כמה תשובות לשאלות על 'מה חשוב בחינוך מחוננים'?

ד"ר חנה דויד | 15/4/2025 | הרשמו כמנויים

לאחרונה מגיעות אלי שאלות משני סוגים עיקריים: הראשון עוסק במערכת החינוך ותרומתה או אי-תרומתה למחוננות, והשני – בהשגות על עצם רעיון של טיפוח המחוננות או – במקרים בוטים יותר – בטענה שהעיסוק במחוננות הוא מופרז, שאין להשקיע "יותר מדי" – או בכלל – ב"חזקים", וש"העלאה על נס" של "מצוינות" במקום "ערכים" היא העומדת בעוכרי ילדינו, שכן חינוך לערכים הוא "מה שחשוב" לטיפוחם של כל התלמידים, ולאו דווקא של האינטליגנטיים יותר מביניהם.

להלן אענה על שני סוגי השאלות הללו, תוך התייחסות לפרטים שבכל אחד מהסוגים.

אין לי ולא כלום עם מערכת החינוך. יתר על כן: מזה עשרות שנים, ליתר דיוק – מאז שנת 1998 אני בבחינת "מוקצה" במחלקה למחוננים של משרד החינוך. הסיבה: בשנת 1997 פירסמתי את המאמר: "חינוך מחוננים בכיתות מיוחדות או בכיתות רגילות" בתוך דפים (דויד, 1997), כתב העת של מכון מופ"ת,  אבל הפרסום לא עורר גלים אצל צוות המחלקה למחוננים של משרד החינוך. שנה לאחר מכן, כאשר המאמר פורסם בשנית בספר שערך פרופ' אבנר זיו ז"ל עבור האוניברסיטה הפתוחה (דויד, 1998), הפכתי ל"פרסונה נון גראטה", ואף זכיתי להשמצה פומבית כדוגמת ל"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". לפיכך, שאלות הקשורות למשרד החינוך יש להפנות למשרד החינוך, ואין לי יכולת, כישורים או אמצעים לדון בשום נושא שמומחי משרד החינוך עוסקים בו.

לגבי שאלות בדבר עתידם של הילדים המאובחנים כמחוננים על ידי משרד החינוך:

הילדים שמאובחנים כמחוננים על ידי משרד החינוך מקבלים – אם רצונם בכך – את ההעשרה שמציע המשרד בדרך כלל. בשש ערים בארץ קיים חינוך למחוננים בכיתת נפרדות בבית הספר היסודי, בחמש מתוכן החל מכיתה ג ובחיפה – החל מכיתה ד. למיטב ידיעתי לא נעשה כל מחקר ארוך שנים על ההשפעה שיש להעשרה, ואף לא להשפעה שיש על כיתות מחוננים נפרדות בבית הספר היסודי. לפיכך הנתונים על הרבה למעלה ממאה אלף הילדים שיש בידי משרד החינוך – שמעולם לא הצלחתי לקבל גישה אליהם – לא היוו וכנראה לא יהוו בסיס למחקרים עתידיים. חבל מאוד שזה המצב, שכן, הנתונים הקיימים היו יכולים להעשיר את הידע על על מחוננים. מאחר שמדינת ישראל היא היחידה בעולם שבה כל ילד הנמצא ראוי לכך, לאחר שעבר את מבחני שלב א, יכול לגשת למבחני שלב ב, ואם הוא עובר אותם בהצלחה הוא זכאי להעשרה שבועית או ללימודים בכיתת מחוננים, הרי הנתונים הקיימים הם מידע שאין כמוהו בעולם. אבל כאמור – אין מחקר שנעשה תוך שימוש בו ולכן השאלות הנשאלות לגבי ההשפעות העתידיות נשארות בגדר שאלות.

קבוצות טיפוליות
רשימה עדכנית של קבוצות פעילות בכל הארץ. ניתן להוסיף פרטים אודות קבוצות נוספות באופן חופשי

