וואג'דה -על חוויות המתעצמות מנקודת המבט של אחרים
פרופ. עמיה ליבליך | 3/12/2013 | הרשמו כמנויים
חנוכה חג גדול לילדים, אמרו זאת לפני. תל אביב פקוקה בגלל פסטיגל חמש פעמים ביום, המשנע אלפי ילדים (מאושרים) והוריהם (מאושרים פחות) לגני יהושע, אל פיסגת הבידור הישראלי השנתי. פקק תנועה חנוכתי זה נתן לי הרבה זמן למחשבה, אותה אני מנסה לשחזר ברשימה זו.
גם אני מבלה היום עם נכדתי הגדולה, שכבר הזכרתי כאן, תקועה בפקק - אבל (תודה לאל!) לא לפסטיגל, אלא בדרך הביתה מסרט קולנע שראינו יחד, הסרט "וואג'דה". מאחר ואני כבר ראיתי את הסרט לפני כשישה חודשים באירוע סגור, חשבתי שהוא מתאים לנערה מתבגרת נבונה, וזו הייתה תרומתי הסבתאית השבוע.
הצפייה בסרט הייתה מרגשת עבורי (כמו הקונצרט שעליו כתבתי לפני כחודשיים) משתי סיבות: החוויה האמנותית, והחוויה האינטר-סובייקטיבית, או, במילים פשוטות – בגלל הסרט ובגלל הקשר. הסרט מתאר את חיי וואג'דה, ילדה בת 10 בערב הסעודית, ילדת טומבוי, שחלומה הגדול הוא לרכוש זוג אופניים ולזכות בתחרות נגד בן השכנים. באופן עדין ואפילו הומוריסטי-לעתים מתוארת כאן החוויה הנשית בעולם המוסלמי האדוק: על ההבדלים הענקיים בין חיי הילדים והילדות, הגברים והנשים; על המראה הנשי המחוייב - ההכרח לכסות את הראש ואת הפנים, הצניעות ומיני הטומאה שעל הילדה להיזהר מהם; על הפער העצום בין החיים בתוך הבית ובמרחב הציבורי; על חשיבותה של לידת בן למשפחה; על יכולתו של הגבר לשאת אישה שניה על פני הראשונה. ההרגשה היא שאנו דומות מאוד לנשים שם, אך עם זאת שונות מאוד. האמנם השתחררנו? או שמא הכבלים פשטו צורה ולבשו צורה אחרת?
כשיצאנו שוחחתי עם גבריאל, שגם היא חשבה שהסרט יפה מאוד. קיוויתי שהיא חושבת עד כמה שפר עליה גורלה, כנערה, שאיננה חיה שם, כמו וואג'דה. "הכי מעניין הוא שהילדה הזו מלאה ניגודים", היא אמרה, "מצד אחד מאוד מנומסת ומתחשבת, מצד שני יודעת מה היא רוצה ולא פוחדת מאף אחד".
"אולי היא איננה פוחדת", הסכמתי, "כי בסרט לא קורה לה משהו ממש רע, גם כשהיא מתמרדת".
"מה", אמרה גבריאל, "זה שלקחו לה את כספי הפרס שזכתה בו ביושר זה לא רע? זה שאבא שלה מתחתן עם אישה שנייה זה לא די רע בשבילך?"
הסכמתי, אבל בלבי חשבתי בכל זאת, שאין אלימות פיזית או מינית בסרט, וזה כמעט מפתיע על רקע הסיפור. לשמחתי, כמובן.
אני מצדי אמרתי לגבריאל שהכי התרגשתי מקריאת הסורה מן הקוראן בטעמי המקרא (ההם) בקולה העדין של וואג'דה, שהיה בעיני רגע מוזיקאלי וגם רוחני ממדרגה ראשונה. "מה כל כך ריגש אותי פה", שאלתי. "גם מטעמי המקרא שלנו היית מתרגשת?" היא שאלה, ואני לא יודעת.
אבל מלבד התוכן, לראות את הסרט מנקודת המבט של הנערה הזו, נכדתי, הוא מה שמעצים כל כך את החוויה בשבילי. חשבתי הרבה על הצד הזה, שאיני יודעת עד כמה הוא מטופל בפסיכולוגיה. הרצון לשתף את האהובים לנו בעונג שלנו הוא לא רק למענם, אלא גם בשבילנו, כי כך אנו חווים את העונג פי שתיים, פי המון. ומנגד, אני נזכרת ברגעים של צפייה יחד בחדשות או בסרט, כאשר אני כואבת את מה שאני רואה לא רק בשבילי, אלא גם בתחושה של הכאב שחש מי שנמצא אתי, וכאילו מתעורר הצורך להגן עליו, שלא יראה את הזוועה, שלא יכאב.
בחזרה לוואג'דה - זוהי חגיגה לפמיניזם, שכבר לא כל כך מדובר, כאילו המטרות הושגו, או נשחקו, אבל לנערות צעירות חייבים לרענן את המסר שוב ושוב. אימהות וסבתות שימו לב! האפלייה והקיפוח אינם רק אי שם במעבה הפונדמנטליזם. גם מי שקוראת היום בסיפוריה של אליס מונרו למשל, המתרחשים בקנדה הנאורה, ימצא את המסר הזה בכל עמוד.
