Narrative Matters
פרופ. עמיה ליבליך | 4/6/2012 | הרשמו כמנויים
שם מבריק זה מתייחס לאגודה מקצועית של חוקרים וחוקרות העוסקים בסיפוריהם של בני אדם. החל משנת 2002, מתכנסת האגודה מדי שנתיים למפגש אקדמי בינלאומי ובינתחומי, והמפגש האחרון הסתיים בימים אלה בפריז. המפגש הצטיין בהיותו מפגש שווה של חוקרים מתחומי מדעי החברה והבריאות מצד אחד, וחוקרי ספרות ולשון מצד שני. בעוד שכידוע הגישה הנרטיבית איננה משגשגת בתוך הפסיכולוגיה האקדמית, שכן היא נחשבת – שומו שמים! – לבלתי מדעית במונחים של המדעים המדוייקים, הרי בתחומי ידע קרובים – עבודה סוציאלית, גרונטולוגיה, חינוך, רפואה ועוד - היא עולה כפורחת, ובכל כנס משתתפים יותר חוקרים המציגים עבודות מרתקות. עבורנו הפסיכולוגים הנרטיביים, הכנס הוא במובן מסויים חגיגה של העצמה או חוויה מתקנת, שכן בקרב חברינו העוסקים בסיפורי חיים במרחב הדיסצפלינות השונות אנו מקובלים ביותר ואפשר להגיד כי מעמדנו כחוקרים בשדה הבינתחומי מרכזי ואיתן.
כאן עלי להעיר בסוגריים כי לרוב חברינו, שהם 'קלינאים', יש מיומנות רבה וכבוד מלא לסיפורים שמספרים בני אדם על עצמם ועל חייהם. אולם, כפי שכבר ציינתי כמה פעמים בבלוג זה, לא כך הוא המצב בתחומי המחקר הפסיכולוגי כפי שהוא מקובל באוניברסיטאות, שבהן נוהים החקרים יותר ויותר אחרי הממדים הרפואיים ומחקרי המוח המדוייקים כפתח להבנת האדם...
האגודה, שאת שמה היפה לא נוכל לתרגם לעברית, נוסדה באוניברסיטה קטנה בצפון-מזרח קנדה, אוניברסיטת סנט-תומס, על ידי אנשים שעניינם העיקרי הוא גרונטולוגיה, אולם במהרה חיברו לעצמם חוקרים מתחומי הספרות והלשון. מסתבר כי דווקא ההקמה באוניברסיטה קצת נידחת, ועל ידי חוקרים בלתי ידועים יחסית, אפשרו להם להמריא ללא קושי לגבהים בהם נמצאת עכשיו האגודה שהקימו. היום מצליחה האגודה לרכז את כל המוחות הגדולים העוסקים בתחום. וכך הופיעו לפנינו בין היתר ג'רי ברונר הקשיש (כן, יליד 1915!) שעדיין כוחו במותניו ונתן הרצאה מבריקה על נרטיב ומשפט, נושא שהוא מרבה לעסוק בו כפרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ניו יורק, ומרק פרימן שכתיבתו בנושא הנרטיב מרתקת ומעמיקה והוא דיבר על הנרטיב וגבולותיו, ופרופסור פלן, חוקר ספרות ידוע מאוד מאוניברסיטת אוהיו שדיבר על הסיפור הקצר והחיים. והופיעו כמובן המוני חוקרים וחוקרות מארצות אירופה ואמריקה, שסיפרו על עבודותיהם, וביניהם לא מעט ישראלים שבהחלט הצטיינו במיומנותם ובמקוריותם. אחד מרגעי השיא של הכנס היה בדיון רב משתתפים על היסטוריה מסופרת, (החוזרת לאופנה המחקרית לעניות דעתי), כאשר עסקו בסיפורים על אסון מגדלי התאומים, וג'רי ברונר, שהיה אמור להגיב כמומחה, סיפר במקום זה את זכרונותיו האישיים מיום זה, כמי שגר בניו יורק במרחק אפסי מאתר האסון.
