אולי מחשבה נאיבית, אבל אותי היא מנחמת. אם אני במיעוט, עלי להילחם בכלים שעומדים לרשותי ולחכות. וההיסטוריה תשפוט.