השתמשתי בביטוי "התלמידים שאותרו כמחוננים" כי מבחני המחוננות של משרד החינוך אינם מבחנים בעלי מהימנות ותוקף, כפי שחזרתי וכתבתי עשרות פעמים. יתר על כן: עצם העובדה, שהמבחנים אינם תלויי גיל אלא תלויי כיתה בעייתית מאוד. נושא זה נחקר לעומק ונמצא שילדים גדולים יותר "מצליחים" יותר במבחני המחוננות ((Segev & Cahan, 2014, ולפיכך גיל הילדים בתכניות ההעשרה ובכיתות המחוננים גבוה יותר מהממוצע. ממצא זה הפוך מהמצב בכל מקום אחר בעולם בו קיימות תכניות לימוד המיועדות למחוננים. אגב – ניתן לראות – אם מסתכלים ברשימות של אנשי שם ש"עשו את זה" – כמו רשימת חתני פרס נובל, או מקבלי מדליית פילדס, שהגיעו לציוני דרך מסוימים בחייהם, כמו סיום לימודיהם בבית הספר התיכון, או קבלת הדוקטורט, בגיל צעיר מזה שהיה צפוי על פי "סדר הדברים המקובל". גם במחקרי אורך שנעשו בעולם, כמו במחקרי טרמן, ניתן לראות בתדירות גבוהה את התופעה של הדלגה, "קפיצת כיתה" או סיום לימודים אוניברסיטאיים בתקופת זמן קצרה מהצפוי.

השאלה החשובה ביותר שעליה אין אני נשאלת ואף על פי כן אני תתמיד עונה היא: "מה הבעיה?" שכן, בדרך כלל אני נשאלת שאלות פילוסופיות (על ידי חוקרים או מתעניינים "סתם") לגבי עצם העיסוק בחינוך למחוננים, כמו "למה זה טוב", או "מה יוצא מזה לחברה", ושאלות מעשיות (על ידי הורים ואף סבתות וסבים): "איך 'לקדם' את הילד"? או "מה לעשות כדי שהילדה תמצה את הפוטנציאל שלה"?

השאלות הללו מניחות בדרך כלל שאני כתובת לבתי ספר "מתאימים יותר", למורים ש"מבינים יותר טוב" או אפילו ל"ילדים שיעריכו את הידע של הילד/ה". מטרתי בפוסט זה היא להפריך את ההנחות הללו. אכן, אני יודעת על האפשרויות להאצה ולהעשרה לימודית ולא-לימודית ברחבי הארץ, עבור שכבות גיל שונות, עבור ילדים ממשפחות יהודיות ושאינן יהודיות, ברמות דתיות – או אי-דתיות שונות, ואפילו על נטיות פוליטיות כאלה או אחרות במסגרות רבות. ואף על פי כן אני משתדלת – ככל שהמשפחה מאפשרת לי – להתמקד בשאלה: האם הילדה או הילד מאוזנים מבחינה רגשית/חברתית/משפחתית/קוגניטיבית? ברוב המקרים התשובה היא "לא". הסיבה – הילד המחונן הוא א-סינכרוני מבחינת ההתקדמות ברכיבים השונים של התפתחותו (ראו למשל:  David, & Gyarmathy, 2023). מצב זה, שבו רכיב אחד – זה הקוגניטיבי – מקדים במידה רבה לפחות רכיב אחד אחר, יוצר מצב שבו לדוגמה הילד כבר שולט ב"חומר" של כיתה ח במתמטיקה, אבל הוא עדיין מאוד מתקשה בדחיית סיפוקים. במקרים רבים מאוד ילד מחונן לא נכשל עד גיל העשרה של חייו, שכן, בכל התחומים הקוגניטיביים הוא טוב, ומעולם לא ניצב בפניו אתגר שכלי ממשי. ייתכן גם, שכאשר עמד בפניו בעבר אתגר קוגניטיביבי – כמעט תמיד לא במסגרת הלימודים בבית הספר – הוא נמנע ממנו, ולא אחת הספיק לפתח התנהגות נמנעת, שכוללת לא רק אתגרים קוגניטיביים אלא גם – לפעמים בעיקר – ספורטיביים, אמנותיים, חברתיים ועוד.

לאלה מכם האוהבים מספרים: בסופו של דבר, לא ממש חשוב אם ה-IQ של ילדכם המחונן "מאוד" הוא 130 (רצפת המחוננות על פי המקובל בארצות רבות שבהן מותר להשתמש במספרים) או 160. הילד "ימצה את המחוננות שלו", כפי שהדבר מנוסח, אך רק אם עמוד השדרה הרגשי שלו יהיה חזק-דיו. והוא יהיה חזק דיו רק לאחר שהילד יידע לעבוד בכל מאודו, לקום אחרי שייפול, שייכשל, וידע גם להתנהל בחברה ולעבוד עם אחרים, להקשיב לזולת ולשאוף להשתפר דווקא בתחומים שאינם קלים לו. השאלות "איך לקדם" או "מה לעשות כדי שהמורה תבין" אינן כה חשובות, לא תמיד צריך "לעשות", וכאשר צריך – לא בהכרח ההורה הוא זה ש"צריך לעשות".