הרגשתי בכנס קצת כאם או כסבתא גאה בצאצאיה, במיוחד הודות לעובדה כי פרופסור בריאן שיף, שהיה המארגן המוביל של הכנס באוניברסיטה האמריקאית בפריז, בה הוא מכהן כראש החוג לפסיכולוגיה – היה בעבר הלא כל כך רחוק משתלם פוסט-דוקטוראנט אצלי, במחלקה לפסיכולוגיה בירושלים. אבל גם רבים אחרים בכנס היו מתלמידי ומעמיתי הצעירים. אני בטוחה כי למרות שכולנו חשים לא פעם כאנשי שוליים במחלקותינו, אנו שותפ]ים לאמונה כי מי שלא 'נשבר' זוכה בשכר אדיר על המחקר בתחום מרתק זה.
מה שרציתי לספר במיוחד הוא על מושג חדש שייבאתי מהכנס, והוא narrative care. הכוונה הייתה לשימוש במתודה של סיפור חיים על מנת להביא לרווחתו של המספר, ולא במסגרת טיפולית רגילה. (אני כמובן מכירה את 'התירפיה הנרטיבית' כפי שפורסמה, אך למושג זה דווקא איני מתחברת במיוחד, ועל כך בפעם אחרת). בהולנד למשל, בבית אבות, סיפרו החוקרים, מציעים לדיירים לערוך ולהוציא לאור את סיפורי החיים שלהם. מישהו מהצוות, אחות או עובדת סוציאלית, (שכמובן אינה עסוקה מעל הראש...) מראיין את הדייר ועורך על פי דבריו את הספר. מהלך ההכרות המתרחש באיסוף של החומר ועריכתו, טוענים החוקרים, משפר את יחס העובדים לדיירים, ואילו הדיירים הקשישים מגלים באמצעות מעשה הסיפור מהי משמעות חייהם ומשלימים עם עברם. ולא זו בלבד, אלא שבאותו מוסד עושים טקס השקה לספר האישי, בנוכחות המשפחה, וחוגגים יחד את היצירה במעמד הקהילה. לטקס חשיבות נוספת של אירוע חיובי ומשמעותי, מעין 'בר מצוה' בחיי הקשיש. עבור הזקנים, טענו כמה חוקרים, מאפשר הסיפור ומעשה כתיבתו להימנע מייאוש אקסיסטנציאלי המאיים על זקנים לנוכח מותם המתקרב. כאשר אין מטפל זמין להקשיב לסיפורים ולערוך אותם, מסתבר שגם כתיבה ביומן אישי (כפי שמצא פנבייקר במחקריו הידועים) או כתיבת דוח יומי בדואר האלקטרוני, משפרים את המצב הנפשי ואף הבריאותי של הכותבים.
לא קשה לחשוב על ערכם של סיפורים עבור כל אדם, ובמיוחד עבור אוכלוסיות מוחלשות. סיפוריהם של חולים במחלקות בהן הם סובלים מבידוד ממושך, או של אימהות חד-הוריות צעירות, היו נושאים להרצאות אחרות. כולם הראו במחקר משכנע כי הסיפור מעלה את רווחת המספרים. באחד המחקרים נמצא השיפור גם במעקב שנערך כחצי שנה לאחר הפקת הסיפור. המחקר של סיפורי חיים אם כן אינו רק מעניין אקדמית, אלא בעל ערך שימושי.
עבורי זה היה כנס מעצים ומרתק. אותם ידידים שכבר שנים אחדות אני נפגשת עימם מוציאים גם כתב עת אינטרנטי ששמו לא פחות מוצלח והוא Narrative Works. היכנסו ותיווכחו. ובכן Narrative matters, narrative works, narrative care – כדאי לזכור את המונחים היפים האלה.
