ניאבק בצללים מאת לידיה ג'ורג'
פרופ. עמיה ליבליך | 25/1/2013 | הרשמו כמנויים
גיבור הרומן הזה, שנכתב בפורטוגזית בשנת 2007 על ידי מי שנחשבת לסופרת המובילה בפורטוגל היום, הוא הפסיכואנליטיקאי אושוואלדו קאמפוש, הפועל כתירפיסט וכפרופסור באוניברסיטה בליסבון. דמותו ועלילותיו יעלו חיוך, וודאי גם תמיהה, על פני קוראי הבלוג הזה, שמכירים מקרוב את העבודה הטיפולית.
למרות שבמעמדו המקצועי דר'. קאמפוש הוא אדם בכיר, מצבו הכלכלי בכי רע. זאת, משום שהוא נענה לבקשתם של ידידים או עמיתים למקצוע ומקבל לטיפול אנשים חסרי אמצעים, שבהם הוא מטפל בחינם. ביומן המזכירה שלו נרשמים הלקוחות המשלמים בעט, ושאינם משלמים – בעיפרון. ומזכירתו הנאמנה מתלוננת כי יש ימים שהשמות בעט הם מיעוט קטן משעות הקליניקה של דוקטור קאמפוש. כל עוד נמשכו נישואיו לאשתו העשירה מארייה-קרישטינה, היה המצב נסבל. אולם מיד בראשית הרומן עלו הנישואים על שרטון, והפסיכואנליטיקאי הנכבד עזב את ביתו בשכונת הפאר ועבר לגור במחסן האחורי של הקליניקה שלו, בבניין שכולו משרדי רופאים, ולכן הוא נטוש בשעות הלילה (סמלים, סמלים).
על הפסיכואנליטיקאי אנו יודעים כי כבר פרסם שלושה כרכים של מאמרים, אבל באישיותו הוא יותר "אוזן קשבת משהוא יד כותבת", וסובל ממעצור כתיבה חמור. עתה, בערב ראש השנה של ראשית המילניום, הוא מחליט לסיים את כתיבת המאמר שהבטיח להגיש, שנושאו הוא "כמה שוקלת הנפש? תשובת איש השטח". מאחר ואינו יכול להתעלם ממצוקות שמגיעות לידיעתו, ואינו טורק את הדלת בפני המבקשים את עזרתו, הוא סוטה מהתכניות שקבע לעצמו ונסחף שוב ושוב אחרי טוב ליבו. גם בערב חגיגי זה הוא פותח את דלת המשרד בפני פציינט-לשעבר שהתאריך הדרמאטי כנראה מערער את שיווי משקלו, ועקב כך איננו כותב ואף מאחר לאירוע משפחתי חשוב. חריגות מהגבולות הנכונים על פי הגישה הטיפולית שלו אינם נדירים אצל דוקטור קאמפוש; הוא למשל מלווה באוטובוס את הפצינט הסובל מפוביה של נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד ועוד.
עד כאן לכאורה סיפור מציאותי, שבו מגלה הסופרת בקיאות מדהימה בתורות הנפש ובפרטי המקצוע של הפסיכואנליטיקאי, ומצליחה להגחיך את אלה בהברקות אינספור. אולם, הגאונות של העלילה מתגלה בהדרגה. בין המטופלים (המשלמים דווקא) של אושוואלדו אישה צעירה מארייה לונדון, המגיעה לקליניקה בשעות הערב המאוחרות כמעט כל יום, לעיתים קרובות מלווה בשני כלבים קטנים שהיא נושאת בחיקה. על ספת המטופל היא מספרת באריכות מחלומותיה, אותם מפרש האנליטיקאי כמיטב המסורת במשולשים רומנטיים של עברה, חותר לפרק את הטראומה של ילדותה לגורמיה. אולם, מסתבר לאנליטיקאי לפתע כי רבים מהסיפורים אותם היא מציעה כחלומות לילה על אוניות מיסתוריות, אינם אלא תיאורים מציאותיים לחלוטין, ומספקים פרטים רבים על העולם התחתון, על הברחות סמים בליסבון, ובכלל באירופה, בהם היא נאלצת לקחת חלק בפקודת אביה העשיר. בעוד שבחלומות אנו רואים ביטוי לחיי הנפש, מספרת מארייה לונדון דרך כביכול-חלומותיה על המציאות העבריינית. אותו עולם של פשע מתגלה גם דרך סיפוריה של אישה צעירה הכלואה באחת הקליניקות בבניין הרופאים, בה מתאהב האנליטיקאי במהלך העלילה. ואת כל אלה מבשר בואו של אחד הפציינטים, הטווה בסיפורו דלוזיה מפורטת של רדיפה, ולבסוף בצאתו מהקליניקה הוא מת מאותה הרעלה שנראית לנו כה דמיונית!
הפסיכואנליטיקאי שהוא גיבור הרומן בוחר להאמין למטופליו, ויוצא לברר במציאות את מה שמטריד את מנוחתם. הוא מתריע על מה שהוא מגלה, ומזעיק לעזרה את מנגנוני הביטחון של מדינתו – אולם, למרות מעמדו הנכבד, רואים אותו אלה כמשוגע, וכשהוא ממשיך להטריד אותם – מרחיקים אותו בבוז, ומייעצים לו לנוח או לגשת לטיפול. כמיטב תיאוריות הקונספירציה, נראה כי בכך הם מגוננים על עצמם, שכן הם עצמם מעורבים בעבירות שמתארים הפציינטים בחדר הטיפולים...
אם כן מהי המציאות ומהי הנפש? מי משוגע ומי נורמלי? מה מסתתר מאחורי החלום – העבר או אולי ההווה הבלתי נסבל? מהו תפקידו של האנליטיקאי, לפרש סיפורים, או לעקוב ולבלוש במציאות הסבוכה? מה הצללים שאותם הוא מנסה להביא לאור יום – חוויות עמוקות של ילדות משפחתית, או שמא היתקלות מציאותית בשחיתות המשטר ובעולם הפשע? ובאמת, מהו "העולם התחתון" - הבלתי מודע, או שמא זה הפלילי? בכל אלה עוסקת ז'ורז' הסופרת בצורה מבריקה, לעיתים משעשעת ולעיתים טורדת-מנוחה.
אני רוצה לסיים באסוציאציה פראית משלי: לפני שבוע קיימתי בנווה שלום מפגש עם המרואיינים של הספר החדש שלי "למרות הכל". נאמרו דברים רבים שנגעו ללבי, וביניהם עולה על דעתי הערה של מיכאיל, פלשתינאי אזרח ישראל ותושב הכפר, שאמר בהתייחס להפרדה בין יהודים וערבים, שקיימת ברוב המדינה: "אני קורא את הספר, ומה שסיפרו החברים שלי כאן, ומתעוררת אצלי התהייה, ברמה הסובייקטיבית, אני כבר לא יודע: האם אנחנו חיים בחברה לא נורמלית, חברה שמשתגעת מעת לעת יותר ויותר, ומה שאצלנו מתרחש בין יהודים וערבים זה הנורמלי; או להפך. אנחנו לא נורמלים וכולם סביבנו הם הנורמליים?"
אכן, כמה שוקלת הנפש, וכמה שוקלת המציאות לעומתה.
